סיפורו של פרדיננד

 

כתב: מוּנרו ליף. איורים: רוברט לוֹסוֹן. עם עובד, מנוקד.

האלגוריה הקלאסית סיפורו של פרדיננד יוצאת כעת בהדפסה מחודשת בתרגומה של תתי כדורי. היצירה ראתה אור לראשונה בשנת 1936 ונחלה הצלחה (מוצדקת ביותר) בכל רחבי העולם.

יותר מכל, מדובר בסיפור הנותן לגיטימציה לילדים לנהוג באופן אחר מזה המאפיין את הכלל. זהו שיר הלל לאינדיווידואליות, ליכולתו של אדם לעצב באופן אחר את חייו, לאהוב שקט ויופי, לעצור ולהריח את הפרחים, ולסרב לקחת חלק בחיי המלחמה, ואף בתהילה העתידית שיכול להביא הניצחון. סירובו של פרדיננד להשתתף במלחמת השוורים מציין גם את בחירתו לחיות חיים נטולי אלימות אך בה בעת את הפניית העורף שלו לחיים מוחצנים הכוללים פרסום, תהילה ועמידה במרכז הזירה. אם באיליאדה של הומרוס בוחר אכילס לצאת למלחמת טרויה על מנת להפוך לגיבור תרבות, והיצירה האמנותית היא שהופכת אותו לכזה בכך שהיא מנציחה את גבורתו ומותירה אותו בתודעת העולם שנים אחרי מותו, הרי שסיפורו של פרדיננד היא יצירה המצדיעה לגיבור ה"אחר" – זה שהופך לגיבור בזכות בחירתו לפרוש מן הכלל ולהוות אנטיתזה לדרך המקובלת; מי שמעריך את היופי הטמון בפרטים הקטנים, למרות ש"גדל וגדל וצמח עד שהיה לענק. מאוד חזק", (עמ' 24) ואינו מנצל לרעה את כוחו כיוון שהוא מעדיף חיים שקטים על פני חיים סוערים.

מה שהופך את סיפורו של פרדיננד לשיר הלל לבחירה החופשית של כל אדם, הוא אפשרותו לבחור בדרך אחרת: הלוא מדובר בפר חזק וגדול ובחירתו שלא לנצל את כוחו ולא ללכת במסלול ה"קבוע" של כל הפרים מלמדת על הבנתה יש ישות חזקה ומגובשת, שאין לה צורך לבזבז את חייה בלחימה ומכאן העדיפות לאסתטיקה ולחדוות החיים.

כיום פופולאריות מאוד אלגוריות אודות קבלת ה"אחר", אולם יש לציין כי סיפורו של פרדיננד שונה מן התבנית המקובלת באלגוריות אלו. אין לפנינו מפגש בין "אחר" לחברה, שבו ה"אחר" חש בזרותו וחווה קשיים במאמציו להתקבל לחברה, אלא להיפך: פרדיננד אינו מעוניין להידמות לכלל, ומרגיע את אמו הדואגת באומרו: "אמא, אני אוהב לשבת כאן, לשבת סתם ככה, בדשאים הלחים – ולשאוף לי, בנחת, ריחות של פרחים…" (עמ' 20). האם מבינה שבנה אינו בודד כפי שחשבה, ומאפשרת לו לחיות "כפי שבחר, לשבת, סתם ככה, ולהיות מאושר" (עמ' 22). פרדיננד בשונה מן הפרים האחרים, אינו מרגיש שהוא צריך להוכיח את גבורתו, וסירובו להילחם מצביע על עדיפותו של השלום על פני מלחמה, ובעיקר, על היופי שבחיים נטולי אלימות, חיים בהם ריח הפרחים חשוב יותר ממחטי הבנדרילרים. ובעולם התחרותי בו אנו חיים, כמה טוב שישנה יצירה המאותתת לילדים שניתן גם ניתן לחיות מבלי לאמץ גישה תחרותית דורסנית ושמותר, ואף רצוי, לעצור ולהריח פרח הנקרה בדרך.

