הצדף של מלכת הים מאת יונה טפר

"הצדף של מלכת הים" מאת יונה טפר. אייר שחר קובר. הוצאת ספריית פועלים.

יש ספרים קסומים שקשה לתאר במילים אנושיות את הקסם שהם מפזרים. כזה הוא ספרה החדש של יונה טפר, "הצדף של מלכת הים". במרכזו – סיפור חברותן של שתי ילדות. נעמה, שגרה בישראל, ועינב, שגרה באמריקה. "הרבה זמן חיכיתי שהקיץ יגיע ושעינב תבוא מאמריקה לבקר אותנו עם המשפחה שלה. זכרתי שיש לה צמה חומה, עיניים כחולות כמו ים וצחוק מתגלגל". כך נפתח הסיפור בהצהרה "תמימה" לכאורה, אולם בפועל, אמירה זו מקפלת בתוכה את תחושת הגעגוע, את הזיכרון של החברה האהובה, זיכרון שמורכב מסממנים חיצוניים אולם גם מהיבטים שמאפיינים את החברה האהובה – עיניה כחולות כמו ים והדבר אינו רק מאפיין את צבע העיניים כי אם את מהותה – ילדת ים, רוחנית, עמוקה, חזקה, ושונה מנעמה המספרת. הצחוק המתגלגל, כך נגלה בהמשך, יונגד לרצינותה של נעמה ולקושי הרגשי שלה להתמודד עם הפרידה מעינב, כשתחזור לביתה. כי הסיפור שלפנינו אינו רק עוסק בחברות. הוא מאפיין חברות בין שתי ילדות שונות זו מזו, בהתנהגותן ובחשיבתן.

כשעינב מגיעה לארץ השתיים הולכות לים. לפתע מתגלה צדף ורוד, ועינב מספרת שהיא קיבלה אותו ממלכת הים. נעמה הרציונלית מפקפקת בכך ומסבירה – "מה פתאום, רק בסיפורים ובסרטים יש מלכת ים". עינב משכנעת את נעמה לבנות ארמון יחד למלכת הים. האימהות מביטות בארמון ומשבחות – "עבדתן נהדר ביחד. אתן צמד-חמד". עבור עולם המבוגרים בניית הארמון היא "עבודה" אולם עבור שתי הילדות מדובר בבנייה של עולמן הפרטי ושל השיח הסודי שלהן, ויתרה מכך, נעמה בונה כאן גשר לחברות עם עינב, למרות שלכל אחת מהן השקפת חיים שונה. למחרת, כשהארמון נעלם, נחשפים שוב ההבדלים בין הילדות. עינב מציעה לבנות שוב את הארמון שנהרס, אולם נעמה אינה מעוניינת וכועסת. הפעם, נעמה מכתיבה את הפעילות והשתיים נכנסות למים, אות לכך שבחברות, זכות ההחלטה משתנה מפעם לפעם. כמו כן אנחנו רואים דרכים שונות להתמודד עם צער – בנייה מחודשת (ניסיון נוסף) מול התעלמות, ובחירה במסלול אחר. ושתי הדרכים מוצגות כלגיטימיות.

עינב מבקשת מנעמה שאם תמצא בעתיד את הצדף, תקרב אותו לפיה ותקרא לה. נעמה מפקפקת בכך שניתן ללחוש משהו בישראל, ושהוא יגיע לאמריקה. עינב חוזרת לאמריקה, ונעמה נותרת לבדה, מודעת לכך שתעבור שנה שלמה עד הפגישה הבאה. תפיסת הנאמנות מלווה את היצירה והדבר משמעותי שכן הסטריאוטיפ התרבותי של ילדים לעתים מציג אותם באור מופרך כ"סתגלנים" ומזלזל ברגשות הפרידה שלהם מחברים תוך שימוש בטיעון השגור לפיו ילדים מתחברים מהר ומכאן שבמקרה של מעברי דירה הם רוכשים במהרה חברים חדשים ושוכחים את החברים ה"ישנים".

נעמה לא שוכחת את עינב. היא הולכת עם הוריה לים, וכעת בונה ארמון לבד. מעניין לראות שהיא בוחרת בפעילות שעשתה עם עינב, כחלק מהרצון שלה לזכור את חברתה ולהחיות את הרגעים המשותפים שלהן וגם, כחלק מהשפעתה המיטיבה של עינב עליה. במהלך החפירה בחול היא מוצאת את הצדף הוורוד ולוחשת (שכן בהיותה רציונלית היא מתביישת שישמעו אותה מדברת לצדף): "עינבי, מצאתי את הצדף של מלכת הים, שומעת?". עינב לא עונה והגעגועים מייסרים את נעמה, כפי שמראים סדרה של איורים נפלאים של שחר קובר, המאייר המחונן. העצב מצוי בסיפור, מודגש בפניה של נעמה, כחלק בלתי נפרד מהחיים או מקשר רגשי עמוק. אבל לפתע, הגלים והשקיעה יוצרים דמות, שנעמה מזהה כמלכת הים, שמבטיחה להעביר את הצדף לעינב. המלכה מבטיחה ומקיימת, כי עינב מתקשרת ביום שלמחרת ומספרת לנעמה שמצאה את הצדף.

