יקינטון: סיפור על חברות ושיר

יקינטון: סיפור על חברות ושיר. כתבה: שהם סמיט. איורים: רוני פחימה. כנרת, מנוקד.

יקינתון – סיפור על חברות ושיר

"זהו סיפור אמיתי על שתי חברות: לאה ורבקה". כך נפתחת היצירה המפתיעה יקינטון, העוסקת בחברוּת הנרקמת בין היוצרת לאה גולדברג לבין המלחינה רבקה גווילי, אשר הולידה את השיר "פזמון ליקינטון". הסיבה להפתעה נעוצה בנושאו של הסיפור – מפגש מקרי בין שתי נשים מבוגרות המגיעות מרקע שונה, המניב יצירה אהובה, או למעשה שתי יצירות: השיר, והסיפור שבעקבותיו. כמו כן ההיצמדות לפרטים הביוגרפיים נוסכת בטקסט עומק ומורכבות הנעדרים על פי רוב מספרות ראשית קריאה. כך למשל מדווח על חייהן של גולדברג וגווילי בזמן ילדותן (בהונגריה ובליטא, הזדמנות פז לחשוף את הנמענים הצעירים למרחבים פחות מוכרים). כן מסופר על ההבדלים הסוציואקונומיים בין המשפחות – גווילי  שגדלה בבית עשיר, וגולדברג, שמשפחתה ידעה קשיים כלכליים עקב מחלת אביה. שתי הילדות, לאה ורבקה, מתאפיינות בידיעת שפות ובכישרונות מרובים. רבקה יודעת לשיר ולנגן בפסנתר, ולאה כותבת סיפורים ושירים מגיל צעיר ואף מצטיינת בציור. הן שונות לא רק ברקען החברתי אלא גם באופיין – רבקה מלאת חיים, ולאה חכמה ונוגה. ועם זאת, פגישתן מניבה הן חברוּת והן יצירה משותפת. הדיווח הפרטני על מהלך חייהן – לימודיהן, עבודותיהן, עלייתן לישראל, יש בו כדי לשרטט סיפורי חיים היסטוריים בתוך הנרטיב הספרותי ולהעשיר את הקוראים ואת תפיסתם באשר לדמות עליה הם קוראים. זוהי מגמה מבורכת, שכן מרבית הדמויות בספרות הילדים הן דמויות בעלות הווה בלבד, ללא עבר של ממש, ואילו ביקינטון, שתי הילדות הופכות לנשים מוכרות, והקוראים נחשפים בהדרגה לסיפור התבגרותן, שהוא לא רק סיפור אישי אלא גם סיפור לאומי של שתי נשים אירופאיות שעלו לישראל ובחרו בעברית וביצירה העברית.

איוריו המרהיבים של הספר, מבית היוצר של רוני פחימה, יוצרים תמונה אנלוגית בין שתי הדמויות, וממחישים קווי שוני ודמיון בין שתי הילדות/הנשים. כך מקוּדם שדר חשוב לפיו חברות יכולה להירקם בין אנשים המגיעים מרקעים שונים וחולקים תחומי עניין שונים, שכן דווקא אלו משלימים זה את זה, ומכאן כי האיור האחרון בסיפור עומד כהנגדה לכל האיורים שלפניו, והוא איור יחיד המציג את שתי הנשים יחדיו, שכן היצירה המשותפת מחברת ומאחדת בין לאה ורבקה. והנה, בין אם באת מבית עשיר, ובין אם באת מבית שאינו מבוסס – כישרון ונחישות הופכים לכלים נחוצים להצלחה, וכשאלו מאפיינים שני יוצרים שחוברים יחדיו, נולדת יצירה גדולה.

אחד מתפקידיה המרכזיים של ספרות הילדים הוא להוות סוכן סוציאליזציה ולהכיר לנמענים את ה"זיכרון הקולקטיבי" המייחד את החברה בה הם חיים. כאן נעוצה חשיבותו של הסיפור. ההתוודעות לסיפורן הביוגרפי של שתי יוצרות חשובות, מילדות ועד לבגרות בונה סיפור המלמד על כשרון בגיל צעיר שמתפתח ככל שהאדם מתבגר לאור השקעתו וחריצותו, ערכים שהתרבות הפופולרית כלל אינה מקדמת ונעדרים, על פי רוב, מתרבות הילדים המקומית המקדמת תפיסה של כוכבוּת-אינסטנט. חברה הזוכרת את יוצריה ומפתחת בדור ההמשך תודעה זוכרת ומעריכה, היא חברה שתמשיך ליצור ולהעריך יצירה. הקוראים נחשפים ל"מאחורי הקלעים" של יצירה – חייו של היוצר, פגישה עם יוצר אחר, העבודה על היצירה וכן לגלגוליה של היצירה, מרגע התהוותה ועד להפיכתה לקנונית ולנחלת הכלל. ספר חשוב, מורכב ומעשיר, שכדאי שילדי ישראל יכירו.

