חיים על מאדים מאת ג'ון אייגי'

הוצאת תכלת, תרגום: רוני בק

"הגעתי לכוכב מאדים. עברתי דרך ארוכה מכדור הארץ. הגעתי כדי לגלות כאן חיים". כך נפתחת האלגוריה היפה "חיים על מאדים", שבה הגיבור מגיע בחללית לכוכב מאדים כדי לעשות את מה שמבוגרים לפניו כשלו בו – מציאת חיים. הוא לא נותן לסביבתו לרפות את ידיו. הוא נוסע למרות ש"אף אחד לא מאמין שיש חיים על כוכב מאדים". בהמשך, פניו המחייכות מתחלפות בפנים נוגות ומאוכזבות. הכוכב החשוך והקר מצטייר כנטוש. הוא אינו מבחין ביצור החי שנמצא לצדו מרגע הגעתו. רגע לפני השיבה הביתה הילד מוצא פרח והמסע הופך להצלחה בעיניו.

זהו סיפור שעוסק בחלומות ובראייה. ראשית, הילד חולם למצוא חיים על מאדים ולכן יוצא למסע לבדו במקום מרוחק ולא ידוע. הנמשל הוא הדרך שבה צריך לפסוע כדי להגשים חלומות. דרך חדשה, מרתיעה, לא מוכרת ושונה מהמורגל.

שנית, הילד, בשלב הנוכחי, בעל נקודת ראייה מצומצמת, ולכן הוא מפספס את היצור החי במאדים. הקוראים הצעירים כן רואים אותו, בניגוד לגיבור, שאילו היה מסתכל אחורנית, היה מוצא אותו. הסיפור קורא לילדים להרחיב את ההסתכלות ולהביט מסביבם ומאחוריהם כדי לגלות את הנסתר מהם. היצור רוצה מאוד להתגלות, אולם הגילוי אינו מתרחש והילד חוזר כשהפרח בידו וכשהוא מפספס את התגלית האמיתית.

חשוב לציין שהיצור נשאר בגבולות האיור. הילד, כאמור, לא רואה אותו, וקיים פער בין גודלו של היצור לבין קוטנו של הילד. ובכל זאת, אפילו כשהילד מטפס על היצור וחושב שמדובר בהר, היצור אינו מתקומם ואינו מזיק לו. הוא כמה לקשר עמו. וכאן אנו עדים לפער שבין חיצוניות (מאדים הוא כוכב אפל וקר, והיצור בעל מראה מרתיע) ובין המהות: דווקא בכוכב האפל הילד מגשים את חלומו. דווקא במקום אפל ומרוחק אפשר למצוא רגישות.

לגילאי 0-3.

לא תמצאו אותי מאת תמר הוכשטטר

"לא תמצאו אותי" מאת תמר הוכשטטר (הוצאת ידיעות אחרונות / טל מאי)

בספר הנפלא שכתבה ואיירה תמר הוכשטטר, "לא תמצאו אותי", מצאתי ניצוצות של גאונות. עלילתו פשוטה וקצרה. הילדה קרני אינה מצטיינת במשחק המחבואים. בזמנה החופשי היא מתאמנת, וביום הולדתה, שהופך למסיבת מחבואים, היא מנצחת במשחק בהיותה האחרונה להימצא. סוף טוב הכל טוב.

לא תמצאו אותי | תמר הוכשטטר

לכאורה, סיפור פשוט על כישלון שמסתיים בהצלחה ועל ילדה נחושה ואסרטיבית. אולם מתחת לטקסט המוצהר, מסתתר עולם פסיכולוגי שלם של ילדים, יחסיהם עם עצמם, ויחסיהם עם הוריהם. כבר בתחילת הטקסט מדווח לנו שקרני "אף פעם לא הספיקה להסתתר בזמן. וגם אם מצאה מחבוא, חלקים שלה תמיד בלטו החוצה, ומצאו אותה בקלות". משחק המחבואים הופך בסיפור למטאפורה מתוחכמת וחורג מהיותו "משחק ילדים". לא מדווח לנו מדוע קרני לא מספיקה להסתתר בזמן. האיור מציג ילדה מגושמת, נוטה קדימה ומאפשר לנו להתוודע לפניה המבוהלים בשעה שהיא רצה. הכישלון הצורם גורם לה להתאמן כשהיא לבד, אולם אין אלו אימונים רגילים. קרני מענה את עצמה. "התאמנה בלא לזוז ולא לנשום ולהצטופף במקומות קטנים". שכן קרני היא תוצר של חברה תחרותית ועל כן היא מקריבה את זמנה הפרטי באימונים שכלל אינם קשורים למשחק – שאמור להיות מהנה. כמו כן, בעוד מחבואים הוא משחק חברתי, קרני מפרשת אותו באופן שגוי. היא מתאמנת לבד ולא עם חברים ובכך מרחיקה את עצמה מהחברה. וכאן אנו חוזרים לאמירה לפיה "חלקים שלה תמיד בלטו החוצה". הסיפור עוסק בילדה שונה מיתר הילדים, שמתבלטת בעל כורחה בשל נקודות שאינן מוסגרות בטקסט. היא מנסה להחביא את זהותה, את שונותה, אבל כושלת בכך. גם האימונים הקשים נועדו להפוך אותה למצטיינת בהתחבאות, אבל "זה לא עזר. תמיד מצאו אותה". שכן בלתי אפשרי "להחביא" את השוני מהחברה.