זהו ספרה היפה ביותר של יונה טפר, מסופרות הילדים והנוער הבולטות והמוערכות בישראל. הוא מתאר את מורכבותה של חברות, את האופן שבו ילדים מוקסמים מחבריהם, את הדיאלוג המיוחד שמתקיים בחברות-אמת, ואת קשת הרגשות שפועלים בתוך חברות – מהם חיוביים כמו אהבה, ומהם מייסרים – כמו געגוע ותחושת ריחוק. הסיפור אינו מחנך את הילדים להיות חברים "טובים" אלא דווקא חושף את הקסם שבדיאלוג עם חבר שונה ממך.

לרוץ ולקרוא.

לגילאי 6-4.

מטאטאים רוקדים בחורף מאת הדס ליבוביץ

היום אבא ואני הולכים לעבודה שלו.

יש לי תפקיד –

אני העיניים שלו.

אומרים עליו שהוא עיוור, אבל אני יודעת שהוא רואה,

פשוט לא דרך העיניים.

כך נפתח אחד הספרים היפים שיצאו לאחרונה בישראל שנכתב על ידי הדס ליבוביץ ואויר על ידי נועה פארן  – "מטאטאים רוקדים בחורף" (הוצאת צלטנר). וכשאני כותב "יפים" אינני מתכוון רק לתוכן כי אם להפקה המרשימה ולאיורים שהם אמנות מהמעלה הראשונה.

זה סיפור על ראייה אחרת והכוח הטמון בה ומובילה אותו ילדה שאולצה להתבגר בן לילה. האיורים חושפים את הסיטואציה המתוארת עוד לפני שהיא מתוארת בטקסט – אליס הילדה ואביה צועדים. טלאי צהוב על דש מעיליהם. בית הספר בו למדה הילדה סגור בעת. אסור להם לצעוד ברחובות הראשיים בשל החוקים החדשים. "לנו יש רחובות אחרים – צדדיים, אפורים ומשעממים". מהאיור נשקפת מאפיה שבה מוצגים לחמים ועוגות אולם השלט מסביר ש"יהודים אינם רצויים כאן".

השניים מגיעים למקום העבודה של האב – בית המלאכה למברשות של אוטו ויידט. במקום הזה – המנותק מהמתחולל בחוץ, החוקים שונים. כאן כמה שערות של מברשת הופכות לציפור מרהיבה. כאן המנהל מזמין את אליס לסיור במפעל שבו מיוצרות מברשות עדינות ורכות אולם גם מטאטאים. וזהו רמז לחברה שמקיפה את אליס – אמנים עדינים ואנשים בעלי מוסר ולב רחב כמו אוטו ויידט, לצד אנשים שאיבדו את צלם האנוש והפכו קשים וחסרי רוך. אוטו ויידט מסביר לאליס שאצלו עובדים אמנים, לא פועלים.

אליס שואלת – "כל האנשים בבית המלאכה שלך הם יהודים?" ואילו הוא עונה – "מה שחשוב הוא שכולנו כאן בני אדם", תשובה שיש בה התנגדות לראיית הנאצים את האנושות כמחולקת לגזעים ולתתי גזעים, תשובה שמאחדת בין עובדיו למרות השוני הדתי.

הסיור נקטע בעקבות הגעת שוטרים למפעל. ברגע זה חלק מהאנשים, ובהם אליס ואביה, מועברים לארון גדול. וכאן בתוך החושך מתגלה לאליס עולם חדש ומופלא. דמיונה של אליס מעביר אותה לעולם קסום והוא שמאפשר לה לשרוד את האימה והחרדה. ובסיום היום, חוזרים האב ובתו לביתם, והכוכבים מנצנצים אליהם מבעד לעננים.

בסיפור זה מתוודעים הילדים לדמותו של חסיד אומות העולם אוטו ויידט. החושך המוסרי של התקופה פוגש באור גדול – דווקא אורו של בית המלאכה שבו הועסקו חירשים ועיוורים. ויידט עצמו היה לקוי ראייה אולם בסיפור דווקא מי שאינם רואים בעיניהם מתווים דרך של אהבה ותמיכה הדדית.

המשפחתיות בשואה משנה את צורתה, אולם כפי שהבהיר הסופר אהרן אפלפלד ששרד את השואה כילד, "בשואה הייתה גם אהבה". ולכן הסיפור מסייע לנו להנחיל לדורות הבאים את מורכבותה של השואה – תחושת האיום והחרדה, הרדיפות, התעמולה נגד יהודים, המרחב שהופך ממוכר לזר, ומנגד – אהבת אב לבתו, מסירותו של מעסיק כלפי עובדיו היהודים, וכוחם של דמיון ואמונה כמפתח להישרדות. אליס היא בסך הכל ילדה, אולם דווקא הכלים הילדיים – שמחת החיים והיכולת לחלום מצילים אותה מן ההווה שהיא נקלעה אליו.

בעיני, זהו לא רק "סיפור שואה" אלא יצירת מופת שמתאימה לכל עת. היום יותר מתמיד.

"מטאטאים רוקדים בחורף". כתבה: הדס ליבוביץ. איירה: נועה פארן. הוצאת צלטנר.

לגילאי: 12-6

הסיפור של פצפונת מאת נטלי בלהסן

"הסיפור של פצפונת" מאת נטלי בלהסן. איורים: אפרת דהאן. הוצאת כתר וכנפיים.

