צ'יינה מאת נורית זרחי

צ'יינה. כתבה: נורית זרחי. איורים: כנרת גילדר. ידיעות אחרונות/טל-מאי

בשנת 1993 פרסמה נורית זרחי את ספרה החשוב מפרשיות. הספר עקב אחר ילדה בשם נוגה, שבקשה מאמה לא ללכת לבית הספר בטענה שיש לה אוזניים גדולות ושילדי הכיתה מכנים אותה "מפרשיות". נוגה חובשת כובע קש על מנת להסתיר את אוזניה, והכובע לוקח אותה למסע פנטסטי שבו מוצעים לה מרחבים חדשים ותפקודים חדשים כאפשרות להחליף את עולמה הקיים. היא פוגשת עולמות שונים מזה המוכר לה, ובכל עולם מציעים לה להישאר ולעטות זהות אחרת. בסופו של המסע היא בוחרת לשוב לביתה ולדבוק בזהותה. היא אף נפרדת מן הכובע לטובת זוג עגילים חדשים שמדגישים את אוזניה ובכך ממחישה את האופן שבו למדה לאהוב ולהדגיש בעצמה גם את מה שאחרים מציירים עבורה כשלילי.

קשה שלא לחוש בזיקה הנרקמת בין הסיפור מפרשיות לבין צ'יינה, ספרה החדש של זרחי. עם זאת, צ'יינה אינו ספר פנטזיה אלא טקסט פוסט-מודרני לילדים המעלה שאלות שונות: האם לפנינו סיפור להקראה לפני השינה? האם תילדה הו היא גיבורת הסיפור? האם מדובר בילדה או באישה? והאם מסעו של הכובע צ'ייינה מכוון אלי משמעות כלשהי או שמא מדובר ביצירה דמיונית שאינה מתכנסת ל"מסר" כלשהו, יצירה הבורחת מנרטיב ליניארי או ממשמעות מובנית.

המרחב בסיפור אינו מוגדר וכך גם גיבורתו, תילדה הו. ביתה ממוקם על עץ, סמל לניתוקה מההוויה ה"רגילה", סמל לעובדת היותה "מעופפת". ועם זאת, חרף הניתוק, בוחרת תילדה הו לחבור לחברה המתוארת בסיפור, שכוללת, בין היתר, בעלי חיים ובני מלוכה. היא מתכוננת ללכת לאופרה ומביטה במראה, נתקפת במשבר זהות שכן היציאה מאלצת אותה לעטות חזות שונה, ושואלת את הכובע – "אתה בטוח שאני – אני?". הכובע מאשרר את זהותה וטוען שהוא רואה אותה מבפנים, אולם רוח פרצים מעיפה אותו מתילדה הו. בשלב זה מעניין האיור המציג את תילדה הו מביטה בעצמה במראה. איור זה מצביע על תפיסה מעוותת של הכובע שכן כובע הנוצה הופך במראה למאיים ומשקף את תפיסתה השונה של תילדה הו את האובייקטים שסובבים אותה. תילדה הו קוראת לכובע שישוב אליה, אולם היא אינה מודעת לשמו ולכן מכנה אותו ריגולטו, על שם האופרה של ורדי בה היא מתכוננת לבקר. הכובע מתקן אותה ומציין "שמי צ'יינה", "לא ראית מה שכתוב עלי מבפנים?". הדיאלוג הקצר מזמין את איתור הציר המרכזי שסביבו נע הסיפור – מחירו של ניתוק. תילדה הו שחיה על עץ וצורכת תרבות גבוהה, שוכחת לעתים לתהות על קנקנם של הפרטים הקטנים, הטריוויאליים, ובאופן סימבולי, אינה רואה שלכובעה יש תווית עם שם. הוא אמנם רואה את פנימיותה ואינו מושפע מהשינויים שחלים בחיצוניותה, אך היא עסוקה בחייה, בתודעתה ובזהותה ואינה מפנה את מבטה אליו.

צ'יינה עף ונוחת על ראש החזירה. במהלך האופרה דורשת תילדה הו מהחזירה את הכובע, אולם זו מסרבת להחזירו. בתחנותיו משמש הכובע מסתור לאוצר, בית לנסיך ונסיכה הומלסים, וכאן מתגלה זהותו הגמישה – הוא גם כובע וגם כובעה ולכן ביכולתו ללדת כובעים רבים וכך להומלסים יש מקום לגור בו.

בסופה של היצירה חוזרת צ'יינה אל תילדה הו, שמבקשת ממנה עזרה. חלומותיה התפזרו בכל הבית. תילדה הו חובשת את צ'יינה אולם הפעם אין מדובר בהכנות ליציאה כי אם בהכנות לשינה, להתכנסות בתוך העצמי. כאן מתפרשת היצירה הפוסט-מודרנית שפיזרה סמלים שונים הנוגעים לקשר בין חיי היוצר, תודעתו ויצירתו. תילדה הו כאמנית, מנותקת מסביבתה ומשלמת על כך מחיר חברתי. עם זאת, תקופות התנומה מציגות תנומה לכאורה. שכן שנתה הסימבולית מניבה שפה חדשה הבוראת עולמות שטרם נחשפו. במובן זה צ'יינה הוא יצירה ביוגרפית וארס-פואטית מחד גיסא, ומאידך גיסא יצירה שבאה להציג את השונות מזווית חדשה ומרעננת. תילדה הו אינה מתקבלת על ידי החברה הסובבת. ועם זאת, היצירות שהיא בודה מביאות מזור לעולם. הנסיכים והאנשים שגרים בכובעים שילדה צ'יינה מקבלים בית, אך אין מדובר בבית פיזי כי אם בבית רוחני – זיכרונות, סיפורים, מטען רגשי משותף. ומכאן הפרדוקס שעומד בלבו של הסיפור – בדידותו של היוצר היא המניבה יצירה המפיגה את בדידותו של הקורא. שאלותיו של היוצר, כאביו ומשברי הזהות שהוא חווה, מביאים תשובות ללב קוראיו. שכן כובעים, כפי שמעיד האיור של המאיירת המוכשרת כנרת גילדר, מיוצרים בסין, ואילו יצירת אמנות, חסרת זיהוי מרחבי פיזי זולת נפשו ותודעתו של היוצר.

צ'יינה הוא סיפור אחר לקריאה לפני השינה (אם בוחרים לקרוא בו טרם השינה). סיפור שבמקום להרדים את נמענו החוץ-טקסטואלי, מרדים את גיבורתו, על מנת שתוכל לחלום/לבדות סיפורים נוספים. נורית זרחי מביאה לנו יצירה גדולה נוספת, מאתגרת, שיש לקרוא שוב ושוב על מנת למשמעה, או לנסות להבינה, ובייחוד היא רוקחת סוף טוב בעל מתכון יוצא דופן. שכן הסיפור אינו נגמר בחתונה אלא בחגיגתה של ההבנה ה"אחרת" ושל הישות ה"אחרת". צ'יינה חוזר לתילדה הו שכן הוא מודע לכך שלמרות מגרעותיה תילדה הו מהווה את ביתו. כמו נוגה מהסיפור מפרשיות, גם צ'יינה לא נשאר בארמון המפתה ובוחר בביתו המקורי, על מגרעותיו ועל יופיו עוצר הנשימה.

סיפור מופתי, חגיגה לאוהבי הספרות.

מיועד לגילאי 5 עד 120

 

דודה לאה מאת שהם סמיט

דודה לאה. כתבה: שהם סמיט. איורים: נטלי וקסמן-שנקר. הוצאת כנרת, 136 עמ'.

לאה גולדברג ביוגרפיה כריכה

ביוגרפיות אינן זרות למערכת הספרותית לילדים. נוכחותן מורגשת כחלק מהחשיבה על ספרות הילדים כמנחילתם של אתוסים חברתיים מרכזיים. בהקשר ישראלי נוכל לציין את דמעות של אש מאת דבורה עומר, ביוגרפיה שהוקדשה לצביה לובטקין הנמנית עם מתכנני מרד גטו ורשה, את המפקדת הקטנה מאת גלילה רון-פדר-עמית, ביוגרפיה שתיארה את סיפורה של פאני בן עמי ומאבקה ההירואי להבריח ילדים בתקופת השואה מצרפת לשווייץ, את הצנחנית שלא שבה לעודד בצר, יצירה המגוללת את סיפורה של חנה סנש, וכן את מלך הילדים מאת לאה נאור, ביוגרפיה של לוין קיפניס.

