טיפ טיפה אמיץ מאת ניקולה קינר

ספר נפלא שעוסק בפחדים של ילדים ובחברות בין ישויות שונות

"טיפ טיפה אמיץ" מאת ניקולה קינר (הוצאת אגם). תרגום: ראובת ניצן.

"נבי הארנב אהב להישאר בבית. לונה, החברה שלו, אהבה לבלות בחוץ". הסיפור מתאר חברות שנרקמת בין שני הפכים – נבי החששן, שיושב כל הימים בבית, משקה עציצים, סורג, קורא, אופה ומנסה לחוות את העולם החיצוני מבלי לצאת. ולונה, ההרפתקנית, ששוברת את הסטריאוטיפ המיוחס לארנבים ולנשים – ואינה חוששת ממסעות או מחיות גדולות ממנה. לונה מספרת לנבי על מסעותיה ומנסה לפתות אותו בעזיבת הבית וביציאה אל עולם החיצוני אולם נבי מפחד ונשאר ספון בביתו. "לפעמים, נבי, צריך להיות טיפ טיפה אמיץ!" מפצירה בו לונה טרם יציאתה למסע, אבל נבי ממשיך בשלו. לאחר עזיבתה של לונה, נבי מחליט לצאת ולהתפייס עמה. זוהי היציאה הראשונה שלו מהבית והוא אורז מסכת צלילה, פנס, צעיף וקופסת עוגיות.

היציאה אל החוץ שכולל מראות וצלילים חדשים מעוררת בנבי פחד. החיות שמסביבו אינן לועגות לו אלא מספרות לו על אומץ לבה של לונה והוא מחליט להתחקות אחר עקבותיה. לראשונה נבי צולל לתוך הנהר, חמוש במסכת צלילה, ומגלה עולם חדש ומרתק. הוא אף דוהר על איל, והצעיף ששימש אותו להגנה מפני הקור, משמש אותו כעת כמושכות. באמצעות הפנס הוא מאיר את דרכו במערה החשוכה. ולבסוף, כשהוא מבחין בזאב מאיים שעומד לטרוף את לונה, הוא מתחבא ובוכה. אבל תחושת המחויבות והאהבה כלפי לונה מניעות אותו לפעולה. הוא רץ אל עבר הזאב ומציע לו לאכול עוגיות במקום את לונה. הזאב שמח על ההצעה, ואוכל בתיאבון את העוגיות. לונה השמחה שואלת את נבי: "מתי בדיוק הפכת לכזה אמיץ?" והוא עונה שזה קרה בבוקר, כשהוא אפה את העוגיות, והשניים, במקום לחזור הביתה, יוצאים להרפתקה אחרונה.

מדובר בסיפור מרהיב עם איורים עוצרי נשימה. מרענן לראות סיפור שבו הארנב הוא הפחדן והארנבת היא האמיצה. כמו כן מטלות הבית – ניקיון, אפייה וסריגה, משויכות לארנב, בעוד שהדמות הפעלתנית ופורצת הגבולות היא לונה הארנבת. הסיפור שלפנינו חשוב מכמה בחינות: הוא מראה שכל אחד – ילד או ילדה – יכול להיות בעל פחדים ומעצורים. הוא מלמד, כי חברות נרקמת גם בין אנשים שונים האחד מן השני, ושכל אחד מהחברים יוצא נשכר בגין שונותו של האחר. בסופו של דבר אין לפנינו שינוי מהותי בדמותו של נבי, שכן שינויים קיצוניים נתפסים על ידי הקוראים כלא אמינים. הצעת העוגיות יש בה כדי להמשיך את אופיו, התמים, הביתי והלא כוחני של נבי, ודווקא הצעה זו מאפשרת לו להציל את לונה, לאמור – מול ישות אלימה עדיף לנקוט בדרכי שלום. גם זאב, שמייצג את הכוחות האלימים בעולם, רוצה חום, אהבה, ותחושה של ביתיות, ומכאן הצלחתן של העוגיות להבדיל מניסיון לנצחו באמצעים אלימים. בסופו של דבר המרחק בין חששנות לאומץ אינו רב כל כך וזהו שדר מרגיע לאותם ילדים שחוששים מיציאה אל העולם, מטאפורה לכל שינוי או ניסיון שהילד חרד ממנו.

בסוף הסיפור דווקא לונה היא זו שמשתנה ומציעה לנבי לחזור הביתה לאפות עוד עוגיות. במסעה היא לומדת להעריך לא רק את יופיו של העולם החיצוני, אלא גם את יופיו של החום הביתי ואת כוחה של חברות יוצאת דופן.

מומלץ מאוד לגילאי 3-5.

האוצר של יניב מאת דן פוטרמן

האם כל ילד מרגיש שייכות למשפחתו?

הספר הרביעי בסדרת "הספרייה שלי", "האוצר של יניב" (ידיעות אחרונות/טל מאי) נכתב על ידי דן פוטרמן ואויר להפליא בידי רותם טפלו.

הספר עוסק, כמו קודמיו, במקומו של הילד במשפחתו. אולי זה מצטייר כמובן מאיליו שכל ילד חש שייכות למשפחתו, אולם הספרים בסדרה מלמדים אותנו שלעתים קיימים בילד תחושה של ניכור ביחס לבני המשפחה (בעיקר ביחס לאח/ות), או צורך מתמיד בחיזוק ובהפגנת אהבה מצד בני המשפחה.

