מחבר: שי רודין

את הביקורת על “לילי הביישנית” של קאט מין (הוצאת עם עובד), אתחיל ב”שורה התחתונה”: זהו אחד מספרי הילדים החשובים ביותר שתורגמו לעברית. המחמאות שניתן לחלוק לספר הזה שונות ממחמאות שגורות. קסמו בשונותו. והשונות הזאת הופכת אותו לספר ילדים חשוב, חכם וממגנט שלא ניתן להתעלם ממנו וחייב להימצא על מדפי הספרים של ילדי גן בישראל.

זהו סיפורה של לילי הארנבת שחיה בתיבת דואר נטושה. ומדוע נטושה? כי מי שולח מכתבים בעולם שלנו, הטכנולוגי? לילי חיה לבדה, ואת זמנה מעבירה בציור. יום אחד שגרתה מופרת, כשלתיבת הדואר שהיא ביתה, מוכנסת מעטפה. תאו, ילד שחי בשכונה, שלח מכתב לגברת ירח, וביקש שתאיר לכבוד יום הולדתה של אמו בחצות.

ושוב, לא רק המכתב זר לעולמנו אלא גם תוכנו. שכן מי רוצה להעניק כמתנת יום הולדת את זוהר הלבנה?

לילי מחליטה, למרות החששות, לצאת למסע ולמסור לגברת לבנה את מכתבו של תאו. בתחילה, היא מחפשת קיצורי דרך לגברת ירח, כאלו שיגרמו לה לסיים את המשימה במהירות ולשוב לביתה המוגן. אולם לאחר כמה ניסיונות שנכשלים בזה אחר זה, היא מביטה בפנקס הציורים שלה ומקבלת החלטה גורלית: במקום לצייר משאלות, להגשימן. היא יוצרת בלון קסם מהציורים שלה, וממריאה היישר אל גברת לבנה. והלבנה כמובן, שמחה להגשים את רצונו של תאו לשמח את אמו.

מה כל כך שונה בסיפור שלפנינו? הלוא סיפורים רבים עוסקים במסעה של ישות ביישנית שהופכת לאמיצה.

ראשית, ז’אנר הסיפור אינו מוגדר. המפגש בין העולם הריאליסטי שמיוצג על ידי תאו ואמו, ובין העולם הפנטסטי שמיוצג סביב סיפורה של לילי, הופך את הסיפור לפנטסיה שמאפשרת, בדומה לקלסיקות רבות לילדים, זליגה של העולם הפנטסטי לתוך העולם הריאליסטי. יש בכך קריצה לילדים, שהעולם האחר, עולם הקסמים והחלומות, קיים.

שנית, לסיפור אין מסר אחד ברור. זהו לא סיפור בעיה שבו לגיבורה יש בעיה שנפתרת. נכון, יש בו שדרים דוגמת – ‘אל תחפשו קיצורי דרך’, או – ‘צאו להגשים את החלומות שלכם’, אבל יותר מכך זהו סיפור שממזג לרגע בין שני אופני חיים, ושניהם כלל לא סטנדרטיים. לילי מעדיפה לחיות לבדה. היא מהווה את משפחתה. ואילו תאו חי עם אמו. שני התאים הללו אנלוגיים בכך שהם לא התאים הנפוצים של אבא-אמא-ילדים. ועם זאת, נדמה שגם לילי וגם תאו שמחים במבנה הקיים, ולכן, בנקודת ההשקה ביניהם, בסיום הסיפור – מוצג איור שבו כל אחד מהם קורא ספר ליד תיבת הדואר. החברות שנרקמת ביניהם היא חברות שמאפשרת לכל אחד מהם לשמור על מהותו ועצמיותו. ובדומה לילדים רבים בגיל הרך – הם חולקים מרחב אחד משותף, אבל אינם מתקשרים כשהם “משחקים”. ואילו אמו של תאו מאוירת באיור זה, ישובה על ספסל לידם, סורגת. לא מדברת בפלאפון, ולא חשה בדידות.

בספרות הילדים הישראלית ההעדפה היא תמיד לתאר משפחה קלסית. ואם מישהו מתואר כשהוא לבדו, הוא הופך להיות נלעג, כמו “המפוזר מכפר אזר”, או מחפש להשלים את החסר המשפחתי. ואילו כאן, בספר החלוצי והגאוני שלפנינו, מתוארת חברות אחרת. מישהי שמגשימה משאלה של מישהו, שחי קרוב אליה, אבל לא פולש למרחב שלה. ואם נחזור לאיור שפותח את הסיפור, הרי שרק תאו מבחין בתיבת הדואר הנטושה ובלילי. כי יש סוגים שונים של ילדים. אלו שאוהבים לשחק כדורגל, או להתנדנד כשהם בגן השעשועים, ואלו שיושבים קצת בצד, עם ספר. ואין עם זה שום בעיה.

יצירת מופת, מומלצת בחום לגילי שלוש ועד 120.

ספר יכול להצחיק ולרגש בה בעת? מסתבר שכן. “אביגיל האדירה” מאת בריאן ביגס (“הוצאת ידיעות ספרים”) הוא ספר שמתאר אבא ובת. זה כשלעצמו די נדיר, שכן מרבית הספרים עוסקים או בילד ואמו או בילד ובהוריו, כשברורה ההייררכיה – האם היא ההורה העיקרי, והאב הוא ההורה המשני (שעוזר לה). לדעתי, ב2022, הגיע הזמן שספרות הילדים תכיר בעובדה שאבות מתפקדים כאבות ולא כסו שפים. כמו אבא של אביגיל. וזה לא “סתם” אבא. הוא אבא נוראי: היא רוצה לטפס על העץ ו”להציל” חתול. הוא חושש שמא תיפול. היא רוצה להציל את העולם, והוא קורא לה למקלחת. ההומור עולה מהפער שבין עולם הדימיון הילדי ובין הסדר שמייצג האב, בין משחק חופשי, ובין תכתיבי הזמן. אביגיל נחושה להוכיח לאביה שהיא לא סתם ילדה רגילה אלא סופר-ילדה בתחפושת של ילדה רגילה. והיא עושה זאת. כשהיא בחדרה, היא מדמיינת כיצד אביה נחטף, וכיצד, למרות שלפעמים הוא דאגן ומפריע לה במשחקיה, היא מצילה אותו.הסיפור מאפשר לילדים לצלול לתוך פנטזיה ילדית של היפוך – הילדים הופכים לחזקים ואילו המבוגרים נהיים אלו שזקוקים להצלה. בסיום, אביה של אביגיל מכין לה את ארוחת הערב, ולובש את חולצת העל שלה, עם האות א’, כדי להראות לה, שעבורו, היא לא “סתם” ילדה אלא גיבורת על.ומה כל כך מיוחד כאן?החוקר הדגול ברונו בטלהיים לימד אותנו שמעשיות עממיות חשובות עבור ילדים כי הן מציפות קונפליקטים בלתי מדוברים בתוך המשפחה, ועוסקות בחרדות מושתקות של ילדים. ב”אביגיל האדירה” ישנו חיבור של כעס וחרדה. כעס על כך שהאב בולם לא אחת את הרפתקאותיה, וחרדה שמא האב ייעלם. זוהי חרדה שנובעת, כפי הנראה, מהיותו של האב חד-הורי. הנושא אינו מוזכר באופן חד משמעי, אולם דווקא החשש שמא ייחטף, מדגיש את חשיבות האב עבור אביגיל ואת הקשר ההדוק בין השניים. קשר, שטומן לא אחת דאגה הדדית.וכך – אנחנו צוחקים משובבותה של הילדה שמאמינה בכל ליבה שהיא גיבורת על, ומתרגשים מהקשר הרגשי העמוק בינה ובין אביה.