בצר לה, פונה קרני לאמה ומבקשת שביום הולדתה השישי תתקיים חגיגת מחבואים. האם, חמושה בפלאפון, מפנה לבתה גב, תרתי משמע. היא תמהה על כך שקרני מבקשת מסיבת מחבואים ולא מסיבת כדורגל, שכן בכדורגל היא טובה יותר. וכאן מתבהר הקונפליקט הזהותי של קרני, שאינה מסתפקת בהצטיינותה בכדורגל ומנסה לכבוש יעד רחוק ממנה ובלתי מושג. מוצג לפנינו עוד שדר סמוי: קרני משתוקקת לכך שאמה תחפש אותה, תתמקד בה, תמצא אותה, כי האם עסוקה ואינה מתפנה אליה. לראייה, האם מנהלת עם קרני דיאלוג, כשהיא מקפידה לא לנטוש את המכשיר הסלולרי שלה. לבסוף היא נכנעת וההזמנות נשלחות. בשבת, מתקיימת המסיבה והפעם, קרני מצליחה להתחבא כהלכה. רק בלילה הוריה מצליחים לאתר אותה, בתוך אחת המתנות. וכאן לכאורה מגיע הסוף הטוב. ההורים שמחים למצוא את קרני, ואמה, כבר בלי פלאפון, נושאת אותה למיטתה. ועם זאת, הטקסט מלווה את הקוראים (והשומעים) גם בתום הקריאה כשהוא מעלה שאלות שונות. האם הניצחון של קרני הוא אכן ניצחון? שהרי במקום ליהנות במסיבת יום ההולדת שלה היא הייתה סגורה בתוך קופסה. וכך, לצד שמחת הניצחון מוצגת בפני ילדים סוגית מחיר הניצחון. האם נכון להקריב את האושר תמורת כל מטרה שהיא? האם כל ניצחון מביא לנו אושר, ובייחוד, כשהדרך אליו מענה אותנו? האם לא כדאי לעתים לנטוש את ההישגיות, ופשוט ליהנות במסיבת יום הולדת?

אנו נפרדים מקרני מחייכת, ובמקום לישון על מיטתה, מסתתרת מתחתיה. הטקסט מכריז עליה כ"הכי טובה במחבואים בכל הממלכה". ואולם במקביל, נוכח בסיפור שדר עקיף, לפיו עלינו להיזהר מניצחונות מזהירים שמנכרים אותנו מעצמנו וממהותנו ואף מרחיקים אותנו מהחברה.

רוצו לקרוא.

לגילאי 4-6.

חד-קרן במיוחד בשבילך מאת מגי הצ'ינגס

חד קרן במיוחד בשבילך

כתבה: מגי הצ'ינגס. איורים: שריל אורסיני. תרגמה: עטרה אופק. הוצאת תכלת.

כשנוגה, חברתה הטובה של המספרת, מתאשפזת בבית החולים, המספרת נחושה לשמח אותה. נוגה מבקשת חד-קרן, והמספרת מציירת לה חד-קרן, מתחפשת לחד-קרן ואף מביאה לה פוני עם קרן. אבל התחליפים הללו לא מספקים את נוגה. המספרת נחושה למצוא עבור חברתה החולה חד-קרן, ונחישותה משתלמת: היא קמה בבוקר ומגלה חד-קרן בחדרה. היא מביאה אותו לנוגה, והחד-קרן שוהה עם נוגה בבית החולים עד להחלמתה.

הסיפור המרגש הזה דן בתמה נדירה יחסית בספרות הילדים של ימינו והוא עושה זאת באופן רגיש ותוך הדגשת ממד החברות ולא ממד החולי. אלו האיורים ש"מספרים" שנוגה סובלת מבעיות ברגליה, ושהיא עוברת תהליך החלמה שבו היא נעה משכיבה על המיטה, לכיסא גלגלים, קביים, ולבסוף – הולכת על רגליה ויוצאת מבית החולים. הייחוד בסיפור נעוץ בכך ששתי החברות חשות קושי – האחת, מעצם מחלתה, והשנייה, מזדהה לחלוטין עם כאבה של חברתה ונחושה לעודד אותה ולתמוך בה. השתיים בונות לעצמן עולם אחר, עולם נבדל, והחד-קרן הדמיוני שלהן מסייע לשתיהן לצלוח תקופה לא פשוטה של חששות וחוסר ידיעה. בולטת זרותן וצבעוניותן בבית החולים – מקום שכלל לא מיועד לילדים, ובכל זאת, הן מצליחות להתגבר על התקופה הקשה בכוח חברותן ולנוכח האהבה הגדולה ששוררת ביניהן ושפתן הייחודית המובנת רק להן.

המבוגרים שמסביב מאפשרים לילדות לבנות לעצמן עולם חלופי, עולם שבו הן בורחות מהמציאות המפחידה. יפה לראות שהחברות הן אלו שמדברות אחת עם השנייה, בעוד המבוגרים עסוקים בלוגיסטיקה של החיים – קריאת עיתונים, תליית כביסה, ריפוי. הסיפור נוהג ברגשות הילדיים כשווי ערך לרגשות המבוגר ואף כעזים יותר. רגשות כמו געגוע, דאגה, מורת רוח, עולים בסיפור ומודגשים באמצעות האיורים המצוינים.

בסופו של תהליך ההחלמה, השתיים עוזבות יחד את בית החולים ומשחררות את החד-קרן. הן כבר לא זקוקות לחבר דמיוני שיסייע להן והן מעבירות אותו לילד הבא שרוצה לשמח את חברו הטוב.

סיפור אופטימי שמלמד את כולנו שגם בתקופות קשות, אהבה וחברות מסייעות לצלוח כל משבר.

לגילאי: 3-5.

הארנב הקשיב מאת קורי דורפלד

הארנב הקשיב. כתבה ואיירה: קורי דורפלד. תרגמה: גליה אלוני-דגן. הוצאת תכלת.