אם נביט בספר "האוצר של יניב" בקריאה ראשונה בלבד, אנו עלולים לפספס אותו, שכן קריאה ראשונה מעבירה רושם שלפנינו ספר הומוריסטי על ילד אגרן, שמסרב לעזוב את ה"אוצר" שלו – חפצים עמם הוא הולך לכל מקום. עם הזמן גדל האוצר ואחיו נמרוד מציע לו לפרוס את החפצים בסלון. אביו מסדר את החפצים במקום – בחדר הילדים, וכך מתחיל מאבק יומיומי. יניב ונמרוד מפזרים את  החפצים, ואילו בזמן האמבטיה שלו – הכול בדרך פלא חוזר למקום. בסופו של דבר מניחים האחים את האוצר מתחת לפסנתר, והמשפחה כולה מוצאת את מקומה במקום הקטן, העמוס והשמח.

קריאה שנייה של הסיפור מתרחשת בין שני האיורים המרכזיים שלו: האיור הפותח והאיור הסוגר. בפתיחה, יניב יושב ואוכל, תיקו עם האוצר על הגב, והבעת פניו דאוגה. בדף זה יניב מוצג לבדו. זוהי התחושה עמה הסיפור מתחיל – של ילד שחש לבדו, ומכאן כי עליו להציל את מה ששלו – ילקוט שמכיל חפצים שונים – שמא ייקחו לו אותם. תחושת הלבד היא תחושה ממושכת ועל כך מעידה תכולת האוצר שגדלה עם הזמן, ותוספת האותיות א' וב' וכן הקלמר מלמדים על המעבר לכיתה א'. החפצים השונים כוללים צעצועים אולם גם חפצים וכלי בית שונים – מצלמה, נר, עציץ, שעון מעורר ואף דברי מזון. התחושה היא של מוכנות לעזיבת הבית או אפילו תכנון של בריחה.

המפנה מגיע בדמותו של אחיו של יניב, נמרוד. השניים מאוירים באותו הגובה והגודל – רמז לכך שמדובר או באחים תאומים או בזוג אחים קרובים מאוד בגילם. מכאן כי נמרוד הוא זה שמאתר את מצוקתו הרגשית של יניב ונכון לעזור לו לפרוק את המועקה, תרתי משמע. הם פורקים את החפצים בסלון ויושבים יחד לשמור עליהם מפני האֵם שמבקשת להחזירם למקום. מרגע שנמרוד חובר למשחק הגדלת האוצר, משתנות הבעות פניו של יניב. הוא רגוע יותר. עם זאת יניב עדיין חש צער כשמסדרים את ה"אוצר" במקום – בחדר הילדים – המשותף לו ולנמרוד, כפי שרומזת התמונה התלויה בחדר.

יניב נאבק על נבדלותו מאחיו, על מה ששייך לו, ובהדרגה הוא מבין שאין לו צורך להחביא דברים, שכן נמרוד אינו גוזל את אוצרו, אלא להפך, מוסיף עליו ואף מסייע לו לשמור עליו מפני ההורים. מרגע שיניב חווה את נמרוד כבעל ברית, ולא כמישהו שהוא צריך להחביא מפניו את חפציו, מתקיים הפיוס המשפחתי, והמשפחה כולה יושבת יחדיו מתחת לפסנתר. באופן סמלי, ריבוי החפצים והסתרתם העידו על מצוקתו של יניב, על תחושת הניתוק שלו ממשפחתו ובייחוד – על שאיפה להתבדל מיתר בני המשפחה. גם ה"בלגן" שבילקוט מעיד על סערת הנפש. באיור הסוגר, מצוירת המשפחה כולה, האב, האם ושני האחים, והפעם – יניב מחייך. במקום צפיפות של חפצים בתיק ישנה צפיפות של אנשים שאוהבים אותו – מסביבו. ומעניין לראות שכל אחד מן האחים אוחז בידו בובת בד, שכן שניהם אוהבים את אותו הצעצוע ומכאן כפילותו וחוסר הצורך בהסתרתו. השניים דומים, אולם הדומות אינה מבטלת כליל את הצורך ב"שלי", ב"רכוש" אישי או במטען (פיזי ורגשי) שכל אח נושא עמו. וכאן נפתר הקונפליקט – דומים, אוהבים, חולקים לעתים, ולעתים לא.

מומלץ לגילאי 5-7, נהדר בתור סיפור ראשית קריאה לתלמידים המסיימים את כיתה א'.

ככה זה כשאוהבים מאת מאיר שלו

"ככה זה כשאוהבים" מאת מאיר שלו. אייר: איתי בקין. הוצאת עם עובד.

כבר שנים רבות שאני מצביע על העובדה המצערת לפיה אין סיפורי אהבה שפויים לילדים. במונח "שפויים" כוונתי לא לסיפור אהבה בין נסיכה כזו או אחרת לנסיך, אלא לסיפור שכולל אהבה וחברות בין שני ילדים "רגילים" ויציג לפני הקוראים או השומעים מודל ריאליסטי למערכת יחסים רומנטית. ספרו החדש של מאיר שלו, "ככה זה כשאוהבים" עוסק באורי – ילד שקשה לאימו להכין אותו לגן. הוא משתמש בכל תירוץ אפשרי כדי לעכב או למנוע את היציאה לגן:

"הגננת… שום דבר היא לא מרשה,

רוצה שכל הזמן נגיד 'תודה', 'סליחה', 'בבקשה'.

והיא כועסת כשאני קופץ על השולחן מהארון,

וכשאני יוצא אל החצר ישר מן החלון,

וחוץ מזה אני חולה, כואב לי הגרון".

בוקר אחד – הפתעה. אורי מזרז את אימו ואומר-

"בואי כבר, אמא, ניסע אל הגן.

את עוד לא מוכנה? כבר אין לנו זמן".

סיבת השינוי – תמר, ילדה חדשה שהגיעה לגן.