לגילי 3 עד 5

הכלל המרכזי שמלווה אותי בבחירת ספר ילדים מוצלח, פשוט. הימצאותו של סיפור בתוך הספר. רבים מהספרים שיוצאים כיום לאור ניתנים להגדרה כ”ספרי הרצאה”. אלו ספרים שנכתבים מתוך תפיסה שגויה, לפיה על הספר ללמד משהו את הילד, ולעשות זאת באופן ישיר והגדתי (מלשון הגדה). הספרים הללו מתבלבלים בין אמנות ובין הטפה ואולי מוצאם בכוונה טובה, אבל כך היא גם הדרך לגיהינום… בהתאמה, ספרי אותיות נוטים להיות משמימים, שכן הם מציגים את האות, ומילה או מילים שמתחילות באותה האות. בשביל הכרות ראשונית עם האותיות, או הטמעת כתיבתן, אין צורך בסיפור ילדים. מספיק לקחת דפים (לבנים או צבעוניים), לכתוב עליהם את האות, ולצייר (רצוי עם הילדים) ציור שמתחיל באות האמורה. ניתן אף להדביק מדבקות של אובייקטים המתחילים באות.
לאור האמור לעיל, הופתעתי מאוד לקרוא את ספרם החדש של פנינה גפן ואביאל בסיל (שיצא בהוצאת טל-מאי), “אלף-בית של חיות אמיתיות בלבד”, ששובר לחלוטין את התבנית המשמימה שתיארתי.
ראשית, הספר פונה אל ילדי הגיל הרך. ילדים בגילי שלוש עד שש ימצאו בו עניין בשל הסיפור שמתחבא החל מן האות ו’. שכן הספר מתחיל בהלימה לחוקי הז’אנר – א’ הוא אריה, אבל כבר באות ב’ מופיע היפוך, כיוון שבאות ב’ נפגוש ברווזה (ולא ברווז), וכך לומדים הילדים לא רק את צורת הזכר של בעלי החיים אלא גם את צורת הנקבה. אותה ברווזה היא להטוטנית, שמקפיצה מעלה בקבוקים. וכך נשמר מאזן מעניין בין המבוגרים שקוראים את המילה לילד – ברווזה, ובין הילדים שמוסיפים את מילת האיור – בקבוק. הילדים הם חלק חשוב מקריאת הספר ומפיצוח האותיות ומכאן תחושת המעורבות שלהם לכל אורך הקריאה.
חשוב לציין שקריאת סיפורים לילדים בגיל הרך לא רק משפרת את אוצר המילים ואת יכולותיהם הקוגניטיביות של ילדים, אלא גם מהווה אמצעי שמנבא יכולות קריאה וכתיבה. ומדוע? כי ילדים ששומעים סיפורים רבים, יצליחו לקרוא מילים טוב יותר מילדים שלא נחשפו לסיפורים. קל יותר לפענח בקריאה מילה ששמעת בעבר מאשר מילה שמעולם לא נחשפת אליה. בתשתית הסיפור שלפנינו מונחת הבנה זו ומכאן החשיבה שילדים צריכים לשמוע את האותיות ולהכיר מילים שמתחילות באותיות אלו, כבר מגיל שלוש.
שנית, בסיפור יש סיבוך. לא מספיק להציג בפני ילדים את האותיות שכן הצגה שיטתית מא’ ועד ת’ תגרום לאבדן ריכוז, או במילים אחרות – לשעמום נוראי. לפיכך, החל מן האות ו’, שבה מוצג הקונפליקט בין החיות באשר להתאמתו של וירוס לספר (“יש לך פרווה?”, “נוצות?”, “זנב?”, “אפשר ללטף אותך?”) אנו עדים לוויכוח עתיק יומין סביב שייכותו של וירוס למשבצת החיה באות ו’. בתחילה, התשובה שלילית, והווירוס כביכול יוצא מן הסיפור. אולם לאחר שבעלי החיים “טועמים” מנקמתו של הווירוס, שהופך אותם לחולים ולמצוננים, הם מצליחים להכיל אותו ומפסיקים לגרש אותו. התמה של הכלת ה”אחר” נוכחת כאן, באופן מתוחכם, באפשרות שנותנות החיות לווירוס להיות חלק מהסיפור שלהן, חרף שונותו, אולם אין מדובר בהכלה מיידית כי אם בהבנה איטית של מחיר המחיקה. לעתים, גם ישות קטנה יכולה להזיק כשהיא נדחקת לפינה. והילדים, צופים בווירוס שמצוי בשולי הדפים, דף אחר דף, וחשים את כאבו לנוכח מיקומו. לאט לאט הם אפילו מחבבים אותו.
שלישית, לסיפור פן אקטואלי. בימים אלו של התמודדות עם וירוס הקורונה, הילדים נחשפים למונחים אניגמטיים שונים ואלו מופיעים בספר ולובשים לבוש קונקרטי, מה שמסייע להתמודד עם חוסר ההבנה של מושגים בלתי ברורים שמרחפים מעל לראשי הילדים. הווירוס גורם לחום ולצינון בקרב החיות, הצבה מצויה בבידוד ביתי, והתקופה האיומה שעברנו מוצגת באופן הומוריסטי שמלעיג על האופן שבו וירוס כה קטן מוציא את העולם הסיפורי (והלא סיפורי) מאיזון.
ורביעית, גם הפן הארספואטי מצוי בסיפור. וכאן הכוונה היא לדיון שנסוב בסוגיית הכניסה לסיפור. מה נכנס לסיפור? מה לא נכנס? האם ניתן לבצע שינויים בסיפור?
הספר המהנה והחשוב, שיסייע לילדים להכיר את אותיות הא’-ב’ במהירות מפתיעה, מסתיים בסוף טוב שבו הסדר שב אל כנו. כולם מבריאים, והווירוס הקטן מוצא לעצמו בית וחבר. אצל מי תשאלו? אצל חיה אחרת באות ו’, ובשביל לגלות מיהי, תצטרכו לקרוא.