מגיל: 5

קוף משקפוף

כתבה: חנה גולדברג. איורים: יוסי אבולעפיה. הקיבוץ המאוחד, מנוקד.

הסיפור קוף משקפוף נוגע בסוגיות מכריעות עבור ילדי הגן. הוא מגולל את סיפורו קופצ'וק, קוף ממושקף הסובל מבריונותם של בעלי החיים ביער. לאחר התקף זעם הוא מודיע לאמו – "לא מעניינים אותי המשקפיים המטומטמים האלה, נמאס לי! […] נמאס לי שכולם צוחקים עלי. נמאס לי להיות המשקפופר היחיד ביער המכוער הזה!" (עמ' 5). קופצ'וק מספר לאמו על כך שדובי, זאב ואריה חטפו את התיק שלו, הפילו אותו וכינו אותו "אבו ארבע". הוא מסיר את משקפיו, זורק אותם על הרצפה ואמו, מבלי להרגיש, דורכת עליהם ושוברת אותם. הקוף הקטן מנצל את ההזדמנות, שכן הוא "נגאל" ממשקפיו הממסגרים אותו כ"אחר", ויוצא אל היער. כעת, משום שהוא בלי משקפיו, הוא רואה את העולם בצורה מטושטשת וכך כל האיומים מהם חשש כבר אינם ניצבים בפניו, שהרי הוא אינו רואה אותם. בנקודה זו הטקסט מטשטש את היותו טקסט דידקטי, וקופצ'וק מצליח להתגבר על אויביו: במצב של אי-ראייה, אריה, דובי וזאב, הופכים לכתמים בלתי מאיימים ולכן הוא כבר אינו בורח כשהם מתקרבים אליו. וכאשר מגיע האויב המשותף המטיל אימה על כלל חיות היער – מוישה שומר היער החמוש באקדח – החיות מוצאות מחסה על העצים ובורחות, אולם קופצ'וק נותר במקומו, שוכב ליד האגם, ומוישה מתרשם מאומץ לבו ולכן אינו פותח בעימות עמו. עמידתו "בגבורה" מול האויב משנה לחלוטין את מעמדו בקרב חיות היער. אלו מעריצים את אומץ לבו, לאחר שקודם לכן התעמרו בו, ומגיעים למסקנה שאלו המשקפיים שהעניקו לקופצ'וק אומץ לב. וכך, כלל חיות היער מתהדרות במשקפיים – בין אם הן סובלות מליקויי ראייה ובין אם לא. ובסופו של דבר קופצ'וק חוזר להרכיב משקפיים, ולמעשה, הוא חוזר לראות את העולם מחד גיסא, ולהיות הוא עצמו ללא הסתרות, מאידך גיסא.

האלגוריה ההומוריסטית קוף משקפוף מציפה אל פני השטח בעיות של דימוי עצמי הן בגין שונוּת חיצונית (הרכבת משקפיים) והן בגין שונות פנימית (חרדות, קושי ברכישת חברים). היא עוקבת אחר תהליך ההתמודדות של קופצ'וק עם "אחרותו" – בעיטות בדלת, צעקות, ריב עם אמו, השחתת המשקפיים, שימוש בשפה שאינה נאותה, בכי, ואף תחושת אשמה, שכן אמו מבהירה לו שמשקפיים חדשים "עולים הרבה כסף" (עמ' 6). כן היא מתחקה באופן עקיף אחר בריונות בגיל הרך וממחישה את המחיר שמשלם הילד הדחוי. עם זאת, הפתרון היצירתי והלא חינוכי הוא זה שמשנה את מצבו ואת הרגשתו של קופצ'וק – מרגע ששבר את משקפיו, הוא יוצא לטייל ומתבונן בעולם באופן חדש, ללא המשקפיים שמסמלות צורת ראייה אחת מני רבות. הוא מאפשר לעצמו לשחות באגם, להתאמן בקרטה, בג'ודו ובהכנת פצצות, ובסופו של דבר כלי הנשק החדשים (ביניהם גם פצצות סֵרחון) אינם דרושים לו, שכן הוא כאמור, לא מבחין בכל אלו שמאיימים עליו. וכאן מהדהד השדר המרכזי עבור הקוראים, לפיו תחושת הפחד היא המעצימה את כוחו של המקרבן. מרגע שקופצ'וק מפסיק לפחד או אינו מראה שהוא מפחד, חבורת הבריונים מפסיקה להתעלל בו ואף מתחילה להעריץ אותו על עמידותו. ממקום של תחושה שוויונית, הבוז וההערכה מתאיידים, ונרקמת חברות בין הארבעה, עדות לכך שניתן להתחבר גם עם אלו שבעבר היו בבחינת אויבים.