טיילור החליט לבנות משהו חדש ומיוחד. ולמרות שהוא גאה בעצמו – על ההחלטה ועל המבנה שבנה, הכל מתרסק. מכאן מתחילה העלילה הקצרה והמורכבת של הסיפור. טיילור נאלץ להתמודד עם כישלון לא צפוי. חבריו בעלי החיים מגיעים לעודד אותו ולהציע לו שלל פתרונות. לדבר על זה, לכעוס, להיזכר במה שבנה ולשחזר אותו במדויק, לצחוק על מה שקרה, להעמיד פנים שזה לא קרה, לברוח או להרוס למישהו אחר. טיילור אינו מעוניין בהצעות השונות ונותר לבדו.

הוא לובש את אותה הפיג'מה לכל אורך הסיפור, להדגמת ההתכנסות שלו בעצמו וההישארות בבית לנוכח המצוקה הנפשית שלו. רק הארנב מתקרב לטיילור ולא מדבר. רק הארנב מקשיב ולא מנדב דרכי פעולה עם המשבר. וכשמישהו מגיע להקשיב ואינו מנסה לחנך, טיילור מוכן לדבר. הוא מספר לארנב, מרשה לעצמו להפסיק לשתוק ומתחיל לכעוס, והארנב נשאר לצדו, בלי לדבר, עד לרגע שבו כוחותיו של טיילור חוזרים והוא מוכן לבנות שוב משהו חדש.

כמובן שהמגדל הוא מטאפורה לכל ניסיון לעשות דבר מה, לכל יוזמה שמתכננים או לכל החלטה שמקבלים (החל מתהליך הגמילה שמלווה בהצלחות ובכישלונות וכלה בניסיונות שונים לבנות, לצייר או להרכיב). וכשהמגדל מתפרק, באופן לא צפוי, רגשות שונים מציפים את האדם – מרצון שלא לקבל אחריות ועד רצון לפגוע בהצלחתו של האחר. ומעבר לקושי של טיילור שמתחלף בהחלטה לנסות שוב, אנו פוגשים בסיפור מודלים שונים של חברות. ישנם חברים שמעודדים בשעת צרה, ישנם חברים שכועסים את כעס חברם מתוך הזדהות מלאה. אחרים מייעצים עצות הרסניות, ורק החברים האמתיים – נשארים לאורך כל המשבר, לא עוזבים, מקשיבים, ואין סיוע טוב יותר מהקשבה.

לגילאי שנתיים וחצי ועד 120

אלסה מרי והאבאים הקטנים מאת פיה לינדנבאום

אלסה מרי והאבאים הקטנים

כתבה: פיה לינדנבאום. תרגמה: דנה כספי. הוצאת ידיעות אחרונות / טל מאי

על גבי כריכת ספרה של הסופרת השבדית פיה לינדנבאום, אלסה-מרי והאבאים הקטנים, מבשרים לנו שזהו ספר משעשע. לא הבחנתי בשעשוע למרות שהספר מציג סיטואציה הומוריסטית כביכול: לאלסה מרי יש אמא ושבעה אבות קטנים, להבדיל מהמשפחות המוכרות לה, שבהן יש אם אחת ואב אחד גדול. ואם לא שעשוע אז מה כן? זהו סיפור רגיש, שמועבר לקוראים בצורת ווידוי אינטימי של ילדה. ספרות הווידוי ממשיכה את ריטואל הווידוי הדתי, אולם כאן אין לפנינו אדם מאמין שמתוודה בפני כומר אלא ילדה שמתוודה בפני הקוראים על חרדותיה המוסתרות מן הסביבה.

בפתיחת הסיפור מציינת הגיבורה: "זאת אני, יושבת כאן כל יום חמישי בערב ומחכה שהאבאים שלי יבואו הביתה". ההמתנה היא מוטיב מרכזי ביצירה. שכן הגיבורה ממתינה בתחילה לשובם של האבות מן החוץ, מעבודתם כסוכנים נוסעים. בימי שני עוזבים אותה האבות בלכתם לעבודתם ורק בימי חמישי בערב הם שבים. וגם לאחר חזרתם, ממשיכה אלסה מרי לחכות. היא רוצה לשחק עמם, "אבל הם עייפים בגלל כל הנסיעות והמכירות", או שעליהם להמשיך ולעבוד מן הבית. טרם לכתה לישון האבות מקריאים לה סיפור, אולם "הם תמיד מתבלבלים ולא זוכרים מי הבא בתור". ושוב, היא ממתינה לסדר, לרגילות, להתגשמותה של תמונה הרמונית ואידילית שמציגה אב ובת, או "משפחה נורמלית" ובסופו של דבר, ההמתנה מסתיימת בפגישה עם המציאות – האבות שלה קטנים ומצטיירים כמוזרים. ולמרות זאת, פתיחת הסיפור היא גם סיומו. כי אלסה מרי שמספרת את סיפורה הרגיש בגוף ראשון, מסבירה, שלמרות שהאבות שלה אינם רגילים, היא ממשיכה לחכות להם וממשיכה לרצות בהם לידה. כי כזוהי האהבה, חורגת מתבניות ומשבלונות מוכרות.

הדרמה המרכזית מתרחשת כשהאבות אמורים להגיע לאסוף את אלסה מרי מהצהרון. בנקודה זו הלא שגרתי אמור להיחשף בפרהסיה, ואלסה מרי, בת השש וחצי, חווה התקף חרדה. היא חוששת משני תסריטים עיקריים: שהאבות יהיו מושא ללעג, וכן, שתופעל אלימות כלפי האבות. הסיפור נדרש לתחושת הבושה שמלווה ילדים רבים בשל גורמים אובייקטיביים וסובייקטיביים כאחד. לעתים המבנה המשפחתי השונה מעורר חשש שמא הסביבה לא תקבל אותו ולעתים מדובר בתחושה סובייקטיבית של נבדלות ושל חתירה תחת הנורמה השליטה.