מה מאחד בין כל ילדי העולם?

היותם נמוכים.

כל הילדים חשים נמוכים ביחס למבוגרים. תמיד מישהו מסתיר להם.

ומה ניתן לעשות בנידון?

לקרוא כמובן את ספרה המתוחכם של אילנה זפרן, “נמוכונת” (הוצאת טל-מאי), שמשתמש במטאפורת הנומך כדי להצביע על כל מצב של תחושת חוסר יכולת של ילדים, ומעניק פתרון-פלא לקוראיו ולקוראותיו – שימשו בדמיון.

בהיבט העלילתי לפנינו ילדה נמוכה שתמיד מסתירים לה. מסתירים לה בהופעה, מסתירים לה בהפגנה, ובאמת, כמה אפשר? אפילו הילדים שמסביבה לועגים לה, וגם במשחק הכדורסל היא מתקשה. היעדר הגובה מאלץ אותה לשבת ראשונה בכיתה, כלומר להיות רחוקה מההתרחשויות המעניינות שקורות בסוף הכיתה – הדיבורים, המשחקים, הסודות. האיור אף ממחיש כיצד הנומך משייך אותה לקבוצה שהיא אינה רוצה להשתייך אליה שהרי היא לובשת חולצה צבעונית כמו הילדים מסוף הכיתה, וכל הילדים והילדות שיושבים מקדימה, לובשים חולצה בעלת גוון אחיד ומשעמם. ואכן, לא אחת, המראה שלנו גורר תיוג שלנו ו”גוזר” עלינו קרבה חברתית לאלו שלאו דווקא נרצה להיות קרובים אליהם.

הפתרון הראשון לסוגיה הוא פתרון אקטיביסטי. היא יוצאת להפגנת-יחידה נגד העובדה שתמיד מסתירים לה. אני לא מכיר סיפור ילדים שמופיע בו אזכור של הפגנה (להוציא ביוגרפיות לילדים על אקטיביסטים/ות). בעיני, חשוב לחשוף ילדים לאפשרות למחות על נושא שקרוב לליבם ומפריע להם, ובהיבט הזה, ספרות דמוקרטית חסרה לי מאוד.

הצעד השני אחרי “הפגנת הנמוכות” הוא כתיבת חיבור על חייה כנמוכה והגשתו למורה. המורה חגית מתרשמת ואומרת לה שיש לה כשרון כתיבה והיא תוכל להיות סופרת. המחמאה משמחת אותה כל כך שאפילו משחק הכדורסל בשיעור התעמלות לא מצליח לדכא אותה. היא מבינה שהדמיון הוא כלי שניתן לנצל לא רק לצורך כתיבה אלא גם כדי לצלוח מצבים לא נעימים, ולכן מגבשת בעצמה פתרון. במקום לעמוד על קצות אצבעותיה בהופעה, היא מדמיינת מה קורה על הבמה. הדמיון שלה הופך את ההופעה למצחיקה ולמהנה, ומשנה לחלוטין את האופן שבו היא חווה את עצמה. ואיך אנחנו יודעים זאת?

באיור שפותח את היצירה, מופיע ציור משפחתי שציירה הגיבורה, ובו שתי האימהות שלה, ואחיה. בציור זה היא מציירת את עצמה גבוהה כמו ג’ירפה, אות לרצון שלה לשנות את עצמה. ואילו האיור שמסיים את היצירה מציג את הציור החדש שלה – שבו כולם בגובה הרגיל שלהם – האימהות שלה, אחיה הגדול, והיא, הנמוכה.

אילנה זפרן ממשיכה ביצירה זו את החזון שמלווה אותה כיוצרת. לצחוק על מה שנדמה כטראגי, לנרמל את מה שנראה לא רגיל. ואכן, זאת לא יצירה על “כמה נחמד שיש שתי אימהות”, וגם לא ספר בנוסח “אם תרצו תוכלו לעשות כל דבר”. זפרן מוותרת על שתי האפשרויות הללו משום שהיא מוכשרת, ומשום שמדובר באפשרויות משעממות שאינן מכבדות ילדים. נמוכונת לא הופכת לשחקנית כדורסל מחוננת, היא נשארת הילדה שהיא – שנונה, בעלת כישרון כתיבה, ויכולת לדמיין, מבלי לעסוק במה שאין.

הספר רואה אור במסגרת סדרת ראשית הקריאה של הוצאת טל מאי, “הספריה שלי”, אחת הסדרות היפות בספרות הילדים העכשווית. ואכן, תלמידי כיתות א’-ב’ ימצאו את הקריאה מהנה ומעצימה (תחושת הסיפוק של ילדים בתקופת ראשית הקריאה מקריאת ספר שלם נותנת להם כוח ורצון להמשיך לקרוא ספרים נוספים). בנוסף, גם ילדי גן בגילאי 4-6 ילכו שבי אחרי הסיפור הקצר והמדויק, שכן גם הם, סובלים בדיוק מאותה הבעיה…

יש משהו ב”ארי ודנטה צוללים למעמקי העולם” (הוצאת “טל מאי”) שמעורר דיאלוג פנימי ומייתר מילים חיצוניות. יש בספר הזה בעיקר מעין התנגשות בין שקט ובין געש מתפרץ. כמו שני גיבוריו – האחד, ארי – אדמה, ואילו השני, דנטה – גלים מתנפצים. אבל בסופו של דבר בעיני, יש לדבר על הספר הזה בשל חשיבותו, ובעיקר בשל יופיו. וכן משום שהוא בא למלא חסר משמעותי בספרות הנוער של היום.