בנקודה זו הסיפור מתאר את תסמיניו של ילד מאוהב. ההיקסמות משמה של תמר, מחוכמתה, מאופייה ומיופייה. ואמנם אורי מזכיר לאימו שהוא בן, וש"בנים בכלל לא אוהבים", אבל בהמשך נסוג ומשלים עם רוע ה"גזירה": "אני אוהב אותה רק קצת כשאני יושב ושותק, ואני אוהב אותה רק קצת כשאני רץ ומשחק".

אימו של אורי שותפה מלאה לתהליך. היא שותקת כשהיא רואה שהוא מכונס במחשבותיו ומסרב לאכול, והיא משתפת פעולה עם רצונו לטייל ליד ביתה של תמר. ולאחר שתמר יוצאת מביתה בשמחה כשהיא מבחינה באורי מהחלון, הוא בורח, אולם תמר רודפת אחריו (להבדיל מהמעשיות שבהן הנסיכה כלואה בארמון), ומבהירה לו שהרגש הדדי. השניים משחקים מנקודה זו ואילך יחדיו בגן, לא אכפת להם מצחוקם של הילדים, והמספר מציין בקריצה לשיר השירים – "בלילה, כשהוא ישן, הלב שלו ער".

מעבר לחשיבות הצגת הנושא באופן מחורז והומוריסטי, את הסיפור מלווים איוריו הנפלאים של איתי בקין המוכשר. ניתן לקרוא את הסיפור בעקבות האיורים מבלי להביט בטקסט. הבעות הפנים של הדמויות מוצגות בקפידה, וניכרת ההראייה האנושית של ביתו של אורי, של גן הילדים ההומה ושל אימו – אם צבעונית, רגישה ומעניינת, שאהבתה הגדולה והקשב שלה לבנה, הניבו בן רגיש שמסוגל לאהוב ולהתאהב. האיורים מסייעים לנו לאתר את חילופי עונות השנה. בעוד בקיץ הראשון אורי סירב ללכת לגן, הרי שבחורף, הוא מתאהב, תמר מסוככת עליו עם מטרייתה, ובקיץ העוקב שניהם משחקים יחדיו – בגן ובחלומותיו של אורי.

ממומלץ לילדים בגילאי 3-6.

אלכסנדר הקטן והסוס הגדול

אלכסנדר הקטן והסוס הגדול. כתבה ואיירה: פנלופה ז'וסן. תרגמה: נעמי בן-גור. הוצאת הקיבוץ המאוחד.

"אלכסנדר הקטן והסוס הגדול" הוא ספר נפלא שמזמין קריאות שונות. מעשה בבוקפלוס, סוס גדול וחזק, ובה בעת פחדן, שחושש מהצל שלו ולכן הוא מתפרע. אלכסנדר הקטן, שלימים יהפוך לאלכסנדר מוקדון השליט הידוע,  מבין זאת וזוכה לתהילה בְמקום שבו נכשלו כל ה"גדולים". בקריאה ראשונה הילדים נחשפים לכך שגם גרגר קטן יכול, והילד, שמודע היטב לעולם הפחדים, מבין טוב יותר את חששותיו של הסוס שחושב שהצל שלו הוא מפלצת. בקריאה זו מובהר כי ניתן להתמודד עם פחדים מעכבים כיוון שלעתים מה שנראה כמו מפלצת איומה הוא בסך הכול צל. הבחירה להוביל את הסוס כשהצל בגבו היא פתרון יצירתי להתמודדות עם מכשול – שינוי זווית הראייה וההליכה.

אולם קיימת עוד קריאה העוסקת דווקא באלכסנדר ולא בסוס הגדול. זוהי קריאה שמתאימה יותר לסיפור המיתי שלפנינו כיוון שסיפורי המיתולוגיה סופרו בעת העתיקה בחבל ארץ זה על מנת לעודד ילדים להפוך לאזרחים פעילים, ישרים ומוסריים השותפים בניהול המדינה. אלכסנדר עושה את הצעד הראשון שלו לקראת עולם המבוגרים ולקראת הפיכתו למנהיג בעל שם. "כולם קוראים לו 'קטן' וזה מרגיז אותו מאוד", נכתב. אלכסנדר משכנע את אביו להרשות לו להתקרב לסוס, וכאשר הוא קרב הוא אומר לו "בקול רך: בוקפלוס, אתה כבר לא צריך לפחד. איתי אתה יכול להרגיש בטוח". מילות ההרגעה, וההליכה כשהצל מאחוריהם, משכנעות את הסוס בחוזקו של הילד. זהו אינו חוזק פיזי אלא חוזק רגשי ואינטלקטואלי. להבין את החששות של האחר, לגלות אמפתיה ולסייע לו. ברגע זה אלכסנדר הקטן הופך להיות אדם בזכות עצמו ומוכיח את כשירותו להנהיג את עמו. במיתולוגיה היהודית קיים הסיפור על משה והגדי שמציג תפיסה דומה: מי שמסוגל לדאוג לחלש ביותר בעדר, יוכל להנהיג את העם. מעניין לראות כי האיור ממשיך את המגמה, ובעוד הטקסט מציין 'ועכשיו, קדימה, דהר!' פקד אלכסנדר והידק את עקביו" האיור מציג את אלכסנדר מתרפק באהבה על הסוס, שכן הדרך להשיג ציות מן המונהגים אינה תוך שימוש בכוח או בסמכות שניתנה למנהיג מתוקף תפקידו, אלא מתוך רגישות, אכפתיות והפגנת אהבה. וכך השניים מאחדים כוחות ויוכלו להגשים כל חלום.

ספר מצוין, תרגום נהדר.

