שלוש ילדות ש… מאת נורית זרחי והילה נועם

אין לי מה לומר ביחס לספרן החדש של נורית זרחי והילה נועם "שלוש ילדות ש…" (הוצאת טל-מאי), מלבד לבקר את העובדה, שבתום הקריאה שאלתי את עצמי – מתי יתפרסם ספר ההמשך?

נדמה שכבר הכול נכתב ונאמר על חברות בין ילדים או ילדות. והנה בא הקומיקס הגאוני שלפנינו, והופך את הקערה על פיה. לכאורה – זהו סיפור על הצלחה ואושר. לא על חרם או בריונות. לא על ילד "אחר" ומודר. פשוט שלוש חברות טובות שמבלות זמן רב יחדיו, הן בבית הספר והן לאחר בית הספר. למתבונן מהצד זוהי הרמוניה של ממש. לכן חלק מהילדים שמקיפים את אותה חבורה, רוצים להצטרף לשורותיה.

מושג ה"חבורה" מושרש היטב בספרות הילדים הישראלית, בין אם מדובר בחבורת "חסמב"ה" (מוסינזון) ובין אם מדובר בחבורתו של ג'ינג'י (רון-פדר-עמית). החבורה מאחדת בין שונים, נותנת טעם של הרפתקה למשתתפים בה, ויותר מכל – מקנה תחושת שייכות. זהו האידיאל הציוני – אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד. אולם זרחי כמו זרחי, מתבוננת במיקרוסקופ על חבורתן של שלוש ילדות ומגלה שהאמת רחוקה מאוד ממה שסיפרו לנו ושהגיעה העת לבחון את המיתוס הקדום בדבר חשיבותן של חבורות ויופיין. החבורה שבמרכז הסיפור נשלטת על ידי ילדה בריונית שפוגעת בדימוי העצמי של חברותיה ונחושה להזיק לסביבתה. החבורה הזאת אינה מפענחת פשעים או תעלומות אלא דווקא מבצעת פשע – גניבה מהקפיטריה הבית ספרית ומחנויות נוספות. התקיימותה מובילה את החברות בה להתדרדר מוסרית בד בבד עם התדרדרותן הנפשית והרגשית.

חלק מתחושת העליונות של בנות החבורה נעוץ בעובדה שהן מצליחות להונות את המבוגרים שמסביבן. לגנוב ממתקים ותכשיטים מחנויות, לגנוב את הפלאפון של עידו, אח של טלי, המנהיגה, ואף לשקר במצח נחושה למורה, שחושדת בהן לנוכח כמויות הממתקים שבילקוטים שלהן. זוהי עליונות שמובילה אותן לאופוריה, לצחוק, ובעיקר – לניתוק סביבתי. הן לא מתעכבות על הנזק שהן גורמות, עד לרגע שבו אח של טלי חושף את המוצרים הגנובים שלהן ומאלץ אותן להחזירם. ברגע זה הן נאלצות לסגת מתחושת הנרקיסיזם המשכרת שמנתקת אותן מהחברה, ולהתבונן באנשים שפגעו בהם.

ה"סוף הטוב" הוא למעשה פירוקה של החבורה במתכונתה ה"מאפיונרית" (כך הן מכנות את עצמן – מאפיה). זהו פירוק שמציל את שלוש הילדות ממערכת יחסים הרסנית שהיו לכודות בה. גם טלי חשה הקלה לנוכח החלטתה לפרק את החבורה עליה פיקדה. וכאן מסתתר עולם של שדרים חברתיים חשובים לילדים, העוסקים במקומות הבלתי מדוברים של החברות: מהי חברות בונה מול חברות הרסנית, הכוח המשחית של הקבוצה, ההבדל בין מנהיג חיובי לשלילי, וכן מתי כדאי לפרוש ממסגרת חברתית מסוימת, שכן לא כל חברות מסבה לפרט אושר או תמיכה רגשית.

עיסוק בסוגיות מוסריות כמו גניבה, שקרים והתחזות אינו שכיח בספרות הילדים הישראלית. על מנת להימנע מטון דידקטי, זרחי ונועם מגייסות הן את האפיזודות ההומוריסטיות, והן את השימוש המועט במילים לטובת ייצוגים גרפיים של החברות (ובמיוחד אהבתי את הציור המסכם, שבו דווקא לאחר שטלי נאלצה להחזיר את הסיכה שגנבה, חברותיה מחכות לה, מוחאות כפיים ומראות לה מהי חברות אמיתית להבדיל מהחברות שהיא נקטה בה, של איומים ושל היעדר תמיכה). בנוסף, אין בסיפור מבוגר מחנך. רק אחיה של טלי מאלץ אותן להחזיר את המוצרים הגנובים, אולם התהליכים הנפשיים והמוסריים שמתחוללים אצלן, מתרחשים ללא סיוע של מבוגר, מה שהופך אותם לאמינים. ראויה לציון המוכרת בחנות התכשיטים. היא כבר סגרה את הקופה, ולכן היא משאירה את הסיכה הגנובה לטלי. אבל המים הגנובים כלל לא מתוקים. הם רק מחריפים את תחושת הכתם שנשאר על הקיר.

הקומיקס הזה, המצחיק לעתים, העצוב לעתים, ובעיקר – המעניין עד כדי חוסר יכולת לקום עד שמסיימים את קריאתו, הוא מתנה נדירה לתלמידי בית הספר היסודי. אלו שמתחילים ללמוד אודות חברות, אודות קבוצות השתייכות, אלו שמתחבטים באשר לטיב היחסים החברתיים שהם רוצים לנהל. ויותר מכל – אלו שמתחילים ליהנות מקריאתן של יצירות מופלאות.

לגילאי: 7-10.

דרקולו מופלא כולו מאת לוסי רולנד ובן מאנטל

יש הורים, שהילד שנולד להם הוא לא הילד אליו פיללו.

כאלו הם אדון וגברת דרקולה שחיים יחדיו "חיים קודרים לתפארת" (בסיפור "דרקולו מופלא-כולו"). לשניים נולד ילד-דרקולה, ושמחתם הגדולה מתעמעמת כשהם מגלים שהעולל "יותר מדי נחמד. הוא לא נושך ועיניו כה כחולות. הוא נראה ילד טוב, מה נוכל לעשות?!".

ההורים המודאגים והמסורים, מלמדים את ילדם כיצד להתנהג "כיאות". לזנק, להבהיל ולהפחיד, אבל דרקולו הבן "רק צחקק והסמיק, והזמין את כולם לכוס תה ורקיק". ואם לא די בכך, הילד טוב הלב והרגיש, בוחל בבגדים השחורים ואוהב בגדים צבעוניים, רצוי נוצצים.