סיפור קולח ומעניין, המצליח למרות דחיסותו, להאיר תופעות מושתקות ולשזור ביניהן. מומלץ!

מגיל: 5

יקינטון: סיפור על חברות ושיר

יקינטון: סיפור על חברות ושיר. כתבה: שהם סמיט. איורים: רוני פחימה. כנרת, מנוקד.

יקינתון – סיפור על חברות ושיר

"זהו סיפור אמיתי על שתי חברות: לאה ורבקה". כך נפתחת היצירה המפתיעה יקינטון, העוסקת בחברוּת הנרקמת בין היוצרת לאה גולדברג לבין המלחינה רבקה גווילי, אשר הולידה את השיר "פזמון ליקינטון". הסיבה להפתעה נעוצה בנושאו של הסיפור – מפגש מקרי בין שתי נשים מבוגרות המגיעות מרקע שונה, המניב יצירה אהובה, או למעשה שתי יצירות: השיר, והסיפור שבעקבותיו. כמו כן ההיצמדות לפרטים הביוגרפיים נוסכת בטקסט עומק ומורכבות הנעדרים על פי רוב מספרות ראשית קריאה. כך למשל מדווח על חייהן של גולדברג וגווילי בזמן ילדותן (בהונגריה ובליטא, הזדמנות פז לחשוף את הנמענים הצעירים למרחבים פחות מוכרים). כן מסופר על ההבדלים הסוציואקונומיים בין המשפחות – גווילי  שגדלה בבית עשיר, וגולדברג, שמשפחתה ידעה קשיים כלכליים עקב מחלת אביה. שתי הילדות, לאה ורבקה, מתאפיינות בידיעת שפות ובכישרונות מרובים. רבקה יודעת לשיר ולנגן בפסנתר, ולאה כותבת סיפורים ושירים מגיל צעיר ואף מצטיינת בציור. הן שונות לא רק ברקען החברתי אלא גם באופיין – רבקה מלאת חיים, ולאה חכמה ונוגה. ועם זאת, פגישתן מניבה הן חברוּת והן יצירה משותפת. הדיווח הפרטני על מהלך חייהן – לימודיהן, עבודותיהן, עלייתן לישראל, יש בו כדי לשרטט סיפורי חיים היסטוריים בתוך הנרטיב הספרותי ולהעשיר את הקוראים ואת תפיסתם באשר לדמות עליה הם קוראים. זוהי מגמה מבורכת, שכן מרבית הדמויות בספרות הילדים הן דמויות בעלות הווה בלבד, ללא עבר של ממש, ואילו ביקינטון, שתי הילדות הופכות לנשים מוכרות, והקוראים נחשפים בהדרגה לסיפור התבגרותן, שהוא לא רק סיפור אישי אלא גם סיפור לאומי של שתי נשים אירופאיות שעלו לישראל ובחרו בעברית וביצירה העברית.