לבסוף הקונפליקט מיושב. האבות מגיעים לצהרון ותסריטי האימה של אלסה מרי אינם מתגשמים. קיומם אינו מעורר פליאה או תמיהה. אלסה מרי מבינה, כי מה שהיא דמיינה כחורג מן הסדר, אינו נתפס כך על ידי הילדים שמסביבה או על ידי הסגל החינוכי. הציור שלה, בשעה שהיא ממתינה לאבות, של נקניקיה שחורה ואימתנית, מייצג את מערך החרדות שהיא נושאת עמה. אבל בסופו של דבר גם אותה מפלצת נתפסת על ידי המורה לציור כ"היפופוטם נהדר". הנמענים של היצירה נחשפים לפער שבין תחושת הבושה האישית, ובין האופן שבו החברה מסתכלת עליהם. בין המבט הביקורתי של הילד על הוריו, למבט הקולקטיבי שהוא נטול ביקורת כי הלוא אין משפחה "רגילה" ולכל משפחה הייחוד שלה. כמו כן היצירה המעניינת הזו נדרשת לפער העצום בין פרשנויות. מה שאלסה מרי פירשה כמזמין לעג ואף אלימות, נחווה על ידי הסביבה כרגיל לחלוטין. ההתקבלות הזאת מאפשרת לאלסה מרי לנוע אל עבר הקבלה העצמית וזאת משנה את מצבה מילדה ששרויה בחרדה ובהמתנה לילדה שחווה שמחה, אושר ורואה את החיוב שבמשפחתה.

ומה לגבי שבעת האבאים? הסיפור מקיים דיאלוג נהדר עם מעשיית העם "שלגייה ושבעת הגמדים". במעשייה המפורסמת שלגייה מוצאת מפלט מאמה החורגת המאיימת בביתם של הגמדים. בבית הזה היא חווה רגיעה מהאיום, והמנוחה והשיקום מאפשרים לה לעבור לשלב הבא – שלב החתונה שמציין בגרות ועצמאות. ובדומה, האבות הגמדיים מאפשרים לאלסה מרי להתנסות באפשרויות האלימות שמזמן העולם – אולם בתודעתה בלבד. היא דואגת להם, חושבת עליהם, ובדומה לשלגייה, מתכוננת לשלב הבא שלה – שלב הבגרות והחוסן, שיגיע רק אחרי החיים המשותפים עם הגמדים, שאמנם מדאיגים אותה, אולם מעניקים לה כוח רב והתנסות בחשיבה על האחר.

אלסה מרי והאבאים הקטנים הוא סיפור מרתק וסוחף, שחשיבותו בכך שהוא משמיע את קולה החבוי של ילדה, שמרגישה נוח לחשוף את סודותיה בפני הילדים-הקוראים, שהופכים להיות בה בעת שותפים לסוד, ומזדהים עם הסיפור, לנוכח העובדה שלכל אחד מהם, יש סודות ומבוכות שברא לעצמו בתודעתו.

 

מומלץ לגילאי 8-6 וגם לבני החמש שהוריהם אוהבים לקרוא בפניהם סיפור וליהנות יחד איתם.

נופית מחפשת בית מאת רות אורן

נופית מחפשת בית מאת רות אורן. איורים: נועם וינר. ספריית פועלים.

אין ספק שהנישה הספרותית המוזנחת ביותר בתוך ספרות הילדים היא ספרות הפעוטות. מרבית ספרי הפעוטות מסתפקים בהנהרת מילים ומושגים ומוותרים על הצגת עלילה סיפורית כלשהי. במצב זה ספרי הפעוטות הם מעין אוסף כרטיסיות שאין לו קשר ממשי לספרות. לכן ראוי לציין את ספרה החדש של רות אורן נופית מחפשת בית, שהוא ספר פעוטות שאינו רק מציג בפני הילדים מילים חדשות אלא שותל ידע רב בתוך סיפור מעניין וקליט שעוסק בחשופית שבתחילה מחפשת בית, במטרה להידמות לכלל החיות שמקיפות אותה, ובהמשך משלימה עם כך, שלהיות אזרחית העולם כולו זהו מצב נפלא ומספֵק ולכן אין לה סיבה לנסות ולאמץ בתים והתנהגויות של אחרים.

ומה הופך את הספר הזה לספר מצטיין? כמה נקודות.

ראשית, החריזה. מרבית הספרים המחורזים חושפים את חוסר הבקיאות של היוצרים עם מלאכת החריזה, שהינה מלאכה מורכבת. לחרוז נעליים עם ערדליים גם פעוטות יודעים. אולם חריזה מעניינת, מקורית המעמיקה את ההכרות של הילד עם השפה, לא פשוט למצוא. והנה כמה דוגמאות מהסיפור. בתחילת היצירה החשופית אינה מבינה מדוע רק לה אין בית:

"הדוב במאורה ובאורווה סוסים,

הציפור בקן ובדיר כבשים.

הלוויתן בים, הצב בתוך שִריון-

אִמרו, היכן הצדק?

היכן הוא השוויון?!"

 

לאחר שהצפרדע הירקרק מציע לה לבוא ולגור עמו בביצה, היא עונה:

"תודה לך, יצור חביב,

באמת, אתה נדיב,

אך הביצה כה עמוקה,

אני חוששת שאשקע".