מומלץ לגילאי: 3-5

חיים על מאדים מאת ג'ון אייגי'

הוצאת תכלת, תרגום: רוני בק

"הגעתי לכוכב מאדים. עברתי דרך ארוכה מכדור הארץ. הגעתי כדי לגלות כאן חיים". כך נפתחת האלגוריה היפה "חיים על מאדים", שבה הגיבור מגיע בחללית לכוכב מאדים כדי לעשות את מה שמבוגרים לפניו כשלו בו – מציאת חיים. הוא לא נותן לסביבתו לרפות את ידיו. הוא נוסע למרות ש"אף אחד לא מאמין שיש חיים על כוכב מאדים". בהמשך, פניו המחייכות מתחלפות בפנים נוגות ומאוכזבות. הכוכב החשוך והקר מצטייר כנטוש. הוא אינו מבחין ביצור החי שנמצא לצדו מרגע הגעתו. רגע לפני השיבה הביתה הילד מוצא פרח והמסע הופך להצלחה בעיניו.

זהו סיפור שעוסק בחלומות ובראייה. ראשית, הילד חולם למצוא חיים על מאדים ולכן יוצא למסע לבדו במקום מרוחק ולא ידוע. הנמשל הוא הדרך שבה צריך לפסוע כדי להגשים חלומות. דרך חדשה, מרתיעה, לא מוכרת ושונה מהמורגל.

שנית, הילד, בשלב הנוכחי, בעל נקודת ראייה מצומצמת, ולכן הוא מפספס את היצור החי במאדים. הקוראים הצעירים כן רואים אותו, בניגוד לגיבור, שאילו היה מסתכל אחורנית, היה מוצא אותו. הסיפור קורא לילדים להרחיב את ההסתכלות ולהביט מסביבם ומאחוריהם כדי לגלות את הנסתר מהם. היצור רוצה מאוד להתגלות, אולם הגילוי אינו מתרחש והילד חוזר כשהפרח בידו וכשהוא מפספס את התגלית האמיתית.

חשוב לציין שהיצור נשאר בגבולות האיור. הילד, כאמור, לא רואה אותו, וקיים פער בין גודלו של היצור לבין קוטנו של הילד. ובכל זאת, אפילו כשהילד מטפס על היצור וחושב שמדובר בהר, היצור אינו מתקומם ואינו מזיק לו. הוא כמה לקשר עמו. וכאן אנו עדים לפער שבין חיצוניות (מאדים הוא כוכב אפל וקר, והיצור בעל מראה מרתיע) ובין המהות: דווקא בכוכב האפל הילד מגשים את חלומו. דווקא במקום אפל ומרוחק אפשר למצוא רגישות.

לגילאי 0-3.

לא תמצאו אותי מאת תמר הוכשטטר

"לא תמצאו אותי" מאת תמר הוכשטטר (הוצאת ידיעות אחרונות / טל מאי)

בספר הנפלא שכתבה ואיירה תמר הוכשטטר, "לא תמצאו אותי", מצאתי ניצוצות של גאונות. עלילתו פשוטה וקצרה. הילדה קרני אינה מצטיינת במשחק המחבואים. בזמנה החופשי היא מתאמנת, וביום הולדתה, שהופך למסיבת מחבואים, היא מנצחת במשחק בהיותה האחרונה להימצא. סוף טוב הכל טוב.

לא תמצאו אותי | תמר הוכשטטר

לכאורה, סיפור פשוט על כישלון שמסתיים בהצלחה ועל ילדה נחושה ואסרטיבית. אולם מתחת לטקסט המוצהר, מסתתר עולם פסיכולוגי שלם של ילדים, יחסיהם עם עצמם, ויחסיהם עם הוריהם. כבר בתחילת הטקסט מדווח לנו שקרני "אף פעם לא הספיקה להסתתר בזמן. וגם אם מצאה מחבוא, חלקים שלה תמיד בלטו החוצה, ומצאו אותה בקלות". משחק המחבואים הופך בסיפור למטאפורה מתוחכמת וחורג מהיותו "משחק ילדים". לא מדווח לנו מדוע קרני לא מספיקה להסתתר בזמן. האיור מציג ילדה מגושמת, נוטה קדימה ומאפשר לנו להתוודע לפניה המבוהלים בשעה שהיא רצה. הכישלון הצורם גורם לה להתאמן כשהיא לבד, אולם אין אלו אימונים רגילים. קרני מענה את עצמה. "התאמנה בלא לזוז ולא לנשום ולהצטופף במקומות קטנים". שכן קרני היא תוצר של חברה תחרותית ועל כן היא מקריבה את זמנה הפרטי באימונים שכלל אינם קשורים למשחק – שאמור להיות מהנה. כמו כן, בעוד מחבואים הוא משחק חברתי, קרני מפרשת אותו באופן שגוי. היא מתאמנת לבד ולא עם חברים ובכך מרחיקה את עצמה מהחברה. וכאן אנו חוזרים לאמירה לפיה "חלקים שלה תמיד בלטו החוצה". הסיפור עוסק בילדה שונה מיתר הילדים, שמתבלטת בעל כורחה בשל נקודות שאינן מוסגרות בטקסט. היא מנסה להחביא את זהותה, את שונותה, אבל כושלת בכך. גם האימונים הקשים נועדו להפוך אותה למצטיינת בהתחבאות, אבל "זה לא עזר. תמיד מצאו אותה". שכן בלתי אפשרי "להחביא" את השוני מהחברה.