החל מתחילת שנות האלפיים, נוכחותן של הביוגרפיות מצטמצמת. ספרות הילדים הופכת לדידקטית פחות, אולם במקביל, תהליך הקפיטליזציה של תחום הספרות מעודד את הוצאתן לאור של יצירות פופולאריות בעלות כושר מכירה ודוחק ז'אנרים שעלולים להידחות בגין תפיסתם כמיושנים. הביוגרפיה לילדים נעדרת כמעט כליל כיום ממדפי הספרים לילדים בישראל הן בגין תיוג הז'אנר כארכאי וכ"לא מחובר לצרכי הילד" והן לנוכח התערערות מושג ה"אנחנו" הישראלי. אילו דמויות מופת נשמר בזיכרון הקולקטיבי? והאם נשתמש בספרות הילדים ככלי להנחלתן של אידיאולוגיות פוליטיות, דבר שהיה נהוג מאוד עד אמצע שנות השמונים של המאה העשרים? נדמה שמרבית סופרי הילדים הפנו עורף לביוגרפיה. נוסף על אי האטרקטיביות הכלכלית של הז'אנר, כתיבת ביוגרפיה מתנגשת עם ערך המקוריות והחדשנות, שהרי הדמות היא דמות שאינה בדיונית, וסיפורה הוא סיפור היסטורי, דבר שאינו מאפשר "תפירת" סיפור ייחודי בעל עלילה מפתיעה. בעיה נוספת היא דחיקתן של דמויות מבוגרות מספרות הילדים והנוער של ימינו. במטרה לעודד הזדהות-יתר עם הגיבורים, נבחרים על פי רוב ילדים-גיבורים לאייש את הטקסטים ואלו דוחקים לשוליים דמויות המשתייכות לעולם המבוגרים.

לאה גולדברג איור לביוגרפיה 2

במציאות זו, החלטתה של שהם סמיט לכתוב ביוגרפיה לילדים על לאה גולדברג, והביצוע יוצא הדופן, הופכים את דודה לאה למעשה החתרני הבולט של העשור האחרון במערכת הספרותית לילדים בישראל. זאת לנוכח הפנייה לז'אנר שאינו בשימוש עוד, ולכן חוברת הבחירה להנציח דמות נשית של יוצרת שאינה מזוהה עם אתוס פוליטי כלשהו, אלא להפך – התאפיינה בהיבדלותה מאנשי קבוצתה והקדישה את חייה ליצירה למבוגרים ולילדים ואף, רחמנא ליצלן, לא הקימה משפחה. בעיה נוספת אשר מן הסתם נתקלה בה סמיט, היא חומריו של הסיפור, אשר לכאורה, הם אינם חומרים לילדים. הלוא לאה גולדברג לא הייתה גיבורת חיל במובן הביטחוני השגור. ישותה אינה מיתית, סיפור חייה כולל הגירה כואבת, התמודדות עם מחלת הנפש של אביה ובהמשך עם רגשות האשמה על הותרתו מאחור ומותו בשואה, וכמובן, אהבותיה הנכזבות והדימוי העצמי הבעייתי של גולדברג, שהנביע את השורה הכואבת, "את אשה לא יפה בת עשרים ושתיים / נר כבוי על שולחן שבת". לאלו נוסף מותה בטרם עת מסרטן, הסותם את הגולל על אפשרות לסוף טוב, שכה נצרך על ידי ספרות הילדים. אולם אלו נתונים שכאמור, רק לכאורה אינם "מתאימים" לילדים. החשיבה לפיה ילדים אינם למודי אכזבות, כאבים, חרטות, קונפליקטים על רקע דימוי עצמי, מנשלת ילדים מאנושיותם והופכת אותם לפלקט ותו לא. לא בכדי בחרה בעבר סמיט (יחד עם אמנון כץ) לתרגם את אוליבר טוויסט, קלאסיקה חשובה המפגישה את קוראיה הצעירים עם יתמות, עוני, סבל ופשיעה. שכן הספרות במיטבה, חושפת ואינה מסתירה, מאתגרת ואינה פורטת רק על נימים מוכרים ומידיים.

לאה גולדברג איור לביוגרפיה

הביוגרפיה על גולדברג, המלווה את קוראיה מילדותה ועד בגרותה, נמסרת על ידי שומיש, בריה שסמיט מעניקה לה חיים לאור האפיזודה המוכרת בנסים ונפלאות, בה מצהירה המספרת ל.ג, שהיא דודה של שום איש. שומיש הוא האמון על מסירת הפרטים המרכזיים מחייה של גולדברג, ולעתים הוא אף משוחח עמה ושואל על סוגיות שונות הנדרשות להבהרה. לצד האירועים השונים נשזרות היצירות – לילדים ולמבוגרים, ונבנה עולמה של גולדברג. עולם של אימפריה ספרותית של אשה אחת שכתיבתה מלווה את האדם הישראלי מיום היוולדו. סמיט מתקנת כמה עוולות היסטוריות, ביניהן, הראייה בגולדברג יוצרת שאינה פוליטית. בעדינותה, היא מזכירה לקוראים כי הביקורת שהופנתה כלפי גולדברג נטולת כל בסיס, שכן הפוליטיות מצויה ביצירות אולם חוברת לרבדיהן האחרים ואינה הופכת לחזות הכל. הלוא מה פוליטי יותר מדירה להשכיר שפורסמה לראשונה בשנת 1948 ובאה לתהות על האפשרות לכונן חברה רב-תרבותית חרף הקולות הגזעניים, או סיפוריה מלכת שבא הקטנה (1956) ונסים ונפלאות (1952) שהעניקו קול ונראות לילד המזרחי והפכו אותו לחלק אינטגרלי מספרות הילדים תוך מחאה ברורה נגד הסטריאוטיפים שרווחו אז בחברה הישראלית אודות מזרחיים ומזרחיות.

נדמה כי סמיט בוחרת לשרטט את חייה של גולדברג באופן אנטי-מיתי במודע. להציג אשה חזקה ופגיעה, הישגית ורגישה, פסיפס של ניגודים, והתוצר הוא הכרות אינטימית עם אדם ועם עולמו וסיפורו הייחודיים. אליה חוברים ציוריה המרהיבים של נטלי וקסמן-שנקר וכך מתאפשר מימוש הצו הידוע של גולדברג:

"אם יש את נפשכם לדעת פרטים על אנשים גדולים,
אינכם יכולים להטריד את המורים ואת ההורים בשאלות
מן הבוקר ועד הערב. מוטב לשבת ולקרוא ספר".

 

יצירותיה של גולדברג וכן אמירות ידועות שלה מלוות את הביוגרפיה ומעניקות לה במקומות רבים את שפתה הייחודית. סמיט אף שוזרת פרשנויות למשפטים שונים שכתבה גולדברג וכאן נדגים כיצד מוסברת כוס החלב היתומה עליה כתבה גולדברג:

"כשקראתי את המשפט הזה בפעם הראשונה חשבתי שהוא משונה, ולא התביישתי והלכתי ואמרתי לה: 'סליחה, דודה, אבל איך בדיוק יכולה כוס חלב, שהיא חפץ דומם, להיות יתומה? הרי לכוס אין אמא ואין אבא…"
ואז לאה הסבירה לי מה זאת שירה.
'בשירה', אמרה, 'גם לחפצים דוממים יש חיים'.
אחר כך היא ביקשה ממני לנסות לדמיין כוס חלב העומדת לבדה על השולחן בחדר ריק.
דמיינתי.
דמיינתי את החלב עומד ומחכה לילד שישתה אותו, וכבר מתחיל להחמיץ (עמ' 24).

 

אוהביה של גולדברג, מבוגרים וילדים, זכו במתנה נדירה. הביוגרפיה לא עושה חסד עם גולדברג, שאינה זקוקה לחסד, אלא עם סיפורה של גולדברג שיש להנחילו לקוראיה הצעירים. חייה של גולדברג נבנים מתוך הקריאה ומוצגים על דבשם ועל עוקצם. בד בבד, מושבים לספרות הילדים הישראלית כמה מרכיבים שנדחקו לשוליה – ראייה חברתית-היסטורית, חתירה לשימור היבטים תרבותיים מאחדים, תנועה מרחבית, משלב לשוני גבוה המחייב את הילדים לשאול לעתים מבוגרים לפשר מושג כזה או אחר ובעיקר – עונג אינטלקטואלי, שהוא ההפך מעונג רגעי וזמני שאינו מותיר כל משקע. הספר יחיה בתודעת קוראיו זמן רב לאחר תום הקריאה.