המלצה על ספר בדרך כלל מכילה את נושא הספר.

אולם כשהספר מוצלח במיוחד, ויש בו עומקים רבים, הנושא הופך לנושאים, ועל כל אחד מהם ניתן להרחיב. ספרו של  בנג’מין אלירה סאיינז “ארי ודנטה צוללים למעמקי העולם” (השני בסדרה. קדם לו “ארי ודנטה מגלים את סודות היקום”), לוקח אותנו הקוראים לצלילה חסרת תקדים בים הקרוי אהבה ראשונה. ספרות הנוער אמורה להיות ספרות שמקדשת אהבות ראשונות. בפועל, מרבית ספרי הנעורים הם “ספרי בעיה” שמציפים בעיות שונות של בני נוער – מהתמכרויות ועד בעיות חברתיות ולימודיות. האהבה נזנחה לשוליים, ולכן הופתעתי מרומן ששם במרכזו את תיאור התרקמותה של מערכת יחסים בין שני נערים. ההכרות ההדרגתית, ההיקסמות, השוני בין ההתנהלות של כל אחד מהנערים בתוך קשר זוגי, הקשר המתרקם עם הוריו של בן הזוג, המעבר מאהבה ראשונית לזוגיות, האופן שבו הזוגיות משנה את האדם. כל אלה מאיישים חלק ניכר מהרומן.

מערכות יחסים בין שני נערים בני אותו מין מתוארות בספרות העכשווית ואפילו בשכיחות הולכת וגוברת. אבל משהו ברמון לנרמל קשר חד מיני יוצר עיוות מסוים שכן אהבה חד מינית ראשונה כוללת גם מרכיבים שאינם מאפיינים קשרים הטרוסקסואלים בראשיתיים. לכן הבחירה לעגן את העלילה בשנות ה-80 נראית לי חשובה במיוחד. ההליכה אל לב המאפליה, אל תקופת התפרצות האיידס ואל מוקד ההומופוביה הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית, בתור רקע להיווצרותו של קשר פיוטי וזוגי בין שני נערים, הופכת את הרומן ליוצא דופן. שכן במקום להתמקד רק באני המאוהב, צורת תיאור שכיחה כיום, הסופר בוחר לשרטט ארבע מערכות מקבילות: גיבוש זהות אישית כהומו, גיבוש זוגיות בין שני נערים, גיבוש זהות לאומית של בני מהגרים בארצות הברית וחיים בעולם ששולח ללהט”בים שדרים לפיהם המגיפה החיצונית היא עונש על העדפות מיניות.

וכך מנסים ארי ודנטה לשמור על עצמם ועל אהבתם, בעולם מנוכר:

“העולם הוא לא מקום בטוח עבורנו. אנשים מיפו את העולם כפי שהם ראו אותו. הם לא השאירו לנו במפה הזאת מקום לכתוב בו את השמות שלנו. אבל הנה אנחנו, בפנים, בעולם הזה שלא רוצה אותנו, שלעולם לא יאהב אותנו, עולם שיבחר להרוס אותנו ולא לפנות לנו מקום, למרות שיש מספיק מקום. אין לנו מקום כי כבר הוחלט שהברירה היחידה שלנו היא גלות. קראתי את ההגדרה של המילה הזאת ואני לא רוצה שהיא תהיה חלק ממני. באנו לעולם כי ההורים שלנו רצו אותנו. וחשבתי על זה ואני יודע בלבי שההורים שלנו הביאו אותנו לעולם מהסיבות הטהורות ביותר. אבל לא משנה כמה הם אוהבים אותנו, האהבה שלהם לא תקרב את העולם אפילו קצת לקראת קבלה שלנו” (עמ’ 139).

חידוש מרענן מגולם בבחירה בשני גיבורים שהוריהם היגרו לארצות הברית ממקסיקו. וכך מתקבל תיאור של ה”אחר” האולטימטיבי – ההומו ההיספני. שכן ארי ודנטה מגבשים את זהותם כנערים ששוליותם כפולה. הם פוגשים לעתים במורים גזעניים ומנגד בשכנים הומופוביים ששמרנותם אומנותם. אלו אינם נערים ניורקרים שמתניעים את הייצוג של נוער להט”בי בשנות ה-80 העליזות והצבעוניות. אלו נערים שהיופי מבחינתם הוא טיול זוגי למדבר. ששמרנות וליברליות דרות אצלם בבית בכפיפה אחת.

אחת הקביעות הידועות בנוגע לספרות נוער, היא זו המתייחסת לסיפור כשדה קרב (מטאפורי או לא) בין הורים לילדים. ומה שייחודי ברומן זה הוא התיאור המעמיק של קשרי האהבה של ארי ודנטה כלפי הוריהם. ליתר דיוק, תיאור המעבר מקשר הורי-ילדי, לקשר המבוסס על הכרות מעמיקה ועל הערכה הדדית. אכן ניתן לכתוב רומן סוחף עלילתית ולוותר על תיאור המתח בין הורים לילדיהם. זוהי גם הצגה מחודשת של דמות הנער/ה, שכן הנערים והנערות ברומן עסוקים בשאלות הגדולות שמזמן להם היקום ואינם מתעסקים בזוטות בנוסח לאן נצא מחר בערב. וכאן טמונה גדולתו של הרומן. ייצוגו של הנער המתבגר לא בתור אויב העם, אריג של סטריאוטיפים, ריקני, מרוכז בעצמו ומנותק מכל הקשר חברתי אלא להפך. חלק מהחברה, מגיב אליה, מבין את המנגנונים העומדים בראשיתה, ושואף לשנותה על מנת לשמר את היופי שבעולם.

ומילה בנוגע לתרגום. מאירה פירון מתגלה כמתרגמת מחוננת. מדובר ביצירה קשה מאוד לתרגום, בעיקר משום שהיא מכילה משלבים לשוניים שונים ונעה בין סגנון נגיש ונהיר לבין סגנון פיגורטיבי פיוטי. והנה היא מצליחה ליצור יצירה אחידה, ומעבר למלאכת התרגום המילולית, לאפשר לנוער ישראלי לקרוא את הסיפור כאילו המדובר בכאן ובעכשיו.