 

שנית, נוסף על החריזה המצוינת, הסיפור מכיר לילדים צורות הבעה מגוונות שיעשירו ויגביהו את שפתם. למשל, צורת ההכפלה – "זחלה, זחלה, ואת מי היא פגשה"? וכמו כן במקום המילה השגורה "מאוד", הסופרת משתמשת במילה "כה". בסיפור משולבים דיאלוגים קצרים וקולעים בין החשופית לבעלי החיים ולפרחים:

"שלום לך, גברת כלנית.

הו, כמה את חיננית!

האם תואילי בטובך,

להסתירני בחיקך?"

דיאלוג מחורז זה הוא קליט, ועם זאת אינו מוותר על מילת השאלה "האם", על צורת ההדגשה "הו", וכן על משלב גבוה ("תואילי בטובך") שמחליף את ה"תסכימי" המוכר לילדים, שהרי אחד מתפקידיה של ספרות הפעוטות הוא להכיר לילדים מילים נרדפות לאלו המוכרות להם.

שלישית, הסיפור מותיר מרווח להורים ולגננות על מנת שיענו על שאלותיו של הילד וישלימו את הידע החסר לו. ולמשל, החשופית מחליטה שלא לגור על הכלנית ביחד עם הדבורה, ואומרת לכלנית:

"אנא, אל תיקחי ללב,

אני חייבת לסרב...

לחלוק דירה עם הדבורה?

זה ייגמר ודאי ברע".

בנקודה זו המבוגר הקורא את היצירה לילד עוצר כדי לשאול את הילד מדוע החשופית לא רוצה לגור עם הדבורה, וכך נוצרת הזדמנות להסביר אודות עוקצה של הדבורה.

רביעית, בעוד שספרי פעוטות מאוירים, על פי רוב, כך שמודגש רק בעל חיים אחד או עצם (בית, צעצוע) בכל כפולת עמודים, איורי הספר מרהיבים, פרטיהם מרובים, והם חושפים את הילד לאמנות הציור ומאפשרים לו לקרוא את הסיפור באופן עצמאי וללא מבוגר, תהליך שמפתח חשיבה ויכולת לבנות לבד סיפור בעל התחלה, אמצע וסוף.

ונקודה חמישית ואחרונה – הסיפור מספק מפגש עם תבנית הסוף הטוב. החשופית מגיעה לבדה למסקנה שהבית שלה, גם אם אינו מושלם, הוא פה וגם שם, כיוון שביתה הוא כל העולם.

 

והרי לנו מתנה נפלאה לחג החנוכה.

מומלץ מאוד לגילאי 4-2.

רוזלינדה יורדת מהעץ מאת איריס ארגמן

רוזלינדה יורדת מהעץ. כתבה: איריס ארגמן. איירה: נטעלי רון-רז. הוצאת מטר

לא בכל יום יורדים מהעץ. רוזלינדה המכשפה מחליטה לרדת מהעץ ולשנות את חייה. הירידה מהעץ כוללת מסע נפשי של השתנות, התגברות על פחדים, נכונות לוותר על הרגלים מסוימים, וכן מסע פיזי שבו היא נוסעת להכיר חברה חדשה – המכשפה סלינה.

ה"נפילה מהעץ" אינה פשוטה. בתחילה, היא נופלת על האף, וברכה נשרטת. אבל למרות זאת היא מציינת: "נמאס לי לשבת כך סתם" (עמ' 13) ועוזבת את העץ עליו גרה, עץ שמאפשר לה לצפות בעולם אולם מותיר אותה בודדה שם למעלה. היא מגיעה לביתה, ושם מוצאת חוסר סדר. הבית הוא ראי לנפשה, ולכן היא מסדרת את הבית והופכת אותו לבית ראוי למגורים. לאחר שסידרה את ביתה היא יכולה לחשוב בבהירות, והיא מחליטה למצוא חברה. ההחלטה מגובה בעשייה: היא מנסחת את המודעה הבאה-

המכשפה רוזלינדה

שירדה מהעץ

וגרה בלב עיר

סואנת ורועשת

בבית קטן

עם גג רעפים אדום

וגינה עם פרחים

מחפשת חברה

 

אולם אינה מסתפקת בה. היא מחליטה להוסיף לשמלתה קישוטים ונצנוצים ופרפרים לשערה. במערכת העיתון הפקיד מציין "אף פעם לא נתקלתי במודעה כל-כך מוזרה. את בטוחה שאת רוצה לפרסם אותה?" (עמ' 18). רוזלינדה עומדת על שלה, ולא נותנת לפקיד, שהוא רק פקיד ומסמל את אותם "פקידים" אפורים של החיים שמתנגדים לכל רעיון מקורי או שינוי מדפוסי הפעילות המוכרים, להניא אותה מכוונתה.

לאחר פרסום המודעה היא ממתינה, עד שיום אחד מגיעה לביתה הזמנה מהמכשפה סלינה.

רוזלינדה יוצאת למסע כדי לפגוש את סלינה. עליה לעזוב את המוכר לה ולקבל החלטות רבות. היא אורזת מזוודה, נוסעת ברכבת, אולם עליה להמשיך בכוחות עצמה, שכן הרכבת אינה מגיעה עד ביתה של סלינה. כך גם חברות, בה עוסקת היצירה, מחייבת את השותפים בה לעשייה שונה מן המוכר, להשתדלות, להתאמצות, ולשינוי הרגלים מסוימים. היא מגיעה אל טירתה המבוצרת של סלינה, אות לכך שגם סלינה חיה עם חומות סביבה ולא נתנה עד כה לאדם חיצוני להיכנס אל חייה.