_____________

לטובת המורות לשפה בבתי הספר היסודיים: זהו כלי נפלא להוראת חייה של לאה גולדברג, אולם כדאי להתחיל דווקא בסיפורים נסים ונפלאות שיצא כעת במהדורה חדשה והמפוזר מכפר אז"ר, ומשם לעבור לביוגרפיה, על מנת שהילדים יבינו את זהותו של המספר – שומיש ואת העולם הסיפורי אליו מגיבה הביוגרפיה. מומלץ להקריא את הביוגרפיה בכיתה ולבאר את המושגים החדשים – הן ההיסטוריים והן הספרותיים.

מגיל: 8

הדובי של פרד מאת איריס ארגמן

הדובי של פרד. כתבה: איריס ארגמן. איורים: אבי עופר. הקיבוץ המאוחד

הדובי של פרד

הנחלת זיכרון השואה לילדים היא משימה מורכבת ושנויה במחלוקת. בשנים האחרונות אנו עדים לספרי ילדים רבים העוסקים בתקופת מלחמת העולם השנייה מזוויות שונות ומגוונות. ספרים אלו הופכים את ספרות הילדים לדרך המיטבית בה יש לנקוט על מנת לתווך תקופה אלימה ויוצאת דופן בשפה נהירה לילדים, באופן מבוקר וללא החשיפה לזוועות שילד אינו יכול להכיל. הסיפור הדובי של פרד הוא לפני הכל סיפור רגיש על הקשר יוצא הדופן בין דובי לבין פרד, הילד שמשחק עמו, ובעיקר, רואה בו ישות קרובה שניתן להישען עליה בתקופות קשות. הסיפור מסופר בגוף ראשון, וקשה שלא לחוש בזיקה הנרקמת בינו לבין הקלאסיקה לילדים, ארנב הקטיפה, של מרג'רי וויליאמס, סיפור המגולל את התהפוכות בחייו של ארנב קטיפה שבאהבתו לילד המשחק בו, היה נכון להקריב את "חייו" וקיבל גמול בדמות הפיכה לארנב אמיתי.

הדובי של פרד מלווה את פרד בתקופת מלחמת העולם השנייה, בהולנד, ועובר איתו את התחנות השונות שנגזר עליו לעבור על מנת להינצל. התחנה הראשונה במסע היא בית הסב באמסטרדם. פרד מופרד מהוריו שמסתתרים במקום אחר, אולם נותר עם הדובי, שנוכחותו מרגיעה אותו ומאפשרת לו לפרוק את רגשותיו. רק לדובי יכול פרד ללחוש "אל תדאג" (עמ' 20), לחישה המצביעה על פחדיו ועל ניסיונותיו להתמודד עם המתחולל.

נקודת התצפית של הדובי מאפשרת מסירה עדינה ומסוננת של המאורעות. הדובי מקשיב לשיחות המתנהלות מסביבו, ויודע עוד פחות מפרד. הוא צופה בכוכב הצהוב נתפר על מעילו של פרד, ובהמשך נתלש ממנו. הוא מקשיב לאמו של פרד משקרת על מנת להסתיר את מוצאה של המשפחה ולארגן לפרד מקום מסתור חדש. ובדומה לדובי בסיפור ארנב הקטיפה, הוא נחוש להגן על פרד ולסייע לו לצלוח את התקופה הקשה, עד לאיחוד המחודש עם הוריו:

בכל לילה

פרד הקטן היה לוחש לי

שהוא מתגעגע לאבא, לאמא ולאחים שלו,

שעצוב לו להיות לבד,

שהעולם הוא מקום מפחיד

ושיש לו מזל שאני איתו

כי אני החבר הכי טוב שלו.

פרד לחש לי את הדברים,

ובזמן שדיבר היה מלטף

את הפנים שלו עם הכפה שלי.

לפעמים זלגו לפרד דמעות קטנות וחמות,

ואני ניגבתי לו אותן (עמ' 22).

המלחמה תמה, ופרד והדובי נוסעים לאמריקה. עם זאת, כפי שמבהירה אחרית הדבר, הדובי של פרד לסינג, יצא למסע נוסף, לירושלים, ונמצא בתערוכה המוצגת ב"יד ושם" – "אין משחקים ילדותיים". הצגתו כאן בישראל, היא עדות כפולה: להישרדותו של העם היהודי כמו גם להתנגדות לניסיון הנאצי להפוך את היהודי ללא-אדם; שכן אהבתו של פרד לדובי סייעה לו לשרוד במישור הפיזי והנפשי גם יחד. נאמנות, דאגה הדדית ואהבה, הן הסוף הטוב של התקופה הרעה.

איריס ארגמן, סופרת ומשוררת מחוננת, הזכורה לטובה מן הסיפור רוזלינדה וכן מקובץ השירים לילדים, בקצה הרחוב, מגישה לילדי ישראל סיפור לירי קסום. כאן המקום לציין את תרומתם של האיורים המקוריים להבנת הטקסט ואת השימוש המתוחכם בדמויות אפורות בתקופת המלחמה ובדמויות מוארות בתקופה שלאחריה, כמו גם את המבעים המורכבים של הדמויות, המשורטטות ברגישות ההולמת את הטקסט.

הדובי של פרד 2

הסיפור ממחיש לקוראיו, שיצירת אמנות גדולה נבנית אמנם מכאב, אולם בכוחה למלא את הקורא באושר ובתקווה. אין ספק, כי הדובי של פרד עתיד לזכות במקום של כבוד על מדף הספרים של ילדי ישראל.

לגילאי 6-8. מומלץ למורות בכתות א'-ג' במסגרת פעילויות הוראת השואה.

החבר שלי עצוב מאת מו וילמס

החבר שלי עצוב מאת מו וילמס. תרגום: מאירה פירון. ידיעות אחרונות / טל-מאי

תמונה החבר שלי עצוב

מעט המחזיק מרובה, הוא התיאור הקולע של הספר החבר שלי עצוב. במילים מועטות המלוות באיורים מינימליסטיים המציגים את שתי הדמויות – ג'רלד הפיל ופיגי החזירונת – מוצגת בפנינו סיטואציה מכמירת לב שבה מנסה פיגי לשפר את מצב רוחו של ג'רלד המדוכדך. בהיבט הז'אנרי הסיפור הוא קומיקס ראשית קריאה, בהחלט דרך מושכת להכניס תלמידים בכתה א' אל תוך עולם הקריאה ולהעניק להם חווית קריאה ייחודית של השלמת ספר ראשון בכוחות עצמם. בהיבט התמטי מוצגת בפנינו חברות, נושא שלאחרונה נזנח בספרות הילדים לטובת תיאורים שכיחים של קבלת ה'אחר'. למרות קוצר היריעה, מצליח הטקסט להתייחס למושג החברות בצורה מרעננת המתאימה לשלב בו מצויים הקוראים, החווים את המעבר מן הגן לכתה א' ונדרשים להכיר חברים חדשים ולעתים אף נתקפים חרדה חברתית. יש לציין, כי הסיפור קורא תיגר על תיאוריית התפתחות החברות בקרב ילדים, אותה הגה התיאורטיקן רוברט סלמן בספרו הנודע

The Growth of Interpersonal Understanding: Developmental and Clinical Analyses

סלמן מחלק את התפתחות המודעות החברתית בקרב ילדים לחמישה שלבים:

חברות בשלב "0":  (גילאים 3-6). לדידו, ילדים בגיל זה רואים את חבריהם כשותפים למשחק, ומטרת החברות היא הנאה מעצם השהייה יחדיו. החברים ברוב המקרים הם ילדים הנמצאים בקרבת מקום וחולקים עניין משותף. לילדים בשלב זה יכולת מוגבלת מאוד לראות את נקודת מבטם של אחרים. הם מניחים שילדים אחרים חושבים בצורה דומה לשלהם, ולכן הם נוטים להיות נסערים כאשר הם מגלים שיש לחבריהם דעה שונה.