מעשה בפצפונת שנמאס לה לשמוע סיפורים של אחרים. עד שהסיפור מגיע אליה, חלקים שונים אובדים ממנו. ולכן היא יוצאת למסע שמאפשר לה לחוות חוויות חדשות שאחריהן יש לה סיפורים משלה להשמיע.

זוהי אלגוריה חשובה ומעניינת בעיקר משום שהיא אינה מפורשת. לכאורה מדובר בבבושקה ובבובות הקטנות שמרכיבות אותה. פצפונת היא הקטנה ביותר: "עד שהסיפור הגיע לפצפונת, הוא כבר היה שבור לגמרי; סיפור על ענבים נשמע כמו סיפור על ארנבים, סיפור על מטריה נשמע כמו סיפור על פטריה, וסיפור על כלב שחור – כמו סיפור על גרב עם חור. פצפונת לא אהבה להיות האחרונה בשרשרת הלחישות, וזו היתה בעיה לא פצפונת בכלל".

בסיפור ישנה קריאה לצאת למסע למי שחושש ממנו. ילדים שלעתים אינם מעיזים לספר סיפור בעצמם או לענות על שאלות ונותנים לאחרים לענות בשבילם. ילדים שחוששים משינויים והמסע של פצפונת מעניק להם גישה לדמות שהחליטה לשנות מצב לא רצוי, למרות החשש מן היציאה למסע ומשינוי השגרה.

בהיבט החברתי הסיפור מצליח ללכוד את המורכבות החברתית והמשפחתית בה נתון הילד. צעיר מהאחרים ומחוסר ניסיון, אולם גם סקרן ורוצה להתוות דרך משלו. אחת הסיבות שפצפונת רוצה ליצור סיפורים משלה, היא שהסיפורים של הגדולות ממנה פחות מובנים לה. היציאה למסע מאיימת על הבבושקות הגדולות אולם השיבה ממנו מלמדת כי למידה והיבדלות אינן טומנות בחובן פירוק אלא להפך – הן רק מחברות יותר את בני המשפחה או את קבוצת השווים. כמובן שברובד נוסף ניתן לקרוא את הסיפור כסיפור על התחלות, וביתר דיוק – סיפור על מעבר לגן. פצפונת חוברת לילדה נגה, ומכירה לעומק את גן הילדים – הסיפורים, המשחקים, הגיוון בין הילדים השונים (וכמה נפלא שהאיורים מציגים ילדים בכל הצבעים ומאפשרים את הרחבת מנעד ייצוג הילדים בספרות), וההצגה של הגן כמקום שמזמן הרפתקאות הופכת אותו למזמין ומנטרלת חרדות.

האיורים עוצרי הנשימה של המאיירת המחוננת אפרת דהאן מאפשרים גם קריאה עצמאית של הסיפור, דרך הציורים השונים. הם מאפשרים לנו כקוראים לצעוד בשביל הקסום של לידתה המחודשת של פצפונת – כמי ששייכת לאחרים אולם גם לעצמה. מי שאוהבת את משפחתה ואת חברותיה, אולם גם נבדלת מהן. מי שלעתים כועסת על בנות משפחתה, אולם מיד מגלה, שאהבתן גדולה והן אף לומדות ממנה, רמז חשוב לכך שילדים מלמדים אותנו המבוגרים לא מעט, ולא רק אנחנו משמשים כמחנכים.

לגילאי 3-6.

טלי מתחת לשולחן מאת תמר וייס גבאי

סיפור מושלם ליום המשפחה

כתבה: תמר וייס-גבאי. איירה: זויה צ'רקסקי-נאדי. הוצאת כנרת.

הספר החדש "טלי מתחת לשולחן" מציג תרחיש שגור שכולנו מכירים. כל בני המשפחה מתאספים לארוחה משפחתית אצל הסבים, אבל לטלי יש פנים כעוסות. היא נשארת לעמוד בפינה ואינה מצטרפת לבני המשפחה. טלי כועסת כי בדרך לסבתה הוריה זרזו אותה ולא הרשו לה לעצור בכל שלולית. סבתה מבקשת – "אל תהיי קוצנית כמו קיפודה", אבל טלי רק כועסת יותר. במקום לשבת עם כל בני המשפחה, טלי זוחלת מתחת לשולחן ומתכדררת ככדור. המבוגרים מנסים להוציא אותה מכעסה ומבידודה, אולם הם נכשלים. ביקור מפתיע מתחת לשולחן משנה את כל התמונה: שירה בת דודתה מצטרפת אליה ושתיהן יושבות מתחת לשולחן. בהדרגה הן פושטות את המעיל, וכששירה מבטיחה לטלי ש"קיפודות אמיתיות אוכלות קינוחים לפעמים והן עדיין קיפודות אמיתיות" שתיהן נהנות מתחת לשולחן מעוגה ומגלידה. טלי ושירה שומעות את הילדים המשחקים ומחליטות לצאת ולהצטרף שכן הדבר לא יפגע בקיפודיותן. המשחקים והשמחה מפריעים לסבתא לנוח והיא כועסת, כמו נמרה. טלי מציעה לה – "בואי נהיה נמרות כועסות יחד", וגם החיבוק שהיא מציעה לסבתה, לא פוגע בנמרותן.