בצר לה, פונה קרני לאמה ומבקשת שביום הולדתה השישי תתקיים חגיגת מחבואים. האם, חמושה בפלאפון, מפנה לבתה גב, תרתי משמע. היא תמהה על כך שקרני מבקשת מסיבת מחבואים ולא מסיבת כדורגל, שכן בכדורגל היא טובה יותר. וכאן מתבהר הקונפליקט הזהותי של קרני, שאינה מסתפקת בהצטיינותה בכדורגל ומנסה לכבוש יעד רחוק ממנה ובלתי מושג. מוצג לפנינו עוד שדר סמוי: קרני משתוקקת לכך שאמה תחפש אותה, תתמקד בה, תמצא אותה, כי האם עסוקה ואינה מתפנה אליה. לראייה, האם מנהלת עם קרני דיאלוג, כשהיא מקפידה לא לנטוש את המכשיר הסלולרי שלה. לבסוף היא נכנעת וההזמנות נשלחות. בשבת, מתקיימת המסיבה והפעם, קרני מצליחה להתחבא כהלכה. רק בלילה הוריה מצליחים לאתר אותה, בתוך אחת המתנות. וכאן לכאורה מגיע הסוף הטוב. ההורים שמחים למצוא את קרני, ואמה, כבר בלי פלאפון, נושאת אותה למיטתה. ועם זאת, הטקסט מלווה את הקוראים (והשומעים) גם בתום הקריאה כשהוא מעלה שאלות שונות. האם הניצחון של קרני הוא אכן ניצחון? שהרי במקום ליהנות במסיבת יום ההולדת שלה היא הייתה סגורה בתוך קופסה. וכך, לצד שמחת הניצחון מוצגת בפני ילדים סוגית מחיר הניצחון. האם נכון להקריב את האושר תמורת כל מטרה שהיא? האם כל ניצחון מביא לנו אושר, ובייחוד, כשהדרך אליו מענה אותנו? האם לא כדאי לעתים לנטוש את ההישגיות, ופשוט ליהנות במסיבת יום הולדת?

אנו נפרדים מקרני מחייכת, ובמקום לישון על מיטתה, מסתתרת מתחתיה. הטקסט מכריז עליה כ"הכי טובה במחבואים בכל הממלכה". ואולם במקביל, נוכח בסיפור שדר עקיף, לפיו עלינו להיזהר מניצחונות מזהירים שמנכרים אותנו מעצמנו וממהותנו ואף מרחיקים אותנו מהחברה.

רוצו לקרוא.

לגילאי 4-6.

אלסה מרי והאבאים הקטנים מאת פיה לינדנבאום

אלסה מרי והאבאים הקטנים

כתבה: פיה לינדנבאום. תרגמה: דנה כספי. הוצאת ידיעות אחרונות / טל מאי

על גבי כריכת ספרה של הסופרת השבדית פיה לינדנבאום, אלסה-מרי והאבאים הקטנים, מבשרים לנו שזהו ספר משעשע. לא הבחנתי בשעשוע למרות שהספר מציג סיטואציה הומוריסטית כביכול: לאלסה מרי יש אמא ושבעה אבות קטנים, להבדיל מהמשפחות המוכרות לה, שבהן יש אם אחת ואב אחד גדול. ואם לא שעשוע אז מה כן? זהו סיפור רגיש, שמועבר לקוראים בצורת ווידוי אינטימי של ילדה. ספרות הווידוי ממשיכה את ריטואל הווידוי הדתי, אולם כאן אין לפנינו אדם מאמין שמתוודה בפני כומר אלא ילדה שמתוודה בפני הקוראים על חרדותיה המוסתרות מן הסביבה.

בפתיחת הסיפור מציינת הגיבורה: "זאת אני, יושבת כאן כל יום חמישי בערב ומחכה שהאבאים שלי יבואו הביתה". ההמתנה היא מוטיב מרכזי ביצירה. שכן הגיבורה ממתינה בתחילה לשובם של האבות מן החוץ, מעבודתם כסוכנים נוסעים. בימי שני עוזבים אותה האבות בלכתם לעבודתם ורק בימי חמישי בערב הם שבים. וגם לאחר חזרתם, ממשיכה אלסה מרי לחכות. היא רוצה לשחק עמם, "אבל הם עייפים בגלל כל הנסיעות והמכירות", או שעליהם להמשיך ולעבוד מן הבית. טרם לכתה לישון האבות מקריאים לה סיפור, אולם "הם תמיד מתבלבלים ולא זוכרים מי הבא בתור". ושוב, היא ממתינה לסדר, לרגילות, להתגשמותה של תמונה הרמונית ואידילית שמציגה אב ובת, או "משפחה נורמלית" ובסופו של דבר, ההמתנה מסתיימת בפגישה עם המציאות – האבות שלה קטנים ומצטיירים כמוזרים. ולמרות זאת, פתיחת הסיפור היא גם סיומו. כי אלסה מרי שמספרת את סיפורה הרגיש בגוף ראשון, מסבירה, שלמרות שהאבות שלה אינם רגילים, היא ממשיכה לחכות להם וממשיכה לרצות בהם לידה. כי כזוהי האהבה, חורגת מתבניות ומשבלונות מוכרות.

הדרמה המרכזית מתרחשת כשהאבות אמורים להגיע לאסוף את אלסה מרי מהצהרון. בנקודה זו הלא שגרתי אמור להיחשף בפרהסיה, ואלסה מרי, בת השש וחצי, חווה התקף חרדה. היא חוששת משני תסריטים עיקריים: שהאבות יהיו מושא ללעג, וכן, שתופעל אלימות כלפי האבות. הסיפור נדרש לתחושת הבושה שמלווה ילדים רבים בשל גורמים אובייקטיביים וסובייקטיביים כאחד. לעתים המבנה המשפחתי השונה מעורר חשש שמא הסביבה לא תקבל אותו ולעתים מדובר בתחושה סובייקטיבית של נבדלות ושל חתירה תחת הנורמה השליטה.