הילדים בסביבה מצפים ממנו להיות מפחיד ומרתיע. אולם גם הם מגלים שהילד-דרקולה הזה אינו ממלא את ייעודו. במקום להפחיד אותם הוא מצחיק אותם. ובמיוחד הוא אוהב את ארונות הבגדים שלהם, כיוון שלהם מותר ללבוש בגדים צבעוניים. במפגש עם ילדה "רגילה" בשם אמילי, שבו השניים מרחפים בעולם, הוא מוכיח לה שהחושך כלל לא מפחיד כיוון שבכל חושך יש אורות רבים – מהאור שמפיצות הגחליליות ועוד אורו של הירח.

דרקולו חוזר לביתו עצוב ומסתגר בחדרו. הוריו, שהיו נחושים להפכו למשהו אחר, מחליטים לשנות אסטרטגיה. הם צובעים את קירות חדרו בצבעים צבעוניים, וכמובן, במרכז הקיר הם מציירים לו שמש גדולה – אותה שמש שממנה עליו להיזהר כיוון שאסור לו לצאת החוצה בשעות האור. ההורים-האוהבים מתפכחים. אהבתם ומסירותם באה לידי ביטוי בכך שהם מפסיקים לנסות לשנות את בנם, ומתחילים לתפקד כהורים של ממש – כאלו שתורמים לשמחה של ילדם ומקבלים את אופיו הייחודי ואת מראהו השונה. אף הפתרון היצירתי שמצאו – שמש מצוירת שתחליף את השמש המסוכנת שאורבת בחוץ מלמד על רצונם לסייע לבנם להשיג את אותם דברים בלתי מושגים, וללמד אותו לעשות כן באופן יצירתי. בסיום הסיפור ההורים מרשים לדרקולו לשחק עם אמילי, וזוהי הרשאה שפירושה התעוררות. הם מבינים שהוא לא נועד להפחיד ילדים, אלא דווקא לאהוב ילדים וליהנות בחברתם.

בשנים האחרונות הרבה מאוד ספרים שכותרתם "קבלת האחר" מאיישים את מדפי הספרים. מרבית הספרים הללו מסוכנים, שכן הילד שמופיע בהם נדרש לשנות את מהותו כדי להתקבל לחברה ולהתאים לדרישותיה. ואילו כאן, החברה שמיוצגת על ידי ההורים ואמילי, היא זו שצריכה להשתנות ולא הילד. והשינוי הוא כמובן הדרגתי. מרגע האכזבה, ועד ההבנה, שאין צורך לשנות את אופיו של הילד. פשוט צריך לשמוח איתו, כי מה לעשות – גלימה עם כוכבים יפה יותר מגלימה שחורה…

בהיבט הפואטי שני גורמים הופכים את הספר למוצלח. ראשית – המעטה הז'אנרי של סיפור ערפדים לילדים. כביכול סיפור מפחיד ומרוחק שלא מדבר על בעיות ריאליסטיות. בפועל, זהו סיפורם של ילדים רבים. ושנית – השימוש בהומור. לא תמיד צריך לדבר בכובד ראש על סוגיות של "אחרות". ניתן בהחלט להציג סיטואציות הומוריסטיות ודרכן להראות את הפער בין הסביבה ל"אחר", פער שאינו גדול כפי שנראה למראית עין. פער שניתן ליישב באמצעות הומור בריא, והכלה. ולא בכדי, החברה הראשונה של דרקולו היא אמילי, ילדה שחורה וליברלית, שגם היא יודעת משהו על שונות, בעולם גזעני.

כמובן שלא ניתן להתעלם ממוטיב החושך. החושך מפחיד ילדים רבים, ולכן הוא הופך להיות מוטיב ביצירה שמתעמתת בהצלחה עם שני סוגי החושך – זה של הלילה (כי "הירח חזק כמו השמש") וזה שנגרם כתוצאה מסטריאוטיפים אודות מה ילדים אמורים להיות וכיצד עליהם להתנהג.

מומלץ בחום לגילאי 5-3.

"דרקולו מופלא-כולו" מאת לוסי רולנד ובן מאנטל, הוצאת הכורסא ומודן.

עוצר נשימה מאת אליס אוזמן

"עוצר נשימה" מאת אליס אוזמן. תרגמה: רחלה זנדבנק. הוצאת כנרת.

כשמו כן הוא, ספרה של אליס אוזמן הוא רומן גרפי עוצר נשימה.

מזה יובלות חיכיתי לספר שעוסק באהבה ובזוגיות ומופנה לבני ולבנות נוער. ספר מוצלח גם בהיבט ייצוג התופעה, שהינה תופעה מורכבת (להבדיל מהסכריניות ההוליוודית), וגם בהיבט הפואטי – לכתוב על הנושא באופן עמוק, ו"לנצל" מדיומים חדשים כדי להעמיק את השדרים ואת אפיון הדמויות. והנה, לראשונה בעברית, הספר "עוצר נשימה" נמצא על המדפים.

בתחילת הרומן מוצג צ'רלי ספרינג, הדמות המרכזית, נער בכיתה ט', כשהוא מתנשק בספריה עם בן (והמילה בן מתייחסת הן למינו והן לשמו). וזוהי האהבה הראשונה שהספר נדרש אליה – אהבה למראית עין, המבוססת על ניצול. בן חווה את צ'רלי כפרטנר לעת מצוא, בנוסף על בת זוגו המוצהרת. צ'רלי שהאמין שמערכת היחסים תעמיק, מתפכח. כשצ'רלי מבקש לסיים את הקשר, בן מגיב באלימות פיזית. בהמשך, צ'רלי מתוודע לניק, נער בכיתה י', ובהדרגה, נבנית ביניהם חברות. זוהי חברות שבמסגרתה ניק ממחיש לצ'רלי שיש פער בין האופן שבו הוא חווה את המרחב הבית ספרי ובין האופן שהמרחב הבית ספרי חווה אותו. צ'רלי חסר ביטחון שכן היציאה מהארון חשפה אותו להקנטות ולהצקות. אולם נראה כי לאחר התגובה הראשונית, התלמידים דווקא מעריכים אותו ואת כישרונותיו, את הצטיינותו במתמטיקה ובריצה, ורק חלק זעום מחזיק בדעות הומופוביות. אולם ההומופוביה משפיעה על צ'רלי שמאמץ את הסטריאוטיפים המוחלים עליו ומפסיק להאמין בעצמו ובזכאותו לאהבה. ניק מזמין אותו להשתתף בקבוצת הרוגבי, ומוכיח לו שגם נער הומו יכול להשתלב בקבוצת ספורט ולנפץ סטריאוטיפים – הן של הסביבה לגביו והן כאלו שצ'רלי האמין בהם כנכונים לגביו.