הסיפור נותן מקום לכעס הילדי, והדבר חשוב על רקע הציפייה מילדים לשמוח תמיד ועל רקע השיוך של כעסים ומצוקות רגשיות למבוגרים בלבד. האנלוגיה היפה בין טלי הכועסת לסבתא הכועסת ממחישה שכל אדם באשר הוא, ללא קשר לגילו, כועס לפעמים. והתגובה לכעס צריכה לכלול הבנה והושטת יד (להבדיל מעונש. המבוגרים אינם מחילים על טלי סנקציות. הם מאפשרים לה להישאר מתחת לשולחן, וכאשר בסופו של דבר משתנה מצב רוחה, היא מקבלת קינוח). מכאן שהסיפור מעצים ילדים לתמוך בילדים כועסים אחרים, כפי שעושה שירה כשהיא מזהה את המצוקה של טלי, אך גם להיות רגישים כלפי מבוגרים בסביבתם. לאחר ששירה לימדה את טלי כיצד "יורדים מהעץ" אחרי שחווים כעס, טלי מצליחה להכיל את כעסה של סבתה, ולהקל עליו.

נקודה מעניינת היא האיורים הנפלאים. הטקסט אינו מסגיר את העובדה שמדובר במשפחה מעורבת: אם לבנה, אב שחור ושני ילדי שוקולד – טלי ואחיה. הדבר אינו נפוץ בספרות הילדים הישראלית, שאם כבר יש בה דמות שאינה לבנה, הסיפור כולו עוסק בסוגית צבעה. כאן מנרמלים הן את הצבע והן את הגיוון המשפחתי ומשום שהכל טבעי וברור – אין צורך לומר על כך דבר בטקסט. האיורים הם אלו שמראים לילדים שהמשפחה צבעונית ודומה לכל משפחה אחרת. ארוחות משפחתיות, משחקים, כעסים ואהבה גדולה.

לגילאי 4-6

אהבה עדיפה על אין-אהבה מאת רוסה לגרקרנץ

כרך חדש ואחרון בסדרת ראשית הקריאה היפה בעולם, "החיים המאושרים שלי" מאת רוסה לגרקרנץ בתרגום מופתי של דנה כספי (הוצאת ידיעות אחרונות וטל-מאי).

הפעם דוני נוסעת לרומא להשתתף בחתונתם של אביה ובת זוגו, ורה. הציפייה היא לסיפור שיעסוק בהתמודדות המורכבת שלה עם החתונה ועם כניסתה של אם חורגת למשפחה. אולם ציפייה זו מתבדה שכן עולמה הרגשי של דוני אינו מורכב רק מיחסיה עם אביה, אלא גם מיחסיה עם חברתה הטובה אלה-פרידה. האהבה בין השתיים היא הדבק בסדרה הנפלאה הזאת שמלמדת על חברות ללא תנאים בין שתי ילדות, ועל האופן שבו היא נבנית ומתקיימת. אין לפנינו שתי ילדות זהות. כל אחת ועולמה, כל אחת וחייה. בסיפור מקבלים הילדים מפתחות להבנת מושג החברות. הם נחשפים להפכפכותה הרגשית של אלה-פרידה, לגעגועים של דוני, שכן השתיים לא מתגוררות באותה עיר, לצורך להילחם על החברות שכן אביה של דוני זועם על כך שהיא דבקה בחברתה ולא מייצרת חברויות חדשות, לנאמנותן זו לזו ואף לאי ההבנות ההדדיות ולתחושות של פגיעה וקושי בתוך מערכת חברית.

מעניין במיוחד המפגש בין דוני וסבתה השבדיות, ובין בני המשפחה האיטלקים. כאן אנו רואים את הפער בין תרבות סגורה ומופנמת לתרבות ססגונית ומוחצנת ואת הקושי של דוני השקטה שחווה את העולם באמצעות דיבור מועט להשתלב בחברה שבה הנורמות הפוכות.  

וכמו בכל הכרכים של הסדרה, מהדהדים בה נושאים טעונים בעדינות רבה: יתמות (דוני יתומה מאם), דיכאון (אביה של דוני נוטה לדיכאונות), שינויים משפחתיים (אמה של אלה-פרידה חיה עם "אוף", שאינו אביה) ואף הריונה של ורה מבשר על תוספת של אח למשפחה. וחרף הפיתוי לגלוש לפאתוס או למניפולציות רגשיות פתלתלות הסופרת שומרת על תיאורים מדודים שמתאימים לגילאי הקוראים מחד גיסא, ושוברים את תבנית משברי הנפש של ילדים בסדרות בעיה, מאידך גיסא. הבחירה להראות ילדה ששואפת לאושר ואינה מוכנה להתמכר לרחמים עצמיים או לחיבוטי נפש היא שהופכת את הסדרה לאמינה ולייחודית.

לצד הטקסט נפרשים האיורים שהם למעשה רישומים עדינים של המתרחש. המוקד בהם הוא הבעות הפנים של הדמויות. שמחה, עצב, תימהון, ציפייה, ריכוז. כל איור הוא עולם ומלואו בדרך להבין את המתחולל בנפשה של הדמות, ללא כל פרטים עודפים. היעדר הגודש מסייע לקוראים לפענח את האיורים ולהתמקד בפן הרגשי של הדמויות ולא בתרבות החומרית. קסום במיוחד הוא האיור שמתאר את דוני ואלה פרידה עומדות, מתמזגות זו בזו וראשיהן יוצרים לב.