לבסוף הקונפליקט מיושב. האבות מגיעים לצהרון ותסריטי האימה של אלסה מרי אינם מתגשמים. קיומם אינו מעורר פליאה או תמיהה. אלסה מרי מבינה, כי מה שהיא דמיינה כחורג מן הסדר, אינו נתפס כך על ידי הילדים שמסביבה או על ידי הסגל החינוכי. הציור שלה, בשעה שהיא ממתינה לאבות, של נקניקיה שחורה ואימתנית, מייצג את מערך החרדות שהיא נושאת עמה. אבל בסופו של דבר גם אותה מפלצת נתפסת על ידי המורה לציור כ"היפופוטם נהדר". הנמענים של היצירה נחשפים לפער שבין תחושת הבושה האישית, ובין האופן שבו החברה מסתכלת עליהם. בין המבט הביקורתי של הילד על הוריו, למבט הקולקטיבי שהוא נטול ביקורת כי הלוא אין משפחה "רגילה" ולכל משפחה הייחוד שלה. כמו כן היצירה המעניינת הזו נדרשת לפער העצום בין פרשנויות. מה שאלסה מרי פירשה כמזמין לעג ואף אלימות, נחווה על ידי הסביבה כרגיל לחלוטין. ההתקבלות הזאת מאפשרת לאלסה מרי לנוע אל עבר הקבלה העצמית וזאת משנה את מצבה מילדה ששרויה בחרדה ובהמתנה לילדה שחווה שמחה, אושר ורואה את החיוב שבמשפחתה.

ומה לגבי שבעת האבאים? הסיפור מקיים דיאלוג נהדר עם מעשיית העם "שלגייה ושבעת הגמדים". במעשייה המפורסמת שלגייה מוצאת מפלט מאמה החורגת המאיימת בביתם של הגמדים. בבית הזה היא חווה רגיעה מהאיום, והמנוחה והשיקום מאפשרים לה לעבור לשלב הבא – שלב החתונה שמציין בגרות ועצמאות. ובדומה, האבות הגמדיים מאפשרים לאלסה מרי להתנסות באפשרויות האלימות שמזמן העולם – אולם בתודעתה בלבד. היא דואגת להם, חושבת עליהם, ובדומה לשלגייה, מתכוננת לשלב הבא שלה – שלב הבגרות והחוסן, שיגיע רק אחרי החיים המשותפים עם הגמדים, שאמנם מדאיגים אותה, אולם מעניקים לה כוח רב והתנסות בחשיבה על האחר.

אלסה מרי והאבאים הקטנים הוא סיפור מרתק וסוחף, שחשיבותו בכך שהוא משמיע את קולה החבוי של ילדה, שמרגישה נוח לחשוף את סודותיה בפני הילדים-הקוראים, שהופכים להיות בה בעת שותפים לסוד, ומזדהים עם הסיפור, לנוכח העובדה שלכל אחד מהם, יש סודות ומבוכות שברא לעצמו בתודעתו.

 

מומלץ לגילאי 8-6 וגם לבני החמש שהוריהם אוהבים לקרוא בפניהם סיפור וליהנות יחד איתם.

רוזלינדה יורדת מהעץ מאת איריס ארגמן

רוזלינדה יורדת מהעץ. כתבה: איריס ארגמן. איירה: נטעלי רון-רז. הוצאת מטר

לא בכל יום יורדים מהעץ. רוזלינדה המכשפה מחליטה לרדת מהעץ ולשנות את חייה. הירידה מהעץ כוללת מסע נפשי של השתנות, התגברות על פחדים, נכונות לוותר על הרגלים מסוימים, וכן מסע פיזי שבו היא נוסעת להכיר חברה חדשה – המכשפה סלינה.

ה"נפילה מהעץ" אינה פשוטה. בתחילה, היא נופלת על האף, וברכה נשרטת. אבל למרות זאת היא מציינת: "נמאס לי לשבת כך סתם" (עמ' 13) ועוזבת את העץ עליו גרה, עץ שמאפשר לה לצפות בעולם אולם מותיר אותה בודדה שם למעלה. היא מגיעה לביתה, ושם מוצאת חוסר סדר. הבית הוא ראי לנפשה, ולכן היא מסדרת את הבית והופכת אותו לבית ראוי למגורים. לאחר שסידרה את ביתה היא יכולה לחשוב בבהירות, והיא מחליטה למצוא חברה. ההחלטה מגובה בעשייה: היא מנסחת את המודעה הבאה-

המכשפה רוזלינדה

שירדה מהעץ

וגרה בלב עיר

סואנת ורועשת

בבית קטן

עם גג רעפים אדום

וגינה עם פרחים

מחפשת חברה

 

אולם אינה מסתפקת בה. היא מחליטה להוסיף לשמלתה קישוטים ונצנוצים ופרפרים לשערה. במערכת העיתון הפקיד מציין "אף פעם לא נתקלתי במודעה כל-כך מוזרה. את בטוחה שאת רוצה לפרסם אותה?" (עמ' 18). רוזלינדה עומדת על שלה, ולא נותנת לפקיד, שהוא רק פקיד ומסמל את אותם "פקידים" אפורים של החיים שמתנגדים לכל רעיון מקורי או שינוי מדפוסי הפעילות המוכרים, להניא אותה מכוונתה.

לאחר פרסום המודעה היא ממתינה, עד שיום אחד מגיעה לביתה הזמנה מהמכשפה סלינה.

רוזלינדה יוצאת למסע כדי לפגוש את סלינה. עליה לעזוב את המוכר לה ולקבל החלטות רבות. היא אורזת מזוודה, נוסעת ברכבת, אולם עליה להמשיך בכוחות עצמה, שכן הרכבת אינה מגיעה עד ביתה של סלינה. כך גם חברות, בה עוסקת היצירה, מחייבת את השותפים בה לעשייה שונה מן המוכר, להשתדלות, להתאמצות, ולשינוי הרגלים מסוימים. היא מגיעה אל טירתה המבוצרת של סלינה, אות לכך שגם סלינה חיה עם חומות סביבה ולא נתנה עד כה לאדם חיצוני להיכנס אל חייה.

