מחבר: שי רודין

לראות בגובה העיניים. כתבה: עפרה גלברט-אבני. איורים: נורית צרפתי. הקיבוץ המאוחד.

"בהתחלה רק הכנתי לנו ארוחות קלות, גם לאמא. אחר כך ראיתי שהבלגן בבית גדל, כל הזמן חיפשנו דברים ולא מצאנו, אז התחלתי לסדר קצת. כשראיתי שעוד מעט לא יהיה לנו מה ללבוש, אספתי את הבגדים המלוכלכים שלנו ועשיתי מכונה. אחר כך חיטטתי בארנק של אמא, הוצאתי כסף, עשיתי רשימה לסופר והלכתי לקניות. וכל הזמן ניסיתי להוציא מאמא איזו מילה, התחננתי שתענה לי, אמרתי לה שאבא בטח יתקשר כשהוא יירגע קצת" (עמ' 10)

ילד הורי. מושג אוקסימורוני המעלה תמונה כואבת של היפוך תפקידים. הילד, שאמור “להיות ילד” וליהנות מעולם נטול דאגות עד כמה שניתן, הופך להורה, ולמעשה עוזב את העולם הילדי ונוטל על עצמו מטלות הוריות. הילד ההורי למעשה מוותר על ילדותו מתוך הכרח וכן ועל הפריבילגיות המוצעות לו לנוכח גילו הצעיר, ומציג חוסר תואם בין גיל כרונולוגי לבין התפתחות רגשית ונפשית. במרכז ספרה החדש של עפרה גלברט-אבני, לראות בגובה העיניים, מתוארת גאיה, נערה בת שתיים עשרה, שנקלעת למציאות מורכבת. אביה עוזב את הבית ואמה לוקה בדיכאון, מסתגרת בחדרה ומפסיקה לתפקד. בין רגע הופכת גאיה מילדה למבוגרת. עליה לטפל באחיה הקטן יהלי, באמה המסרבת לקום מן המיטה, בחיות המחמד המשפחתיות ובעצמה. היא נאלצת לבצע את מלאכות ניהול הבית – קטנות כגדולות – ומנסה ככל יכולתה לתפקד בשתי הספרות, זו הביתית, שהיא עומדת בראשה בעל כורחה, וזו הבית ספרית, שכן היא עדיין תלמידה בעלת סדר יום “רגיל” – לימודים, חוגים, שיעורי בית. בהמשך, היא מגלה כי סיבת עזיבתו של אביה נעוצה בהתמכרותו להימורים, והאב חוזר אל בית הסבים במסגרת מעצר בית וממתין למשפט לאור החובות הרבים שצבר. בנקודה זו היא מבינה מדוע עזב האב, שכן הוריה לא שוחחו איתה על סיבת פרידתם, היא מחברת בין התנהגותו המרוחקת כלפיה לבין התמכרותו וכמו כן נאלצת לארגן מחדש את רגשותיה כלפי האב כשברקע פועלים בה שני כוחות – כעס לצד תקווה שאביה יכיר בהתמכרותו ויטפל בה.

ייחודה של גלברט-אבני ככותבת לילדים ולנוער נעוץ ביכולתה למדל עולם המוצג בסיפור על מלאותו. לכן אין לפנינו כתיבה נובליסטית (מלשון נובלה, הממוקדת בגיבור אחד ומתאפיינת בדחיסות עלילתית) אלא כתיבה רומניסטית (מלשון רומן) המאפיינת את הגיבור הנטוע בחברה בה הוא חי, על כלל מאפייניה. הסיפור אמנם מתמקד בגיבורה ובמשבר אליו נקלעה, אולם אינו מסתפק בתיאור רגשות ואינו מגביל עצמו לתיאור עולמה הפנימי של גאיה. כבספריה הקודמים, גם בספרה החדש מתעכבת גלברט-אבני על דמויות משנה רבות שמתפקדות בחייה של גאיה וכך נפרשת תמונת חיים מרובת שכבות. הוריה של גאיה מתוארים על לקותם, אולם התיאור משלב אהבה, חמלה וביקורת ומזכיר שהורים מתוקף אנושיותם חווים משברים וקשיים אישיים ואינם ממוקדים רק בגידול ילדיהם. הסביבה המשפחתית מתוארת בדקדקנות – הסב החולה המטופל על ידי הסבתא שמסרבת לשלחו למוסד או להיעזר בעזרה חיצונית. הדוד קל הדעת שאינו מסוגל לסייע לגאיה אולם מנסה בכלים ילדותיים לשמח אותה ולהסיח את דעתה מצרותיה, שכן גם הוא בילדותו חי עם אם שנוטה לדיכאונות. חברתה הקרובה מאיה אותה היא משתפת במצבה. ארז, נער עיוור משכבתה שהיא מתוודעת אליו והופך לחברה הקרוב. בת שבע, חברתה של אמה, ניצולת שואה המסייעת לה לטפל באם. איציק, שכן עיוור שהיא נוהגת לשוחח עמו. סבתה מצד אמה שסבלה בעברה מדיכאון ובשלב מסוים חוזרת לתפקד כאם ומסייעת לבתה לצלוח את המשבר. פנורמת דמויות זו נדירה בספרות הילדים שמרביתה ממוקדת-גיבור והיא האחראית למלאותו של העולם הנשקף מבעד לדפי הספר. השדרים של גלברט-אבני עולים דווקא מתוך ההתמקדות בדמויות הרבות. שדר מרכזי עוסק בפנייה לעזרה. אמנם משפחתה של גאיה מכזיבה אותה, בייחוד בשבועות הראשונים לדיכאונה של האם, אולם היא מוצאת כתובות אחרות לשתפן במצב – מאיה, ארז, איציק ובת שבע. נדמה כי הוויתור על תחושת הבושה או על אווירת הסודיות שילדים רבים חשים לנוכח קריסת המשפחה או מחלתו של הורה הוא הצהרה חשובה של גאיה ושל גלברט-אבני, לפיה אל לילדים להתבייש גם כאשר משפחתם אינה מתפקדת וכן כי חשוב לשתף את הסובבים במצוקות ולא לעסוק בהסתרתן.

בכתיבתה של עפרה גלברט-אבני לא אחת ילדים מתגלים כבוגרים יותר ממבוגרים ומכאן עולה אפשרות חבירתם למבוגרים אחרים. חברויות אלו מעצימות הן את הילד והן את המבוגר והן בולטות ביצירות המכוערים של דניאל, החיים שלי, דוט. קום וקירות שלא רואים. כניסתם של מבוגרים שונים לעולמה של גאיה וחשיפתה למגוון סיפורי חיים מורכבים, מסייעות לה להתמודד עם המשבר אליו נקלעה ומחזקות אותה. סיפור ההינצלות של בת שבע בתקופת השואה הוא סיפור אופטימי על חוזק, על ראיית החיובי שבחיים, ועל בנייה מתוך הרס. סיפורו של איציק שהתעוור בגיל מבוגר הופך לאנלוגיה לסיפורה של גאיה שכן הוא מלמד אותה שניתן להסתגל למצבים קשים ולתפקד אחרת ממה שהורגלנו בו. נדמה כי התנועה המרכזית ברומן היא תנועה שמתוך הגיבור וחוצה לו, היינו, גאיה אינה מתוארת על רקע ההצפה הרגשית שהיא חווה אלא על רקע הפעולות שהיא מבצעת והאנשים עמם היא באה במגע. דרך תיאורית זו מדגישה את עולמו של הילד ההורי, שנאלץ לבצע מטלות רבות ואין לו פנאי להתבוננות פנימית ממושכת, והיא גם מהווה פתרון למצב, שכן גאיה בוחרת בפעולות על פני ההתבוססות ברחמים עצמיים ומנסה ככל יכולתה לסייע לאמה ולטפל באחיה הקטן. המשבר המשפחתי מתואר כמעין טקס חניכה שבמסגרתו גאיה נאלצת להפסיק להיות ילדה לתקופה מסוימת, ומכאן שמדובר באירוע אמביוולנטי – קשה מחד גיסא, מעצים ומבגר, מאידך גיסא.

