הצדף של מלכת הים מאת יונה טפר

"הצדף של מלכת הים" מאת יונה טפר. אייר שחר קובר. הוצאת ספריית פועלים.

יש ספרים קסומים שקשה לתאר במילים אנושיות את הקסם שהם מפזרים. כזה הוא ספרה החדש של יונה טפר, "הצדף של מלכת הים". במרכזו – סיפור חברותן של שתי ילדות. נעמה, שגרה בישראל, ועינב, שגרה באמריקה. "הרבה זמן חיכיתי שהקיץ יגיע ושעינב תבוא מאמריקה לבקר אותנו עם המשפחה שלה. זכרתי שיש לה צמה חומה, עיניים כחולות כמו ים וצחוק מתגלגל". כך נפתח הסיפור בהצהרה "תמימה" לכאורה, אולם בפועל, אמירה זו מקפלת בתוכה את תחושת הגעגוע, את הזיכרון של החברה האהובה, זיכרון שמורכב מסממנים חיצוניים אולם גם מהיבטים שמאפיינים את החברה האהובה – עיניה כחולות כמו ים והדבר אינו רק מאפיין את צבע העיניים כי אם את מהותה – ילדת ים, רוחנית, עמוקה, חזקה, ושונה מנעמה המספרת. הצחוק המתגלגל, כך נגלה בהמשך, יונגד לרצינותה של נעמה ולקושי הרגשי שלה להתמודד עם הפרידה מעינב, כשתחזור לביתה. כי הסיפור שלפנינו אינו רק עוסק בחברות. הוא מאפיין חברות בין שתי ילדות שונות זו מזו, בהתנהגותן ובחשיבתן.

כשעינב מגיעה לארץ השתיים הולכות לים. לפתע מתגלה צדף ורוד, ועינב מספרת שהיא קיבלה אותו ממלכת הים. נעמה הרציונלית מפקפקת בכך ומסבירה – "מה פתאום, רק בסיפורים ובסרטים יש מלכת ים". עינב משכנעת את נעמה לבנות ארמון יחד למלכת הים. האימהות מביטות בארמון ומשבחות – "עבדתן נהדר ביחד. אתן צמד-חמד". עבור עולם המבוגרים בניית הארמון היא "עבודה" אולם עבור שתי הילדות מדובר בבנייה של עולמן הפרטי ושל השיח הסודי שלהן, ויתרה מכך, נעמה בונה כאן גשר לחברות עם עינב, למרות שלכל אחת מהן השקפת חיים שונה. למחרת, כשהארמון נעלם, נחשפים שוב ההבדלים בין הילדות. עינב מציעה לבנות שוב את הארמון שנהרס, אולם נעמה אינה מעוניינת וכועסת. הפעם, נעמה מכתיבה את הפעילות והשתיים נכנסות למים, אות לכך שבחברות, זכות ההחלטה משתנה מפעם לפעם. כמו כן אנחנו רואים דרכים שונות להתמודד עם צער – בנייה מחודשת (ניסיון נוסף) מול התעלמות, ובחירה במסלול אחר. ושתי הדרכים מוצגות כלגיטימיות.

עינב מבקשת מנעמה שאם תמצא בעתיד את הצדף, תקרב אותו לפיה ותקרא לה. נעמה מפקפקת בכך שניתן ללחוש משהו בישראל, ושהוא יגיע לאמריקה. עינב חוזרת לאמריקה, ונעמה נותרת לבדה, מודעת לכך שתעבור שנה שלמה עד הפגישה הבאה. תפיסת הנאמנות מלווה את היצירה והדבר משמעותי שכן הסטריאוטיפ התרבותי של ילדים לעתים מציג אותם באור מופרך כ"סתגלנים" ומזלזל ברגשות הפרידה שלהם מחברים תוך שימוש בטיעון השגור לפיו ילדים מתחברים מהר ומכאן שבמקרה של מעברי דירה הם רוכשים במהרה חברים חדשים ושוכחים את החברים ה"ישנים".

נעמה לא שוכחת את עינב. היא הולכת עם הוריה לים, וכעת בונה ארמון לבד. מעניין לראות שהיא בוחרת בפעילות שעשתה עם עינב, כחלק מהרצון שלה לזכור את חברתה ולהחיות את הרגעים המשותפים שלהן וגם, כחלק מהשפעתה המיטיבה של עינב עליה. במהלך החפירה בחול היא מוצאת את הצדף הוורוד ולוחשת (שכן בהיותה רציונלית היא מתביישת שישמעו אותה מדברת לצדף): "עינבי, מצאתי את הצדף של מלכת הים, שומעת?". עינב לא עונה והגעגועים מייסרים את נעמה, כפי שמראים סדרה של איורים נפלאים של שחר קובר, המאייר המחונן. העצב מצוי בסיפור, מודגש בפניה של נעמה, כחלק בלתי נפרד מהחיים או מקשר רגשי עמוק. אבל לפתע, הגלים והשקיעה יוצרים דמות, שנעמה מזהה כמלכת הים, שמבטיחה להעביר את הצדף לעינב. המלכה מבטיחה ומקיימת, כי עינב מתקשרת ביום שלמחרת ומספרת לנעמה שמצאה את הצדף.

זהו ספרה היפה ביותר של יונה טפר, מסופרות הילדים והנוער הבולטות והמוערכות בישראל. הוא מתאר את מורכבותה של חברות, את האופן שבו ילדים מוקסמים מחבריהם, את הדיאלוג המיוחד שמתקיים בחברות-אמת, ואת קשת הרגשות שפועלים בתוך חברות – מהם חיוביים כמו אהבה, ומהם מייסרים – כמו געגוע ותחושת ריחוק. הסיפור אינו מחנך את הילדים להיות חברים "טובים" אלא דווקא חושף את הקסם שבדיאלוג עם חבר שונה ממך.

לרוץ ולקרוא.

לגילאי 6-4.

מאת

שי רודין

ד"ר שי רודין, חוקר ומרצה לספרות עברית ולספרות ילדים ונוער