בניגוד לקשר עם בן, שהיה קשר "לפי זימון", והתאפיין בשטחיות, צ'רלי וניק מתוודעים זה לזה בהדרגה. הם מכירים את ביתו ומשפחתו זה של זה, את תחביביו של כל אחד מהם, וכן – ישנו סוף טוב שבו ניק מגלה שהוא נמשך לצ'רלי ולא רק לבנות כפי שחשב קודם לכן. איורי ההתכתבויות בווטסאפ מסייעים בהבנת עולמן הפנימי של הדמויות ומשבריהן. עם בן, צ'רלי כתב ובדרך כלל לא נענה. עם ניק, השניים מנהלים שיחות עמוקות, וההמתנה לתשובה היא תוצר של חששות וחרדות, שמועברים באמצעות האיורים של הנער שכותב ומוחק. הכתיבה אינה משמשת עוד לצרכים לוגיסטיים (היכן להיפגש ומתי) אלא כדי להעביר תחושות ולספר על העבר של הדמות ועל תקופות משבריות.

שפע תמות עמוקות ומורכבות מועברות לבני נוער באמצעות טקסטים קצרים ומדויקים, ואיורים שלעתים מקבילים למתרחש בטקסט, ולעתים מייצגים חוויות שקשה לתארן, כמו מצוקה לאחר אלימות, כמו המתנה לתשובה או אי וודאות, וכמו שמחת ההתאהבות.

קשה להפריז בחשיבותו של הספר לבני ולבנות נוער. ספר שבוחר בייצוג ריאליסטי של מערכות יחסים ואף נוקט בהצגה אנלוגית של מערכת יחסים אלימה ודכאנית, מול מערכת יחסים מכילה והרמונית. לא אחת אני נשאל כיצד לנהל שיח עם בני ובנות נוער אודות נושאים מורכבים אלו. כיצד להכניסם לכיתה, בעידן שבו מקרי אונס קבוצתי, אלימות בין בני זוג, חרמות על בסיס נטייה מינית – הפכו לעניין שבשגרה. והרי התשובה. קריאה ב"עוצר נשימה" חיונית לא רק לבני ולבנות נוער אלא גם לסגלי החינוך ולהורים. כדי להבין טוב יותר את עולמםן, וכיצד לשוחח על מה שעד עתה נותר מושתק.

ספר מופת, לגילאי 12-18.

ג'יימי ומיה מאת טרי ליבנסון

חרם. מדובר באחד הנושאים שמעסיקים כיום את ספרות הילדים והנוער, ומכאן עולה השאלה – "אז מה כבר אפשר לחדש"?

הרומן הגרפי החשוב "ג'יימי ומיה" מוכיח שניתן להציג את החרם מזוויות חדשות, מעמיקות יותר, דווקא מתוך שימוש בז'אנר שלמראית עין נתפס כפשטני. כי ב"ג'יימי ומיה" מוצגות שתי חברות מילדות, ג'יימי ומיה כמובן, שבחטיבת הביניים חוברות לנערה פופולרית ונערצת בשם סיליה. סיליה מחליטה שג'יימי אינה מתאימה לחבורה ולכן מפצירה במיה לנתק עמה כל קשר. ברגע אחד, לאחר הודעת ווטסאפ לקונית, נותרת ג'יימי לבד. מבפנים – היא מתפרקת, אולם כלפי חוץ היא מקפידה לשמור על חוזק כדי שלא יראו מה מתחולל בנפשה. הפרידה ממיה גורמת לה להכיר נערים ונערות אחרים מכיתתה, כאלו שפעם בזה להם וריכלה אודותיהם, וגם לתהות אודות זהותה – מה היא אוהבת לעשות מול מה שהחבורה לשעבר הכריחה אותה לעשות בזמנה הפנוי, האם להישאר ספורטאית או לוותר על הספורט לטובת ביגוד ואיפור שהיא סולדת מהם, האם היא יכולה לשוחח על אמה על נושאים חברתיים, וכיצד להתמודד עם משבר חברתי ונפשי ולצאת מחוזקת.

גדולתו של הרומן טמונה בעובדה שהוא מסופר מבעד לשני קולות. קולה של מיה וקולה של ג'יימי. בדרך זו אנחנו נחשפים לא רק למה שמתחולל בנפשה של קורבן-חרם, אלא גם למתחולל בקבוצה המחרימה. מיה בהדרגה מבינה, שה'פופולריות' שהיא זוכה בה מדומה, ואינה תחליף לחברת נפש. גם היא עוברת תהליך זהותי מעניין מחשיבה על מעמד חברתי ועל השתייכות לחבורה נחשקת כמושא רצונותיה, לחשיבה על עצמה ועל עולמה הרגשי, וכמובן, על מהי חברות שמבוססת על קרבה רגשית ועל קבלת אופייה של החברה מבלי לנסות לשנותו.

הרובד הגראפי מעשיר את הסיפור וזאת למרות הבחירה במינימליזם איורי. הבעות הפנים של הדמויות מסגירות את מה שהן לא מעזות להסגיר כשהן בבית הספר. כמו כן היוצרת בחרה במוטיב מעניין – היא לעתים "שוכחת" לאייר את פיה של אחת הגיבורות, רמז לסיטואציה שבה הנערה חשה מושתקת, אילמת. כמעין כתב סתרים הפה של כל הדמויות הוא שמסגיר את התהליך שהן עוברות ואת תחושותיהן בכל רגע נתון. פחד וחרדה, מול שמחה והקלה, עלבון צורב וכעס מול תחושת השתייכות והתקבלות.

בית הספר הופך ברומן זה לאתר מורכב. למשל, המורה לצרפתית גברת זאקוסקי, הופכת לאוזן הקשבת של ג'יימי. התלמיד המוזר מתגלה לג'יימי כבחור רגיש שממהר לצרף אותה לחבורתו. החרם אינו רק נקודה משברית כי אם מעניק לג'יימי אפשרות לחוות מחדש את סביבתה. מסתבר ששרה, הילדה השתקנית רק תויגה ככזאת והיא בעצם חכמה ושנונה. וכן – שאם היא נותרת נאמנה לעצמה, היא מוצאת חברות שמתאימות לה יותר. וכאן עולה השדר המרכזי של הרומן – משבר חברתי אינו סוף פסוק. הוא גם אפשרות לעתיד טוב יותר. להיכרות מחודשת עם עצמך ועם סביבתך.

הרומן נקרא בהנאה גדולה. הוא רגיש בדיוק במידה, לא הופך את הדמות לאנטי-גיבורה שנרמסת על ידי כלל סביבתה, ומייצג באופן מעורר השתאות את "מרק הדרמה" (כך בסיפור קוראים לחטיבת הביניים) של בני נוער כיום. מומלץ בחום לגילאי 10-120.