בנקודה זו יש לציין את מוטיב העיוורון המלווה את הרומן. במישור הגלוי, מתוארת התרקמותה של חברות בין גאיה הרואה לארז העיוור, החושף אותה בהדרגה לעולמם של עיוורים. במישור הסמוי עולה השאלה מיהו העיוור האמיתי, שכן המבוגרים מתגלים שוב ושוב במהלך הרומן כעיוורים למציאות הסובבת אותם. הדוד איתן רואה שהאם בדיכאון ומתייחס למצב בבדיחות הדעת. האב עיוור להתמכרותו ומחמיר את מצבו. גם שתי הסבתות ספונות בעולמן בשבועות הראשונים לדיכאון האם ולכן גאיה נותרת לבד בהתמודדותה, ללא כל מבוגר אחראי. מול המבוגרים מתגלים הילדים בתושיותם, באנושיותם, וביכולת ההכלה שלהם – את בעיותיהם ואת זולתם. ראויה לציון האפיזודה שבה גאיה מתייצבת באומץ מול כיתתה, לאחר שדבר מעצרו של אביה התגלה והפך לסיפור רכילותי. הדבר מתגלה כיוון שאביה של עלמה, בת כיתתה של גאיה, הוא שוטר. חוסר מקצועיותו של האב השוטר, שהסגיר פרט כה רגיש מובא כהנגדה לבגרותה של גאיה, העומדת מול כיתתה ומספרת את סיפורה ואף מזכה את אביה מהפשעים שיוחסו לו. וכאן אנו שוב רואים כיצד היצירה חותרת תחת התפיסה לפיה על ילדים להתבייש בקשיים אליהם נקלעים הוריהם.

אחת ממטרותיו העיקריות של רומן היא לתאר אמת קיומית מסוימת הנוגעת לחברה בה הוא מתמקד. שני מוסדות מרכזיים שנוכחים ביתר שאת בחברה הישראלית מאותגרים ברומן – מוסד המשפחה ומוסד החברות. באופן חתרני, מתוארת המשפחה דווקא כמשפחה שאינה מתפקדת, דבר שמאלץ את גאיה לנכס לעצמה תפקידים לא-לה, אולם מוסד החברות שב ומוכיח לגאיה שאנשים טובים אכן נמצאים באמצע הדרך ולכן היא לא לבדה.

זוהי פסגת יצירתה של עפרה גלברט-אבני, סופרת עטורת פרסים, שזכתה בעבר בפרסים שונים דוגמת פרס יאנוש קורצ’אק, פרס זאב ופרס ראש הממשלה ע”ש לוי אשכול, ועתידה לזכות בפרסים נוספים בעקבות כתיבתו של רומן מפעים זה, שגורם לנו לראות ילדים כשווי ערך למבוגרים – בבינתם, בבגרותם ובאצילותם.

לגילאי: 9-14

האבא שהיו לו עשרה ילדים. כתב: בנדיקט גטייה. תרגמה מצרפתית: דנה טריואקס-פשיץ. הוצאת מטר

דמות האב מהווה את אחת הדמויות המרכזיות בספרות הילדים, בעבר ובהווה. קריאה של ספרות ילדים עכשווית מלמדת, כי דמות זו זוכה, על פי רוב, לשלוש הופעות תמטיות, אותן אכנה: האב המגוחך, האב הנעדר, והאב הפנורמי.

האב המגוחך הוא דמות-אב המלווה ספרים הומוריסטיים שונים, שהמוכר בהם הוא אבא עושה בושות למאיר שלו. זהו אב בעל רצון טוב ומחויבות כלפי ילדו, ועם זאת, דמותו מעוררת לעג ואף ביקורת מצדה של דמות-הילד שחשה נעלה על אביה. אביה של עמליה בסיפור עמליה רוצה חיה מאת יעל איכילוב, מבטיח לה שהיא תוכל לקבל כל חיה שתרצה. האב עתיר הממון אינו מגביל את בתו, ועל כן, היא בוחרת בתנין כחיית מחמד. כשהאב מתחרט הוא אינו מסוגל לעמוד בפני בקשותיה של בתו, הגם שהבטחות יש לקיים, כפי שההורים עצמם מלמדים את ילדיהם, ומכאן, כי האב המגוחך מוצג שוב ושוב כקורס וכנחות ביחס לדמות הילד – הפיקח, האסרטיבי, המנצל בחכמה את מגרעותיו של אביו.

האב הנעדר הוא אב שמופיע ביצירה ספרותית, אשר נדרשת לאי תפקודו. הוא יכול לגלוש במחשב בשעה שילדיו זקוקים לו, וכך הם נמלטים מן הבית (בגלל הברוגז מאת אור-לי רובינשטיין קצפ), הוא שקוע בעולמו וכלל אינו מרגיש בקיומם של רעייתו וילדיו (מושלמת והמעגל המכושף מאת אלונה קמחי) או עסוק בעולמו המקצועי ולפיכך מתקשר עם משפחתו באופן חלקי, ונתפס כישות שדמות הילד כלל אינה פונה אליו (אמא שלי תמיד ממהרת מאת הדסה יובל). לעתים, ההיעדרות מהווה מקפצה עלילתית למשמועו של שדר דידקטי. אביה של גל טס בעולם, ובאמצעות סיפוריו היא לומדת על מקומות נפלאים (אבא מגלה-ארצות מאת שירלי שגב), אולם עובדה זו אינה מוחקת את היעדרותו התכופה מחייה. לעתים, האב מפגין התנהגות בלתי אחראית וסגנון הורותו מועמד בסימן שאלה, כפי שמתרחש בסיפור גור חתול אדם ארוך שיער מאת אתגר קרת. דמותו של האב הנעדר ממשיכה מבחינה היסטורית את האופן בו תואר האב בספרות הילדים הקלאסית, שפורסמה עד שנות השבעים של המאה העשרים. בספרות הקלאסית האב הוא סמכותי ושוררת היררכיה מוחלטת בינו לבין ילדיו. ואילו הספרות החדשה, שבה ילדים קוראים תיגר על הוריהם ועל כלל סוכני החיברות המקיפים אותם, מוצג אב מרוחק, בלתי מתפקד, המזוהה כמעט באופן בלעדי עם המרחב הציבורי – עבודתו, תוך התעלמות מוחלטת מצרכיו הרגשיים והנפשיים של ילדיו.

האב הפנורמי, שנוכחותו היא בשיעור נמוך משתי הקטגוריות שצוינו לעיל, הוא אב מתפקד. אין לפנינו דמות פנורמית במובנה הקלאסי שכן סיפור לגיל הרך מתאפיין בדחיסות ואינו מאפיין לעומק את תכונות ההורים, ועם זאת, האב מוצג בסיפור על רקע יחסיו המורכבים עם דמות הילד ועל ניסיונותיו המגוונים לענות על צרכיו הרגשיים והפיזיים של ילדיו. אין לפנינו אב המתאפיין בתכונה מרכזית אחת, כי אם אב בעל תכונות שונות, לעתים אף סותרות. הסיפור האבא שהיו לו עשרה ילדים מאת בנדיקט גטייה, מציג הרחבה של תפיסת האב הפנורמי, שכן היצירה מתארת אב לעשרה ילדים, המטפל בהם לבדו, ומחליט לצאת למסע ולהשאירם אצל סבתם. לאחר כמה ימים של חופש מהעשייה הקדחתנית הנלווית לגידולם של עשרה ילדים, הוא מקצר את החופשה וחוזר לילדיו שכן הגעגועים וכוחו של ההרגל – גוברים עליו. החידוש בסיפור טמון בהצגת אב שהוא הורה עיקרי ולא הורה משני הנספח לאם. זוהי תרומה של ממש לתפיסת האב כהורה משמעותי ולא רק כבעל תפקיד משני לזה של האם. כמו כן האב בסיפור אינו סטריאוטיפי ואינו מגוחך. הוא מסוגל לבשל לעשרה ילדים, להלבישם, ולהסיעם לגן. הוא נוסע לעבודה ולאחריה אוסף את ילדיו, מקלח אותם, מכין ארוחת ערב ומספר סיפור. הוא אף בונה בעצמו את הסירה שבה הוא עתיד לצאת למסעו.