חברות בשלב "1": (גילאים 6-9). בשלב זה ילדים מבינים שהחברות קשורה במשהו רחב יותר מפעילות המשחק הנוכחית. חבר טוב נתפס ככזה שעושה דברים טובים עבורם ולדוגמה, חולק עמם חפצים. הם אינם חושבים עדיין מהי התרומה שלהם לטובת אותה חברות.

חברות בשלב "2" :  (גילאים 9-12). בשלב זה הילדים מסוגלים לשקול את נקודת המבט של חברם בנוסף לנקודת המבט שלהם, אך לא באופן סימולטני. שלב זה מאופיין בחשיבה תועלתנית, בביקורתיות ובשיפוטיות.

חברות בשלב "3" : (גילאים 12-15). בשלב זה חברים עוזרים זה לזה לפתור בעיות, חולקים סודות, מחשבות ורגשות האחד עם השני, לומדים להתפשר, ומבצעים מחוות כלפי חבריהם בלי לצפות לגמול מיידי.

חברות בשלב "4": (מגיל 15 ואילך). בשלב הזה מתבגרים מייחסים חשיבות רבה לקרבה הרגשית. הם מקבלים, ואף מעריכים את השוני בינם לבין חבריהם. הם פחות רכושניים כלפי חבריהם, ומרגישים פחות מאוימים אם יש לחבריהם מערכות חברות נוספות. בחברות הבוגרת הדגש הוא על יחסי אמון ותמיכה ושמירה על קרבה לאורך זמן.

השלבים השונים מלמדים על ההדרגתיות של תפיסת החברות ובהתאמה, על האופן שבו מעצב ילד את תפקידו כחבר. מכאן, כי למרות שהספר מופנה אל ילדים בגילאי 5-7, שהפסיכולוגיה מייחסת להם אגוצנטריות וחוסר יכולת להכיל את צרכיו של האחר, הוא משרטט חברות עמוקה שבה פיגי מציגה מודעות מלאה לרגשות חברה הקרוב כמו גם לתכונות האופי שלו ולמוקדים המשמחים אותו. היא מתרגמת את הידע שלה לניסיונות שונים לעודד אותו ואינה מתייאשת. מוותרת במודע על עמדת "היודעת" לטובת מתן תחושה טובה לג'רלד, ובסופו של דבר, גם מבלי שתחשוף את פעולותיה שננקטו מאחורי הקלעים, ג'רלד מודע לכך שהיא חברתו הטובה, ושהנאות החיים אינן כדאיות אם היא לא חווה אותם ביחד עמו. את אותה פעולת שיתוף ונתינה, מבצע ג'רלד בקובעו, כי שמחה מלאה מתאפשרת רק כשפיגי חולקת עמו רגעים שמחים. יש דבר מעודד בספר שהסיפא שלו מקדמת הבנה, לפיה, חברות טובה אינה נזקקת להבהרות או למילים שכן די ברגש ובמעשים כדי לבנות מערכת יחסים הרמונית ותומכת.

נדיבות, אכפתיות, תמיכה הדדית ואהבה דווקא בין חזירה לפיל (ומי אמר שלא תיתכן חברות בין שונים?), הופכות את דקות הקריאה ליקרות מפז, ומזמינות קריאות נוספות רבות שהנאה רבה בצדן.

גילאים: 5-7.

לילה במרדף אחר בני לקרדה

לילה במרדף אחר בני לקרדה. כתבה: אורית רינגל אמיר. איורים: ליאורה גרוסמן. ידיעות ספרים / רימונים.

KHKV NHEV

ספר שלישי בסדרת ראשית הקריאה המוצלחת העוקבת אחר הילדה מיקה וכלבתה לילה. בספר הראשון, יום בלי לילה, התוודענו למציאתה של לילה ולהבאתה לישראל. בספר השני, לילה בלי אונדה,  עקבנו אחר המכונית המשפחתית הישנה, המסרבת להתנתק מבני המשפחה. ואילו כעת, בספר השלישי, הקוראים מוכנסים לעלילת מתח בחסות לילה, וחברהּ החדש, הכלב רמבו, שיהפוך במהלך היצירה ליום בשל לובנו.

מקום ייחודי יש להקדיש לפואטיקה הפוליפונית המפתיעה של הספר, המאפשרת התוודעות לכלל הדמויות, כאשר כל דמות מספרת את הצד שלה בסיפור, בגוף ראשון. כל פרק מוקדש לדמות אחרת, וביחד, נבנה סיפור העלילה המלא. זוהי טכניקה ספרותית המאפיינת, על פי רוב, ספרים למבוגרים, וניכר כי רינגל אמיר מייבאת אותה אל ספרות ראשית הקריאה באופן מוצלח. ההכרות עם כל דמות בנפרד מאפשרת הבנה מורכבת של הדמות ומניעיה, וקוראת תיגר על מושגי ה"טוב" וה"רע". שכן בסיפור מופיע בני לקרדה, אדם שחוטף כלבים ומחזיר אותם לבעליהם לאחר שמוצע למוצא פרס כספי, ובהמשך, מוכר סודות מדינה למדינת האויב אכזריסטן. קל מאוד ליצור משוואה של טובים ורעים, ולקדם ראייה אנטי-הומאנית של דני לקרדה. אולם בסיפור אנו מתוודעים לפן נוסף שטמון באותו נוכל, הדאגה לתינוק שעובר התעללות מידי המטפלת שלו. הצגה זו של הדמות, על מלאותה הפסיכולוגית וההתנהגותית, מאפשרת לקוראים לחלץ את הטוב ואת הרע הגלומים באדם ולבחון את השטחים האפורים שבין שחור ללבן. כפי שאנו מקבלים תמונה מלאה של דמות ה"רע", כך גם בעלי החיים, שמוסרים את גרסתם לסיפור בגוף ראשון, מוצגים ביצירה על מורכבותם ולעתים, באופן הממחיש כי הם נעלים על בני האדם המקיפים אותם. במרבית היצירות לילדים, בעלי החיים מתפקדים או כסוכנים של רעיון/תכונה, ולמשל השועל הערמומי והנמלה העמלנית, או כבני אדם מואנשים. ואילו בלילה במרדף אחר בני לקרדה, בעלי החיים הם ישויות עצמאיות, שאינן מחקות את התנהגותם של בני האדם, ויש להם דרכי פעולה משלהם, מניעים משלהם ודרכי תקשורת ייחודיות. לדוגמה, הכלב רמבו נאמן לבני לקרדה שאסף אותו מן הרחוב, אולם נאמנות זו אינה מבטלת את תחושת האחריות שלו כלפי כלבים אחרים ומכאן רצונו למנוע את חטיפתה של לילה על ידי בני לקרדה. דוגמה משעשעת ניתן לאתר בדיאלוג הכלבי/ילדי בין לילה למיקה. לילה מבינה שמיקה אינה בקיאה בטכנולוגיות ולכן היא מובילה אותה אל יובל, בן כיתתה, שכן ברור לה שרק יובל יוכל לפצח את התרמית שמבצע בני לקרדה. לילה אף יודעת להבחין בין שני הילדים המאוהבים במיקה, וניכרת העדפתה את יובל, על פני אדם הכריזמטי.

האתגר הטמון ברומן ראשית קריאה הוא העברת סיפור מורכב באופן נהיר המתאים לכישוריו של תלמיד המצוי בראשית שלבי הקריאה. לילה במרדף אחר בני לקרדה מספק לקוראים (בכתות ב'-ג') חווית קריאה סוחפת ומענגת. זהו לא סיפור מתח, למרות שהוא מותח. זהו בעיקר סיפור על מורכבותם של החיים ועל האנשים השונים המאכלסים את עולמנו – בני משפחה אהובים, אנשים שונים שנספחו אל המשפחה כמו אלכס החייל הבודד שאומץ על ידי סבתא שרה, וכן אנשי שוליים, דוגמת בני לקרדה, שבעברו שימש כפועל טקסטיל ועם פיטוריו הפך לחסר בית ובהמשך לפושע. ובמקביל לעלילה העמוקה ויוצאת הדופן, נשזרים איוריה עוצרי הנשימה של ליאורה גרוסמן, איורים שהם שיר הלל לרגישות אנושית ויש בהם כדי להעצים משמעותית את חווית הקוראים.

סוד של מישהו אחר מאת אור-לי רובינשטיין קצפּ

סוד של מישהו אחר

כתבה: אור-לי רובינשטיין קצפּ. איורים: כרמל בן עמי. הוצאת הקיבוץ המאוחד.