הסדרה כולה היא שיר הלל לאדם. שיר הלל לילדים. לחברות בין ילדים. לאופן השגוי שבו אנו נוטים לפעמים לזלזל ברגשות של ילדים כלפי סביבתם. יפה בעיני במיוחד האופן בו דוני מכילה את אביה ודואגת לאושרו, כי מי אמר שרק הורים צריכים לדאוג לאושרם של ילדיהם ושאהבה משפחתית היא חד סטרית? אין ספק שכל ילד שיפגוש בשבעת הספרים של דוני בהיותו קורא מתחיל, יגדל להיות אוהב-ספרים.

לגילאי 6-8 ולאוהבי ספרים טובים.

הטיגריס שבא לשתות תה מאת ג'ודית קר

הטיגריס שבא לשתות תה מאת ג'ודית קר. תרגמה: אבירמה גולן. הוצאת כנרת

הסיפור ראה אור לראשונה בשנת 1968 והפך מאז לאחד מספרי הילדים המצליחים בכל הזמנים. עלילתו פשוטה לכאורה: סופי ואמה יושבות לשתות תה במטבח. צלצול בדלת קוטע את טקס השתייה והאכילה של הבת והאם. סופי היא שפותחת את הדלת ולא האם. מרגע זה איננו נמצאים עוד בעולם הריאליסטי והמוכר אלא בעולם אחר, והספר הופך לפנטסטי: טיגריס גדול עומד בפתח הדלת ומספר שהוא רעב. האם מזמינה אותו להצטרף. הטיגריס מתיישב ליד השולחן ומאותו הרגע אוכל כל דבר מאכל שיש בבית. כריכים, לחמניות, עוגיות, עוגה, ואף מסיים את החלב והתה. נדמה שלסופי ולאמה כלל לא אכפת מהבולמוס של הטיגריס. הן ממשיכות לתת לו מאכלים וסופי מחבקת אותו ומניחה לו לאכול את תכולת המזווה.

בסיום הארוחה מודה הטיגריס לבת ולאם ועוזב את הדירה.

כשאביה של סופי שב, לא נותר לו מה לאכול. ובמקום ארוחת ערב ביתית, האב לוקח את האם ובתו לבית קפה. וכמובן שלמחרת, אמא וסופי קונות אוכל רב בחנות ולא שוכחות לקנות גם פחית של אוכל לטיגריסים, למקרה שהטיגריס ישוב. אבל הטיגריס – לא שב.

השאלה הנשאלת היא מהו הסיפור שמנסה האלגוריה הנפלאה הזאת לספר לנו. תשובה טמונה בביוגרפיה של היוצרת ג'ודית קר, ילידת ברלין, שעזבה את ברלין עם הוריה בשנת 1933 כיוון שהאב התנגד לנאציזם ונכלל ברשימות החיסול של הנאצים. הפרשנות הקלאסית היא שהטיגריס מייצג את הנאצים, אולם זוהי פרשנות שגויה לדעתי. בחינת הטקסט והאיורים מובילה למשמעות הפוכה. הטיגריס הוא דווקא ה"אחר". יהודי, או כל אדם שהשלטון מייצר הסתה נגדו וזורע כלפיו שנאה. אותה דה-הומניזציה שעושים ל"אחר" גורמת לאנשים לחשוב שהוא מסוכן כטיגריס, אולם בפועל, מדובר בנפש עדינה שבסך הכול באה לאכול וכמהה למעט חום ומשפחתיות. הנדיבות של הבת ושל האם היא המרכז של הסיפור. הן פותחות את ביתן, את המטבח, ואף מקוות שהטיגריס ישוב. אולם הטיגריס אינו שב למדינה שהרעיבה אותו. הבית בסיפור היווה תחנה בדרך. ומכאן שבאמצעות הסיפור משרישה קר את ערך הנדיבות ומראה שגם כאשר מציירים דמות מסוימת כמאיימת וכמסוכנת, לפעמים, כל מה שאותה דמות רוצה, זו חתיכת עוגה וחיבוק. החיבוק שמעניקה סופי לטיגריס הוא שמצביע על כך שהיא מבינה שהרעב של הטיגריס כלל לא מאיים עליה (להבדיל מדמות הזאת ב"כיפה אדומה"). להפך. הכוח נמצא בידיים שלה והיא מנצלת אותו כדי לעזור לטיגריס ולהבטיח את הישארותו בחיים. וכמה יפה לראות שגם נדיבות עוברת בתורשה. כי להורים נדיבים נולדה בת נדיבה והומנית.

תרגום נהדר של אבירמה גולן, מומלץ לכל אדם שלב פועם בו, ולילדים מגיל שלוש ועד גיל חמש.

לפעמים עצב מגיע בהפתעה מאת אוה אילנד

"לפעמים עצב מגיע בהפתעה" מאת אוה אילנד (הוצאת תכלת, בתרגום רוני בק)

לא בכל יום אני מכנה ספר בכינוי "מושלם" אבל במקרה זה לא ניתן להימנע מהסופרלטיב. השלמות שטמונה בספר עולה לנוכח האופן שבו מתווך לילדים בגיל הרך מושג מופשט כמו 'עצב' וכן לאור התואם בין הנושא לאיורים – איורים מינימליסטיים במספר מצומצם של צבעים,  שמחקים ציור של ילד ומצביעים על התהליך המתואר בסיפור – מעצבות ועד שיבת השמחה והצבע לחיים.