איוריו המרהיבים של הספר, מבית היוצר של רוני פחימה, יוצרים תמונה אנלוגית בין שתי הדמויות, וממחישים קווי שוני ודמיון בין שתי הילדות/הנשים. כך מקוּדם שדר חשוב לפיו חברות יכולה להירקם בין אנשים המגיעים מרקעים שונים וחולקים תחומי עניין שונים, שכן דווקא אלו משלימים זה את זה, ומכאן כי האיור האחרון בסיפור עומד כהנגדה לכל האיורים שלפניו, והוא איור יחיד המציג את שתי הנשים יחדיו, שכן היצירה המשותפת מחברת ומאחדת בין לאה ורבקה. והנה, בין אם באת מבית עשיר, ובין אם באת מבית שאינו מבוסס – כישרון ונחישות הופכים לכלים נחוצים להצלחה, וכשאלו מאפיינים שני יוצרים שחוברים יחדיו, נולדת יצירה גדולה.

אחד מתפקידיה המרכזיים של ספרות הילדים הוא להוות סוכן סוציאליזציה ולהכיר לנמענים את ה"זיכרון הקולקטיבי" המייחד את החברה בה הם חיים. כאן נעוצה חשיבותו של הסיפור. ההתוודעות לסיפורן הביוגרפי של שתי יוצרות חשובות, מילדות ועד לבגרות בונה סיפור המלמד על כשרון בגיל צעיר שמתפתח ככל שהאדם מתבגר לאור השקעתו וחריצותו, ערכים שהתרבות הפופולרית כלל אינה מקדמת ונעדרים, על פי רוב, מתרבות הילדים המקומית המקדמת תפיסה של כוכבוּת-אינסטנט. חברה הזוכרת את יוצריה ומפתחת בדור ההמשך תודעה זוכרת ומעריכה, היא חברה שתמשיך ליצור ולהעריך יצירה. הקוראים נחשפים ל"מאחורי הקלעים" של יצירה – חייו של היוצר, פגישה עם יוצר אחר, העבודה על היצירה וכן לגלגוליה של היצירה, מרגע התהוותה ועד להפיכתה לקנונית ולנחלת הכלל. ספר חשוב, מורכב ומעשיר, שכדאי שילדי ישראל יכירו.

מגיל: 6

המסע אל האי אולי

המסע אל האי אולי. כתבה: מרים ילן-שטקליס. איורים: בתיה קולטון. כנרת זמורה ביתן דביר. מנוקד, 71 עמ'.

המסע אל האי אולי - מרים ילן שטקליס

הוצאה מחודשת של סיפורה הקלאסי של מרים ילן שטקליס, אשר ראה אור לראשונה בשנת 1944 ובמשך שנים רבות נעדר ממדפי הספרים. כוחו של הספר טמון בעושרו. זוהי יצירת רב-ז'אנרית: סיפור הרפתקאות המכיל שירי-משחק, שירים ליריים ושירי ערש, סיפור שיש בו מעבר מהעולם המוכר לעולם הפנטסטי, ברוח המעברים שמאפיינים את היצירות הקלאסיות הגדולות לילדים, הקוסם מארץ עוץ והרפתקאות אליס בארץ הפלאות שבהן ילד יוצא מביתו ופוגש עולמות חדשים ויצורים שאינם בני-אדם. העושר הצורני מקביל לעושר הרעיוני. הסיפור עוסק בכאבה של בובה חסרת רגל וקירחת, שאפה שבור, אשר ידידיה מחליטים לסייע לה לתקן את "מומֵיה". לפנינו קשב כלפי כאבו של ה"אחר" ורצון לסייע לו. לסיפור פן דידקטי הקורא לילדים לשמור על צעצועיהם ועושה זאת באמצעות האנשה והדגשת כאב הבובה הפצועה. הוא מאותת לנמעניו הילדים שעליהם לשמור על הקיים שכן גם צעצוע דומם יכול להינזק אם לא שומרים עליו.