סוד של מישהו אחר תמונה

ספרות הילדים הישראלית ממעטת להתייחס לאלימות המופנית נגד ילדים. מרבית ההתייחסויות לנושא זה הן ביצירות המתארות את האלימות בה נתקל הילד בבית ספרו – בין אם מדובר בחרם ובין אם מדובר בבריונות. מיעוטן, נדרשות לאלימות מינית או נפשית. לאחרונה אף נוספו יצירות המתארות אלימות ברשת ובכך הורחב מעט מוקד ההתייחסות לתופעה. הסיבות להיעדר מגוונות: רצון לדחות את הדיון באלימות לגיל מתקדם יותר, ראייה בחוויית הקריאה ככזו המקדמת רגשות חיוביים ומכאן הדרתם של מקרים אלימים לטובת תיאור מציאות רצויה והרמונית וכן, העובדה שספרי ילדים נכתבים על ידי מבוגרים שאינם ששים לחשוף בפני הקוראים הצעירים את חולשותיהם.

ספרה החדש של אור-לי רובינשטיין קצפ, סוד של מישהו אחר, מתאר אלימות פיזית של הורה מזווית מרתקת ורגישה. גיבורת הסיפור גיל, מגלה שחברתה הטובה גאיה, היא ילדה מוכה. הספר עוקב אחרי גיל, ולא אחרי גאיה, שכן גיל חווה קונפליקט באשר לסוד אותו גילתה – האם לספר על כך למבוגר, או שמא לשמור על נאמנותה לגאיה, כפי שזו דורשת ממנה?

משום שלפנינו יצירה עמוקה ומרובת-רבדים ולא סיפור דידקטי, הסיפור מאפיין בדקדקנות את עולמה של גיל ונדרש למאפיינים רבים בחייה. חברותה עם גאיה היא חברות של שתי אוהבות ושונות. האחת בלונדינית, שקטה, מופנמת וצייתנית, ואילו השנייה ברונטית, אקסצנטרית, בעלת ביטחון עצמי, חזקה, אולם אינה מצטיינת בלימודיה. אלו שני הפכים שמשלימים זה את זה, וניכר, כי הקושי של גיל להכיל את סודה של גאיה נובע מהתפקיד שנטלה על עצמה בתור מגינתה של גאיה. גיל מכה את הילדים שנטפלים לגאיה בבית הספר ומנסים לנצל את חולשתה; גאיה וגיל מבלות זמן רב אצל סבתה של גיל, בילוי המנוגד לחייה של גאיה בביתה המנוכר והמאיים, בו שולט ההיעדר – ההיעדר הפיזי של ההורים-העובדים שעות רבות, כמו גם היעדרם של ביטחון, אהבה והגנה. בנקודה בה מגלה גיל שאמה של גאיה מכה אותה, היא נאלצת לחשוב מחדש על העולם שמקיף אותה. על יחסי הורים וילדים ועל הסיבות לאלימות, אותה אלימות שהיא עצמה נוקטת בה בבית הספר כנגד ילדים אחרים. גאיה מסבירה לה שהמקור למכות הן "טעויותיה", ושאמה מכה אותה כאשר היא "טועה" – מתארגנת באיטיות, מפילה כלי ושוברת אותו, מאבדת את הפקק של משחת השיניים וכדומה. כאן אנו רואים כיצד הילד המוכה מבצע רציונליזציה של מעשי הוריו ולמעשה מאשים את עצמו באלימות המופנית כלפיו וחף מכל ביקורתיות. גאיה מאמינה שאמה תפסיק להכותה כאשר היא תפסיק לטעות ורואה באלימות כלגיטימית. עם זאת השמירה על הסודיות – בגדיה הארוכים, הפחד שמא הדבר יתגלה – מראה כי לצד האמירות המוצהרות קיים רגש אחר ומתנגד, תחושת בושה שעולה מתוך הבנה בלתי מנוסחת, כי מדובר בדבר שלא צריך לקרות.

גיל מתאמצת לשמורה על סודה של גאיה, אולם סבתה גורמת לה לשתף אותה בסוד, ואף פועלת לאחר מכן על מנת להקל על חייה של גאיה. הבנתה המהירה של הסבתא היא תוצר של הכרות קודמת עם מקרה דומה, שבו חברתה הקרובה של הסבתא, בטי, סבלה מאלימות מידי בעלה ועזבה אותו. בְמקום זה נחשפים הקוראים לאלימות מסוג נוסף – אלימות נגד נשים המתקיימת בתוך זוגיות, ונוצרת הקְבלה בין גאיה לבטי. זאת על מנת לחדד את העובדה שאלימות הנכנסת לביתו של אדם הופכת את הבית ללא-בית ומכאן שיש לעזוב בית זה או לספר על הדבר לאדם קרוב. שכן לא רק הילד המוכה מבצע רציונליזציה ושומר את סודו ובכך מחמיר את מצבו, אלא גם האשה המוכה נוהגת כך ולכן מתקשה לעזוב את המקרבן. הבושה, ההאשמה העצמית ותחושת אזלת היד – חוברות ויוצרות השלמה מסוכנת עם המצב. בדומה לסבתה של גיל שהצילה את חברתה הטובה מידיו של גבר אלים, כך מצילה גיל את גאיה מידיה של אם אלימה.

קיים קושי של ממש לכתוב רומן ראשית קריאה אשר משלב בין הווי הילד – בית הספר, מערכת היחסים עם ההורים, הסבים והאחים – לבין תמות אוניברסליות שחשוב שילדים ייחשפו אליהן. בניסיונה של ספרות הילדים להיות אופטימית ולהדגיש את הילדות השלווה והמאושרת, היא מייצרת תמונה כוזבת של ילדות ולמעשה מעודדת את השתקתם של ילדים שילדותם אינה הרמונית ומלאת אהבה והגנה. סוד של מישהו אחר הוא רומן ראשית קריאה מופתי, המאמין ביכולתם הקוגניטיבית והרגשית של קוראיו לעכל תמות מורכבות יותר, כמו אלימות בתוך המשפחה, וזאת, מבלי לאבד את האמונה בערך החברות, במשפחתיות ההרמונית ובנאמנות לעצמך. סוד של מישהו אחר אינו ספר העוסק באלימות, אלא דווקא באהבה. שכן אהבתה של גיל כלפי גאיה היא זו שמסייעת בסופו של דבר לגאיה לחשוף את סודה ולחזור ולחייך, כפי שמוצג בפנינו באיור המסכם. מי שתוארה בתחילת היצירה כשתקנית וכמופנמת, מחזירה לעצמה את קולה ואת חיוכה.

מגיל: 7

קלידוסקופ מאת חוה ניסימוב

קלידוסקופ. כתבה: חוה ניסימוב. איורים: כנרת גילדר. טל-מאי / ידיעות ספרים.

קלידוסקופ

 

הסיפור החשוב קלידוסקופ ממחיש את הכוח העצום הגלום בסיפור ילדים המנצל את האסטרטגיות הפואטיות העומדות לרשותו. הוא ממזג בין טקסט, הנאמן לנקודת מבטה של הילדה-הגיבורה וכולל פערים רבים הנוצרים לאור נקודת מבט ילדית הנעדרת תשובות לשאלות רבות, לבין איורים, שתפקידם אינו רק להמחיש את הכתוב בטקסט אלא לפתוח שכבת משמעות נוספת, שכן תפקידם העיקרי הוא לייצג את עולם הנפש של הגיבורה, עולם שאינו ניתן להמללה וכך נבנה סיפור מורכב ורגיש שכולו שתי וערב של גלוי וסמוי – סיפורה של ילדה בזמן מלחמת העולם השנייה, החווה את המלחמה ומוראותיה (משגרה לחיים בגטו, מחסור, מות אב, היעלמות הסבים, מציאת מסתור אצל גויה והמרת זהות), שורדת ועולה עם אמה לישראל.