לאט לאט הן בונות את חברותן. בתחילה שותקות ובהמשך מדברות. האחת מלמדת את השנייה דברים חדשים – משחקים, קסמים, טיפוס על עץ. הן מספרות זו לזו סיפורים עם סופים חדשים. השתיים מבלות יחדיו עד שרוזלינדה מתגעגעת לביתה וחשה רגשות סותרים – כיצד אפשר בה בעת ליהנות עם חברתה ולהתגעגע לביתה המוכר? הקונפליקט מיושב כשסלינה נותנת לה מטאטא משוכלל שמאפשר לה לשוב לביתה ובעתיד, לחזור ולבקר אותה.

רוזלינדה חוזרת הביתה, לעיר המוכרת, וחווה מחדש את יופיו של הבית שעזבה.

זהו סיפור יוצא דופן ביופיו ובחשיבותו. הוא עוסק בחברות באופן מורכב יותר מבספרי ילדים אחרים שכן הוא נדרש לכך שחברות אינה אוטומטית ושהיא מצריכה החלטה שמגובה במעשים של ממש – השתנות, נכונות לוותר, נכונות להתחשב, להשקיע באחר, עזיבה של המקום המוכר לטובת ההכרות עם מקום חדש. וגם התחושה המוכרת של ילדים רבים, של געגוע הביתה בשעה שהם נהנים בביתם של חבריהם מקבלת מקום בטקסט, ואישור מרגיע, שכן ניתן לחוות רגשות סותרים גם בשעה שנהנים ממשחק עם חבר אהוב. מעל דפי היצירה מרחפת שאלת הזהות והחשש שמא חברות עם אדם נוסף תגרור שינוי בילד. השינוי מוצג כצורך המציאות שכן לא ניתן למצוא חבר כאשר אתה ספון לבדך על העץ. ומנגד, בחברות אמיתית, החברים לומדים זה מזה ואינם משנים זה את זה, והחברות מוצגת ככזו שמרחיבה את נפש החבר ואת עולמו החוויתי והאינטלקטואלי. המסע של רוזלינדה היה נחוץ לה כי רק אחרי שעזבה את ביתה, והתגברה על מחסומים רבים, היא יכולה לשוב ולחוש חזקה יותר ושמחה.

ומילה לסיום על איוריה של נטעלי רון-רז המוכשרת. אלו לא איורים אלא ציורים מרהיבים שמוסיפים מידע רב על זה הנמסר בטקסט. התנודות במצב הרוח של רוזלינדה, חששותיה כשהיא לבדה על הרכבת ואוחזת בחתול, הניגודים בין מראיה של רוזלינדה לבין מראיה של סלינה להמחשת השוני בין שתי החברות ובעיקר, העולם העשיר שמוצג באיורים – כזה שכולל ילדים, הורים, קשישים, ערים וכפרים. היצירה מוצלחת לנוכח השילוב בין כתיבה מתוחכמת לאיורים רב-ממדיים, וכאן המקום להמליץ למי שטרם קרא, על הספר הראשון בסדרה, רוזלינדה.

סיפור מומלץ ביותר, לתלמידי כיתות א'-ג'

פעם עקב אחרי לוויתן מאת אורית ברגמן

פעם עקב אחרי לוויתן. כתבה ואיירה: אורית ברגמן. הוצאת כתר.

לא כל יום פוגשים סיפור גאוני.

"פעם עקב אחרי לוויתן" מאת אורית ברגמן (הוצאת כתר), סופרת ומאיירת בחסד עליון, מתאר נושא שאינו שכיח בספרות הילדים – דיכאון שחווה ילדה בעקבות עזיבתה של חברתה הטובה את העיר ואת הכיתה. עולמה של הגיבורה נטולת השם מתערער.

 

העובדה שאין לה שם רק מחזקת את תחושת אבדן הזהות שהיא חווה. היא מתעוררת באמצע הלילה, שומעת שריקה בלתי נסבלת, והמבוגרים אינם מבינים את מצבה וחושבים שהרעש שהיא שומעת בתודעתה הוא רק קומקום, או שריקותיה של השכנה. בִמקום להשתמש במושגים מורכבים כמו 'תחושת אבדן', 'עצב' או 'דיכאון', מופיע לוויתן שחור שעוקב אחר הגיבורה בכל מעשיה. הלוויתן הוא ייצוג סמלי ויפה של המרה השחורה שבה היא מצויה בשבוע שלאחר עזיבת החברה הטובה. היא לבדה, אין לה תיאבון והיא מתרחקת מהסביבה החברתית שלה.

באחד הימים היא מחליטה שלא לברוח יותר מן הלוויתן אלא להביט בו. זהו רגע ההכרה שלה בכך שיש לה בעיה שלא תיפתר אם היא תתעלם ממנה. היא מביטה בלוויתן, צועקת לו שיסתלק, נאבקת בו ומביסה אותו.

החל מנקודה זו מוצגת בעדינות החלמתה באמצעות האיורים. השחור נעלם לטובת מעט צבעים, להדגים שאין לפנינו סוף טוב נטול פרופורציות, אלא החלמה הדרגתית. ולבסוף, היא חוזרת לשחק עם חבריה, והחיוך חוזר לאייש את פניה. מי שהוצגה באיורים כשהיא לבדה לאורך כל הסיפור, חוזרת לחיק החברה.

הסיפור הזה מדגים את כל מה שטוב בספרות הילדים. את החשיבה לפיה ילד חש רגשות עוצמתיים בדומה למבוגרים. את החופש שניתן לדמות להתמודד עם הכאב בכוחות עצמה ולעבדו. את תחושת האהבה הגדולה בין ילדה לחברתה הטובה והקושי לוותר על חבר אהוב ועל המנהגים המשותפים של השתיים – ההליכה המשותפת לבית הספר, המשחקים, והבדידות הקשה כשמכבידה כשהחברה עוזבת. האיורים מחקים את ציוריו של ילד ומאפשרים המחשה של מושגים מורכבים באמצעות דמותו המאיימת של הלוויתן שלא עוזב את הגיבורה וגורם להפרדה שלה מן החברה. לעתים מצויר הלוויתן כמעין חבל חונק על מנת להראות את תחושת המועקה בה נתונה הילדה. והסוף הטוב מוצג בעדינות. בלי "פתרונות קסם". הגיבורה לא מצאה חברה-טובה-חדשה עדיין, אבל היא חזרה לשחק, הביסה את הלוויתן והצבע חזר לחייה. לפעמים חיוך הוא סוף טוב נהדר.