"לפעמים עצב מגיע בהפתעה. הוא הולך איתנו לכל מקום…" מספר הטקסט, ומגובה ברישום עדין של ספק ילד ספק ילדה, על מנת שהקוראים לא יתחמו את הרגש סביב בני מין מסוים. כולם יכולים לחוש עצובים. מרביתו של הדף נותרת לבנה, רמז לתחושת הריק שמלווה עצב. בתום הסיפור, כשהעצב הולך למקום אחר, חוזרים הצבעים אל הדף, מבעד לדלת נשקפים פרחים ועצים, ואף בבית מוצב אגרטל עם פרחים, להדגיש את התחושה של הפריחה והשמחה שחוזרת ומגובה גם באופן שבו הבית מאורגן.

בסיפור הקצרצר הזה מוצג העצב לפני הילדים כאורח, שמגיע בהפתעה, ומחייב התייחסות ולא התעלמות. הסיפור מציע לתת לו שם, רמז לכך שעצב מגיע בגין מקרה מסוים, לא להחביא אותו, אלא להפך – להתקרב אליו ולהכיר אותו. בהמשך לעשות עם העצב פעולות שונות שהילד אוהב – ציור, מוזיקה, שוקו או טיול. ואחרי שלוקחים את העצב למקומות המשמחים, כי "כל מה שעצב רוצה זה לדעת שיש לו מקום", העצב הולך למקום אחר.

זוהי דוגמה נפלאה למינימליזם ספרותי שמצליח לברוא עולם ומלואו. חשוב לציין שהטקסט מדגיש את הצורך לעבד את העצב בפרטיות ולקיים עמו שיח פנימי. זוהי מעין קריאה לילדים להתחיל לשאול את עצמם שאלות בנוסח 'למה אנחנו מרגישים מה שאנחנו מרגישים' ולא להסתפק ב'איך אנחנו מרגישים'.

מומלץ לגילאי 3-5

אפשר להיות הכלב שלכם? מאת טרוי קאמינגס

ספר נפלא על בדידות, השתייכות ומציאת בית.

"אפשר להיות הכלב שלכם"?  מאת טרוי קאמינגס. תרגום: רונית רוקאס. הוצאת כתר/כנפיים.

הדבר שאהבתי יותר מכל בספר "אפשר להיות הכלב שלכם?" הוא השימוש במכתבים. בעידן של ימינו כמעט אף אחד כבר לא שולח מכתב. וגם כאשר מתכתבים, הדבר מתרחש ברשתות החברתיות, במסגרת מסרים קצרים. בסיפור, ארפי-הכלב נחוש למצוא לעצמו בית. הוא מתגורר לבדו בקופסת קרטון, ובוחר לשלוח מכתבים למאמצים פוטנציאליים.

פנייה ראשונה היא אל הבית ה"מושלם". יפה, מלא צבע, תנועה ושמחה. ארפי מכיר את כלל הבתים ברחוב ולדעתו זה הבית המוצלח ביותר. אבל מה שנראה מבחוץ מושלם, איננו כך. משפחת דובשני, שאמורה להיות מתוקה, לא מאמצת אותו בשל הטיעון שהחתול שלהם אלרגי לכלבים. מה שהצטייר כבית שמשי וחם מסתיר אמת מכוערת: האיור מראה שהחתול נמצא בכלל מחוץ לבית, על העץ. אותה משפחה "מושלמת" ניחנה כנראה בכסף רב, בבית גדול ובחצר חסרת גבולות. ועדיין – יושבי הבית לא מצאו בליבם מקום עבור ארפי. במכתבו מנסה ארפי לשווק את עצמו. הוא מספר שהוא מאולף, ושיש לו עצם משלו. והוא אף מציין שיסתדר עם החתול.

לאחר שהניסיון הראשון כשל, ארפי פונה לבעלת האיטליז ונענה בשלילה. בהמשך, הוא כותב לכבאים בתחנת כיבוי האש. הפניות הללו כוללות מימד של התרפסות. הוא מבטיח לשמור על רצפה נקייה, להגיש לכבאים את הנעליים – אולם שוב, נענה בשלילה.

כשהחלום למצוא בית נגוז, הוא פונה לחסר הבית ומציע את שירותי הנביחה שלו. בנקודה זו מתבהר שארפי כבר לא חושק בבית גדול או בתשורות כמו אלו שיכול היה לקבל מהקצבית. הוא מחפש חבר. בדידותו אף דוחפת אותו לכתוב מכתב ליושביו הלא ידועים של בית עזוב.

בסופו של דבר, כשארפי איבד תקווה, הוא מקבל מכתב מהדוורית שהפיצה את מכתביו. היא מציעה לו להיות הבנאדם שלו: "אני זקוקה לחבר שיהיה איתי בכל מצב: בשלג, בגשם, בחום ובלילה קודר". היא מציעה לו ליטופים וגירודים בראש, והוא נעתר לה. מעתה, שניהם כבר לא בודדים. מעתה, הם הפכו למשפחה מאושרת למרות שזו אינה התמונה שאנחנו מעלים בתודעתנו כשהמושג "משפחה" עולה לאוויר. כי בית ומשפחה הם האנשים שאוהבים אותנו ומספקים את הצרכים הרגשיים שלנו, ללא כל תנאים וללא שיווק עצמי והתרפסות.