בראש ובראשונה מתכתב הסיפור (על מילותיו ואיוריו) עם קביעתו של אדורנו לפיה לא ניתן ליצור אמנות בזיקה לשואה ("לכתוב שירה אחרי אושוויץ זו ברבריות"), ומפריך אותה, שכן היצירה מקפלת בתוכה יצירה נוספת ובכך מראה את תפקידה של הטראומה כמעצבת אמנות: התבוננותה של אוה בקלידוסקופ יוצרת השלכה של רגשותיה על הקלידוסקופ ולמעשה הופכת את האמנות הכללית והתבניתית של הקלידוסקופ לדבר אישי, לשיקוף של עולמה הנפשי שחווה טלטלה איומה, כפי שהסיפור הקולקטיבי וההיסטורי של שואת היהודים הופך בסיפור קלידוסקופ לסיפור אישי, פרטי ופיוטי. כלומר, טראומה שהיא מטבעה רגשית ונעדרת מילים יכולה להיות מיוצגת דווקא על ידי אמנות וגדולתו של המעשה האמנותי טמונה ביכולת שלו לתרגם את ההתרחשות ה"גדולה" להתבוננות "קטנה" – אישית, פרטית, חד פעמית, אולם גם ניתנת להבנה ולהזדהות.

כאמור, הנאמנות לנקודת מבטה של אוה, מספרת-ילדה שחווה אירועים שאת חלקם היא אינה מבינה, מַבְנה טקסט המוסר אמנם אירוע היסטורי אולם זה מועבר כאירוע פרטי בעל שפה פרטית וילדית אשר אינה נאמנה לשפת המבוגרים, שכוללת מרכיב בולט של סיבתיות. כדוגמה לכך תהליך הגטואיזציה, מתואר במילותיה של אוה כך:

הדירה שלנו כבר לא רק שלנו.

באים אנשים רבים עם צרורות.

הם גרים אִתנו.

הדירה גם שלהם.

כבר אין לי חדר משלי.

בחדר שלי גרה משפחה.

המיטה שלי בחדר של אמא

עם עוד שתי נשים וילדה.

הן ישנות על מזרנים.

צפוף ולא נעים.

הן כל הזמן משתיקות אותי.

כל יום נעלמים אנשים.

דודים, דודות, בני-דודים, שכנים.

לי לא מספרים לאן הם נוסעים (עמ' 46-47).

התיאור שלעיל משרטט את המציאות מבעד לעיניה של ילדה שמנסה לפרש את המציאות החדשה, אולם המשפטים הקצרים והחריזה, מעניקים לתיאור נופך פיוטי ורגיש ומונעים גלישה לנטורליזם. זוהי פרוזה שירית שנכתבה על ידי משוררת מיומנת שעושה שימוש מדויק באסוציאציות הנבנות סביב מוטיב וכפי שראינו בקטע שלעיל, המוטיב הוא היעדר מרחב, וכל משפט מעניק פן נוסף שלו ומרחיב את המעגל. כך נוצר קשר שאינו סיבתי, אשר בתחילה נראה אף כבלתי מובן, הקושר בין העובדה שהדירה הופקעה מהגיבורה ומאמה, לבין העובדה שנעלמים אנשים.

כך גם תיאור מותו של האב:

אחרי זמן אמא אומרת,

"בואי, הולכים לאבא."

אנחנו מגיעות לגן גדול ויפה,

ובו עצים ואבנים גדולות ועליהן אותיות.

"את תוכלי לדבר אל אבא," כך אמא אומרת,

"אבל הוא לא יענה לך" (עמ' 40-41).

זהו תיאור הַרְאייתי המראה סיטואציה במקום להגדירה. הספרות הגדולה נשענת על הַרְאיות ולא על הגדות (telling), שכן היוצר מראה מציאות ומעניק לקורא את הכוח למשמעה, ונמנע מאמירה מפורשת של הדבר. הילדה מוּבלת אל בית הקברות, אולם לא נאמר לה "אביך מת". וכאן שוב הפרוזה השירית מצליחה לתאר את האירוע הקשה מבלי לגלוש לפאתוס או לנטורליזם.

אסטרטגיה פואטית נוספת, ההופכת את הסיפור למורכב וחותרת תחת ההצגה הפשטנית שאפיינה את סיפורת השואה לילדים שקידמה נרטיב של שואה ותקומה, מעין תיאור של מלחמה וטראומה שבסופן "עליה מאושרת" וסוף סגור, היא הבניית סיום היצירה. אם מרבית סיפורי השואה לילדים מסתיימים בהגעה לישראל – הגעה שיש עמה ביטחון, שמחה ותחושת שייכות המוחקים את העבר, בקלידוסקופ ההגעה מתוארת כאמביוולנטית. השמים כחולים, השמש זורחת, "יש המון תפוזים", אין יותר סיוטים בלילה, אולם שוב יש להתרגל. שם חדש, עולם חדש ובעיקר תקוותה של אוה להתאחד עם הקלידוסקופ ועם תמונת אביה שנלקחו ממנה. וכאן אין הכוונה לפריטים ברי קיימא אלא לזהות השורשית שמייצגת תמונת האב, וליכולת להתמזג עם יצירת אמנות שמומשה על ידי הקלידוסקופ. שכן הזיכרון מורכב מאנשים אהובים וכן מיצירות אמנות שנחרתות בנפשנו. אדם, בן-דודה של אוה, הסביר לה, שבקלידוסקופ שלה נמצאת אמריקה. אולם היא רואה בקלידוסקופ את פחדיה, כשהם מולבשים על חיות, תסריטים שנאמרים מעל לראשה והופכים לתמונות, את פולין בתקופת המלחמה, אולם גם נחמה ותקווה לעתיד אחר-

"הג'ירפה היא הכי גבוהה, והיא קוטפת לי

תפוחים ואגסים מן העצים.

הפירות מתוקים כל כך.

אני מבקשת עוד ועוד (עמ' 50).

עבור אוה, הקלידוסקופ הוא בה בעת גן העדן וגן העדן האבוד; שכן אותה היצירה יכולה לייסר, אך גם לנחם. לייצג את הפחדים הכמוסים, אולם גם להכיל שאיפות לעתיד. וכאשר אנחנו בוחרים סיפור שיתווך את השואה לילדים, נבחר בקלידוסקופ שמתאר בקווים עדינים סיפור הינצלות, אולם בה בעת מדגיש, כי הינצלות זאת קשורה בקשר גורדי להיאחזות ביצירת האמנות. וכאשר מדובר בניצולי שואה, הרי שכפי שהראה פרימו לוי בספרו הזהו אדם?, בנקודת השפל הגדולה ביותר, האמנות היא ששומרת על אנושיותו של האדם מפני אלו המאיימים לאיינה.

גילאים מומלצים: 7-9

גִּבּור מאת מיה סביר: להתחיל את כתה א' עם ספר מקסים

גִּבּור. כתבה: מיה סביר. איורים: איה גורדון-נוי. ידיעות אחרונות.

image_gibor_master(1)

הסיפור גיבור משתייך לז'אנר ספרי המעבר לבית הספר. אנו פוגשים בעִדו כמה ימים לפני תחילת שנת הלימודים, תקופה מרגשת אולם מלאת חששות, שמרביתם אינם נאמרים. עדו מבחין בגור בוכה ליד ביתו ומאמץ אותו. הוא משכנע את אמו שתאפשר לו לגדל את הגור, ומחליט לקרוא לו גיבור. עדו מטפל בו במסירות ודואג לסיפוק צרכיו הפיזיים והרגשיים. הסיבוך מתחולל ביום המפגש הראשון עם המחנכת, שכן עדו מסרב להשאיר את גיבור בבית ולאחר מאבק באמו לוקח אותו לפגישה. בהמשך, הוא מסרב להיכנס לכתה ביום הראשון ללימודים, שכן הוא חושש להשאיר את גיבור לבד בבית ומפגין דאגה לגורלו של הכלב, חסר האונים.

הבחירה לטפל בחרדות שחשים ילדים טרם המעבר לבית הספר באמצעות התקת המיקוד ליחסיו של עדו עם גיבור מרתקת, והופכת את הסיפור למורכב ולמעניין. גיבור, הגור, מתפקד בסיפור בכמה מישורים שונים. הוא התירוץ לאי ההליכה לבית הספר, לחשש מפני המפגש הראשוני עם המורה ועם בית הספר – מרחב גדול ומאיים שבו יש אנשים בלתי מוכרים. עדו משליך את פחדיו על גיבור שכן אין הוא מבטא את אשר על לבו. עם זאת, גיבור מסמן את המעבר של עדו מתקופת הגן והילדות המוקדמת, אל תקופת בית הספר, שבה מתחיל תהליך התבגרותו. המעבר מילד מטופל על ידי הוריו לילד המטפל בגור באחריות, רגיש לצרכיו וער לפחדיו, מצביע על עדו ככשיר להתחיל את לימודיו וחותם את תקופת הגן.