מומלץ בחום לילדים בגילאי 6-8 ולאוהבי ספרות.

החיים על פי דוני מאת רוסה לגרקרנץ

החיים על פי דוני. כתבה: רוסה לגרקרנץ. איורים: אוה אריקסון. תרגום: דנה כספי. 

הוצאת ידיעות אחרונות / טל מאי

פעם בחיים ייצא לכם ולילדים שלכם לקרוא סדרת ספרים שתקבל חדר נפרד בלבכם. החיים על פי דוני הוא הספר הרביעי בסדרה העוקבת אחר חייה של דוני, ילדה שבדית יתומה מאם, שחיה עם אביה, ויש לה חברה אחת בת גילה – אלה-פרידה – חברת נפש שמסייעת לה לא אחת להדגיש את קווי האושר שבחייה. אם נהוג לחשוב שסדרות ספרותיות נכתבות למטרות רווח ושספריהן משחזרים האחד את השני – הרי שזו טעות שאין גדולה ממנה. כי החיים על פי דוני הוא הטוב שבסדרה יוצאת דופן זו, ספר נדיר ביופיו ובחכמתו.

הסיפור מיועד לילדים בכיתות א'-ג', אולם למרות שקהל הקוראים צעיר למדי, הנושאים שעולים בספר מורכבים וכך מתקבלת יצירה רגישה, מטלטלת ובעיקר מעודדת חשיבה חדשה של מבוגרים על ילדים ושל ילדים על מבוגרים. למרות קוצרה של היצירה היא מצליחה להעמיק בתחומים רבים.

בתחום הרגשי היא נדרשת למושגים מורכבים כמו געגועים של ילד להורה (בשעת ביקור אצל חברה), שהם געגועים פתירים, וגעגועים של ילד יתום להורה שלא ישוב עוד. היא מציגה את דוני כשהיא חרדה לאביה ומתקשה להירדם בלילה, אולם מראה את הפכפכותם של רגשות ואת היכולת של סביבה תומכת לשנות את האופן שבו ילד מרגיש. כמו כן הסיפור מראה כיצד ילדים שונים מפגינים או לא מפגינים רגשות. דוני היא ילדה סגורה ומאופקת. אלה פרידה לעומתה מוחצנת ומביעה את רגשותיה באופן קולני ונחרץ.

בתחום החברתי קשה לחשוב על יצירה שמציגה חברות כה יפה בין ילדים כמו החיים על פי דוני. זוהי חברות שממשיכה להתנהל למרות שהשתיים גרות במקומות מרוחקים זה מזה. היא מושתתת על נאמנות, על הכרות מעמיקה עם אופייה של האחרת, על זיהוי רגשות שהחבֵרה אינה מספרת עליהם באופן ישיר ועל ניסיון של כל אחת לשמח את חברתה ולשמש לה אוזן קשבת ומגן. הדיאלוג בין השתיים הוא אחד היפים שמופיעים בספרות הילדים:

"אני רוצה להיות כל עולמו של מישהו!" הסבירה. "את מבינה אלה-פרידה?"

אבל את באמת כל עולמו של מישהו!" השיבה אלה-פרידה. "את כל עולמי. תכתבי את זה בספר שלך! אני כל עולמה של אלה-פרידה, זה מה שיהיה כתוב בו!" (עמ' 92).

החברות בין השתיים מוצגת על רצף החיים של כל אחת מהילדות. אלה-פרידה אמורה להתאמן בנגינה בכינור, אולם היא אינה רוצה שדוני תישאר לבדה, אז היא מוצאת פתרון יצירתי ומתאמנת בעוד השתיים רוחצות בים. הסופרת מציגה את עולם הילדים כמקביל לעולם המבוגרים אולם אין לפנינו דמות-בילבי שחיה מחוץ לסדר המקובל. לשתיים סדר יום קבוע, הן צריכות לסדר אחריהן וברור להן שלא תמיד ההורים מבינים אותן ועם זאת, הן אינן מתמרדות באופן נחרץ וב"תמורה", הוריהן קשובים אליהן ומשלימים עם העובדה שלא תמיד ילדים והורים מעוניינים לפעול באותה הדרך. דוגמה משעשעת היא "עבודת הקיץ" של דוני ואלה-פרידה. השתיים "מתעשרות" כשהן מוכרות לתיירים קפה ולחמניות, אולם מי שעומדת מאחורי ה"התעשרות", היא האם שנאלצת לאפות מדי יום. מכאן כי לפנינו הורים שמחנכים את ילדיהם אולם גם מתחשבים ברצונותיו העצמאיים של הילד ובשאיפתם של ילדים להצטייר בעיני סביבתם כבוגרים.

דוני ואלה-פרידה מוצגות בסדרה כילדות עצמאיות, חכמות, מקוריות, ולכל אחת מהן תווי היכר משלה. האיורים הנפלאים מסייעים להבין, דרך הבעות פנים משתנות, את רגשותיהן שנעים בין שמחה, חשש, כעס ולמרות שהיצירה שבדית, אין לפנינו "ילדי פרסומת" אלא ילדים אמתיים, כך שזוהי הצגה המעוררת הזדהות ומונעת תחושת דימוי עצמי נמוך מצד הקוראים.