חשיבותו של הספר עצומה. ראשית, ההכרה בכך שלפני שמוצאים חבר חשים בדידות. חשוב שילדים שחשים בדידות יבינו שהרגש שלהם משותף לילדים, לאנשים ולבעלי חיים רבים.

שנית, ההכרות עם צורות כתיבה שונות של מכתבים, עם האופנים שבהם ניתן להביע רגשות שונים במכתב, וכפועל יוצא, עם סוגים שונים של אנשים.

ושלישית – לא כל הנוצץ זהב. דווקא הדוורית הבודדה היא זו שפתחה את ליבה וביתה לפני ארפי. כלומר, יש לחפש את החבר בעל הלב הטוב, ולא בעל הבית הגדול והיפה.

חוויה, לילדים בגילאי 6-4 ולכל מי שיפגוש בארפי.

טיפ טיפה אמיץ מאת ניקולה קינר

ספר נפלא שעוסק בפחדים של ילדים ובחברות בין ישויות שונות

"טיפ טיפה אמיץ" מאת ניקולה קינר (הוצאת אגם). תרגום: ראובת ניצן.

"נבי הארנב אהב להישאר בבית. לונה, החברה שלו, אהבה לבלות בחוץ". הסיפור מתאר חברות שנרקמת בין שני הפכים – נבי החששן, שיושב כל הימים בבית, משקה עציצים, סורג, קורא, אופה ומנסה לחוות את העולם החיצוני מבלי לצאת. ולונה, ההרפתקנית, ששוברת את הסטריאוטיפ המיוחס לארנבים ולנשים – ואינה חוששת ממסעות או מחיות גדולות ממנה. לונה מספרת לנבי על מסעותיה ומנסה לפתות אותו בעזיבת הבית וביציאה אל עולם החיצוני אולם נבי מפחד ונשאר ספון בביתו. "לפעמים, נבי, צריך להיות טיפ טיפה אמיץ!" מפצירה בו לונה טרם יציאתה למסע, אבל נבי ממשיך בשלו. לאחר עזיבתה של לונה, נבי מחליט לצאת ולהתפייס עמה. זוהי היציאה הראשונה שלו מהבית והוא אורז מסכת צלילה, פנס, צעיף וקופסת עוגיות.

היציאה אל החוץ שכולל מראות וצלילים חדשים מעוררת בנבי פחד. החיות שמסביבו אינן לועגות לו אלא מספרות לו על אומץ לבה של לונה והוא מחליט להתחקות אחר עקבותיה. לראשונה נבי צולל לתוך הנהר, חמוש במסכת צלילה, ומגלה עולם חדש ומרתק. הוא אף דוהר על איל, והצעיף ששימש אותו להגנה מפני הקור, משמש אותו כעת כמושכות. באמצעות הפנס הוא מאיר את דרכו במערה החשוכה. ולבסוף, כשהוא מבחין בזאב מאיים שעומד לטרוף את לונה, הוא מתחבא ובוכה. אבל תחושת המחויבות והאהבה כלפי לונה מניעות אותו לפעולה. הוא רץ אל עבר הזאב ומציע לו לאכול עוגיות במקום את לונה. הזאב שמח על ההצעה, ואוכל בתיאבון את העוגיות. לונה השמחה שואלת את נבי: "מתי בדיוק הפכת לכזה אמיץ?" והוא עונה שזה קרה בבוקר, כשהוא אפה את העוגיות, והשניים, במקום לחזור הביתה, יוצאים להרפתקה אחרונה.

מדובר בסיפור מרהיב עם איורים עוצרי נשימה. מרענן לראות סיפור שבו הארנב הוא הפחדן והארנבת היא האמיצה. כמו כן מטלות הבית – ניקיון, אפייה וסריגה, משויכות לארנב, בעוד שהדמות הפעלתנית ופורצת הגבולות היא לונה הארנבת. הסיפור שלפנינו חשוב מכמה בחינות: הוא מראה שכל אחד – ילד או ילדה – יכול להיות בעל פחדים ומעצורים. הוא מלמד, כי חברות נרקמת גם בין אנשים שונים האחד מן השני, ושכל אחד מהחברים יוצא נשכר בגין שונותו של האחר. בסופו של דבר אין לפנינו שינוי מהותי בדמותו של נבי, שכן שינויים קיצוניים נתפסים על ידי הקוראים כלא אמינים. הצעת העוגיות יש בה כדי להמשיך את אופיו, התמים, הביתי והלא כוחני של נבי, ודווקא הצעה זו מאפשרת לו להציל את לונה, לאמור – מול ישות אלימה עדיף לנקוט בדרכי שלום. גם זאב, שמייצג את הכוחות האלימים בעולם, רוצה חום, אהבה, ותחושה של ביתיות, ומכאן הצלחתן של העוגיות להבדיל מניסיון לנצחו באמצעים אלימים. בסופו של דבר המרחק בין חששנות לאומץ אינו רב כל כך וזהו שדר מרגיע לאותם ילדים שחוששים מיציאה אל העולם, מטאפורה לכל שינוי או ניסיון שהילד חרד ממנו.

בסוף הסיפור דווקא לונה היא זו שמשתנה ומציעה לנבי לחזור הביתה לאפות עוד עוגיות. במסעה היא לומדת להעריך לא רק את יופיו של העולם החיצוני, אלא גם את יופיו של החום הביתי ואת כוחה של חברות יוצאת דופן.