עניין נוסף שיש לציינו הוא הז'אנר הספרותי אליו משתייך הסיפור. מרבית ספרי המעבר לכתה א' נכתבים בפורמט המוכר של ספרות לגיל הרך בעוד שגיבור נכתב כרומן ראשית קריאה. הוא ארוך יותר מספר לגיל הרך, אולם קצר יותר מרומן לילדים ומכיל איורים רבים ומרהיבים. הדבר מאפשר להקריא לילד העולה לכתה א' את הסיפור בהמשכים ולהכין אותו לא רק לכתה א' אלא גם להתמודד עם טקסט ארוך ומורכב יותר. סיום הסיפור גם הוא מאותת לנמען-הילד על כך שאמנם כתה א' מצריכה בגרות מסוימת, אולם עדיין תלמיד כתה א' הוא ילד, וכלל המבוגרים המופיעים בסיפור מנסים לסייע לעדו במצוקה שהוא מעלה. המחנכת מאפשרת לו להיכנס לכתה כשיחליט שהוא מסוגל להיפרד מגיבור. הוריו יושבים איתו מחוץ לכתה ומנסים לשדלו להיכנס ללא גיבור, אולם אינם מפעילים עליו מרות. ואילו שומר בית הספר מציע שגיבור יחבור אליו ויסייע לשמור על בית הספר בשעה שהילדים לומדים. פתרון זה מאפשר ניתוק הדרגתי ולא אכזרי מגיבור, המייצג עבר ועתיד גם יחד: את השלב האגוצנטרי שבו כל גחמה ממולאת ומנגד, את המעבר לשלב הסוציוצנטרי שבו הילד דואג לאחר ומרוכז בצרכיו של האחר וברווחתו. באמצעות גיבור לומד עדו לעמוד על שלו, לסייע לחלש ממנו וכמובן, שאם גיבור מצליח להתגבר על פחדיו ולהיות לבד, גם בעליו מצליח בכך ונכנס לכתה א'.

מגיל: חמש וחצי. מומלץ להקראה טרם תחילת שנת הלימודים הראשונה, יחד עם אלי פורש כנפיים של נגה אלבלך ואור ומור עולים לכתה א' של גלילה רון-פדר-עמית.

מהפכה בחדר הילדים מאת צ'ארלס קיפר

מהפכה בחדר הילדים. כתב: צ'ארלס קיפר. תרגום: ליאור בצר. איורים: ליאת אלוף.

הסיפור מהפכה בחדר הילדים (ידיעות אחרונות ורימונים) עוסק בשינוי ובהשלכותיו. הוא מורכב מסיפור מסגרת ומסיפור פנימי על מנת שלא להעצים את הדרמה הנפשית בה נתונה סופי, הדמות המרכזית ביצירה. הסיפור החיצוני עוסק בשינוי שחווים צעצועיה של סופי לאחר שהיא מקבלת כלבה חדשה בשם ליידי. סופי כה שמחה בכלבתה, שהיא שוכחת את צעצועיה הישנים ומותירה אותם עזובים.

הסיפור הפנימי עוסק במחלתו של אביה של סופי. המחלה אינו מתוארת בפרוטרוט והמסירה חלקית ונאמנה לאופן שבו ילדים מלקטים פירורי מידע על אודות נושאים "למבוגרים" המתרחשים מעל לראשם. האב מתאשפז בבית החולים למשך שבוע, שבמהלכו סופי זוכה בפינוקים רבים. אלו, אינם מוחקים את הגעגוע והדאגה המרחפים באוויר, עד לפגישה המחודשת עם האב בבית החולים ולשחרורו עם החלמתו.

מחלת האב מובילה לשינויים רבים בחייה של סופי: אביה "עבד פחות ושיחק יותר" (עמ' 20) ואף הִרשה לה לאמץ את ליידי. סופי זוכה בחברה לה נכספה, אולם צעצועיה חווים את התוספת למשפחה באור שלילי, שכן שינוי חיובי עבור אחד, יכול להוביל לשינוי הנתפס כשלילי אצל אחר. הצעצועים מתייעצים בדבר דרך הפעולה המתאימה למצב: המספריים מציעים לנקוט בשיטות אלימות וחותכות ואילו המכחול מציע "להשתמש בכוח, אבל בעדינות יותר" (עמ' 28). נדמה שמדובר באוקסימורון – כוח עדין – אולם צעצועיה של סופי מחליטים להנכיח את קיומם באופן שלא יפגע לא בסופי ולא בליידי ובכך מחזירים את סופי לחייהם. זוהי כמובן אלגוריה המעמתת את הנמענים עם מושג הדחייה ומראה שמדובר במושג הפיך.

הסיפור כולו מסופר על ידי עטו של האב, שכן גם העט חווה שינוי לנוכח כניסת המחשב לחיי בעליו. ועם זאת, למרות שהאב עושה שימוש רב במחשב, בסופו של דבר העט הוא האחראי לסיפור. קִדמה ושינוי לצד כוחות יציבים של אהבה, משפחתיות ועבר, מתערבלים יחד וממחישים את הקשר המיוחד בין חיים ליצירה, בין שאיפה לשינוי לבין רצון לשמר את הקיים.

מגיל: 5, מצוין כספר ראשית קריאה במהלך כתה א'.

סלפי אחד יותר מדי מאת דנה אבירם

על הרומן סלפי אחד יותר מדי מאת דנה אבירם (ידיעות אחרונות, קוראים)

שתי קריאות שונות מזמין הרומן החדש של דנה אבירם, סלפי אחד יותר מדי. קריאה ראשונה היא קריאה ז'אנרית, המתמקדת בעלילת הרומן, כרומן ווידויי הנמסר על ידי מספרת בגוף ראשון המשתפת את הקוראים בחוויותיה הקשות ובתחושות האשמה שלה לנוכח סלפי מיותר שצילמה את עצמה והופץ ברבים. הקריאה הז'אנרית תעגן את הרומן בנישת ה"רומנים לבני הנעורים", המציגים גיבור בעל פרופיל זהה לדמותם של קוראיו, נער או נערה אוניברסליים המוצגים על רקע משבר כלשהו, כאשר הרומן עוקב אחר התמודדותם עם המשבר, עד ליציאה ממנו. ז'אנר ספרות בני הנעורים מתאפיין לעתים באסקפיזם הנאמן לראיית המבוגרים (הכותבים את היצירה) את בני הנוער, כמנותקים מהקשרים חברתיים ופוליטיים נרחבים, ועסוקים בחייהם היומיומיים, קרי, בעולמם הבית ספרי ובעולמם החברתי בלבד. רומנים רבים לבני הנעורים במאה ה-21 משרים על הקוראים תחושה על-זמנית, שכן הסיפור מתרחש בתקופה שאינה מוגדרת דיה הואיל והמיקוד הוא בספֵרות נפשיות ורגשיות ועיצוב הסביבה – התרבות, החברה המקיפה את הגיבור, היבטים פוליטיים או לוקאליים – כמעט ואינו נוכח בהם. ואכן, הרומן סלפי אחד יותר מדי מציג את דמותה של טל, נערה הלומדת בחטיבת הביניים, ונדרש בהרחבה לעולמה הפרטי ולקושי החברתי שהיא חווה לנוכח מעבר דירה מדרום הארץ אל רמת השרון, כמו גם לקושי שלה בלמידת הקודים החברתיים אותם עליה להפנים כדי להשתלב כהלכה בבית ספרה החדש.