הסיפור מציג את האופן המוצלח בו האב משלב בין עבודתו לבין מלאכת גידול הילדים, בין חלומותיו כסובייקט לבין אהבתו ומסירותו לילדים, בין הכמיהה לנוע במרחב הפתוח (הים) ולזכות בשקט ובשלווה לבין חיי היומיום המתנהלים בין ארבעה קירות (בית ועבודה) וכרוכים בהתמודדות עם לחצים רבים. ההומור המלווה את הסיפור מקפל בתוכו תובנות קיומיות אודות ההורות: הקשר העז אל הילדים ותחושת האחריות, לצד הרצון לצאת לחופש ולשמור על עצמיות המנותקת מהתפקיד ההורי. כמו כן המעטפת ההומוריסטית מכילה שדר דידקטי הנוגע לסדר היום של הילדים, מזמן הקימה ועד זמן השינה בלילה. הילדים המתוודעים לסיפור זה מגלים כי ה”תחנות” שנהוגות בביתם, משותפות לכלל הבתים ולכלל הילדים, ומכאן חשיבותו של הסיפור בהתוויית הרגלים מסודרים וסדר יום קבוע לפעוט.

חשוב לציין, כי ספרות הפעוטות היא נישה שאינה מפותחת דיה במחוזותינו. סיפור נפלא כמו האבא שהיו לו עשרה ילדים, ישובב את לב הילדים והוריהם ויזמין קריאות מרובות.

לגילאי: שנתיים

ארי ודנטה מגלים את סודות היקום מאת בנג’מין אלירה סאיינז. תרגום: מאירה פירון. טל מאי/ידיעות אחרונות.

אם סוקרים את ספרות הנוער האמריקנית של שני העשורים האחרונים, מגלים זהות מטרידה בין היצירות השונות. מרביתן, מוהלות שלוש תמות חוזרות אל תוך העלילה: אלימות, גיבוש זהות ומוות, וכמו כן, נכתבות כ”ספרות בעיה” המציגה נער או נערה החווים משבר וצולחים אותו לאחר תקופה קשה. דוגמאות בולטות (ומוצלחות) שאף תורגמו לעברית הן הרומנים היינו שקרנים, אחרי אייריס, דברי, חיים יקרים אתם דפוקים, 13 סיבות וירח שבור. ועם זאת, הדבקות התמטית מובילה לשאלה מהותית: האם בני נוער נפגשים רק עם בעיות הקשורות להבניית זהותם האישית, ומתמודדים עם אלימות ועם מוות, וכאן הכוונה למחשבות על התאבדות כמו גם למוות של קרובים – הורים, אחים וחברים. נדמה שספרות נוער מבקשת ליצור האחדה מטרידה בין בני נוער וחוויותיהם, ייצוג שאינו נאמן בהכרח למציאות, אולם הפך לשגור בספרות הנוער המייצרת דימוי חוזר של בן הנוער ובעיותיו, ומגבילה את עצמה למנעד מצומצם של “בעיות” כמו גם לייצוג חלקי של תודעתם של בני הנוער. בן הנוער האמריקני מוצג כבעל צבע עור לבן, חי במשפחה בורגנית או עשירה במיוחד, הטרוסקסואל. והסיפור מציג אותו כ”אחר”, למרות ש”אחרות” זו אינה מהותית, על פי רוב. ומכאן, כי הדרך לפתרון “בעיותיה” של הדמות קלה, והסיגור טומן בחובו סוף טוב בו הדמות משתחררת מעול כאביה.

הרומן ארי ודנטה מגלים את סודות היקום אמנם עושה שימוש נרחב בשלוש התמות הללו, אולם יוצר הפרדה ברורה בינן, לבין שתי תמות-העל המלוות אותו מתחילתו ועד סופו – חברות ואהבה.

גיבור הרומן הוא ארי, בן להורים היספנים, נער בודד שעמל להרחיק ממנו את הסובבים. הרומן עוקב אחר שנתיים בחייו, בין גיל חמש עשרה לגיל שבע עשרה. סוד משפחתי טורד את נפשו ולמראית עין מאייש רק את עולם התת-מודע שלו, שכן הוא סובל מסיוטים רבים בזמן שהוא ישן. אולם בהדרגה, מתבהר לקוראים (ולדמות), שארי חי בצל כליאתו של אחיו הגדול. בעוד האח הגדול כלוא ומבודד לאור שורה של מעשי פשיעה שביצע, האח הקטן גוזר על עצמו נידוי והופך את חייו לכאלו המתקיימים בתוך כלא סימבולי. בהיעדר קשר בין האח הכלוא לאח החופשי, השעתוק הוא האמצעי היחיד של ארי להתקרב אל אחיו, עמו אין הוא מנהל קשר מגיל ארבע, זמן הכליאה. הורי של ארי אינם משוחחים עמו על אחיו, מוחקים לחלוטין את זיכרונו, ולכן הוא מנסה למצוא את התשובות בתוך עצמו, וכושל בכך. כמו כן הוא חי בצל האיום להפוך לאחיו, ומכאן שהוא מסגל לעצמו אורח חיים סגפני, מנותק מהחברה הסובבת וכן ממאפיינים של בני נוער, ולדוגמה, אין הוא צופה בטלוויזיה, והדבר ממחיש את הנתק התקשורתי בינו לבין תרבות בני גילו.

ההלקאה העצמית של ארי מפסיקה כאשר הוא פוגש את דנטה. נער פיוטי שלכאורה מהווה מעין היפוך לאופיו ולדרך חייו – נער צחקן, בקי באמנות, אקסצנטרי ודברן. במשך שנתיים השניים מנהלים קשר חברי הדוק, ולמעשה, כל אחד מהם הוא חברו היחיד של משנהו. בעוד ארי מבודד את עצמו לאור כליאתו של אחיו והחיים בצל הבושה, דנטה מבודד את עצמו מהכלל לאור נטייתו המינית. לכאורה, במערכת היחסים של השניים ארי מאייש את תפקיד המציל ואילו דנטה מוצל על ידו שוב ושוב. ועם זאת, ההצלה הינה הדדית. ארי מציל את חייו של דנטה בעוד דנטה מציל את חיי הרגש של ארי. הוא מצילו מידיהן של הבדידות והשתיקה, מגורל של חיים ללא אוזן קשבת וללא אהבה. המוות אורב לא אחת בפינה. כאשר דנטה מנסה להציל ציפורים מירי ילדים, אשפוזו של ארי לאחר שנדרס על ידי מכונית, כשדנטה מנסה להציל ציפור פצועה המצויה על הכביש, וכאשר דנטה מותקף על ידי נערים אחרים ואינו בורח אלא עומד ומוכה על ידם עד לאשפוזו. מאחורי כל תקרית עלילתית כזו מסתתרות אפשרויות שונות. האם מטרתו של הסופר לייצג את האלימות שמופנית נגד מי שמתנהג אחרת? את קיומה השביר של הישות החתרנית המשול לקיומן של ציפורים החומקות מציידים? או שמא הבחירה להיות מוכה ולא לברוח חושפת יצר התאבדותי לטנטי? שאיפה לקבל עונש על רקע הנטייה האחרת. אלו אינם דברים שהטקסט מעניק עליהם תשובות חד-משמעיות ומכאן גדולתו. העמעום בכל הנוגע לפסיכולוגיה של הדמויות וההתעכבות על דיאלוגים, משהים את ההתרשמות המידית מהדמויות, והופכים את מלאכת הקריאה למורכבת ולרב-גונית.

זהות, מוות, ואלימות נשזרות זו בזו בסיפור שקשה להניחו ולו לרגע מתחילת הקריאה בו. אין מדובר בסיפור מותח, כי אם בסיפור הכתוב ומתורגם היטב שעניינו מערכות יחסים ולא רק נפשו של המתבגר. העובדה כי סאיינז הוא סופר ומשורר מהדהדת לכל אורך היצירה, שבחלקים שונים שלה הופכת לפרוזה לירית רגישה ומתאפיינת בדיוק ובתמצות השמורים לשירים. הגיבורים, בנים להורים היספנים, חיים בתקופה מכרעת בכל הנוגע לעיצוב זהותם – זהות אתנית, ערכית ומינית. האלימות מלווה אותם בין אם מדובר באחיו האלים של ארי, ובין באלימותו המופנית כלפי אלו המפגינים אלימות כנגד דנטה. המוות, כאמור, גם כן מאיים על שניהם במקומות שונים ברומן אולם תפקידו אינו דרמטי אלא מתרכז בהדגשת יופיין של החברות הנדירה והאהבה חסרת הגבולות.