מגיל: 6

המסע אל האי אולי

המסע אל האי אולי. כתבה: מרים ילן-שטקליס. איורים: בתיה קולטון. כנרת זמורה ביתן דביר. מנוקד, 71 עמ'.

המסע אל האי אולי - מרים ילן שטקליס

הוצאה מחודשת של סיפורה הקלאסי של מרים ילן שטקליס, אשר ראה אור לראשונה בשנת 1944 ובמשך שנים רבות נעדר ממדפי הספרים. כוחו של הספר טמון בעושרו. זוהי יצירת רב-ז'אנרית: סיפור הרפתקאות המכיל שירי-משחק, שירים ליריים ושירי ערש, סיפור שיש בו מעבר מהעולם המוכר לעולם הפנטסטי, ברוח המעברים שמאפיינים את היצירות הקלאסיות הגדולות לילדים, הקוסם מארץ עוץ והרפתקאות אליס בארץ הפלאות שבהן ילד יוצא מביתו ופוגש עולמות חדשים ויצורים שאינם בני-אדם. העושר הצורני מקביל לעושר הרעיוני. הסיפור עוסק בכאבה של בובה חסרת רגל וקירחת, שאפה שבור, אשר ידידיה מחליטים לסייע לה לתקן את "מומֵיה". לפנינו קשב כלפי כאבו של ה"אחר" ורצון לסייע לו. לסיפור פן דידקטי הקורא לילדים לשמור על צעצועיהם ועושה זאת באמצעות האנשה והדגשת כאב הבובה הפצועה. הוא מאותת לנמעניו הילדים שעליהם לשמור על הקיים שכן גם צעצוע דומם יכול להינזק אם לא שומרים עליו.

הסיפור מעלה שאלות מורכבות ומצליח לתווך אותן לילדים. לדוגמה: סוגיית אלימותן של הילדות רותי ויהודית הפוגעות בבובותיהן. רותי פוגעת באלישבע הבובה ומכאיבה לה מבלי להבין את השלכות מעשיה. אלישבע מתחבטת בסוגיה הנוגעת לאופייה של רותי – האם היא רעה? וכאן הנמען-הילד שותף להבנה, שגם ילדים לא-רעים יכולים לבצע מעשים רעים, ללא כוונה תחילה. בפן המגדרי נוצרת תמונה מעניינת שכן רותי הילדה ה"רעה" פוגעת באלישבע ואילו דני, האח ה"טוב" והרגיש יוצא למסע על מנת לסייע לאלישבע ולתקן את העוול שנגרם לה.

אורכו של הסיפור הופך אותו למעין רומן לגיל הרך. יש כאן מעשה ספרותי חלוצי, שכן תפיסת הסיפורת לגיל הרך היא של "סיפור הנקרא בישיבה אחת". ילדים בני חמש לא יוכלו להחזיק קשב לאורכו של הסיפור, המשתרע על פני 71 עמודים. לפיכך הם יאזינו לו בהמשכים.

היצירה חושפת את הנמענים הצעירים למושגי יסוד דוגמת מתח, העלאת היפותזות לגבי המשך היצירה (יגיעו או לא יגיעו לאי אולי, יתקנו או לא יתקנו את הבובה) ומכוונת אל רמות חשיבה גבוהות ואל העמקה בתחומים של עיצוב מרחב, עיצוב דמויות וכן הרחבת הקשב, שכן הילד המורגל בטקסטים קצרים נחשף כאן לטקסט ארוך שיש בו פרטים מרובים המאלץ אותו לדחות את הסיפוק המיידי לסוף הטוב.