קריאה שנייה של הרומן תבקש לראות בו רומן ריאליסטי המקפיא את "רוח התקופה". כבר משמו של הרומן עולה התמה שתופיע בו – המחיר שתשלם נערה עבור סלפי שצילמה. הסלפי כמנהג חברתי שהשתרש בשנים האחרונות (ומאפיין בני נוער ומבוגרים כאחד) הוא כשלעצמו ז'אנר מעניין. צילום עצמי המוחק לחלוטין הקשר מרחבי, היסטורי וחברתי. האדם המצולם מנציח את דמותו, עומד במרכז התמונה ובדרך כלל מדווח היכן התמונה צולמה, שכן הסלפי הוא מיקוד באני תוך מחיקת הסביבה והוא מצריך תיווך ותרגום עבור קהל הצופים. ניתן לראות בסלפי ביטוי של נרקיסיזם מוקצן ומנגד, נאמנות לעצמי האינדיבידואלי. בספריה של דנה אבירם (ולמשל כוכב ברשת, בו נער מפלס את דרכו לכוכבוּת דרך סרטוני יוטיוב וחווה את מחירה האכזר של התהילה, עד להבנה כי זו לא הדרך בה ירצה לחיות), היא עוקבת אחרי השימוש שעושים ילדים ובני נוער במדיומים החדשים, שאינם נהירים תמיד למבוגרים. בספרה החדש הפלאפון, הווטסאפ (על קבוצותיו המרושעות), הפייסבוק והסקייפ – הופכים האלוהים החדשים של בני הנוער ומשקפים את התקופה בה אנו חיים. העיסוק במדיומים אלו מוצג וכן השפעותיו הבולטות – התרדדותה של השפה, הניסיון "לדבר כמו כולם", העדריות הסוחפת, הפער בין מה שמרגישים לתדמית שמציגים ברשתות החברתיות, המפגש האישי פנים-אל-פנים המומר במפגשים וירטואליים, תחושת הבדידות בעולם שבו אתה נמדד על בסיס כמות הלייקים בה זכית.

יותר מכל דבר אחר, מראה הרומן של אבירם את האלימות במופעיה החדשים. אלימות מהירה, שאינה מותירה חותם על הגוף או נשמעת במרחב. המרחב הבית ספרי משתנה לחלוטין בעקבות כניסת הרשתות החברתיות. לא עוד קללות ותגרות, אלא שורה של אלימויות מקוונות: קבוצות ווטסאפ המדירות חלק מילדי הכתה, שימוש לרעה במסרים ובתמונות, הפיכתם של בני נוער לאובייקט התלוי במתבוננים המדרגים, מעריכים או משפילים, וכמובן, המחיר הנפשי שמשלם הקורבן. גיבורת הרומן טל, אשר עוברת עם משפחתה מבסיס חצרים בדרום הארץ לרמת השרון, נאלצת על מנת להשתלב ללמוד את הקודים החברתיים החדשים ולוותר כליל על אישיותה הקודמת. השינוי שמתחולל בה הוא שינוי חיצוני ופנימי כאחד. כפי שחברותיה מבהירות לה מה מותר ללבוש  ומה אסור, כך הן מהוות בשבילה מודל לחיקוי באשר לצורת הדיבור הנאותה וכן באשר לאופן שבו עליה להתנהל בבית הספר, אם ברצונה להשתייך לצד הנכון. הנערה שנודעה במקום מגוריה הישן כמשוררת חווה משבר זהות לנוכח המעבר המהיר שנכפה עליה. היא מוותרת על מראיה, על תחביביה, על העדפותיה האישיות, לטובת העדריות הסוחפת של חברותיה, ואף זוכה לחוות אהבה ראשונה. היא מתאהבת ממבט ראשון בשון, נער המבוגר ממנה בשנתיים. שון מצדו מפגין רגש התאהבות הדדי, מחזר אחריה, אולם ההתאהבות בו הופכת לאכזבה מרה. אנלוגי לשון הוא רועי, ידידה הטוב מאז היו ילדים. גם רועי מאוהב בטל, אולם נותר בנישת "החבר הטוב". בעידן הסלפי, פנימיותו ואהבתו שאינה תלויה בדבר, אינן מאפשרות לטל להשיב לו אהבה.

הספר סלפי אחד יותר מדי נקרא בנשימה עצורה. דנה אבירם היא סופרת מיומנת המרתקת את קוראיה ומצליחה להכניסם לנבכי נפשו של הנער אותו היא בוחרת לתאר. ברומן זה היא מצליחה, לראשונה, לא רק לחשוף את עולמה הפנימי והתנסויותיה של טל (וראו הרומן טורף ברשת שעקב אחרי ניצן, ילדה שנפלה קורבן לפדופיל וחששה לשתף את הסביבה במערבולת אליה נקלעה), אלא לשקף לקוראיה את רוח התקופה. אין לפנינו יצירה דידקטית המבחינה באופן שרירותי בין ה"טוב" המזוהה עם העולם ה"ישן" לבין ה"רע" המזוהה עם העולם ה"חדש". זוהי יצירה ביקורתית הבאה להוקיע את תופעת האלימות ברשתות החברתיות, הנגרמת כתוצאה מאי ההבנה של כוחן ושל השפעתן על הקורבנות. אי הבנה זו מאפיינת את בני הנוער כמו גם את עולם המבוגרים – הוריה של טל ונציגי בית הספר, העורכים לטל שיחת בירור ומבטיחים לתמוך בה, אולם אינם מבינים שאין המדובר במקרה פרטי אלא בתופעה חברתית. לא בכדי בחרה אבירם לציין שאמה של טל עוסקת בחקר מגדר; שכן גם המודעות הפמיניסטית לא יכולה ללחץ המופעל על נערות להשתמש בגופן על מנת לזכות בפופולאריות – לחץ המופעל עליהן מצדן של נערות אחרות ולאו דווקא מצדם של נערים.

כתוצאה מסלפי אחד מאבדת טל ברגע את חברותיה, את הנער שאהבה, ואת כבודה העצמי וחווה משבר נפשי. מתוך המשבר היא צומחת. מבקרת את עצמה אולם גם את הסיטואציה אליה נקלעה. מחלצת בחזרה את עצמיותה שאבדה. וכתמיד, בכל הקשור לאלימות מסוג זה, שאינה מוגדרת כפלילית – המקרבן ממשיך בחייו ולא ניזוק, ואילו הקורבן מאחה בהדרגה את פצעיה. בעולם ה"חדש" יש אמנם קפיטליזם מוקצן, שטחיות, ונצרכת יכולת משחק והסתרה. ועם זאת, הרמזים התקופתיים המפוזרים ברומן, ולמשל, הספרים אותה קוראת חברתה של טל, ענת – פלא (ר"ג פלאסיו), אשמת הכוכבים (ג'ון גרין), הם עדות לכך שהמדיומים ה"ישנים" עודם נוכחים והשפעתם עדיין מורגשת. ספרים אלו מהדהדים את ההתנסויות המורכבות אותן חווים בני הנוער, ואף מטשטשים את הגבולות בין חייהם של נערים לחייהם של מבוגרים. לא בכדי, הרומן סלפי אחד יותר מדי נדרש לשינוי שחווים הוריה של טל כתוצאה מן המעבר. כאן נשברת התפיסה של המבוגר כבעל אישיות מעוצבת ויציבה, לטובת תפיסה חדשה, המראה שבני נוער ומבוגרים כאחד מתעצבים לאורם של משברים.

סיפורה של טל ממריא מסיפור אישי לסלפי של דור. הקריאה בו מעציבה את המבוגר (וחושפת אותו למתחולל בעולמם העכשווי של חלק ניכר מבני הנוער), אולם מהווה גם מראה-משקפת עבור בני הנוער החיים במציאות המתוארת ומכירים היטב את כלליה, לא תמיד אוהבים אותה ולעתים מנסים שלא לקחת בה חלק, אך ללא הצלחה. ועם זאת, הניסיון להקפיא תקופה צולח בגין שבירת הסטריאוטיפ של מהו בן נוער. שכן רומן החניכה של טל אבידן חושף אותה (ואת הקוראים) לאפשרויות קיומיות שונות. להיות חלק מחבורתן של הבנות המקובלות בכתתה, ולמחוק את ייחודה? להישאר הדמות שהייתה בעודה חיה בדרום, תמימה ובלתי נגועה בצורות התקשורת החדשות? לחבור אל קבוצת ה"חנוניות", להישאר בכתה בהפסקות ולקרוא ספרים ובכך להתרחק מהאלימות הסובבת, אך גם להימנע מן החיים? בחירתה האמיצה של טל היא להשתייך לכלל הקבוצות במקביל. זוהי בחירה שמפגינה אמון מלא ביכולת של בני הנוער לנווט בין זהויות שונות, בחירה המראה שבני הנוער אמנם משתמשים בסלפי אולם מודעים לכך שהוא מציג זהות אחת, זמנית ומצומצמת בלבד שלהם, בהתאם לדרישות התקופה.

מגיל: 10