"ג'יימי ומיה" מאת טרי ליבסון (תרגמה: אורנה כץ, הוצאת כנרת)

בתוך צנצנת מאת דבורה מרסרו

לאן הולכות החוויות שחווינו?

בתוך צנצנת - דבורה מרסרו

ספרה הנפלא של דבורה מרסרו "בתוך צנצנת" (הוצאת ידיעות אחרונות) מצליח להמחיש לילדים בגיל הרך את סודותיה הכמוסים של הנפש. הגיבור, ארנב בשם לואלין, הוא אספן. הוא אוסף בצנצנות שלו דברים שנקרים בדרכו. את עלי השלכת, פרחים, נוצות, ואבנים בצורת לב. בביתו, הוא מביט בצנצנות ונזכר במראות שראה, בחוויות שחווה. ולא רק דברים פיזיים נכנסים לצנצנות שלו. גם שקיעה בצבע של ריבת דובדבנים, גם פלאי החורף וגם לבלוב האביב.

לואלין פוגש בשיטוטיו באוולין הארנבת. היא מצטרפת לטיוליו וביחד הם ממלאים צנצנות. החברות מועמדת בסכנה כשאוולין ובני משפחתה עוברים דירה. והקושי, אינו מאחר להגיע: "אחרי שאוולין עזבה לואלין הרגיש שהלב שלו הוא כמו צנצנת ריקה". מה יעשו זוג ארנבים-ילדים שהופרדו? כיצד ישמרו על קשר? הפתרון – יצירתי וקסום. לואלין שולח לאוולין צנצנת עם גשם כוכבים וכך היא יודעת היכן היה ומה חווה. כך היא גם יודעת שהוא עדיין זוכר אותה וחושב עליה. שמעבר הדירה לא שינה את רגשותיו כלפיה. ואילו אוולין שולחת ללואלין צנצנת שמכילה את המראות והחוויות שלה מהעיר החדשה בה היא גרה. כך הוא נחשף למקום החדש והשונה שבו היא חיה.

ובסיום, בשעה שלואלין אוסף שוב עלי שלכת עבור חברתו, הוא פוגש בילד קטן בשם מקס שעתיד להפוך לחבר חדש ונותן לו, איך לא, צנצנת.

מטאפורת הצנצנת גאונית שכן היא מסייעת להעביר לילדים מושגים מופשטים כמו חוויות, מראות, זכרונות, הדדיות, חברות ופרידה. אין בסיפור תיאורים רגשיים מעמיקים שכן המעשים של הדמויות מעידים על תחושותיהן והאיורים המפורטים מאפשרים לילדים להיחשף למתחולל בנפשן מבלי להשתמש במילים, כפי שאיור זעיר נדרש לדמעות הפרידה של החברים. הדבקות בחברות שוברת את סטריאוטיפ ה"הם ילדים, ילדים מסתגלים לפרידות בקלות. הם יכירו חברים חדשים מהר" לטובת מבט חדש ורענן בילד, כאדם שמכיל את מלוא הרגשות שמוכרים למבוגר, וכמי שמסוגל לשמור על קשר עם האהובים עליו, בדרכים שונות ועל-שפתיות.

לגילאי שנתיים וחצי ועד חמש, ובמיוחד למבוגרים שאוהבים ספרי ילדים רגישים.

"בתוך צנצנת" מאת דבורה מרסרו. הוצאת ידיעות אחרונות. תרגמה: סיגל גפן.

אמיליה והכובע מאת איריס ארגמן

איורים: אביאל בסיל. הוצאת כנפיים וכתר.

איריס ארגמן אוהבת לתת את נקודת התצפית בסיפור לדמות חיצונית, מוזרה ושונה, שדרך עיניה ניתן להסתכל מחדש על החברה ועל החיים בכלל, ולחוות אותם אחרת מן המקובל. פעם זה דובי, פעם מכשפה, והפעם – אמיליה.

מיהי אמיליה? הטקסט לא מספר. כובע אדום שמגיח אל חייה בהפתעה גורם לה לא להפסיק לחשוב. מה לעשות איתו? להיות פרקטית ולהניח בתוכו גרביים או פירות? לחשוב על אסתטיקה ולתלות אותו בסלון? וכאן גם טמון רמז דק לגבי האפשרויות שניצבות בפני נשים בעולם הזה: או לעסוק במזון – ולהאכיל, או לעסוק באסתטיקה – ליפות את הבית. אמיליה דוחה את שתי האפשרויות. היא בוחרת לצאת מהבית, לפתוח חנות כובעים, לשפץ את החנות בעצמה, לצבוע ולסדר, לתפור, ליצור, לתקן. אבל היא אינה מסתפקת בפן האסתטי. כי הכובעים שהיא יוצרת הם בהלימה לסודות שהלקוחות מספרים לה. כל סוד מניב כובע מתאים.

בתחילה, אין דורש לכובעיה. בעולם שלא נח לרגע, מי ירצה כובע שהוא פריט ששייך לעבר. אבל דווקא ילדה, שמייצגת את ה"דור החדש", את העתיד, את הקידמה, בוחרת בכובע מעוטר פרפרים ולא בשמלה שאמה מנסה "לשדך" לה. ואחריה, עולה ועולה מניין הלקוחות, והאנשים כולם מתהדרים בכובעים, ולא פחות חשוב מכך – בחיוכים.

אמיליה חיה עם כלבתה לולו. בקריאה ראשונה היא מצטיירת כילדה בוגרת שמגשימה חלום ופותחת חנות כובעים. אולם קריאות נוספות של הסיפור משנות את התמונה ואת ההבנה. אמיליה יודעת קרוא וכתוב, כלומר אינה ילדה קטנה. בתחילה, היא מסתפקת בלצייר ציורים בביתה או לצאת לטייל עם כלבתה. בהמשך, היא פותחת חנות כובעים ומשפצת אותה בעצמה, והרי לשם כך צריך להיות אדם בוגר. באופן מפתיע אמיליה לא מדברת לכל אורך הסיפור. היא רק מתבוננת בסביבתה, מקשיבה ויוצרת. אמיליה היא ״אחרת״ – בחשיבתה ובהתנהגותה. ״אחרותה״ גורמת לה להבין שסביבתה הפרגמטית צריכה צבע, פרפרים וחלומות. רק איור אחד של אביאל בסיל המוכשר, שמתאר אותה סגורה בחנותה ומביטה באנשים ברחוב מבעד לזכוכית, רומז על שונותה של מי שחיה בעולם קצת אחר. עולם משלה, ספקטרום משלה. וכאן טמונה הגאוניות בסיפור. אמיליה היא שמראה את האור לחברה והיא שממלאה חסר חברתי. לא להפך. לא עושים לה טובה, לא מקבלים״ אותה, פשוט נסחפים אחרי החזון שלה, אחרי השאיפה שלה לומר לאנשים – האטו לרגע, חשבו על חלומותיכם, וצאו להגשימם. וכשהכובע מחליט לעוף למקום אחר, אמיליה נותנת לו לעוף, כדי שישמח ילד אחר ויעזור לו להגשים את חלומותיו, כפי שעזר לה.