מומלץ מאוד לגילאי 3-5.

האוצר של יניב מאת דן פוטרמן

האם כל ילד מרגיש שייכות למשפחתו?

הספר הרביעי בסדרת "הספרייה שלי", "האוצר של יניב" (ידיעות אחרונות/טל מאי) נכתב על ידי דן פוטרמן ואויר להפליא בידי רותם טפלו.

הספר עוסק, כמו קודמיו, במקומו של הילד במשפחתו. אולי זה מצטייר כמובן מאיליו שכל ילד חש שייכות למשפחתו, אולם הספרים בסדרה מלמדים אותנו שלעתים קיימים בילד תחושה של ניכור ביחס לבני המשפחה (בעיקר ביחס לאח/ות), או צורך מתמיד בחיזוק ובהפגנת אהבה מצד בני המשפחה.

אם נביט בספר "האוצר של יניב" בקריאה ראשונה בלבד, אנו עלולים לפספס אותו, שכן קריאה ראשונה מעבירה רושם שלפנינו ספר הומוריסטי על ילד אגרן, שמסרב לעזוב את ה"אוצר" שלו – חפצים עמם הוא הולך לכל מקום. עם הזמן גדל האוצר ואחיו נמרוד מציע לו לפרוס את החפצים בסלון. אביו מסדר את החפצים במקום – בחדר הילדים, וכך מתחיל מאבק יומיומי. יניב ונמרוד מפזרים את  החפצים, ואילו בזמן האמבטיה שלו – הכול בדרך פלא חוזר למקום. בסופו של דבר מניחים האחים את האוצר מתחת לפסנתר, והמשפחה כולה מוצאת את מקומה במקום הקטן, העמוס והשמח.

קריאה שנייה של הסיפור מתרחשת בין שני האיורים המרכזיים שלו: האיור הפותח והאיור הסוגר. בפתיחה, יניב יושב ואוכל, תיקו עם האוצר על הגב, והבעת פניו דאוגה. בדף זה יניב מוצג לבדו. זוהי התחושה עמה הסיפור מתחיל – של ילד שחש לבדו, ומכאן כי עליו להציל את מה ששלו – ילקוט שמכיל חפצים שונים – שמא ייקחו לו אותם. תחושת הלבד היא תחושה ממושכת ועל כך מעידה תכולת האוצר שגדלה עם הזמן, ותוספת האותיות א' וב' וכן הקלמר מלמדים על המעבר לכיתה א'. החפצים השונים כוללים צעצועים אולם גם חפצים וכלי בית שונים – מצלמה, נר, עציץ, שעון מעורר ואף דברי מזון. התחושה היא של מוכנות לעזיבת הבית או אפילו תכנון של בריחה.

המפנה מגיע בדמותו של אחיו של יניב, נמרוד. השניים מאוירים באותו הגובה והגודל – רמז לכך שמדובר או באחים תאומים או בזוג אחים קרובים מאוד בגילם. מכאן כי נמרוד הוא זה שמאתר את מצוקתו הרגשית של יניב ונכון לעזור לו לפרוק את המועקה, תרתי משמע. הם פורקים את החפצים בסלון ויושבים יחד לשמור עליהם מפני האֵם שמבקשת להחזירם למקום. מרגע שנמרוד חובר למשחק הגדלת האוצר, משתנות הבעות פניו של יניב. הוא רגוע יותר. עם זאת יניב עדיין חש צער כשמסדרים את ה"אוצר" במקום – בחדר הילדים – המשותף לו ולנמרוד, כפי שרומזת התמונה התלויה בחדר.

יניב נאבק על נבדלותו מאחיו, על מה ששייך לו, ובהדרגה הוא מבין שאין לו צורך להחביא דברים, שכן נמרוד אינו גוזל את אוצרו, אלא להפך, מוסיף עליו ואף מסייע לו לשמור עליו מפני ההורים. מרגע שיניב חווה את נמרוד כבעל ברית, ולא כמישהו שהוא צריך להחביא מפניו את חפציו, מתקיים הפיוס המשפחתי, והמשפחה כולה יושבת יחדיו מתחת לפסנתר. באופן סמלי, ריבוי החפצים והסתרתם העידו על מצוקתו של יניב, על תחושת הניתוק שלו ממשפחתו ובייחוד – על שאיפה להתבדל מיתר בני המשפחה. גם ה"בלגן" שבילקוט מעיד על סערת הנפש. באיור הסוגר, מצוירת המשפחה כולה, האב, האם ושני האחים, והפעם – יניב מחייך. במקום צפיפות של חפצים בתיק ישנה צפיפות של אנשים שאוהבים אותו – מסביבו. ומעניין לראות שכל אחד מן האחים אוחז בידו בובת בד, שכן שניהם אוהבים את אותו הצעצוע ומכאן כפילותו וחוסר הצורך בהסתרתו. השניים דומים, אולם הדומות אינה מבטלת כליל את הצורך ב"שלי", ב"רכוש" אישי או במטען (פיזי ורגשי) שכל אח נושא עמו. וכאן נפתר הקונפליקט – דומים, אוהבים, חולקים לעתים, ולעתים לא.

מומלץ לגילאי 5-7, נהדר בתור סיפור ראשית קריאה לתלמידים המסיימים את כיתה א'.