ספר פיוטי וחד פעמי הזה, שמיועד לכל אוהבי ואוהבות הספרות, מגיל 12 ועד 120. ללא הבדלי דת, גזע, מין או נטייה מינית ומגדרית.

“הים ראה” מאת טום פרסיבל (הוצאת תכלת), תרגמה: דנה טל.

כשאני קורא המלצות על ספרי ילדים, בדרך כלל מופיעות בהן מחמאות כמו “מרגש”, “מדהים”, ו”מטלטל”. הפונקציה הרגשית בסיפורי ילדים חשובה מאוד, אולם לא די בה. גם סרט יכול לרגש ולטלטל. גם הצגת תיאטרון. מהי תרומתו הייחודית של סיפור ילדים? מדוע הגדרתי כעת את “הים ראה” בתור ספר נדיר ביופיו וחשיבותו?

ההמלצה שלי על הספר היא תוצר של שיקולים שונים שעלינו להפעיל כשאנחנו בוחרים ספר לילדים. השיקול הראשון הוא השיקול העלילתי. סיפורי ילדים אינם הרצאה. הם אמורים להיות עלילתיים. הסיפור “הים ראה” משרטט עלילה מורכבת שבמסגרתה הגיבורה, ילדה בשם סופיה, מאבדת את הדובי שלה, שנותר על חוף הים. החיפושים הרבים בבית, ואף החזרה לים, אינם מחזירים אליה את הדובי האהוב. הים מחליט להשיבו לביתו, אולם המסע מתארך שכן הים אינו יודע היכן מצוי בית הדובי. נדבך חשוב בעלילה הוא הפיצול שלה לשתי עלילות – העלילה העוקבת אחרי סופיה וחיפושיה, והעלילה העוקבת אחר מסעו של הדובי מרגע שנשכח בחוף הים. זהו פיצול חשוב שאינו שכיח בספרים לגיל הרך. הוא מאלץ את הילדים והילדות להפעיל חשיבה מורכבת יותר בזמן שמיעת הסיפור ובכך גורם להם לחידוד יכולות קוגניטיביות. יש כאן גם היבט פסיכולוגי חשוב: ההתוודעות לשני הסיפורים המקבילים מסייעת לילדים לעבור משלב אגוצנטרי לשלב סוציוצנטרי, כלומר – להבין שגם כשהם לא נוכחים, העולם ממשיך לפעול ולהתקיים.

בהיבט השפתי – מדובר בשפה נגישה ויומיומית על פי רוב. המטרה היא להקל על הילדים והילדות לצלוח את אתגר שתי העלילות. אם השפה הייתה גבוהה מדי, הילדים לא היו יכולים לעקוב אחר ההסתעפויות העלילתיות. ועדיין, הספר תורם להעשרה שפתית ולדוגמה, “הדובון של סופיה היה ישן ומרופט” (כלומר – המילה החדשה “מרופט” נמסרת בצמידות למילה המוכרת “ישן” וכך לא צריך לעצור ולפרש אותה והקריאה נשארת קולחת). או מושגים דוגמת “הדובון אירח גם לה לחברה”, שמרחיבים את הידע השפתי של ילדים וילדות.

האיורים – מבליטים את הקשר בין סופיה לשתי ישויות – הדובי ואביה. אמה נוכחת רק בתמונות המשפחתיות, ואינה מתוארת בעלילה, רמז למותה. הקשר בין סופיה לדובי הוא תוצר של העובדה שהדובי היה שייך בעבר לאמה ולסבה, ומכאן שהוא אינו רק צעצוע כי אם הקשר לאם המתה. האיורים בסיפור מהווים מעין טיול במוזיאון. הם חושפים אותנו לנופים, לימים, לאגמים, למרחבי הים העצומים, והם בונים דמות מובחנת של ילדה, ועושים שימוש נרחב בהבעות פנים להמחשת רגשות הדמויות.

הסיום – בסיום הסיפור נכדתה של סופיה מוצאת את הדובי ומחזירה אותו למי שחיכתה לו כל השנים. וכאן אנו מגיעים למסר המוצהר של הסיפור – “שום דבר לא הולך אף פעם באמת לאיבוד, אם אתם שומרים אותו בלב”. אמירה זו מתייחסת הן לדובי, והן לזיכרון באשר הוא מאדם אהוב, שנישא איתנו כל ימי חיינו. חשוב לציין שכמעט ואין בנמצא ספרי ילדים שעוקבים אחר ילדה ומסתיימים כשהיא הופכת לסבתא. בניית סיפור חיים שכזה מנכיחה מושגים כגון גדילה, התבגרות והמתנה, ומעמיקה את הקשר של ילדים וילדות לעולם.

ולכן, הסיפור שלפנינו, לצד היותו מתאר ברגישות עולם של ילדה שחוותה שני אובדנים, פותח צוהר להכרות עם אמנות, להבנה של מבנה ספרותי מורכב, ומדגיש מהי ספרות ילדים במופעיה המוצלחים – ספרות שהיא גם מרגשת אולם גם תורמת להתפתחותם הקוגניטיבית והשפתית של ילדים.

לגילאי – 3 ועד 5.

אין לי מה לומר ביחס לספרן החדש של נורית זרחי והילה נועם “שלוש ילדות ש…” (הוצאת טל-מאי), מלבד לבקר את העובדה, שבתום הקריאה שאלתי את עצמי – מתי יתפרסם ספר ההמשך?

נדמה שכבר הכול נכתב ונאמר על חברות בין ילדים או ילדות. והנה בא הקומיקס הגאוני שלפנינו, והופך את הקערה על פיה. לכאורה – זהו סיפור על הצלחה ואושר. לא על חרם או בריונות. לא על ילד “אחר” ומודר. פשוט שלוש חברות טובות שמבלות זמן רב יחדיו, הן בבית הספר והן לאחר בית הספר. למתבונן מהצד זוהי הרמוניה של ממש. לכן חלק מהילדים שמקיפים את אותה חבורה, רוצים להצטרף לשורותיה.