יצירה מפעימה, משמחת וחכמה, של יוצרת אחרת ונדירה. מתאימה לגילאי שנתיים ועד 120.

שיר שמרפא דגים מאת ז'אן-פייר סימאון

"שיר שמרפא דגים" מאת ז'אן פייר סימאון. איורים: אוליביה טלק. הוצאת צלטנר.

פעמים רבות פונים אלי ושואלים בהקשר לספר מסוים – "על מה הוא מדבר?" וקשה לי לספק תשובה נחרצת. כיוון שזהו ההבדל בין ספר נפלא לספר שאינו נפלא. חוסר היכולת לתמצת אותו במילה, וכמו כן השדרים המרובים שספר טוב מעביר לנמענים להבדיל מסיפור שעניינו "לחנך" את הילד או להעביר מסר פשוט ופשטני.

ולכן שמחתי כל כך עם הופעת "שיר שמרפא דגים" בעברית, בתרגומה הנפלא של רותם עטר. זהו סיפור על ילד בשם ארתור שמפחד שהדג שלו, לאון, "עומד למות משעמום" ויוצא למסע שבמהלכו ימצא שיר שיעורר אותו.

אז על מה הסיפור מדבר?

הסיפור הקסום הזה מדבר על הרבה מאוד דברים. ראשית – על אהבה. אהבה של ילד לדג שלו, אבל לא רק. כיוון שבמהלך המסע שהוא יוצא אליו הוא מגלה שלכל אדם יש אהבות שונות ושהאהבה עצמה תלוית-מתבונן ומובילה לתחושות שונות: יש מי שבדומה למוכר האופניים לולו, אוהב נשים רבות ומספר ש"האוהבים מרגישים את השמים בפה". ואילו מאדאם רונדו בעלת המאפייה מסבירה לארתור מהי התחושה הנפלאה שמתפשטת בגוף כשאוהבים, תחושה שמרגישים גם אחרי שאוכלים לחם חם. ואילו מחמוד הזקן שמשקה את שושניו מסביר ששיר אהבה זה כמו "לשמוע את לב האבנים פועם".

לאחר שארתור חוזר ממסעו הוא יכול להעניק ללאון הדג שיר שמביע את אהבתו כלפיו, ומקפל בתוכו את סודות האהבה והשירה שאסף. וכאן אנו מגיעים לנושא השני של הסיפור – אמנות. סיפור ילדים הוא מפגש ראשוני של ילד עם אומנות. וכאן, הגיבור יוצא למצוא תשובה לשאלה מהו שיר. מה מייחד שיר. מי כותב שירים. ומהו הפלא שמתרחש בעולם כשמופיע שיר: "הוא הופך את המילים והופ! העולם השתנה ונהיה חדש!".

הספר עוקב אחרי ארתור בתהליך הלמידה שלו את העולם. למידה של צבעים, ריחות, צלילים, והאיורים הממגנטים מציגים בפני ילדים את כוחה של האמנות החזותית, את היופי שבשילוב בין ריאליזם לסוריאליזם, ואת כוחה של האמנות בגירוי דמיונו של הילד.

ובעדינות, במסגרת הסיפורית, מסתתר לו החשש של ארתור מפני מותו של לאון הדג. זהו חשש של ילדים רבים ביחס לאהובים עליהם, וחשוב לתת לו במה סיפורית שתפקידה להרגיע את הקוראים שמדובר בחרדה לגיטימית. אבל לאון אינו מת, אלא להפך, הוא מדבר בסיום הסיפור ומסביר שגם הוא משורר. כיוון שהדג לכאורה דומם, ואיננו שומעים אותו, אבל כוחו בהתבוננותו. ובדומה ללאון, גם ארתור שמתבונן בסביבתו מפצח את חידת האמנות והאהבה כשהוא מתבונן במבוגרים שחיים לצדו, איש איש וחייו.

סיפור שהוא שיר הלל לאמנות, לדאגה כלפי האחר, וליופיו של העולם (בייחוד בזמנים קשים אלו).

ילדים בגיל שנתיים יעקבו אחרי האיורים גם אם לא יבינו את הטקסט כולו, ואילו עבור ילדים מעל גיל שלוש, זוהי יצירת מופת מומלצת שאסור לפספס.

ברד נחשים מאת אור חיים בן עטר

ספר נוער ישראלי חדש ומומלץ. "ברד נחשים" מאת אור חיים בן עטר. הוצאת טל-מאי.

כמעט בלתי אפשרי למצוא ספרי נוער ישראלים בשנים האחרונות. מדוע? נראה שהוצאות הספרים מאמינות שהנוער הישראלי מתרחק מספרים ולכן לא כדאי להשקיע בנישה זו. ואם כן מפרסמים ספרים לנוער, אלו בעיקר ספרים אמריקאיים מתורגמים. חלקם נפלאים, למשל "פלא" של ר"ג' פלאסיו, אבל למרות נפלאותם – שמתם לב שההורים של אוגי אף פעם לא טרודים בסוגיות כלכליות? הלוא הוא עובר כל כך הרבה טיפולים רפואיים. מניין הכסף? הסוגייה הזאת כלל אינה מוזכרת ברומנים אמריקאיים עכשוויים כי מראש הגיבורים עשירים ולכן הם עסוקים בעצמם, בנפשם ובחייהם. אלו אינם החיים של נער ישראלי ממוצע.

ישנה חשיבה לפיה הסוגיות שמעניינות בני נוער הן אוניברסליות. אהבה ראשונה, התנסויות מיניות, הישרדות בבית הספר. אולם סוגיות אלו אינן מנותקות מהקשר פוליטי, חברתי ומעמדי. מכאן הצורך בספרות נוער מקומית שבה הגיבורים אינם חיים באחוזה, נוסעים ברכבי פאר ומתכננים חופשה באי הפרטי השייך למשפחתם.