הסיפור מעלה שאלות מורכבות ומצליח לתווך אותן לילדים. לדוגמה: סוגיית אלימותן של הילדות רותי ויהודית הפוגעות בבובותיהן. רותי פוגעת באלישבע הבובה ומכאיבה לה מבלי להבין את השלכות מעשיה. אלישבע מתחבטת בסוגיה הנוגעת לאופייה של רותי – האם היא רעה? וכאן הנמען-הילד שותף להבנה, שגם ילדים לא-רעים יכולים לבצע מעשים רעים, ללא כוונה תחילה. בפן המגדרי נוצרת תמונה מעניינת שכן רותי הילדה ה"רעה" פוגעת באלישבע ואילו דני, האח ה"טוב" והרגיש יוצא למסע על מנת לסייע לאלישבע ולתקן את העוול שנגרם לה.

אורכו של הסיפור הופך אותו למעין רומן לגיל הרך. יש כאן מעשה ספרותי חלוצי, שכן תפיסת הסיפורת לגיל הרך היא של "סיפור הנקרא בישיבה אחת". ילדים בני חמש לא יוכלו להחזיק קשב לאורכו של הסיפור, המשתרע על פני 71 עמודים. לפיכך הם יאזינו לו בהמשכים.

היצירה חושפת את הנמענים הצעירים למושגי יסוד דוגמת מתח, העלאת היפותזות לגבי המשך היצירה (יגיעו או לא יגיעו לאי אולי, יתקנו או לא יתקנו את הבובה) ומכוונת אל רמות חשיבה גבוהות ואל העמקה בתחומים של עיצוב מרחב, עיצוב דמויות וכן הרחבת הקשב, שכן הילד המורגל בטקסטים קצרים נחשף כאן לטקסט ארוך שיש בו פרטים מרובים המאלץ אותו לדחות את הסיפוק המיידי לסוף הטוב.

נושאי הסיפור משתלבים היטב עם הנושא "האחר הוא אני" הנלמד כיום במערכת החינוך. יש בסיפור חברות, קבלה הדדית וקבלה עצמית, הקרבה (דני מוכן לתת חלק מעורו לצורך תיקונה של אלישבע), סוגיות של מצפון, הגעה למקום זר והתגברות על פחדים וכן מסר ברור לילדים שעליהם לא רק לשמור על הקיים אלא גם להבין שמעשיהם אינם מתבצעים בחלל ריק וכל פעולה שלהם משפיעה על מישהו אחר. גם מטאפורת ה"תיקון" של אלישבע יכולה להתפרש כניסיון לייצג תהליך טיפול והחלמה של ילדה ממחלה, תהליך שניתן לעבור רק כשהיקרים לך נמצאים לצדך ומעודדים אותך, ויש לציין כי מעטים הטקסטים לילדים הנדרשים לסוגיות רפואיות ומכאן חשיבותו של הטקסט בייחוד עבור ילדים המתמודדים עם מחלה, שלהם או של קרוביהם.

הסיפור אף רלבנטי למציאות ימינו שבה רבים "נוסעים" אל איים דמויי האי אולי על מנת לשפר את הופעתם החיצונית ולתקן את "פגמיהם". נושא ההופעה החיצונית ודימוי הגוף הפך למרכזי בשיח ולנוכח גם בשיח הילדים. בנקודה זו ניתן לראות את חלוציותה של ילן-שטקליס ואת כתיבתה המרובֶּדת– רובד אחד לילדים והאחר למבוגרים.

בהקשר אקטואלי נוכל אף לציין את בית הספר לשפות שבארץ הבובות שבו לומדים "את כל השפות שבעולם", ומוץ הדובי מציין, "הלוואי והאנשים היו לומדים זאת", מעין הבעת תקווה שיבוא יום שבו נלמד את שפתו של ה"אחר" ועל ידי כך נכיר אותו ובו.

מגיל: 5

כיצד ללמד קיימוּת? להציל את שימבה

להציל את שימבה. כתבה: נעמי לויצקי. איורים: דני קרמן. כנרת, זמורה ביתן, דביר. מנוקד.