לעתים, ספרות נוער מציגה את “נער השוליים” ה”אחר” כאשר “אחרותו” נפתרת ככל שמתקדמת עלילת הסיפור. הרומן, בצעד מרתק, מתמקד הן בחברותם של ארי ודנטה, והן ביחסיהם עם הוריהם. שני זוגות ההורים אוהבים את ילדיהם, מפגינים קשב ורגישות מעוררי השתאות, והצגת היחסים ההרמוניים, יש בה כדי לשבור את תבנית ה”אנחנו” מול “ההם” הנוכחת בספרות הנוער ומרדדת את מערכות היחסים של הורים וילדיהם המתבגרים, משל התבגרות כוללת בהכרח ראייה בהורה כאויב וצורך להשתחרר ממנו על מנת לסגל ‘עצמי’ מגובש. דווקא ההורים ברומן הם המלווים את שני הגיבורים בתהליך גיבוש הזהות, ומעניין לראות כי לשתי הדמויות כמעט ואין קשרים עם בני נוער אחרים. אהבת הילדים את הוריהם מלווה את הרומן מתחילתו, וכמו כן התפיסה, כי האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו נוכחת בו מתוך אמירה ברורה לפיה דמות ההורים – דפוסי התקשורת, תחומי העניין ואף המשקעים – משפיעה על הנער ונותרת דומיננטית בתקופת הנערות אף יותר מאשר בתקופות אחרות.

בסופו של הרומן, כאשר ארי ודנטה מגבשים את זהותם, שורדים את האלימות שהופיעה פעמים שונות בחייהם ומודעים לכך שהמוות נוכח בחיים אולם יש להכיר בקיומו ובכל זאת לחיות את מלאותם, נזנחות לחלוטין שלוש התמות הללו, ומוארת החברות הגדולה המולידה אהבה. אם הורגלנו בעלילה הכוללת חיזור המוביל לקשר רומנטי בין בני הנעורים, ארי ודנטה מלמדים את הקוראים כי חברות היא המצע הטוב ביותר לאהבה ולזוגיות.

הרומן זכה בפרסים בינלאומיים רבים, ובצדק, אולם מרבית הביקורות שנכתבו עליו בארצות הברית מצניעות את העובדה שמדובר ברומן קווירי, כפי הנראה מתוך חשש לפגיעה במכירות, או ברגשותיהם של חוגים שמרניים שחשים כי תמות קוויריות אינן יאות לבני הנעורים וממהרים לפרסם מדי שנה רשימה של ספרים מוקצים. בחירתה של הוצאת “טל-מאי” לתרגם את הרומן ולהוציאו לאור, בהיעדר ספרות מקור העוסקת באהבה חד מינית, ראויה להערכה. כאן המקום לחדד, כי אין לפנינו “רומן נישה” כי אם סיפור בנוי היטב העוסק בחומרים מהם עשויה אהבה באשר היא – אהבת הורים לילדיהם, אהבה בין אחים, אהבה בין חברים, אהבת האמנות, ואהבה בין בני זוג. זוהי יצירה שתיטיב עם כלל קוראיה – בני נוער ומבוגרים כאחד.

צ’יינה. כתבה: נורית זרחי. איורים: כנרת גילדר. ידיעות אחרונות/טל-מאי

בשנת 1993 פרסמה נורית זרחי את ספרה החשוב מפרשיות. הספר עקב אחר ילדה בשם נוגה, שבקשה מאמה לא ללכת לבית הספר בטענה שיש לה אוזניים גדולות ושילדי הכיתה מכנים אותה “מפרשיות”. נוגה חובשת כובע קש על מנת להסתיר את אוזניה, והכובע לוקח אותה למסע פנטסטי שבו מוצעים לה מרחבים חדשים ותפקודים חדשים כאפשרות להחליף את עולמה הקיים. היא פוגשת עולמות שונים מזה המוכר לה, ובכל עולם מציעים לה להישאר ולעטות זהות אחרת. בסופו של המסע היא בוחרת לשוב לביתה ולדבוק בזהותה. היא אף נפרדת מן הכובע לטובת זוג עגילים חדשים שמדגישים את אוזניה ובכך ממחישה את האופן שבו למדה לאהוב ולהדגיש בעצמה גם את מה שאחרים מציירים עבורה כשלילי.

קשה שלא לחוש בזיקה הנרקמת בין הסיפור מפרשיות לבין צ’יינה, ספרה החדש של זרחי. עם זאת, צ’יינה אינו ספר פנטזיה אלא טקסט פוסט-מודרני לילדים המעלה שאלות שונות: האם לפנינו סיפור להקראה לפני השינה? האם תילדה הו היא גיבורת הסיפור? האם מדובר בילדה או באישה? והאם מסעו של הכובע צ’ייינה מכוון אלי משמעות כלשהי או שמא מדובר ביצירה דמיונית שאינה מתכנסת ל”מסר” כלשהו, יצירה הבורחת מנרטיב ליניארי או ממשמעות מובנית.

המרחב בסיפור אינו מוגדר וכך גם גיבורתו, תילדה הו. ביתה ממוקם על עץ, סמל לניתוקה מההוויה ה”רגילה”, סמל לעובדת היותה “מעופפת”. ועם זאת, חרף הניתוק, בוחרת תילדה הו לחבור לחברה המתוארת בסיפור, שכוללת, בין היתר, בעלי חיים ובני מלוכה. היא מתכוננת ללכת לאופרה ומביטה במראה, נתקפת במשבר זהות שכן היציאה מאלצת אותה לעטות חזות שונה, ושואלת את הכובע – “אתה בטוח שאני – אני?”. הכובע מאשרר את זהותה וטוען שהוא רואה אותה מבפנים, אולם רוח פרצים מעיפה אותו מתילדה הו. בשלב זה מעניין האיור המציג את תילדה הו מביטה בעצמה במראה. איור זה מצביע על תפיסה מעוותת של הכובע שכן כובע הנוצה הופך במראה למאיים ומשקף את תפיסתה השונה של תילדה הו את האובייקטים שסובבים אותה. תילדה הו קוראת לכובע שישוב אליה, אולם היא אינה מודעת לשמו ולכן מכנה אותו ריגולטו, על שם האופרה של ורדי בה היא מתכוננת לבקר. הכובע מתקן אותה ומציין “שמי צ’יינה”, “לא ראית מה שכתוב עלי מבפנים?”. הדיאלוג הקצר מזמין את איתור הציר המרכזי שסביבו נע הסיפור – מחירו של ניתוק. תילדה הו שחיה על עץ וצורכת תרבות גבוהה, שוכחת לעתים לתהות על קנקנם של הפרטים הקטנים, הטריוויאליים, ובאופן סימבולי, אינה רואה שלכובעה יש תווית עם שם. הוא אמנם רואה את פנימיותה ואינו מושפע מהשינויים שחלים בחיצוניותה, אך היא עסוקה בחייה, בתודעתה ובזהותה ואינה מפנה את מבטה אליו.

צ’יינה עף ונוחת על ראש החזירה. במהלך האופרה דורשת תילדה הו מהחזירה את הכובע, אולם זו מסרבת להחזירו. בתחנותיו משמש הכובע מסתור לאוצר, בית לנסיך ונסיכה הומלסים, וכאן מתגלה זהותו הגמישה – הוא גם כובע וגם כובעה ולכן ביכולתו ללדת כובעים רבים וכך להומלסים יש מקום לגור בו.

בסופה של היצירה חוזרת צ’יינה אל תילדה הו, שמבקשת ממנה עזרה. חלומותיה התפזרו בכל הבית. תילדה הו חובשת את צ’יינה אולם הפעם אין מדובר בהכנות ליציאה כי אם בהכנות לשינה, להתכנסות בתוך העצמי. כאן מתפרשת היצירה הפוסט-מודרנית שפיזרה סמלים שונים הנוגעים לקשר בין חיי היוצר, תודעתו ויצירתו. תילדה הו כאמנית, מנותקת מסביבתה ומשלמת על כך מחיר חברתי. עם זאת, תקופות התנומה מציגות תנומה לכאורה. שכן שנתה הסימבולית מניבה שפה חדשה הבוראת עולמות שטרם נחשפו. במובן זה צ’יינה הוא יצירה ביוגרפית וארס-פואטית מחד גיסא, ומאידך גיסא יצירה שבאה להציג את השונות מזווית חדשה ומרעננת. תילדה הו אינה מתקבלת על ידי החברה הסובבת. ועם זאת, היצירות שהיא בודה מביאות מזור לעולם. הנסיכים והאנשים שגרים בכובעים שילדה צ’יינה מקבלים בית, אך אין מדובר בבית פיזי כי אם בבית רוחני – זיכרונות, סיפורים, מטען רגשי משותף. ומכאן הפרדוקס שעומד בלבו של הסיפור – בדידותו של היוצר היא המניבה יצירה המפיגה את בדידותו של הקורא. שאלותיו של היוצר, כאביו ומשברי הזהות שהוא חווה, מביאים תשובות ללב קוראיו. שכן כובעים, כפי שמעיד האיור של המאיירת המוכשרת כנרת גילדר, מיוצרים בסין, ואילו יצירת אמנות, חסרת זיהוי מרחבי פיזי זולת נפשו ותודעתו של היוצר.