קריאה בנובלה "ברד נחשים" של אור חיים בן עטר ממחישה מהי ספרות נוער מקומית במיטבה. הגיבור, מיכאל, תלמיד בכיתה ט', מספר את סיפורו בגוף ראשון. אבל הספר אינו נופל למלכודת של הגוף הראשון ככלי להנמכת המשלב הלשוני. להפך. מיכאל מתאר במקביל הן את המתרחש בתודעתו והן את המתרחש בחייו. וכך אנו עדים לפלא של רב-גוניותה של השפה האנושית. כשהוא יושב אצל היועצת הוא מתאר את הדברים כך:

"כששאלו אותי מה ארצה להיות כשאהיה גדל – סתמתי. לא יודע למה עשיתי את הטעות הזאת, אבל רק לניצה – שהיא גם היועצת של בית הספר – סיפרתי. 'אתה? ללמוד קרימינולוגיה? לא נראה לי שתתקבל, ובכלל, חוץ מספרות ותנ"ך אין לך ציון בשום מקצוע, אפילו לא בספורט'. ככה היא פסקה לי בפנים. רציתי לקום ולשבור את אחת מהתמונות הלא ברורות שתלויות במשרד המסריח שלה, משרד שכולו מקלט. את מבינה מה את? משרד במקלט! (עמ' 19)".

אולם במקביל, הוא מתבונן בעצמו, בחייו, בחרדותיו, ומתאר אותם לעצמו ולקורא, בפיוטיות של סופר מתהווה, של נער שמבין שבעולם ישנה את שפת המעשה ומולה את שפת הכתיבה. בסיפורו אף שזורות טיוטות של סיפורים ושירים שהוא כותב, שממחישות כיצד סופר מתייחס לאירועים מחייו בטקסט שהוא כותב. כיצד משנים אירועים מ"החיים" והופכים אותם לסיפור. מעניינת במיוחד העובדה שאירועים יומיומיים מורכבים עוברים בסיפוריו של מיכאל מימד, ומוצגים כסיפור מדע בדיוני. להדגיש את תחושת הזרות שלו בעולם שבו הוא חי.

אבל לא רק יועצות מופיעות סביבו. מעניינת במיוחד המורה שלו, מירי, שהכיתה חווה אותה כמפחידה, אולם מיכאל יודע שמתחת לשכבה המחוספסת מסתתרת נפש אכפתית שדואגת לו. עם מירי הוא לא תמיד מדבר. לעתים הוא כותב לה. בדרך הזאת הוא יכול לומר מה שהוא לא מעז, ובד בבד, מירי היא הקוראת הראשונה שלו, שמעודדת אותו להמשיך במלאכת הכתיבה.  

הסוגיות החברתיות מהוות רקע לסיפור. מיכאל גר ברמלה, הוריו גרושים, נוכחותו של אביו אינה רציפה בחייו והוא כמה לנוכחותו, למרות שתיית האלכוהול המופרזת של האב. מיכאל מתמודד עם דימוי גוף שלילי, מעריץ את בן דודו מיש (מישאל) החייל שמציל אותו בקטטות אליהן הוא נקלע. הימצאותו בבית הספר היא על תנאי לנוכח התנהגותו וההתפרצויות שלו על סגל ההוראה. הוא מדבר עירקית עם אמא שלו ושומע אום כולתום באוזניות. ועם זאת, אין לפנינו יצירה שעניינה רחמים עצמיים, אלא גיבוש זהות של נער, בדרכו להיות אדם בוגר. הזהות הזאת הינה כפולה – זהות אישית וכן זהות מקצועית, כאמן. אם אני צריך להקביל בין הסיפור הזה ובין יצירה אחרת, אז כמובן שהנובלה הגאונית PUSH של ספייר (1996) עסקה גם היא בנערה שחלמה להיות "מלכת האותיות", וניסתה לנצח את מצבה המשפחתי והכלכלי, בדרך להגשמת היעד. הנובלה עובדה לסרט המצליח "פרשס". ובכלל, הגיבורות הגדולות של ספרות הנוער, מג'ו מארץ' ועד אן שרלי הן גיבורות-כותבות. גם בישראל היו לנו גיבורים כותבים מבית מדרשה של גלילה רון פדר-עמית – ציון כהן וניר שרוני, אולם בשנים האחרונות הגיבורים מתרחקים בכתיבה. והנה הגיע הגיבור הכותב של המילניום השני. מי שלכאורה רחוק כל כך מכתיבה או מהבעת רגשות.

הסיפור של מיכאל הוא סיפור שלוכד את הקורא למרות שהוא נטול מניפולציות דוגמת מתח או תיאורים עלילתיים מפותלים. אישיותו היא שעומדת במרכז העלילה, והפער בין החוץ (נער "מופרע") ובין הפנים (רגישותו – ביחוד כלפי אמו) הוא שמבנה סיפור חשוב, כתוב היטב, סיפור שלא ניתן לקרוא בלי להניחו מדי פעם ולנשום. לא עוד בני נוער חד-ממדיים ושטחיים אלא נער שיש בו מורכבות התנהגותית ונפשית, נער שרוצה מאוד להשתייך לקבוצה המקיפה אותו, בד בבד עם רצונו להתבדל ולמצוא את האני הייחודי שלו. הדבר שאהבתי יותר מכל בסיפור הוא את מערכת היחסים של מיכאל עם אימו. ההבנה ההדדית, הרצון לתמוך האחד בשני, והניסיון של מיכאל לא לאכזב את אימו:

"אמא שלי היא כמו נהגי הגרר האלה בפרסומת לביטוח לאוטו – כשהגרר מגיע באמצע הלילה ומסדר לך את האוטו. ככה אמא שלי. גם אם היו עוצרים אותי בלילה היו מוצאים אותה מוכנה לבוא. היא תהיה ערה ותגיע להגן עלי" (עמ' 63).

כחלק מהניסיון להיות "ילד טוב" שלא מסתבך מתוארת מערכת היחסים של מיכאל עם כדורי הריטלין. תחושת הקיפאון שהכדורים גורמים להם, הניתוק מעצמך, ההפיכה לזוג עיניים נטולות קול. בעוד שיש כאלו שמתייחסים לריטלין כאל "כדור פלא", כאן מוצגת האמת המרה על המחיר שמשלם נער שלוקח ריטלין. ועל ההחלטה הקשה והאמיצה להפסיק ליטול אותו.

מתי יצירת אמנות נחשבת לפורצת דרך? כשהיא מבצעת הזרה לחיים. מציגה את המוכר והידוע באופן חדש וזר. וזהו ההישג הגדול של "ברד נחשים". כי מי שחשב שהוא יודע הכול על עולמם של בני נוער, מי שחשב שכל בני הנוער זהים בלבטיהם, מי שחשב שסרט דוקומנטרי על החיים בפריפריה מספק לנו את הידע הדרוש עליהם – מבין, לאחר הקריאה, שיש עולם שלם שניתן לגלות. עולם של רגשות, מחשבות, וביחוד – קריאה חדשה (שמבצע מיכאל) בעולם הסובב אותו. האמנם בני נוער חסרי מודעות לסביבה? להוריהם? לחבריהם? לא, אם תשאלו את מיכאל, שאמנם חמוש באוזניות, אבל שומע ורואה כל תזוזה שקשורה באנשים שהוא אוהב.