נושאי הסיפור משתלבים היטב עם הנושא "האחר הוא אני" הנלמד כיום במערכת החינוך. יש בסיפור חברות, קבלה הדדית וקבלה עצמית, הקרבה (דני מוכן לתת חלק מעורו לצורך תיקונה של אלישבע), סוגיות של מצפון, הגעה למקום זר והתגברות על פחדים וכן מסר ברור לילדים שעליהם לא רק לשמור על הקיים אלא גם להבין שמעשיהם אינם מתבצעים בחלל ריק וכל פעולה שלהם משפיעה על מישהו אחר. גם מטאפורת ה"תיקון" של אלישבע יכולה להתפרש כניסיון לייצג תהליך טיפול והחלמה של ילדה ממחלה, תהליך שניתן לעבור רק כשהיקרים לך נמצאים לצדך ומעודדים אותך, ויש לציין כי מעטים הטקסטים לילדים הנדרשים לסוגיות רפואיות ומכאן חשיבותו של הטקסט בייחוד עבור ילדים המתמודדים עם מחלה, שלהם או של קרוביהם.

הסיפור אף רלבנטי למציאות ימינו שבה רבים "נוסעים" אל איים דמויי האי אולי על מנת לשפר את הופעתם החיצונית ולתקן את "פגמיהם". נושא ההופעה החיצונית ודימוי הגוף הפך למרכזי בשיח ולנוכח גם בשיח הילדים. בנקודה זו ניתן לראות את חלוציותה של ילן-שטקליס ואת כתיבתה המרובֶּדת– רובד אחד לילדים והאחר למבוגרים.

בהקשר אקטואלי נוכל אף לציין את בית הספר לשפות שבארץ הבובות שבו לומדים "את כל השפות שבעולם", ומוץ הדובי מציין, "הלוואי והאנשים היו לומדים זאת", מעין הבעת תקווה שיבוא יום שבו נלמד את שפתו של ה"אחר" ועל ידי כך נכיר אותו ובו.

מגיל: 5

כיצד ללמד קיימוּת? להציל את שימבה

להציל את שימבה. כתבה: נעמי לויצקי. איורים: דני קרמן. כנרת, זמורה ביתן, דביר. מנוקד.

להציל את שימבה - סיפור אמיתי

ספר מרהיב העוסק בהשלכותיו של הציִד. ציידים יורים באמו של שימבה הפילון, הנותר ללא עדר וללא הגנה. חייו ניצלים בזכות אביה של דפנה, שדואג לשכּן פילים יתומים עד לגדילתם. שימבה מתקשה להתגבר על אובדן אמו, אך בהדרגה, רוכש חברים חדשים ומוצא את מקומו בבית היתומים לפילים.

ההיצמדות אל שימבה ואל החוויה הקשה שהוא עובר, מאובדן האם והעוגנים החברתיים ועד להתאקלמות בביתו החדש (המהווה למעשה תחליף-בית), מצליחה להנהיר את האבסורד הטמון בציד. עבור שנהב האדם גוזל מהחיות את חייהן וכך נותר שימבה ללא משפחה וחייו מצויים בסכנה. בניגוד לציידים חסרי המוסר והרגש, עומדת משפחתה של דפנה המתמסרת כל כולה לטיפול בפילים היתומים. כמו כן הפילים ה"ותיקים" מנסים להקל על שימבה את התקופה הקשה ולקלוט אותו באהבה ובהבנה, עד שהגלגל מתהפך והוא הופך ל"ותיק", וקולט בעצמו פיל יתום חדש. סיום זה אמנם מלמד על התבגרותו של שימבה, אולם גם על העובדה, שהציד ממשיך, ולפיכך יתומים חדשים יותר משימבה מגיעים אל בית היתומים.

הסופרת נעמי לויצקי כותבת באחרית הדבר על הפיל האמיתי שימבה אותו אימצה בשנת 2006, וחי בפארק הלאומי של ניירובי, שבו מצילים פילים שהתייתמו מאמם. לאחר האימוץ הווירטואלי נסעה לויצקי לאפריקה וביקרה לראשונה את שימבה.

מעבר לעיסוק החברתי בסוגיית הציד ומחירו, מוטיב היתמות המלווה את היצירה מנהיר לנמען-הילד באופן אלגורי ונגיש מהי יתמות ומהם שלבי האבל שעובר היתום עד לשלב בו הוא כשיר לחזור ולתפקד.

ספר חשוב בנושא קיימוּת המציג פגיעה חסרת תכלית בבעלי חיים, הגם שסופו אופטימי והומני.