צ’יינה הוא סיפור אחר לקריאה לפני השינה (אם בוחרים לקרוא בו טרם השינה). סיפור שבמקום להרדים את נמענו החוץ-טקסטואלי, מרדים את גיבורתו, על מנת שתוכל לחלום/לבדות סיפורים נוספים. נורית זרחי מביאה לנו יצירה גדולה נוספת, מאתגרת, שיש לקרוא שוב ושוב על מנת למשמעה, או לנסות להבינה, ובייחוד היא רוקחת סוף טוב בעל מתכון יוצא דופן. שכן הסיפור אינו נגמר בחתונה אלא בחגיגתה של ההבנה ה”אחרת” ושל הישות ה”אחרת”. צ’יינה חוזר לתילדה הו שכן הוא מודע לכך שלמרות מגרעותיה תילדה הו מהווה את ביתו. כמו נוגה מהסיפור מפרשיות, גם צ’יינה לא נשאר בארמון המפתה ובוחר בביתו המקורי, על מגרעותיו ועל יופיו עוצר הנשימה.

סיפור מופתי, חגיגה לאוהבי הספרות.

מיועד לגילאי 5 עד 120

פעם היינו משפחה. כתבה: ציפי גון גרוס. איורים: גלעד סליקטר. הקיבוץ המאוחד, 158 עמ’.

הסוגה הפופולרית ביותר לבני הנעורים מאז שנות ה-60 של המאה ה-20 היא ספרות בעיה. סיפורת הבעיה בעלת תפקידים אחדים: להראות לפרט שהוא אינו היחיד המתמודד עם בעיה נתונה, לסייע לפרט לדון בבעיה באופן חופשי יותר, להראות לפרט שקיים יותר מפתרון אחד לבעיה, לסייע לפרט לתכנן פעולה קונסטרוקטיבית לפתרון בעיה, לקדם תפיסת-עצמי אינדיווידואלית, לספק שחרור מתחושת לחץ רגשי, לפעול לקידום הערכה עצמית כנה, לעודד את הפרט למצוא עניין מחוץ לתחומי עצמו ולהעלות את יכולת הפרט להבין את סביבתו האנושית. קיימים רומנים שונים המשתייכים לסוגה זו, אולם חלוקה גסה מבחינה בין רומן שבו הגיבור פוגש בבעיה, חווה משבר וצולח את הבעיה, לבין רומן שבו מתוארת בעיה מורכבת שלא ניתן למצוא לה פתרון-קסם והיא מחייבת הסתגלות ארוכה ודורשת תעצומות נפש מבלי להציע “סוף טוב”, אלא מעבר לשלב מתקדם יותר בהתמודדות עם הבעיה המתוארת, מעבר הטומן בחובו התפכחות מסוימת. יצירה כזו היא הרומן החדש של ציפי גון-גרוס, פעם היינו משפחה.

קשה לחשוב על שם קולע יותר לרומן פעם היינו משפחה, מאשר השם שנבחר עבורו. שם אוקסימורוני וקשה, הבא לציין את הפער בין המשפחה האהובה והמוכרת, לבין היום שאחרי הכרזת הגירושין של ההורים, כאשר אלון בן השלוש עשרה חש, ובצדק, שהוא אינו משתייך עוד למשפחה. שמשפחתו התפרקה ושמנהגים חדשים חלחלו לעולמו מבלי שירצה בהם. אלון ואחותו הקטנה מיתי מתוארים בחזית הרומן, אולם הם שחקני משנה בלבד, מושפעים ובלתי משפיעים. הוריהם מחליטים להתגרש, והופכים מזוג נשוי המתפקד כצוות לזוג המתנכר זה לזה ומתאפיין בתחילת תהליך הפירוד במריבות בלתי פוסקות. לא עוד בעל ורעייתו כי אם זוג פרטים מנוכרים. על אלון להכיל הן את כאבו שלו לנוכח התפרקותה של משפחתו, באופן שבו הוא הכיר וחווה אותה עד לגירושין, הן את השפעת הגירושין על הוריו – הנתק מאביו שעזב את הבית, הקושי של האם שמצבה הנפשי המתוח מתואר באמצעות רמזים דקים כמו התפרצויותיה וירידתה במשקל, והדבר גוזר עליו קושי של ממש.

הייחוד בספר טמון דווקא בשתיקתו של אלון ובצמצום פונקציית המסירה שלו כמספר בגוף ראשון, למאורעות השונים להם הוא עד, ללא פרשנויות רגשיות וללא מונולוגים מלאי פאתוס שכן הסיטואציה המתוארת היא של חוסר ידיעה, חוסר הבנה ואף תקווה, שמא המצב הינו מצב זמני בלבד. אלון מתאר את הוריו וכן את אי הוודאות שמלווה אותו לאורך החודשים הראשונים שמלווים אותו לאחר פרידת ההורים. התקווה שההורים ישובו זה לזרועות זה, החשש שמא הוא ואחותו אשמים בפרידה והבושה שמא חבריו יחשבו שכעת הוא שייך ל”משפחה דפוקה”.

גם בעידן שבו גירושין הפכו שכיחים, שכיחותם אינה משליכה על רגשות המעורבים בדבר – ילדים והוריהם – ומכאן חשיבותה של היצירה. הצורך לעכל את המעבר ממשפחה שבה ההורים נשואים למשפחה שבה ההורים גרושים ואף יוצרים משפחות חדשות עם בני זוג חדשים, ולהבין שהמשפחה נותרה משפחה אולם המודל הוא שהשתנה, עומד במרכז הסיפור.

ברומן בולטים המעברים בין דיבור לשתיקה. שתיקתו של אלון לנוכח המאורעות והתכנסותו בתוך עצמו חוברת לשתיקת האב, שאינו משוחח בשלבים הראשוניים עם ילדיו ואלו מונגדות לישויות המדברות בטקסט – האם והאחות. אולם שתי הדרכים אינן מובילות לעמעומו של הכאב, שכן כל הנוגעים בדבר מחפשים דרך מיטבית להתמודד עם הצער על המשפחה שהתפרקה, דמות דמות ודרכה. דרכים אלו אינן מובילות להתרה או לקתרזיס שכן מדובר בתהליך ארוך מלווה בשינויים שעיכולו איטי. מעלה ניכרת של הרומן, היא הצגתה הריאליסטית של מערכת היחסים בין הוריו של אלון, לאחר הפרידה. הריבים, הכעסים, התקשורת הלקויה, ההאשמות ההדדיות ועד להתגבשותה של שגרה בריאה ושיתוף פעולה מחודש בכל הנוגע לגידול הילדים.

נקודת האור עבור אלון היא דווקא חבריו לכתה. הסוד שחשב שיפגע במעמדו מתקבל בהבנה על ידי חבריו וכמו כן לצד אהבת ההורים שהסתיימה, מתואר ראשיתו של קשר רומנטי הנרקם בינו לבין לנעמה, בת כיתתו. הוא אף לומד להכיר בשינויים שחווים הוריו בהתנהגותם, במראם החיצוני ובחייהם, ונע מפליאה וסלידה, להשלמה.

ספר ריאליסטי רגיש וחשוב להורים ולילדים המשקף את אחת החוויות המורכבות והקשות שנאלצים ילדים (ומבוגרים) לחוות.

מגיל: 9

ספרים נוספים בנושא: ועלי לא אכפת לך מאת יונה טפר, זה לא  סוף העולם מאת ג’ודי בלום.