לכאורה, מיכאל הוא הסטריאוטיפ המזרחי-פריפריאלי. יש שיכנו אותו "ערס". אולם בפועל, זוהי דמות נפלאה ברבדיה הרבים, דמות שמכילה סתירות רבות (כביכול), ולכן היא שונה כל כך מהסטריאוטיפ. הניסיון שלו למצוא מילים כשהוא רואה את שירן, בת כיתתו בה הוא מאוהב, שונה מאוד מהתדמית המחוספסת. הישיבה על הספה עם מישאל, שני בני דודים שחווים אינטימיות בשעת אבל, מציגה צד אחר של גברים שבתרבות מוצגים כקשוחים וכאלימים. הסיפורים והשירים שהוא כותב כתחליף למילים שהוא מתקשה להשמיע, היחסים שהוא מנהל עם הגוף שלו והמשקל שלו. ומנגד, הזעם, שירי הראפ שהוא מאזין להם כחלק מגיבוש העמדה שלו מול התרבות (שהיא עמדה מורכבת כי טופאק ודרייק הם שני עולמות שונים לחלוטין והמחאה שלהם שונה). ועמדה זו קיימת, למרות שהיא נמסרת באופן עקיף:

"דוד שמעון היה פקח, אבל לא כמו בסרטים הישראליים. הוא היה פקח גבר כזה, שכולם כיבדו ואהבו. פעם אמא שלי סיפרה לי איך הוא היה עוזר לאחד ההומלסים שהסתובבו בשוק, לוקח אותו לארוחות וקונה לו בגדים" (עמ' 32).

אותו דוד שמעון שנפטר מאופיין באמצעות טוב לבו ותחושת ההערכה של הסובבים. זאת בשונה מהמזרחי מהשוק בשיח התרבותי הישראלי – מסרטי הבורקס ועד "ארץ נהדרת". מיכאל מודע היטב להימצאותו בפריפריה ולמבט שמוחל עליו מבחוץ. אבל יש לו דברים בוערים יותר על סדר היום. עליו להתקבל לתיכון שמתאים לו, לזכות בליבה של שירן, ולהשלים עם הפגמים שהוא רואה בגופו.

האם הוא יצליח?

קראו. מומלץ לגילאי 13 אבל גם למבוגרים.  
 

מי יבוא איתי? מאת רונית רוקאס

אני אפילו לא יודע מהיכן להתחיל. כי כשסיימתי לקרוא את "מי יבוא איתי?" שכתבה רונית רוקאס בפעם הראשונה, חשתי שאין לי מילים. אולי "וואו". וזאת מילה נוראית לתאר ספר שגורם לנו להחסיר נשימה. שגורם לנו לחוש שיש לנו לב והלב הזה פועם. שמזמין אותנו להסתכל אל תוך עצמנו ועל החיים שלנו.  

האלגוריה הקסומה הזאת מתרחשת בגן חיות. גן שהוא פרדוקס: מצד אחד מדובר במקום יפה המשמח את לב המבקרים. מצד שני מסביב לגן קיימת חומה שתוחמת ומגבילה את עולמן של החיות. זו אלגוריה שמדמה את העולם שבו אנו חיים לגן חיות על כל המשתמע – על היפה שבו, הצבעוני והמרהיב, ועל המכוער שבו. ובדומה לגן חיות, גם חיינו לעתים מוקפים בחומות ובגדרות.

הסיפור מתרחש בערב. אפרת דהאן, מאיירת מחוננת ועתירת כישרון, שיודעת לקחת את הקוראים ולהעביר אותם לעולמות אחרים וקסומים, מתארת באיור את דובונת מנופפת לשלום להורים ולילדים שעוזבים את גן החיות. ברגע אחד, הגן שהיה מלא בשמחה ובתנועה, הופך סטטי. דובונת נשארת מאחור. ובקריאה השנייה מובן שהיא גם רוצה לראות מה יש מעבר – כמו בני האדם שיכולים להיכנס ולצאת כרצונם. וכאן טמון גם משל למקומו של הילד בעולם. תמיד מוגבל, המבוגרים מצרים את צעדיו ותוחמים את גבולותיו, והתוצר? מחיקת הסקרנות.

דובונת הולכת לישון עם דובון, אך מתעוררת באמצע הלילה ומפצירה בדובון לבוא איתה ולראות מה מסתתר מעבר לחומה שמקיפה את גן החיות. אבל דובון אינו שותף לסקרנות שהיא חשה ומבטיח – "מחר אני אבוא", ונרדם. כי התחושה של הסגירות והרצון לראות ולבדוק מה יש מעבר – היא נחלתם של מעטים. רוב האנשים והילדים לא באמת מבקשים להציץ מבעד לחומה. דובונת מחפשת בעלי ברית נוספים שיבואו איתה – הקופיף שמפחד ונשאר בגן החיות עם אמו, הפילון שממשיך לשחק, הזברות שעסוקות באכילה, ואף הנמרים, שאמורים לסמל חוזק וחוסר מורא – אינם מעוניינים להצטרף. כל אחד משועבד לתפקידו ולמקומו. רק מישהי אחת חוברת לדובונת, וזו דווקא מי שמייצגת את סטריאוטיפ הפחדנות – הארנבת. אותה ארנבת שחרחורת, שמנוגדת כביכול לדובונת הלבנה, חוברת אליה. כי הרצון לפרוץ מעבר למגבלות, להרחיב את האופקים, להגשים חלומות – משותף ללבנים ולשחורים, לגדולים ולקטנים כאחד. ודווקא מי שרגילה לחמוק מאיומים היא השותפה המתאימה למסע. האם הן תעבורנה בהצלחה את החומה, למרות המכשולים – על הקוראים והקוראות להחליט. אם כי, באופן אישי, קשה לי לראות כיצד דובונת והארנבת תוותרנה על חלומן ותהפוכנה להיות כמו היתר – מכורים להנאות רגעיות של שינה ומזון ומוותרים על הקסם שטמון בחיים.

אין ספר מתאים מזה לילדינו בפתח השנה החדשה. ספר שמעודד חשיבה מקורית, ספר שקורא לילדים לא לחקות התנהגות מעכבת או עדרית אם הדבר אינו מתאים לרוחם ולהווייתם, ספר שהוא שיר הלל לחופש, כי גם שומר היער – מי שאמור להיות מאיים – עייף וישן ליד אדן החלון (ודומה לאבא מותש יותר מאשר לישות מאיימת), אות לכך שגם הוא לכוד בתוך עולם מצומצם ומאוס. ובכלל – לעתים אנחנו מאצילים על דמות מסוימת את הפחדים שלנו למרות שהיא כלל אינה מאיימת.