להציל את שימבה - סיפור אמיתי

ספר מרהיב העוסק בהשלכותיו של הציִד. ציידים יורים באמו של שימבה הפילון, הנותר ללא עדר וללא הגנה. חייו ניצלים בזכות אביה של דפנה, שדואג לשכּן פילים יתומים עד לגדילתם. שימבה מתקשה להתגבר על אובדן אמו, אך בהדרגה, רוכש חברים חדשים ומוצא את מקומו בבית היתומים לפילים.

ההיצמדות אל שימבה ואל החוויה הקשה שהוא עובר, מאובדן האם והעוגנים החברתיים ועד להתאקלמות בביתו החדש (המהווה למעשה תחליף-בית), מצליחה להנהיר את האבסורד הטמון בציד. עבור שנהב האדם גוזל מהחיות את חייהן וכך נותר שימבה ללא משפחה וחייו מצויים בסכנה. בניגוד לציידים חסרי המוסר והרגש, עומדת משפחתה של דפנה המתמסרת כל כולה לטיפול בפילים היתומים. כמו כן הפילים ה"ותיקים" מנסים להקל על שימבה את התקופה הקשה ולקלוט אותו באהבה ובהבנה, עד שהגלגל מתהפך והוא הופך ל"ותיק", וקולט בעצמו פיל יתום חדש. סיום זה אמנם מלמד על התבגרותו של שימבה, אולם גם על העובדה, שהציד ממשיך, ולפיכך יתומים חדשים יותר משימבה מגיעים אל בית היתומים.

הסופרת נעמי לויצקי כותבת באחרית הדבר על הפיל האמיתי שימבה אותו אימצה בשנת 2006, וחי בפארק הלאומי של ניירובי, שבו מצילים פילים שהתייתמו מאמם. לאחר האימוץ הווירטואלי נסעה לויצקי לאפריקה וביקרה לראשונה את שימבה.

מעבר לעיסוק החברתי בסוגיית הציד ומחירו, מוטיב היתמות המלווה את היצירה מנהיר לנמען-הילד באופן אלגורי ונגיש מהי יתמות ומהם שלבי האבל שעובר היתום עד לשלב בו הוא כשיר לחזור ולתפקד.

ספר חשוב בנושא קיימוּת המציג פגיעה חסרת תכלית בבעלי חיים, הגם שסופו אופטימי והומני.

מגיל: 6

חיבוק של אהבה

חיבוק של אהבה. כתבה: גילה מצליח-ליברמן. איורים: דני קרמן. הוצאת יסוד. מנוקד.

 

עטיפה_ק_חיבוק_של_אהבה[1]

מעטות היצירות שנכתבו לילדים בגיל הרך ועוסקות בתיווך השואה. קיים קושי של ממש לעסוק בנושא עם ילדים בגילאי ארבע עד שש, ולפיכך הפתרון המתבקש הוא הצגה אלגורית של הנושא. זכורים לטובה הסיפורים סבתא סורגת מאת אורי אורלב ומשהו על לוויתנים מאת אבא קובנר, וכעת מצטרף אל מדף הספרים המצומצם של ספרות השואה לגיל הרך ספר נוסף – חיבוק של אהבה.

הסיפור מציג את ביקורו של אורח מיוחד ב"גן פעמון" – "צעצוע משומש וישן". האורח המבקר את הצעצועים החדישים בגן הוא סוס עץ עם סדק בזנב ורגל אחת שבורה. הסוס מסביר: "הייתי צעצוע אהוב של ילדה שעברה את השואה", "שואה זו מילה אחרת לאסון. אסון נורא". באמצעות סיפורו הביוגרפי של הסוס, נחשפים הנמענים באופן עדין ומרומז לסיפור ההיסטורי שמאחורי הסיפור האלגורי. ברוניה בת החמש, ילדה שהתגוררה בפולין, קיבלה את הסוס כמתנת יום הולדת. מאוחר יותר פונתה המשפחה מביתה ועברה להתגורר בגטו. הילדים בגטו אמנם לא הורשו ללמוד, אולם הם הלכו בסתר לגן ולבית הספר והמציאו משחקים, שירים וסיפורים. בהמשך, עולים ההורים, ברוניה וסוס העץ לישראל, מתחילים בחיים חדשים, וזוכרים מדי שנה את עברם ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, עת נשמעת הצפירה.