בשנים האחרונות שואפת ספרות הילדים לחשוף את הילד לסוגים שונים של משפחות. זוהי נקודה חשובה בהחיים של על פי דוני. כיוון שכאמור, דוני היא יתומה מאם וחיה עם אביה (או עם סבה וסבתה כשהאב מעורב בתאונת דרכים). אמה של אלה-פרידה חיה עם אולף, שאלה-פרידה מכנה אותו אוף, אות למורת רוחה מאביה החורג. סונטה, בן דודה של דוני חי עם אמו. התפיסה לפיה כל ילד חי עם אבא, אמא, אחים וכלב, נשברת בסיפור, שמציג מודלים שונים של משפחות, ואלו מופיעים ברקע הדברים ולא במרכזם, ועדיין, חשובים עבור ילדים באשר הם, בעידן בו משפחות קלאסיות מהוות חלק מכלל המשפחות בהן ילדים חיים. ההבנה שמשפחות מורכבות מדגמים שונים ולא כולן זהות, ועל הילד להסתגל לשינויים, כפי שדוני צריכה להסתגל לחברתו החדשה של אביה, מלווה את הסיפור ברגישות ומראה הן את הקושי של ההורה והן את הקושי של הילד. הריב בין סבתה של דוני לאביה באשר להבאת לוני, חברתו החדשה, לאי בו דוני שוהה, מאפשר לקוראים להבין שגם המבוגרים עצמם שרויים בלבטים. אפיזודה חשובה זו היא חלק מהאידיאולוגיה של הכותבת – שלא לצנזר את מורכבות החיים מילדים ולא להציג הורים שאין להם קיום מלבד הקיום ההורי.

ובדומה לכל הספרים בסדרה, מוטיב האושר מלווה ספר זה והאושר מוצג בו כדבר ששואפים אליו, אולם הוא חלק מסוים של החיים, שכוללים גם עצב, דמעות, פחדים וחששות.

 

חובה לקרוא! (ולא יזיק להעניק את פרס ישראל לתרגום למתרגמת המוכשרת דנה כספי, ויפה שעה אחת קודם)

לגילאי: 6 ועד 120.

 

ליבי, או: מה קרה לאיש-עם-הכלב? מאת הדס ליבוביץ'

ליבי, או: מה קרה לאיש-עם-הכלב? כתבה: הדס ליבוביץ'. איורים: דניאל פלג. הוצאת הקיבוץ המאוחד.

ליבי היא ילדה חולמנית, אבל לא תמיד, רק בכיתה. כשהמורה לחשבון מדברת, היא בוהה מחוץ לחלון, ומדי יום עוקבת במבטה אחר איש קשיש וכלבו. באחד הימים, רוכב אופניים נתקל ב"איש עם הכלב", והאיש מפונה לבית החולים. ליבי ממהרת לקחת אליה את הכלב שנעזב, ומרגע זה, הופך הסיפור לבלשי: היא מנסה להתחקות אחר עקבותיו של האיש, על מנת לספר לו שכלבו נמצא אצלה ומחכה לשובו.

זהו רומן ראשית קריאה יפה וסוחף, שקשה להפסיק לקרוא. יופיו נובע בעיקר לנוכח האופן שבו הסופרת מצליחה להבנות דמות-ילדה מורכבת, כזאת שמתאימה את עצמה לכל מרחב בו היא נמצאת או פועלת. בכיתה היא שותקת, על פי רוב, חולמת, ושרויה בעולמה. בבית היא מתמודדת עם אם, שמצד אחד עובדת בבית כדי להקדיש יותר זמן לביתה, אולם מנגד, היא כמעט ולא מקשיבה לליבי והתקשורת בין השתיים חד-צדדית, כשליבי, רוב הזמן מושתקת על ידי האם. בחייה החברתיים, מתוארת חברותן של ליבי וגאיה, חברתה הקרובה ושכנתה. זוהי חברוּת של שתי ילדות שונות מאוד זו מזו – האחת, מדברת בשפת המספרים, מאורגנת וחוששת ממאורעות בלתי צפויים, והשנייה, מדברת בשפת הלב, סולדת ממספרים ואינה נרתעת מן הלא ידוע. החיבור בין השתיים מקדם את ליבי בפתרון החידה, והיא מוצאת את בעליו של הכלב, שאיננו כלב – אלא כלבה.

לא פשוט לכתוב רומן ראשית קריאה שקל לתלמידים בכיתות ב'-ד' לקרוא, ושאינו מוותר על הצגת מורכבותם של החיים למרות הצורך להתגמש בהיבט השפתי כדי להיות נגיש לקהל זה. נוסף על עיצוב הדמות, הרומן מקדם שדר של אחריות כלפי האחר – ליבי יודעת שהאיש הקשיש קשור לכלבו ועל כן ממהרת לאמץ את הכלב(ה) ופועלת במהירות לאתר את האיש ולהרגיעו. כמו כן הנער שפגע באיש באופניו, מגיע גם כן לבית החולים על מנת להתוודות על מעשהו, וזוכה לסליחתו של הקשיש. המבוגרים שיקראו את הרומן יחושו לעתים חוסר נוחות מהמראַה הנשקפת אליהם: היחס המתנשא כלפי ילדים, חוסר ההקשבה והחשיבה הלקויה לפיה ילדים אינם מבינים כיצד האחר מרגיש או אינם מסוגלים לפענח תעלומות בעצמם.

הדס ליבוביץ כתבה סיפור מרתק ועדין, כזה שבו עלילת הנפש מושמת במרכז ולא עלילות תזזיתיות חסרות משמעות. מומלץ ביותר.

 

לגילאי 7-9. כדאי מאוד לקרוא יחד עם הילדים.