לאט לאט הן בונות את חברותן. בתחילה שותקות ובהמשך מדברות. האחת מלמדת את השנייה דברים חדשים – משחקים, קסמים, טיפוס על עץ. הן מספרות זו לזו סיפורים עם סופים חדשים. השתיים מבלות יחדיו עד שרוזלינדה מתגעגעת לביתה וחשה רגשות סותרים – כיצד אפשר בה בעת ליהנות עם חברתה ולהתגעגע לביתה המוכר? הקונפליקט מיושב כשסלינה נותנת לה מטאטא משוכלל שמאפשר לה לשוב לביתה ובעתיד, לחזור ולבקר אותה.

רוזלינדה חוזרת הביתה, לעיר המוכרת, וחווה מחדש את יופיו של הבית שעזבה.

זהו סיפור יוצא דופן ביופיו ובחשיבותו. הוא עוסק בחברות באופן מורכב יותר מבספרי ילדים אחרים שכן הוא נדרש לכך שחברות אינה אוטומטית ושהיא מצריכה החלטה שמגובה במעשים של ממש – השתנות, נכונות לוותר, נכונות להתחשב, להשקיע באחר, עזיבה של המקום המוכר לטובת ההכרות עם מקום חדש. וגם התחושה המוכרת של ילדים רבים, של געגוע הביתה בשעה שהם נהנים בביתם של חבריהם מקבלת מקום בטקסט, ואישור מרגיע, שכן ניתן לחוות רגשות סותרים גם בשעה שנהנים ממשחק עם חבר אהוב. מעל דפי היצירה מרחפת שאלת הזהות והחשש שמא חברות עם אדם נוסף תגרור שינוי בילד. השינוי מוצג כצורך המציאות שכן לא ניתן למצוא חבר כאשר אתה ספון לבדך על העץ. ומנגד, בחברות אמיתית, החברים לומדים זה מזה ואינם משנים זה את זה, והחברות מוצגת ככזו שמרחיבה את נפש החבר ואת עולמו החוויתי והאינטלקטואלי. המסע של רוזלינדה היה נחוץ לה כי רק אחרי שעזבה את ביתה, והתגברה על מחסומים רבים, היא יכולה לשוב ולחוש חזקה יותר ושמחה.

ומילה לסיום על איוריה של נטעלי רון-רז המוכשרת. אלו לא איורים אלא ציורים מרהיבים שמוסיפים מידע רב על זה הנמסר בטקסט. התנודות במצב הרוח של רוזלינדה, חששותיה כשהיא לבדה על הרכבת ואוחזת בחתול, הניגודים בין מראיה של רוזלינדה לבין מראיה של סלינה להמחשת השוני בין שתי החברות ובעיקר, העולם העשיר שמוצג באיורים – כזה שכולל ילדים, הורים, קשישים, ערים וכפרים. היצירה מוצלחת לנוכח השילוב בין כתיבה מתוחכמת לאיורים רב-ממדיים, וכאן המקום להמליץ למי שטרם קרא, על הספר הראשון בסדרה, רוזלינדה.

סיפור מומלץ ביותר, לתלמידי כיתות א'-ג'

פעם עקב אחרי לוויתן מאת אורית ברגמן

פעם עקב אחרי לוויתן. כתבה ואיירה: אורית ברגמן. הוצאת כתר.

לא כל יום פוגשים סיפור גאוני.

"פעם עקב אחרי לוויתן" מאת אורית ברגמן (הוצאת כתר), סופרת ומאיירת בחסד עליון, מתאר נושא שאינו שכיח בספרות הילדים – דיכאון שחווה ילדה בעקבות עזיבתה של חברתה הטובה את העיר ואת הכיתה. עולמה של הגיבורה נטולת השם מתערער.

 

העובדה שאין לה שם רק מחזקת את תחושת אבדן הזהות שהיא חווה. היא מתעוררת באמצע הלילה, שומעת שריקה בלתי נסבלת, והמבוגרים אינם מבינים את מצבה וחושבים שהרעש שהיא שומעת בתודעתה הוא רק קומקום, או שריקותיה של השכנה. בִמקום להשתמש במושגים מורכבים כמו 'תחושת אבדן', 'עצב' או 'דיכאון', מופיע לוויתן שחור שעוקב אחר הגיבורה בכל מעשיה. הלוויתן הוא ייצוג סמלי ויפה של המרה השחורה שבה היא מצויה בשבוע שלאחר עזיבת החברה הטובה. היא לבדה, אין לה תיאבון והיא מתרחקת מהסביבה החברתית שלה.

באחד הימים היא מחליטה שלא לברוח יותר מן הלוויתן אלא להביט בו. זהו רגע ההכרה שלה בכך שיש לה בעיה שלא תיפתר אם היא תתעלם ממנה. היא מביטה בלוויתן, צועקת לו שיסתלק, נאבקת בו ומביסה אותו.

החל מנקודה זו מוצגת בעדינות החלמתה באמצעות האיורים. השחור נעלם לטובת מעט צבעים, להדגים שאין לפנינו סוף טוב נטול פרופורציות, אלא החלמה הדרגתית. ולבסוף, היא חוזרת לשחק עם חבריה, והחיוך חוזר לאייש את פניה. מי שהוצגה באיורים כשהיא לבדה לאורך כל הסיפור, חוזרת לחיק החברה.