הדובי של פרד. כתבה: איריס ארגמן. איורים: אבי עופר. הקיבוץ המאוחד

הנחלת זיכרון השואה לילדים היא משימה מורכבת ושנויה במחלוקת. בשנים האחרונות אנו עדים לספרי ילדים רבים העוסקים בתקופת מלחמת העולם השנייה מזוויות שונות ומגוונות. ספרים אלו הופכים את ספרות הילדים לדרך המיטבית בה יש לנקוט על מנת לתווך תקופה אלימה ויוצאת דופן בשפה נהירה לילדים, באופן מבוקר וללא החשיפה לזוועות שילד אינו יכול להכיל. הסיפור הדובי של פרד הוא לפני הכל סיפור רגיש על הקשר יוצא הדופן בין דובי לבין פרד, הילד שמשחק עמו, ובעיקר, רואה בו ישות קרובה שניתן להישען עליה בתקופות קשות. הסיפור מסופר בגוף ראשון, וקשה שלא לחוש בזיקה הנרקמת בינו לבין הקלאסיקה לילדים, ארנב הקטיפה, של מרג’רי וויליאמס, סיפור המגולל את התהפוכות בחייו של ארנב קטיפה שבאהבתו לילד המשחק בו, היה נכון להקריב את “חייו” וקיבל גמול בדמות הפיכה לארנב אמיתי.

הדובי של פרד מלווה את פרד בתקופת מלחמת העולם השנייה, בהולנד, ועובר איתו את התחנות השונות שנגזר עליו לעבור על מנת להינצל. התחנה הראשונה במסע היא בית הסב באמסטרדם. פרד מופרד מהוריו שמסתתרים במקום אחר, אולם נותר עם הדובי, שנוכחותו מרגיעה אותו ומאפשרת לו לפרוק את רגשותיו. רק לדובי יכול פרד ללחוש “אל תדאג” (עמ’ 20), לחישה המצביעה על פחדיו ועל ניסיונותיו להתמודד עם המתחולל.

נקודת התצפית של הדובי מאפשרת מסירה עדינה ומסוננת של המאורעות. הדובי מקשיב לשיחות המתנהלות מסביבו, ויודע עוד פחות מפרד. הוא צופה בכוכב הצהוב נתפר על מעילו של פרד, ובהמשך נתלש ממנו. הוא מקשיב לאמו של פרד משקרת על מנת להסתיר את מוצאה של המשפחה ולארגן לפרד מקום מסתור חדש. ובדומה לדובי בסיפור ארנב הקטיפה, הוא נחוש להגן על פרד ולסייע לו לצלוח את התקופה הקשה, עד לאיחוד המחודש עם הוריו:

בכל לילה

פרד הקטן היה לוחש לי

שהוא מתגעגע לאבא, לאמא ולאחים שלו,

שעצוב לו להיות לבד,

שהעולם הוא מקום מפחיד

ושיש לו מזל שאני איתו

כי אני החבר הכי טוב שלו.

פרד לחש לי את הדברים,

ובזמן שדיבר היה מלטף

את הפנים שלו עם הכפה שלי.

לפעמים זלגו לפרד דמעות קטנות וחמות,

ואני ניגבתי לו אותן (עמ’ 22).

המלחמה תמה, ופרד והדובי נוסעים לאמריקה. עם זאת, כפי שמבהירה אחרית הדבר, הדובי של פרד לסינג, יצא למסע נוסף, לירושלים, ונמצא בתערוכה המוצגת ב”יד ושם” – “אין משחקים ילדותיים”. הצגתו כאן בישראל, היא עדות כפולה: להישרדותו של העם היהודי כמו גם להתנגדות לניסיון הנאצי להפוך את היהודי ללא-אדם; שכן אהבתו של פרד לדובי סייעה לו לשרוד במישור הפיזי והנפשי גם יחד. נאמנות, דאגה הדדית ואהבה, הן הסוף הטוב של התקופה הרעה.

איריס ארגמן, סופרת ומשוררת מחוננת, הזכורה לטובה מן הסיפור רוזלינדה וכן מקובץ השירים לילדים, בקצה הרחוב, מגישה לילדי ישראל סיפור לירי קסום. כאן המקום לציין את תרומתם של האיורים המקוריים להבנת הטקסט ואת השימוש המתוחכם בדמויות אפורות בתקופת המלחמה ובדמויות מוארות בתקופה שלאחריה, כמו גם את המבעים המורכבים של הדמויות, המשורטטות ברגישות ההולמת את הטקסט.

הסיפור ממחיש לקוראיו, שיצירת אמנות גדולה נבנית אמנם מכאב, אולם בכוחה למלא את הקורא באושר ובתקווה. אין ספק, כי הדובי של פרד עתיד לזכות במקום של כבוד על מדף הספרים של ילדי ישראל.

לגילאי 6-8. מומלץ למורות בכתות א’-ג’ במסגרת פעילויות הוראת השואה.

החבר שלי עצוב מאת מו וילמס. תרגום: מאירה פירון. ידיעות אחרונות / טל-מאי

מעט המחזיק מרובה, הוא התיאור הקולע של הספר החבר שלי עצוב. במילים מועטות המלוות באיורים מינימליסטיים המציגים את שתי הדמויות – ג’רלד הפיל ופיגי החזירונת – מוצגת בפנינו סיטואציה מכמירת לב שבה מנסה פיגי לשפר את מצב רוחו של ג’רלד המדוכדך. בהיבט הז’אנרי הסיפור הוא קומיקס ראשית קריאה, בהחלט דרך מושכת להכניס תלמידים בכתה א’ אל תוך עולם הקריאה ולהעניק להם חווית קריאה ייחודית של השלמת ספר ראשון בכוחות עצמם. בהיבט התמטי מוצגת בפנינו חברות, נושא שלאחרונה נזנח בספרות הילדים לטובת תיאורים שכיחים של קבלת ה’אחר’. למרות קוצר היריעה, מצליח הטקסט להתייחס למושג החברות בצורה מרעננת המתאימה לשלב בו מצויים הקוראים, החווים את המעבר מן הגן לכתה א’ ונדרשים להכיר חברים חדשים ולעתים אף נתקפים חרדה חברתית. יש לציין, כי הסיפור קורא תיגר על תיאוריית התפתחות החברות בקרב ילדים, אותה הגה התיאורטיקן רוברט סלמן בספרו הנודע

The Growth of Interpersonal Understanding: Developmental and Clinical Analyses

סלמן מחלק את התפתחות המודעות החברתית בקרב ילדים לחמישה שלבים:

חברות בשלב “0”:  (גילאים 3-6). לדידו, ילדים בגיל זה רואים את חבריהם כשותפים למשחק, ומטרת החברות היא הנאה מעצם השהייה יחדיו. החברים ברוב המקרים הם ילדים הנמצאים בקרבת מקום וחולקים עניין משותף. לילדים בשלב זה יכולת מוגבלת מאוד לראות את נקודת מבטם של אחרים. הם מניחים שילדים אחרים חושבים בצורה דומה לשלהם, ולכן הם נוטים להיות נסערים כאשר הם מגלים שיש לחבריהם דעה שונה.

חברות בשלב “1”: (גילאים 6-9). בשלב זה ילדים מבינים שהחברות קשורה במשהו רחב יותר מפעילות המשחק הנוכחית. חבר טוב נתפס ככזה שעושה דברים טובים עבורם ולדוגמה, חולק עמם חפצים. הם אינם חושבים עדיין מהי התרומה שלהם לטובת אותה חברות.

חברות בשלב “2” :  (גילאים 9-12). בשלב זה הילדים מסוגלים לשקול את נקודת המבט של חברם בנוסף לנקודת המבט שלהם, אך לא באופן סימולטני. שלב זה מאופיין בחשיבה תועלתנית, בביקורתיות ובשיפוטיות.

חברות בשלב “3” : (גילאים 12-15). בשלב זה חברים עוזרים זה לזה לפתור בעיות, חולקים סודות, מחשבות ורגשות האחד עם השני, לומדים להתפשר, ומבצעים מחוות כלפי חבריהם בלי לצפות לגמול מיידי.

חברות בשלב “4”: (מגיל 15 ואילך). בשלב הזה מתבגרים מייחסים חשיבות רבה לקרבה הרגשית. הם מקבלים, ואף מעריכים את השוני בינם לבין חבריהם. הם פחות רכושניים כלפי חבריהם, ומרגישים פחות מאוימים אם יש לחבריהם מערכות חברות נוספות. בחברות הבוגרת הדגש הוא על יחסי אמון ותמיכה ושמירה על קרבה לאורך זמן.