הסיפור מנהיר מושגי יסוד הקשורים בשואה: פירוש המילה, מלחמת העולם, נאצים, גטו ועלייה לישראל. איוריו נחלקים לאיורים צבעוניים המייצגים את ההווה הבטוח ומולם מוצגים איורים בשחור-לבן, המציגים את העבר הכואב. כך מחוזק הקו לפיו בתום התקופה הקשה באה תקופה חדשה, שמחה וחיובית.

למראית עין, הסיפור נדרש למונחים שילדים בגיל הרך לא צריכים להכיר. ועם זאת, אם ברצוננו להכין את הילדים לצפירה ולהכרת משמעותה, וכמו כן, לשורת הביטויים הנשמעים סביב יום הזיכרון לשואה ולגבורה מעל לראשי הילדים, הרי שעדותו של סוס הצעצוע, "ניצול" השואה, היא עדות המסבירה הן את המהלך ההיסטורי הכללי (חיים באירופה, מלחמה, עלייה) והן את המסר אותו אנו מחדדים במסגרת הוראת השואה בגנים: בתום תקופה קשה בה היהודים היוו "אחרים", קמה מדינת ישראל שבה היהודים הפכו לאזרחים וקיומם הובטח. המחברת בחרה לספר על משפחה שניצלה בשואה על מנת שלא לחשוף את הנמענים להשמדה או למקרי אלימות קשים, תמה שאין מעבירים לילדי הגיל הרך, וכך נחשפת התקופה הקשה באופן מעצים ומחוזקים ערכים דוגמת הדבקות המשפחתית, האמונה בטוב והערכת הארץ.

חשוב לציין, כי התבגרותה של החברה הישראלית ביחס להבנת השואה ניכרת בסיומו של הסיפור: כלל הצעצועים מחבקים את סוס העץ בחיבוק של אהבה שכן הם רואים בו גיבור. וכאן טמון שדר חשוב לפיו ניצולי השואה הם גיבורים לאור עובדת הישרדותם, שכן ההישרדות כשלעצמה מהווה גבורה.

מגיל: 5

ספרות קווירית לילדים

ספרות קווירית מאמר ד"ר שי רודין

רודין, שי (2013). "'אגדה על שני נסיכים': ספרות קווירית לילדים ולנוער בישראל – בין ספרות קווירופובית וספרות קווירית משתמעת". ספרות ילדים ונוער, חוברת 134, עמ' 33-66.

מאמר על יומנה של אנה פרנק

יומנה של אנה פרנק

רודין, שי (2014). "'פקעת של ניגודים': השיזור הפואטי ביומנה של אנה פרנק". עיונים בספרות ילדים, גיליון 23, עמ' 41-83.

'מר נמלה ואדון חרגול' מאת לולי גריי

מר נמלה ואדון חרגול – ד"ר שי רודין

רודין, שי (2014). "מר נמלה ואדון חרגול: ממשל על חריצות, לאלגוריה קווירית ופוסט-קולוניאליסטית". ספרות ילדים ונוער, חוברת 136, עמ' 21-38.

מאמר על הרומן 'נשים קטנות'

נשים קטנות ספרות ילדים ונוער

רודין, שי (2012). "'אל תסתגרי רק מפני שאת אשה': על פמיניזם רדיקלי, ליברלי ומטריאליסטי ברומן נשים קטנות ללואיזה מיי אלקוט". ספרות ילדים ונוער, חוברת 133, יולי 2012, עמ' 56-75.