מושג ה”חבורה” מושרש היטב בספרות הילדים הישראלית, בין אם מדובר בחבורת “חסמב”ה” (מוסינזון) ובין אם מדובר בחבורתו של ג’ינג’י (רון-פדר-עמית). החבורה מאחדת בין שונים, נותנת טעם של הרפתקה למשתתפים בה, ויותר מכל – מקנה תחושת שייכות. זהו האידיאל הציוני – אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד. אולם זרחי כמו זרחי, מתבוננת במיקרוסקופ על חבורתן של שלוש ילדות ומגלה שהאמת רחוקה מאוד ממה שסיפרו לנו ושהגיעה העת לבחון את המיתוס הקדום בדבר חשיבותן של חבורות ויופיין. החבורה שבמרכז הסיפור נשלטת על ידי ילדה בריונית שפוגעת בדימוי העצמי של חברותיה ונחושה להזיק לסביבתה. החבורה הזאת אינה מפענחת פשעים או תעלומות אלא דווקא מבצעת פשע – גניבה מהקפיטריה הבית ספרית ומחנויות נוספות. התקיימותה מובילה את החברות בה להתדרדר מוסרית בד בבד עם התדרדרותן הנפשית והרגשית.

חלק מתחושת העליונות של בנות החבורה נעוץ בעובדה שהן מצליחות להונות את המבוגרים שמסביבן. לגנוב ממתקים ותכשיטים מחנויות, לגנוב את הפלאפון של עידו, אח של טלי, המנהיגה, ואף לשקר במצח נחושה למורה, שחושדת בהן לנוכח כמויות הממתקים שבילקוטים שלהן. זוהי עליונות שמובילה אותן לאופוריה, לצחוק, ובעיקר – לניתוק סביבתי. הן לא מתעכבות על הנזק שהן גורמות, עד לרגע שבו אח של טלי חושף את המוצרים הגנובים שלהן ומאלץ אותן להחזירם. ברגע זה הן נאלצות לסגת מתחושת הנרקיסיזם המשכרת שמנתקת אותן מהחברה, ולהתבונן באנשים שפגעו בהם.

ה”סוף הטוב” הוא למעשה פירוקה של החבורה במתכונתה ה”מאפיונרית” (כך הן מכנות את עצמן – מאפיה). זהו פירוק שמציל את שלוש הילדות ממערכת יחסים הרסנית שהיו לכודות בה. גם טלי חשה הקלה לנוכח החלטתה לפרק את החבורה עליה פיקדה. וכאן מסתתר עולם של שדרים חברתיים חשובים לילדים, העוסקים במקומות הבלתי מדוברים של החברות: מהי חברות בונה מול חברות הרסנית, הכוח המשחית של הקבוצה, ההבדל בין מנהיג חיובי לשלילי, וכן מתי כדאי לפרוש ממסגרת חברתית מסוימת, שכן לא כל חברות מסבה לפרט אושר או תמיכה רגשית.

עיסוק בסוגיות מוסריות כמו גניבה, שקרים והתחזות אינו שכיח בספרות הילדים הישראלית. על מנת להימנע מטון דידקטי, זרחי ונועם מגייסות הן את האפיזודות ההומוריסטיות, והן את השימוש המועט במילים לטובת ייצוגים גרפיים של החברות (ובמיוחד אהבתי את הציור המסכם, שבו דווקא לאחר שטלי נאלצה להחזיר את הסיכה שגנבה, חברותיה מחכות לה, מוחאות כפיים ומראות לה מהי חברות אמיתית להבדיל מהחברות שהיא נקטה בה, של איומים ושל היעדר תמיכה). בנוסף, אין בסיפור מבוגר מחנך. רק אחיה של טלי מאלץ אותן להחזיר את המוצרים הגנובים, אולם התהליכים הנפשיים והמוסריים שמתחוללים אצלן, מתרחשים ללא סיוע של מבוגר, מה שהופך אותם לאמינים. ראויה לציון המוכרת בחנות התכשיטים. היא כבר סגרה את הקופה, ולכן היא משאירה את הסיכה הגנובה לטלי. אבל המים הגנובים כלל לא מתוקים. הם רק מחריפים את תחושת הכתם שנשאר על הקיר.

הקומיקס הזה, המצחיק לעתים, העצוב לעתים, ובעיקר – המעניין עד כדי חוסר יכולת לקום עד שמסיימים את קריאתו, הוא מתנה נדירה לתלמידי בית הספר היסודי. אלו שמתחילים ללמוד אודות חברות, אודות קבוצות השתייכות, אלו שמתחבטים באשר לטיב היחסים החברתיים שהם רוצים לנהל. ויותר מכל – אלו שמתחילים ליהנות מקריאתן של יצירות מופלאות.

לגילאי: 7-10.

יש הורים, שהילד שנולד להם הוא לא הילד אליו פיללו.

כאלו הם אדון וגברת דרקולה שחיים יחדיו “חיים קודרים לתפארת” (בסיפור “דרקולו מופלא-כולו”). לשניים נולד ילד-דרקולה, ושמחתם הגדולה מתעמעמת כשהם מגלים שהעולל “יותר מדי נחמד. הוא לא נושך ועיניו כה כחולות. הוא נראה ילד טוב, מה נוכל לעשות?!”.

ההורים המודאגים והמסורים, מלמדים את ילדם כיצד להתנהג “כיאות”. לזנק, להבהיל ולהפחיד, אבל דרקולו הבן “רק צחקק והסמיק, והזמין את כולם לכוס תה ורקיק”. ואם לא די בכך, הילד טוב הלב והרגיש, בוחל בבגדים השחורים ואוהב בגדים צבעוניים, רצוי נוצצים.

הילדים בסביבה מצפים ממנו להיות מפחיד ומרתיע. אולם גם הם מגלים שהילד-דרקולה הזה אינו ממלא את ייעודו. במקום להפחיד אותם הוא מצחיק אותם. ובמיוחד הוא אוהב את ארונות הבגדים שלהם, כיוון שלהם מותר ללבוש בגדים צבעוניים. במפגש עם ילדה “רגילה” בשם אמילי, שבו השניים מרחפים בעולם, הוא מוכיח לה שהחושך כלל לא מפחיד כיוון שבכל חושך יש אורות רבים – מהאור שמפיצות הגחליליות ועוד אורו של הירח.