השלבים השונים מלמדים על ההדרגתיות של תפיסת החברות ובהתאמה, על האופן שבו מעצב ילד את תפקידו כחבר. מכאן, כי למרות שהספר מופנה אל ילדים בגילאי 5-7, שהפסיכולוגיה מייחסת להם אגוצנטריות וחוסר יכולת להכיל את צרכיו של האחר, הוא משרטט חברות עמוקה שבה פיגי מציגה מודעות מלאה לרגשות חברה הקרוב כמו גם לתכונות האופי שלו ולמוקדים המשמחים אותו. היא מתרגמת את הידע שלה לניסיונות שונים לעודד אותו ואינה מתייאשת. מוותרת במודע על עמדת “היודעת” לטובת מתן תחושה טובה לג’רלד, ובסופו של דבר, גם מבלי שתחשוף את פעולותיה שננקטו מאחורי הקלעים, ג’רלד מודע לכך שהיא חברתו הטובה, ושהנאות החיים אינן כדאיות אם היא לא חווה אותם ביחד עמו. את אותה פעולת שיתוף ונתינה, מבצע ג’רלד בקובעו, כי שמחה מלאה מתאפשרת רק כשפיגי חולקת עמו רגעים שמחים. יש דבר מעודד בספר שהסיפא שלו מקדמת הבנה, לפיה, חברות טובה אינה נזקקת להבהרות או למילים שכן די ברגש ובמעשים כדי לבנות מערכת יחסים הרמונית ותומכת.

נדיבות, אכפתיות, תמיכה הדדית ואהבה דווקא בין חזירה לפיל (ומי אמר שלא תיתכן חברות בין שונים?), הופכות את דקות הקריאה ליקרות מפז, ומזמינות קריאות נוספות רבות שהנאה רבה בצדן.

גילאים: 5-7.

לילה במרדף אחר בני לקרדה. כתבה: אורית רינגל אמיר. איורים: ליאורה גרוסמן. ידיעות ספרים / רימונים.

ספר שלישי בסדרת ראשית הקריאה המוצלחת העוקבת אחר הילדה מיקה וכלבתה לילה. בספר הראשון, יום בלי לילה, התוודענו למציאתה של לילה ולהבאתה לישראל. בספר השני, לילה בלי אונדה,  עקבנו אחר המכונית המשפחתית הישנה, המסרבת להתנתק מבני המשפחה. ואילו כעת, בספר השלישי, הקוראים מוכנסים לעלילת מתח בחסות לילה, וחברהּ החדש, הכלב רמבו, שיהפוך במהלך היצירה ליום בשל לובנו.

מקום ייחודי יש להקדיש לפואטיקה הפוליפונית המפתיעה של הספר, המאפשרת התוודעות לכלל הדמויות, כאשר כל דמות מספרת את הצד שלה בסיפור, בגוף ראשון. כל פרק מוקדש לדמות אחרת, וביחד, נבנה סיפור העלילה המלא. זוהי טכניקה ספרותית המאפיינת, על פי רוב, ספרים למבוגרים, וניכר כי רינגל אמיר מייבאת אותה אל ספרות ראשית הקריאה באופן מוצלח. ההכרות עם כל דמות בנפרד מאפשרת הבנה מורכבת של הדמות ומניעיה, וקוראת תיגר על מושגי ה”טוב” וה”רע”. שכן בסיפור מופיע בני לקרדה, אדם שחוטף כלבים ומחזיר אותם לבעליהם לאחר שמוצע למוצא פרס כספי, ובהמשך, מוכר סודות מדינה למדינת האויב אכזריסטן. קל מאוד ליצור משוואה של טובים ורעים, ולקדם ראייה אנטי-הומאנית של דני לקרדה. אולם בסיפור אנו מתוודעים לפן נוסף שטמון באותו נוכל, הדאגה לתינוק שעובר התעללות מידי המטפלת שלו. הצגה זו של הדמות, על מלאותה הפסיכולוגית וההתנהגותית, מאפשרת לקוראים לחלץ את הטוב ואת הרע הגלומים באדם ולבחון את השטחים האפורים שבין שחור ללבן. כפי שאנו מקבלים תמונה מלאה של דמות ה”רע”, כך גם בעלי החיים, שמוסרים את גרסתם לסיפור בגוף ראשון, מוצגים ביצירה על מורכבותם ולעתים, באופן הממחיש כי הם נעלים על בני האדם המקיפים אותם. במרבית היצירות לילדים, בעלי החיים מתפקדים או כסוכנים של רעיון/תכונה, ולמשל השועל הערמומי והנמלה העמלנית, או כבני אדם מואנשים. ואילו בלילה במרדף אחר בני לקרדה, בעלי החיים הם ישויות עצמאיות, שאינן מחקות את התנהגותם של בני האדם, ויש להם דרכי פעולה משלהם, מניעים משלהם ודרכי תקשורת ייחודיות. לדוגמה, הכלב רמבו נאמן לבני לקרדה שאסף אותו מן הרחוב, אולם נאמנות זו אינה מבטלת את תחושת האחריות שלו כלפי כלבים אחרים ומכאן רצונו למנוע את חטיפתה של לילה על ידי בני לקרדה. דוגמה משעשעת ניתן לאתר בדיאלוג הכלבי/ילדי בין לילה למיקה. לילה מבינה שמיקה אינה בקיאה בטכנולוגיות ולכן היא מובילה אותה אל יובל, בן כיתתה, שכן ברור לה שרק יובל יוכל לפצח את התרמית שמבצע בני לקרדה. לילה אף יודעת להבחין בין שני הילדים המאוהבים במיקה, וניכרת העדפתה את יובל, על פני אדם הכריזמטי.

האתגר הטמון ברומן ראשית קריאה הוא העברת סיפור מורכב באופן נהיר המתאים לכישוריו של תלמיד המצוי בראשית שלבי הקריאה. לילה במרדף אחר בני לקרדה מספק לקוראים (בכתות ב’-ג’) חווית קריאה סוחפת ומענגת. זהו לא סיפור מתח, למרות שהוא מותח. זהו בעיקר סיפור על מורכבותם של החיים ועל האנשים השונים המאכלסים את עולמנו – בני משפחה אהובים, אנשים שונים שנספחו אל המשפחה כמו אלכס החייל הבודד שאומץ על ידי סבתא שרה, וכן אנשי שוליים, דוגמת בני לקרדה, שבעברו שימש כפועל טקסטיל ועם פיטוריו הפך לחסר בית ובהמשך לפושע. ובמקביל לעלילה העמוקה ויוצאת הדופן, נשזרים איוריה עוצרי הנשימה של ליאורה גרוסמן, איורים שהם שיר הלל לרגישות אנושית ויש בהם כדי להעצים משמעותית את חווית הקוראים.

סוד של מישהו אחר

כתבה: אור-לי רובינשטיין קצפּ. איורים: כרמל בן עמי. הוצאת הקיבוץ המאוחד.

ספרות הילדים הישראלית ממעטת להתייחס לאלימות המופנית נגד ילדים. מרבית ההתייחסויות לנושא זה הן ביצירות המתארות את האלימות בה נתקל הילד בבית ספרו – בין אם מדובר בחרם ובין אם מדובר בבריונות. מיעוטן, נדרשות לאלימות מינית או נפשית. לאחרונה אף נוספו יצירות המתארות אלימות ברשת ובכך הורחב מעט מוקד ההתייחסות לתופעה. הסיבות להיעדר מגוונות: רצון לדחות את הדיון באלימות לגיל מתקדם יותר, ראייה בחוויית הקריאה ככזו המקדמת רגשות חיוביים ומכאן הדרתם של מקרים אלימים לטובת תיאור מציאות רצויה והרמונית וכן, העובדה שספרי ילדים נכתבים על ידי מבוגרים שאינם ששים לחשוף בפני הקוראים הצעירים את חולשותיהם.

ספרה החדש של אור-לי רובינשטיין קצפ, סוד של מישהו אחר, מתאר אלימות פיזית של הורה מזווית מרתקת ורגישה. גיבורת הסיפור גיל, מגלה שחברתה הטובה גאיה, היא ילדה מוכה. הספר עוקב אחרי גיל, ולא אחרי גאיה, שכן גיל חווה קונפליקט באשר לסוד אותו גילתה – האם לספר על כך למבוגר, או שמא לשמור על נאמנותה לגאיה, כפי שזו דורשת ממנה?