וכמובן – אם מקשיבים היטב מוצאים חברים שהופכים להיות שותפים נפלאים לדרך. כי הארנבת אמנם לוחשת, אבל לחישותיה מסתירות חכמה גדולה.

למיותר לציין שאהבתי במיוחד את העובדה שלצד המצ'ואיזם של דובים, פילים ונמרים, ברור שהחוזק והמעוף מוצג אצל שתי החברות הקטנות שמסרבות לחיות חיים קטנים. ג'ו מארץ – מאחורייך.

לגילאי 3-120. סיפור שהוא אושר עילאי.

מי יבוא איתי? כתבה: רונית רוקאס. איירה: אפרת דהאן. הוצאת כנפיים וכתר.

הצדף של מלכת הים מאת יונה טפר

"הצדף של מלכת הים" מאת יונה טפר. אייר שחר קובר. הוצאת ספריית פועלים.

יש ספרים קסומים שקשה לתאר במילים אנושיות את הקסם שהם מפזרים. כזה הוא ספרה החדש של יונה טפר, "הצדף של מלכת הים". במרכזו – סיפור חברותן של שתי ילדות. נעמה, שגרה בישראל, ועינב, שגרה באמריקה. "הרבה זמן חיכיתי שהקיץ יגיע ושעינב תבוא מאמריקה לבקר אותנו עם המשפחה שלה. זכרתי שיש לה צמה חומה, עיניים כחולות כמו ים וצחוק מתגלגל". כך נפתח הסיפור בהצהרה "תמימה" לכאורה, אולם בפועל, אמירה זו מקפלת בתוכה את תחושת הגעגוע, את הזיכרון של החברה האהובה, זיכרון שמורכב מסממנים חיצוניים אולם גם מהיבטים שמאפיינים את החברה האהובה – עיניה כחולות כמו ים והדבר אינו רק מאפיין את צבע העיניים כי אם את מהותה – ילדת ים, רוחנית, עמוקה, חזקה, ושונה מנעמה המספרת. הצחוק המתגלגל, כך נגלה בהמשך, יונגד לרצינותה של נעמה ולקושי הרגשי שלה להתמודד עם הפרידה מעינב, כשתחזור לביתה. כי הסיפור שלפנינו אינו רק עוסק בחברות. הוא מאפיין חברות בין שתי ילדות שונות זו מזו, בהתנהגותן ובחשיבתן.

כשעינב מגיעה לארץ השתיים הולכות לים. לפתע מתגלה צדף ורוד, ועינב מספרת שהיא קיבלה אותו ממלכת הים. נעמה הרציונלית מפקפקת בכך ומסבירה – "מה פתאום, רק בסיפורים ובסרטים יש מלכת ים". עינב משכנעת את נעמה לבנות ארמון יחד למלכת הים. האימהות מביטות בארמון ומשבחות – "עבדתן נהדר ביחד. אתן צמד-חמד". עבור עולם המבוגרים בניית הארמון היא "עבודה" אולם עבור שתי הילדות מדובר בבנייה של עולמן הפרטי ושל השיח הסודי שלהן, ויתרה מכך, נעמה בונה כאן גשר לחברות עם עינב, למרות שלכל אחת מהן השקפת חיים שונה. למחרת, כשהארמון נעלם, נחשפים שוב ההבדלים בין הילדות. עינב מציעה לבנות שוב את הארמון שנהרס, אולם נעמה אינה מעוניינת וכועסת. הפעם, נעמה מכתיבה את הפעילות והשתיים נכנסות למים, אות לכך שבחברות, זכות ההחלטה משתנה מפעם לפעם. כמו כן אנחנו רואים דרכים שונות להתמודד עם צער – בנייה מחודשת (ניסיון נוסף) מול התעלמות, ובחירה במסלול אחר. ושתי הדרכים מוצגות כלגיטימיות.

עינב מבקשת מנעמה שאם תמצא בעתיד את הצדף, תקרב אותו לפיה ותקרא לה. נעמה מפקפקת בכך שניתן ללחוש משהו בישראל, ושהוא יגיע לאמריקה. עינב חוזרת לאמריקה, ונעמה נותרת לבדה, מודעת לכך שתעבור שנה שלמה עד הפגישה הבאה. תפיסת הנאמנות מלווה את היצירה והדבר משמעותי שכן הסטריאוטיפ התרבותי של ילדים לעתים מציג אותם באור מופרך כ"סתגלנים" ומזלזל ברגשות הפרידה שלהם מחברים תוך שימוש בטיעון השגור לפיו ילדים מתחברים מהר ומכאן שבמקרה של מעברי דירה הם רוכשים במהרה חברים חדשים ושוכחים את החברים ה"ישנים".

נעמה לא שוכחת את עינב. היא הולכת עם הוריה לים, וכעת בונה ארמון לבד. מעניין לראות שהיא בוחרת בפעילות שעשתה עם עינב, כחלק מהרצון שלה לזכור את חברתה ולהחיות את הרגעים המשותפים שלהן וגם, כחלק מהשפעתה המיטיבה של עינב עליה. במהלך החפירה בחול היא מוצאת את הצדף הוורוד ולוחשת (שכן בהיותה רציונלית היא מתביישת שישמעו אותה מדברת לצדף): "עינבי, מצאתי את הצדף של מלכת הים, שומעת?". עינב לא עונה והגעגועים מייסרים את נעמה, כפי שמראים סדרה של איורים נפלאים של שחר קובר, המאייר המחונן. העצב מצוי בסיפור, מודגש בפניה של נעמה, כחלק בלתי נפרד מהחיים או מקשר רגשי עמוק. אבל לפתע, הגלים והשקיעה יוצרים דמות, שנעמה מזהה כמלכת הים, שמבטיחה להעביר את הצדף לעינב. המלכה מבטיחה ומקיימת, כי עינב מתקשרת ביום שלמחרת ומספרת לנעמה שמצאה את הצדף.

זהו ספרה היפה ביותר של יונה טפר, מסופרות הילדים והנוער הבולטות והמוערכות בישראל. הוא מתאר את מורכבותה של חברות, את האופן שבו ילדים מוקסמים מחבריהם, את הדיאלוג המיוחד שמתקיים בחברות-אמת, ואת קשת הרגשות שפועלים בתוך חברות – מהם חיוביים כמו אהבה, ומהם מייסרים – כמו געגוע ותחושת ריחוק. הסיפור אינו מחנך את הילדים להיות חברים "טובים" אלא דווקא חושף את הקסם שבדיאלוג עם חבר שונה ממך.

לרוץ ולקרוא.

לגילאי 6-4.