דרקולו חוזר לביתו עצוב ומסתגר בחדרו. הוריו, שהיו נחושים להפכו למשהו אחר, מחליטים לשנות אסטרטגיה. הם צובעים את קירות חדרו בצבעים צבעוניים, וכמובן, במרכז הקיר הם מציירים לו שמש גדולה – אותה שמש שממנה עליו להיזהר כיוון שאסור לו לצאת החוצה בשעות האור. ההורים-האוהבים מתפכחים. אהבתם ומסירותם באה לידי ביטוי בכך שהם מפסיקים לנסות לשנות את בנם, ומתחילים לתפקד כהורים של ממש – כאלו שתורמים לשמחה של ילדם ומקבלים את אופיו הייחודי ואת מראהו השונה. אף הפתרון היצירתי שמצאו – שמש מצוירת שתחליף את השמש המסוכנת שאורבת בחוץ מלמד על רצונם לסייע לבנם להשיג את אותם דברים בלתי מושגים, וללמד אותו לעשות כן באופן יצירתי. בסיום הסיפור ההורים מרשים לדרקולו לשחק עם אמילי, וזוהי הרשאה שפירושה התעוררות. הם מבינים שהוא לא נועד להפחיד ילדים, אלא דווקא לאהוב ילדים וליהנות בחברתם.

בשנים האחרונות הרבה מאוד ספרים שכותרתם “קבלת האחר” מאיישים את מדפי הספרים. מרבית הספרים הללו מסוכנים, שכן הילד שמופיע בהם נדרש לשנות את מהותו כדי להתקבל לחברה ולהתאים לדרישותיה. ואילו כאן, החברה שמיוצגת על ידי ההורים ואמילי, היא זו שצריכה להשתנות ולא הילד. והשינוי הוא כמובן הדרגתי. מרגע האכזבה, ועד ההבנה, שאין צורך לשנות את אופיו של הילד. פשוט צריך לשמוח איתו, כי מה לעשות – גלימה עם כוכבים יפה יותר מגלימה שחורה…

בהיבט הפואטי שני גורמים הופכים את הספר למוצלח. ראשית – המעטה הז’אנרי של סיפור ערפדים לילדים. כביכול סיפור מפחיד ומרוחק שלא מדבר על בעיות ריאליסטיות. בפועל, זהו סיפורם של ילדים רבים. ושנית – השימוש בהומור. לא תמיד צריך לדבר בכובד ראש על סוגיות של “אחרות”. ניתן בהחלט להציג סיטואציות הומוריסטיות ודרכן להראות את הפער בין הסביבה ל”אחר”, פער שאינו גדול כפי שנראה למראית עין. פער שניתן ליישב באמצעות הומור בריא, והכלה. ולא בכדי, החברה הראשונה של דרקולו היא אמילי, ילדה שחורה וליברלית, שגם היא יודעת משהו על שונות, בעולם גזעני.

כמובן שלא ניתן להתעלם ממוטיב החושך. החושך מפחיד ילדים רבים, ולכן הוא הופך להיות מוטיב ביצירה שמתעמתת בהצלחה עם שני סוגי החושך – זה של הלילה (כי “הירח חזק כמו השמש”) וזה שנגרם כתוצאה מסטריאוטיפים אודות מה ילדים אמורים להיות וכיצד עליהם להתנהג.

מומלץ בחום לגילאי 5-3.

“דרקולו מופלא-כולו” מאת לוסי רולנד ובן מאנטל, הוצאת הכורסא ומודן.

“עוצר נשימה” מאת אליס אוזמן. תרגמה: רחלה זנדבנק. הוצאת כנרת.

כשמו כן הוא, ספרה של אליס אוזמן הוא רומן גרפי עוצר נשימה.

מזה יובלות חיכיתי לספר שעוסק באהבה ובזוגיות ומופנה לבני ולבנות נוער. ספר מוצלח גם בהיבט ייצוג התופעה, שהינה תופעה מורכבת (להבדיל מהסכריניות ההוליוודית), וגם בהיבט הפואטי – לכתוב על הנושא באופן עמוק, ו”לנצל” מדיומים חדשים כדי להעמיק את השדרים ואת אפיון הדמויות. והנה, לראשונה בעברית, הספר “עוצר נשימה” נמצא על המדפים.

בתחילת הרומן מוצג צ’רלי ספרינג, הדמות המרכזית, נער בכיתה ט’, כשהוא מתנשק בספריה עם בן (והמילה בן מתייחסת הן למינו והן לשמו). וזוהי האהבה הראשונה שהספר נדרש אליה – אהבה למראית עין, המבוססת על ניצול. בן חווה את צ’רלי כפרטנר לעת מצוא, בנוסף על בת זוגו המוצהרת. צ’רלי שהאמין שמערכת היחסים תעמיק, מתפכח. כשצ’רלי מבקש לסיים את הקשר, בן מגיב באלימות פיזית. בהמשך, צ’רלי מתוודע לניק, נער בכיתה י’, ובהדרגה, נבנית ביניהם חברות. זוהי חברות שבמסגרתה ניק ממחיש לצ’רלי שיש פער בין האופן שבו הוא חווה את המרחב הבית ספרי ובין האופן שהמרחב הבית ספרי חווה אותו. צ’רלי חסר ביטחון שכן היציאה מהארון חשפה אותו להקנטות ולהצקות. אולם נראה כי לאחר התגובה הראשונית, התלמידים דווקא מעריכים אותו ואת כישרונותיו, את הצטיינותו במתמטיקה ובריצה, ורק חלק זעום מחזיק בדעות הומופוביות. אולם ההומופוביה משפיעה על צ’רלי שמאמץ את הסטריאוטיפים המוחלים עליו ומפסיק להאמין בעצמו ובזכאותו לאהבה. ניק מזמין אותו להשתתף בקבוצת הרוגבי, ומוכיח לו שגם נער הומו יכול להשתלב בקבוצת ספורט ולנפץ סטריאוטיפים – הן של הסביבה לגביו והן כאלו שצ’רלי האמין בהם כנכונים לגביו.

בניגוד לקשר עם בן, שהיה קשר “לפי זימון”, והתאפיין בשטחיות, צ’רלי וניק מתוודעים זה לזה בהדרגה. הם מכירים את ביתו ומשפחתו זה של זה, את תחביביו של כל אחד מהם, וכן – ישנו סוף טוב שבו ניק מגלה שהוא נמשך לצ’רלי ולא רק לבנות כפי שחשב קודם לכן. איורי ההתכתבויות בווטסאפ מסייעים בהבנת עולמן הפנימי של הדמויות ומשבריהן. עם בן, צ’רלי כתב ובדרך כלל לא נענה. עם ניק, השניים מנהלים שיחות עמוקות, וההמתנה לתשובה היא תוצר של חששות וחרדות, שמועברים באמצעות האיורים של הנער שכותב ומוחק. הכתיבה אינה משמשת עוד לצרכים לוגיסטיים (היכן להיפגש ומתי) אלא כדי להעביר תחושות ולספר על העבר של הדמות ועל תקופות משבריות.