משום שלפנינו יצירה עמוקה ומרובת-רבדים ולא סיפור דידקטי, הסיפור מאפיין בדקדקנות את עולמה של גיל ונדרש למאפיינים רבים בחייה. חברותה עם גאיה היא חברות של שתי אוהבות ושונות. האחת בלונדינית, שקטה, מופנמת וצייתנית, ואילו השנייה ברונטית, אקסצנטרית, בעלת ביטחון עצמי, חזקה, אולם אינה מצטיינת בלימודיה. אלו שני הפכים שמשלימים זה את זה, וניכר, כי הקושי של גיל להכיל את סודה של גאיה נובע מהתפקיד שנטלה על עצמה בתור מגינתה של גאיה. גיל מכה את הילדים שנטפלים לגאיה בבית הספר ומנסים לנצל את חולשתה; גאיה וגיל מבלות זמן רב אצל סבתה של גיל, בילוי המנוגד לחייה של גאיה בביתה המנוכר והמאיים, בו שולט ההיעדר – ההיעדר הפיזי של ההורים-העובדים שעות רבות, כמו גם היעדרם של ביטחון, אהבה והגנה. בנקודה בה מגלה גיל שאמה של גאיה מכה אותה, היא נאלצת לחשוב מחדש על העולם שמקיף אותה. על יחסי הורים וילדים ועל הסיבות לאלימות, אותה אלימות שהיא עצמה נוקטת בה בבית הספר כנגד ילדים אחרים. גאיה מסבירה לה שהמקור למכות הן “טעויותיה”, ושאמה מכה אותה כאשר היא “טועה” – מתארגנת באיטיות, מפילה כלי ושוברת אותו, מאבדת את הפקק של משחת השיניים וכדומה. כאן אנו רואים כיצד הילד המוכה מבצע רציונליזציה של מעשי הוריו ולמעשה מאשים את עצמו באלימות המופנית כלפיו וחף מכל ביקורתיות. גאיה מאמינה שאמה תפסיק להכותה כאשר היא תפסיק לטעות ורואה באלימות כלגיטימית. עם זאת השמירה על הסודיות – בגדיה הארוכים, הפחד שמא הדבר יתגלה – מראה כי לצד האמירות המוצהרות קיים רגש אחר ומתנגד, תחושת בושה שעולה מתוך הבנה בלתי מנוסחת, כי מדובר בדבר שלא צריך לקרות.

גיל מתאמצת לשמורה על סודה של גאיה, אולם סבתה גורמת לה לשתף אותה בסוד, ואף פועלת לאחר מכן על מנת להקל על חייה של גאיה. הבנתה המהירה של הסבתא היא תוצר של הכרות קודמת עם מקרה דומה, שבו חברתה הקרובה של הסבתא, בטי, סבלה מאלימות מידי בעלה ועזבה אותו. בְמקום זה נחשפים הקוראים לאלימות מסוג נוסף – אלימות נגד נשים המתקיימת בתוך זוגיות, ונוצרת הקְבלה בין גאיה לבטי. זאת על מנת לחדד את העובדה שאלימות הנכנסת לביתו של אדם הופכת את הבית ללא-בית ומכאן שיש לעזוב בית זה או לספר על הדבר לאדם קרוב. שכן לא רק הילד המוכה מבצע רציונליזציה ושומר את סודו ובכך מחמיר את מצבו, אלא גם האשה המוכה נוהגת כך ולכן מתקשה לעזוב את המקרבן. הבושה, ההאשמה העצמית ותחושת אזלת היד – חוברות ויוצרות השלמה מסוכנת עם המצב. בדומה לסבתה של גיל שהצילה את חברתה הטובה מידיו של גבר אלים, כך מצילה גיל את גאיה מידיה של אם אלימה.

קיים קושי של ממש לכתוב רומן ראשית קריאה אשר משלב בין הווי הילד – בית הספר, מערכת היחסים עם ההורים, הסבים והאחים – לבין תמות אוניברסליות שחשוב שילדים ייחשפו אליהן. בניסיונה של ספרות הילדים להיות אופטימית ולהדגיש את הילדות השלווה והמאושרת, היא מייצרת תמונה כוזבת של ילדות ולמעשה מעודדת את השתקתם של ילדים שילדותם אינה הרמונית ומלאת אהבה והגנה. סוד של מישהו אחר הוא רומן ראשית קריאה מופתי, המאמין ביכולתם הקוגניטיבית והרגשית של קוראיו לעכל תמות מורכבות יותר, כמו אלימות בתוך המשפחה, וזאת, מבלי לאבד את האמונה בערך החברות, במשפחתיות ההרמונית ובנאמנות לעצמך. סוד של מישהו אחר אינו ספר העוסק באלימות, אלא דווקא באהבה. שכן אהבתה של גיל כלפי גאיה היא זו שמסייעת בסופו של דבר לגאיה לחשוף את סודה ולחזור ולחייך, כפי שמוצג בפנינו באיור המסכם. מי שתוארה בתחילת היצירה כשתקנית וכמופנמת, מחזירה לעצמה את קולה ואת חיוכה.

מגיל: 7

חיים יקרים, אתם דפוקים. כתב: סקוט בלאגדן. תרגמה: עפרה אביגד. הוצאת הכורסה / ידיעות אחרונות

לא בכל יום נתקלים בספר כמו הרומן חיים יקרים, אתם דפוקים. מדובר בספר שמלווה את הקורא זמן רב לאחר הקריאה, בזכות שילוב נכון בין דמות מרכזית מרתקת, לצורת מסירה ייחודית. ספר שבו הגיבור (שהוא למעשה אנטי-גיבור) מוביל את העלילה באמצעות שפה מרובת-רבדים, הנעה בין הפיוטי לסלנג, בין קטעי פרוזה שירית לבין שפת רחוב רווית קללות, בהתאמה לסתירה המאפיינת את הגיבור – חיצוניות מאיימת המכסה על נפש רגישה של כותב.

זהו סיפורו של קריקט, נער יתום בן שבע עשרה המתגורר בבית יתומים המנוהל על ידי נזירות מאז היה בן שמונה. השנה המתוארת בהווה הסיפורי היא האחרונה לשהותו שם. על קריקט להחליט מה יעשה מרגע שיעזוב את בית היתומים. האם יפנה לקריירת אגרוף, כפי שממליץ לו איש התחזוקה בבית היתומים? האם יבחר בעולם הפשיעה וימכור סמים יחד עם חברו הטוב, או שמא יבחר בדרך השלישית – התאבדות, שקורצת לו כדרך מפלט מצרותיו ומרגש האשמה המלווה אותו בעקבות מות אחיו הקטן בילדותו. נדמה כי למרות ניסיונותיו, לא מצליח קריקט למצוא מנוחה. קטטות עם תלמידים, עימות עם מורים, השעיה אחרונה בטרם סילוק מבית ספר – כל אלו נוטעים בו תחושה שהחיים “דפוקים” וחסרי תכלית.

לא רק שמו של קריקט מציין צרצר, אלא גם מהותו. הכל מודעים לקיומו, שכן מדובר בנער אלים בעל תדמית של בריון, אולם חוץ מהנזירה מרי, אף אחד לא רואה אותו ומפצח את החומה שסביבו; אף אחד לא מודע לסכסוך בין הפנים לחוץ. מכתב שכותב קריקט כמטלה עבור המורה לספרות חושף את הביוגרפיה הכאובה שלו, את פחדיו המוסתרים ומהווה את תחילתו של תהליך החלמה וחזרה אל החיים, תהליך שבו מוותר קריקט על היותו צרצר – נשמע היטב אולם אינו נראה.

בהדרגה אנו עדים להתקלפותו של סטריאוטיפ “הבריון” לטובת המפגש עם דמות עמוקה ומרגשת. קריקט מגן בחירוף נפש על ילדי בית היתומים, סיפוריו לוקחים אותם למחוזות אחרים ונוטעים בהם כוח והבנת ערך עצמם, ותחילתו של קשר רומנטי עם וינונה, בת כיתתו, מאותתת לו, שאולי ישנה גם דרך רביעית בה יפסע בהמשך חייו, מעבר לשלוש אותן שקל.

ניתן להרעיף על הרומן יוצא הדופן הזה כל שבח אפשרי. הוא מותח, רווי הומור, ונדרש לסוגיות חברתיות ונפשיות מורכבות מבלי לוותר על קריאותו. אולם מעבר לכל אלו, זו מערכת היחסים הייחודית בין קריקט, מי שלועג לכל ריטואל דתי ואיבד את האמונה בחיים, לבין הנזירה מרי, מי שמקדישה את חייה לאל, היא שהופכת את הרומן לבלתי נשכח.