מגיל: 6

'מר נמלה ואדון חרגול' מאת לולי גריי

מר נמלה ואדון חרגול – ד"ר שי רודין

רודין, שי (2014). "מר נמלה ואדון חרגול: ממשל על חריצות, לאלגוריה קווירית ופוסט-קולוניאליסטית". ספרות ילדים ונוער, חוברת 136, עמ' 21-38.

דב ושמו פדינגטון

דב ושמו פדינגטון. כתב: מייקל בונד. איורים: פגי פורטנם. תרגום: אברהם יבין. אחוזת בית. מנוקד, 130 עמ'.

פדינגטון חזית עטיפה

דב ושמו פדינגטון, הסיפור הקלאסי שפורסם לראשונה בשנת 1958, רואה עתה אור בעברית. נוסחים קודמים ראו אור בשנות ה-60 של המאה ה-20 בהוצאת "עמיחי", אולם זהו תרגום של הנוסח הראשון והשלם של הספר. היצירה עוסקת בדב נטוש מפרו הנמצא על ידי בני הזוג בראון בתחנת "פדינגטון" בלונדון. בני הזוג מאמצים את פדינגטון ומשכנים אותו בביתם. יש לציין כי דב זה מדבר, אולם עובדת היותו מדבר אינה הופכת לסוגיה מפתיעה והכל נוהגים בו בטבעיות גמורה. כאן טמון גם הקסם שביצירה שקשה לתחמה מבחינה ז'אנרית שכן עלילתה ריאליסטית לחלוטין (לונדון של שנות ה-50) למעט "חריגה" אחת – אנושיותו של פדינגטון וטבעיותו של ה"אימוץ".

משפחת בראון המאמצת את הדב, מחליטה לקרוא לו פדינגטון כצעד ראשון לקראת ביוּתו, ובהדרגה, חושפת אותו לחיי העולם המערבי. הפרקים השונים מפגישים את פדינגטון עם הצגת תיאטרון, חוף ים, מרכז קניות, או חדר אמבטיה, וכך בהדרגה מתוודע פדינגטון לנורמות המקובלות של בני אדם מערביים. תהליך ה"ביות" כולל אפיזודות הומוריסטיות, ולדוגמה, פדינגטון הצופה בהצגת תיאטרון מאמין שהנבל אכן מרושע ואינו מפריד בין מציאות לבדיה, אולם יותר מכל מחולל הזרה למה שנדמה כריטואלים שגורים בחיינו. חלון ראווה בחנות הופך לתקרית משעשעת, נסיעה ברכבת התחתית מזמנת לפדינגטון קשיים מרובים עד כדי הסתבכות עם נציגי החוק, ואף הליכה בחוף הים מזמנת היתקלות עם צלם רמאי המנסה לגזול מפדינגטון את כספו. ייחודו של הסיפור נעוץ דווקא בכישלונו של תהליך ה"ביוּת". פדינגטון אינו הופך לדב בריטי מחונך. הוא נותר בשונותו וזוכה לאהבה ולקבלה מלאה מצד בני הבית המשלימים עם כך, שלפדינגטון נטייה ל"צרות" ושה"אחר" יוותר "אחר".

שני רבדי משמעות מרכזיים בולטים ביצירה: ראשית, הקושי הניצב בפני מהגר בהגיעו למקום חדש והצורך ללמוד קודים חברתיים חדשים במהירות ומנגד, ההבנה כי מהגר אינו יכול להשיל את עברו לחלוטין אלא יוצר דיאלוג בין מולדתו לארצו החדשה. שנית, פדינגטון מייצג חיות נטושות באשר הן, הזוכות בבית חם ואוהב. ועם זאת, כאמור, הוא אינו הופך לדב מאולף, אלא דווקא מרגיל את הסובבים למנהגיו. יותר מכל מציג הסיפור את אנושיותו של פדינגטון, שהיא אנושיות מסוג אחר, ואת היותו חד-פעמי, אינדיבידואל. בשונה מחיות ההופכות לסוכנות של רעיון ומאיישות את מרבית ספרות הילדים (שועל ערמומי ונמלה חרוצה), פדינגטון הוא דב פנורמי, בעל תכונות רבות ואף סותרות (קמצן ונדיב, נכון לסייע וגרגרן, תמים אך סתגלן) ועל כן יש לשער, כי במישור האלגורי, פדינגטון מייצג ילדים באשר הם: מגיעים כאורחים לעולם המבוגרים ונאלצים ללמוד את שפתם ומנהגיהם, ותוך כדי כך, מנסים לשמור על אישיותם וקולם. בדרך מנותצים כמה מיתוסים אודות דובים מדברים/מהגרים, או ילדים, כמו מיתוס התמימות וכן מיתוס חוסר היכולת לשקול דברים באופן עמוק. ובדומה לילדים, גם פדינגטון מהווה פנס המאיר את יופיים של מבוגרים, אולם לעתים, גם את לְקותם.