שפע תמות עמוקות ומורכבות מועברות לבני נוער באמצעות טקסטים קצרים ומדויקים, ואיורים שלעתים מקבילים למתרחש בטקסט, ולעתים מייצגים חוויות שקשה לתארן, כמו מצוקה לאחר אלימות, כמו המתנה לתשובה או אי וודאות, וכמו שמחת ההתאהבות.

קשה להפריז בחשיבותו של הספר לבני ולבנות נוער. ספר שבוחר בייצוג ריאליסטי של מערכות יחסים ואף נוקט בהצגה אנלוגית של מערכת יחסים אלימה ודכאנית, מול מערכת יחסים מכילה והרמונית. לא אחת אני נשאל כיצד לנהל שיח עם בני ובנות נוער אודות נושאים מורכבים אלו. כיצד להכניסם לכיתה, בעידן שבו מקרי אונס קבוצתי, אלימות בין בני זוג, חרמות על בסיס נטייה מינית – הפכו לעניין שבשגרה. והרי התשובה. קריאה ב”עוצר נשימה” חיונית לא רק לבני ולבנות נוער אלא גם לסגלי החינוך ולהורים. כדי להבין טוב יותר את עולמםן, וכיצד לשוחח על מה שעד עתה נותר מושתק.

ספר מופת, לגילאי 12-18.

חרם. מדובר באחד הנושאים שמעסיקים כיום את ספרות הילדים והנוער, ומכאן עולה השאלה – “אז מה כבר אפשר לחדש”?

הרומן הגרפי החשוב “ג’יימי ומיה” מוכיח שניתן להציג את החרם מזוויות חדשות, מעמיקות יותר, דווקא מתוך שימוש בז’אנר שלמראית עין נתפס כפשטני. כי ב”ג’יימי ומיה” מוצגות שתי חברות מילדות, ג’יימי ומיה כמובן, שבחטיבת הביניים חוברות לנערה פופולרית ונערצת בשם סיליה. סיליה מחליטה שג’יימי אינה מתאימה לחבורה ולכן מפצירה במיה לנתק עמה כל קשר. ברגע אחד, לאחר הודעת ווטסאפ לקונית, נותרת ג’יימי לבד. מבפנים – היא מתפרקת, אולם כלפי חוץ היא מקפידה לשמור על חוזק כדי שלא יראו מה מתחולל בנפשה. הפרידה ממיה גורמת לה להכיר נערים ונערות אחרים מכיתתה, כאלו שפעם בזה להם וריכלה אודותיהם, וגם לתהות אודות זהותה – מה היא אוהבת לעשות מול מה שהחבורה לשעבר הכריחה אותה לעשות בזמנה הפנוי, האם להישאר ספורטאית או לוותר על הספורט לטובת ביגוד ואיפור שהיא סולדת מהם, האם היא יכולה לשוחח על אמה על נושאים חברתיים, וכיצד להתמודד עם משבר חברתי ונפשי ולצאת מחוזקת.

גדולתו של הרומן טמונה בעובדה שהוא מסופר מבעד לשני קולות. קולה של מיה וקולה של ג’יימי. בדרך זו אנחנו נחשפים לא רק למה שמתחולל בנפשה של קורבן-חרם, אלא גם למתחולל בקבוצה המחרימה. מיה בהדרגה מבינה, שה’פופולריות’ שהיא זוכה בה מדומה, ואינה תחליף לחברת נפש. גם היא עוברת תהליך זהותי מעניין מחשיבה על מעמד חברתי ועל השתייכות לחבורה נחשקת כמושא רצונותיה, לחשיבה על עצמה ועל עולמה הרגשי, וכמובן, על מהי חברות שמבוססת על קרבה רגשית ועל קבלת אופייה של החברה מבלי לנסות לשנותו.

הרובד הגראפי מעשיר את הסיפור וזאת למרות הבחירה במינימליזם איורי. הבעות הפנים של הדמויות מסגירות את מה שהן לא מעזות להסגיר כשהן בבית הספר. כמו כן היוצרת בחרה במוטיב מעניין – היא לעתים “שוכחת” לאייר את פיה של אחת הגיבורות, רמז לסיטואציה שבה הנערה חשה מושתקת, אילמת. כמעין כתב סתרים הפה של כל הדמויות הוא שמסגיר את התהליך שהן עוברות ואת תחושותיהן בכל רגע נתון. פחד וחרדה, מול שמחה והקלה, עלבון צורב וכעס מול תחושת השתייכות והתקבלות.

בית הספר הופך ברומן זה לאתר מורכב. למשל, המורה לצרפתית גברת זאקוסקי, הופכת לאוזן הקשבת של ג’יימי. התלמיד המוזר מתגלה לג’יימי כבחור רגיש שממהר לצרף אותה לחבורתו. החרם אינו רק נקודה משברית כי אם מעניק לג’יימי אפשרות לחוות מחדש את סביבתה. מסתבר ששרה, הילדה השתקנית רק תויגה ככזאת והיא בעצם חכמה ושנונה. וכן – שאם היא נותרת נאמנה לעצמה, היא מוצאת חברות שמתאימות לה יותר. וכאן עולה השדר המרכזי של הרומן – משבר חברתי אינו סוף פסוק. הוא גם אפשרות לעתיד טוב יותר. להיכרות מחודשת עם עצמך ועם סביבתך.

הרומן נקרא בהנאה גדולה. הוא רגיש בדיוק במידה, לא הופך את הדמות לאנטי-גיבורה שנרמסת על ידי כלל סביבתה, ומייצג באופן מעורר השתאות את “מרק הדרמה” (כך בסיפור קוראים לחטיבת הביניים) של בני נוער כיום. מומלץ בחום לגילאי 10-120.

“ג’יימי ומיה” מאת טרי ליבסון (תרגמה: אורנה כץ, הוצאת כנרת)