מגיל: 6

ג'ינג'י: הסבר פניך לתייר

ג'ינגי: הסבר פניך לתייר. כתבה: גלילה רון-פדר-עמית איורים: שי צ'רקה. מודן. מנוקד, 101 עמ'.

בספר ה-63 בסדרה האהובה והוותיקה, חוזרים אודי שחר המכונה ג'ינג'י, וחבורתו, לפענח תעלומה בלשית חדשה הקשורה בהונאת תיירים. כבכל ספרי הסדרה, מתוארות שתי עלילות: העלילה הבלשית המציגה את האופן שבו מפענחת החבורה את המקרה, והעלילה הבין-אישית המגוללת את היחסים בין הילדים בחבורה, ואת התלבטויותיו של ג'ינג'י הן באשר לפעולות שעליו לנקוט כמנהיג והן באשר לאופן שבו יש לתכנן את המבצע. בעוד שהעלילה הבלשית אופיינית לספרי הרפתקאות ומתח רבים לילדים, הרי שהעלילה הבין-אישית ייחודית לסדרה הנדונה. ג'ינג'י כמנהיג דמוקרטי, בוחן את גבולותיו ופעולותיו בחינה מתמדת. מה מותר לו לעשות כמפקד דמוקרטי, כיצד לשתף באופן הראוי ביותר את השותפים לחבורה, כיצד להַבנות את דמותו מול חבריו ומהו האופן הנכון ביותר לנהל את החבורה כך שהחברים יישארו מלוכדים. נדבך זה הופך את הסדרה והסיפור הנדון ליצירה פוליטית-חברתית המנהירה לנמען הילד את כלליו של המשחק הדמוקרטי על מורכבותו: "בחבורה שלנו, אפילו אני מקבל את הדעה של הרוב, כי אנחנו חבורה דמוקרטית. אם אני מחליט על פעולה מסוימת וכל השאר מתנגדים, אני לא אכריח אותם לעשות מה שאני קובע, רק משום שאני המפקד" (עמ' 45). ואכן, בדומה לראש ממשלה, נאלץ ג'ינג'י לחוות את הקושי הטמון בחלוקת "תיקים", ובמקרה זה התפקיד שיקבל כל חבר בקבוצה, וכמו כן, "להילחם" באופוזיציה, המגולמת על ידי דנה פישמן.

מבין דמויות הילדים החברים בקבוצה, שאינם ג'ינג'י (אודי שחר), רק דנה פישמן מופיעה בשמה המלא. יתר הילדים הם מושיק, דן, שגית ויפעת. דנה פישמן איננה דמות סטריאוטיפית של "ילדה רעה", שכן היא מחשיבה את עצמה כדמות טובה וחיובית ורואה דווקא את בני החבורה כ"רעים". היא מנסה להשתלב בחבורה אולם נדחית על ידי הילדים שכן ברור, שהקבוצה לא תוכל להכיל שני מנהיגים. היא מנכסת לעצמה את הצלחתה של הקבוצה (בדומה למתרחש בספרה הפוליטית בה מנהיג מפלגה יריבה נוהג לראות בעצמו את האחראי להישג מסוים) ולמעשה דמותה מלמדת את נמעני היצירה להכיר בקיומה של אופוזיציה לוחמת בעלת ערכים שונים ואף מתנגדים לאלו שלהם. ועם זאת, האמירה הפוליטית העולה מתוך עיצוב דמותה המעניינת של דנה פישמן נוגעת ליחסי "אנחנו" ו"הם". גם כאשר "אנחנו" מתנגדים ל"הם" ואף מתרחקים מן ה"הם", ה"הם" עודם כאן בשביל להישאר, נחושים ומלאי תחבולות.

מגיל: 6