הסיפור הזה מדגים את כל מה שטוב בספרות הילדים. את החשיבה לפיה ילד חש רגשות עוצמתיים בדומה למבוגרים. את החופש שניתן לדמות להתמודד עם הכאב בכוחות עצמה ולעבדו. את תחושת האהבה הגדולה בין ילדה לחברתה הטובה והקושי לוותר על חבר אהוב ועל המנהגים המשותפים של השתיים – ההליכה המשותפת לבית הספר, המשחקים, והבדידות הקשה כשמכבידה כשהחברה עוזבת. האיורים מחקים את ציוריו של ילד ומאפשרים המחשה של מושגים מורכבים באמצעות דמותו המאיימת של הלוויתן שלא עוזב את הגיבורה וגורם להפרדה שלה מן החברה. לעתים מצויר הלוויתן כמעין חבל חונק על מנת להראות את תחושת המועקה בה נתונה הילדה. והסוף הטוב מוצג בעדינות. בלי "פתרונות קסם". הגיבורה לא מצאה חברה-טובה-חדשה עדיין, אבל היא חזרה לשחק, הביסה את הלוויתן והצבע חזר לחייה. לפעמים חיוך הוא סוף טוב נהדר.

מומלץ בחום לילדים בגילאי 6-8 ולאוהבי ספרות.

החיים על פי דוני מאת רוסה לגרקרנץ

החיים על פי דוני. כתבה: רוסה לגרקרנץ. איורים: אוה אריקסון. תרגום: דנה כספי. 

הוצאת ידיעות אחרונות / טל מאי

פעם בחיים ייצא לכם ולילדים שלכם לקרוא סדרת ספרים שתקבל חדר נפרד בלבכם. החיים על פי דוני הוא הספר הרביעי בסדרה העוקבת אחר חייה של דוני, ילדה שבדית יתומה מאם, שחיה עם אביה, ויש לה חברה אחת בת גילה – אלה-פרידה – חברת נפש שמסייעת לה לא אחת להדגיש את קווי האושר שבחייה. אם נהוג לחשוב שסדרות ספרותיות נכתבות למטרות רווח ושספריהן משחזרים האחד את השני – הרי שזו טעות שאין גדולה ממנה. כי החיים על פי דוני הוא הטוב שבסדרה יוצאת דופן זו, ספר נדיר ביופיו ובחכמתו.

הסיפור מיועד לילדים בכיתות א'-ג', אולם למרות שקהל הקוראים צעיר למדי, הנושאים שעולים בספר מורכבים וכך מתקבלת יצירה רגישה, מטלטלת ובעיקר מעודדת חשיבה חדשה של מבוגרים על ילדים ושל ילדים על מבוגרים. למרות קוצרה של היצירה היא מצליחה להעמיק בתחומים רבים.

בתחום הרגשי היא נדרשת למושגים מורכבים כמו געגועים של ילד להורה (בשעת ביקור אצל חברה), שהם געגועים פתירים, וגעגועים של ילד יתום להורה שלא ישוב עוד. היא מציגה את דוני כשהיא חרדה לאביה ומתקשה להירדם בלילה, אולם מראה את הפכפכותם של רגשות ואת היכולת של סביבה תומכת לשנות את האופן שבו ילד מרגיש. כמו כן הסיפור מראה כיצד ילדים שונים מפגינים או לא מפגינים רגשות. דוני היא ילדה סגורה ומאופקת. אלה פרידה לעומתה מוחצנת ומביעה את רגשותיה באופן קולני ונחרץ.

בתחום החברתי קשה לחשוב על יצירה שמציגה חברות כה יפה בין ילדים כמו החיים על פי דוני. זוהי חברות שממשיכה להתנהל למרות שהשתיים גרות במקומות מרוחקים זה מזה. היא מושתתת על נאמנות, על הכרות מעמיקה עם אופייה של האחרת, על זיהוי רגשות שהחבֵרה אינה מספרת עליהם באופן ישיר ועל ניסיון של כל אחת לשמח את חברתה ולשמש לה אוזן קשבת ומגן. הדיאלוג בין השתיים הוא אחד היפים שמופיעים בספרות הילדים:

"אני רוצה להיות כל עולמו של מישהו!" הסבירה. "את מבינה אלה-פרידה?"

אבל את באמת כל עולמו של מישהו!" השיבה אלה-פרידה. "את כל עולמי. תכתבי את זה בספר שלך! אני כל עולמה של אלה-פרידה, זה מה שיהיה כתוב בו!" (עמ' 92).

החברות בין השתיים מוצגת על רצף החיים של כל אחת מהילדות. אלה-פרידה אמורה להתאמן בנגינה בכינור, אולם היא אינה רוצה שדוני תישאר לבדה, אז היא מוצאת פתרון יצירתי ומתאמנת בעוד השתיים רוחצות בים. הסופרת מציגה את עולם הילדים כמקביל לעולם המבוגרים אולם אין לפנינו דמות-בילבי שחיה מחוץ לסדר המקובל. לשתיים סדר יום קבוע, הן צריכות לסדר אחריהן וברור להן שלא תמיד ההורים מבינים אותן ועם זאת, הן אינן מתמרדות באופן נחרץ וב"תמורה", הוריהן קשובים אליהן ומשלימים עם העובדה שלא תמיד ילדים והורים מעוניינים לפעול באותה הדרך. דוגמה משעשעת היא "עבודת הקיץ" של דוני ואלה-פרידה. השתיים "מתעשרות" כשהן מוכרות לתיירים קפה ולחמניות, אולם מי שעומדת מאחורי ה"התעשרות", היא האם שנאלצת לאפות מדי יום. מכאן כי לפנינו הורים שמחנכים את ילדיהם אולם גם מתחשבים ברצונותיו העצמאיים של הילד ובשאיפתם של ילדים להצטייר בעיני סביבתם כבוגרים.

דוני ואלה-פרידה מוצגות בסדרה כילדות עצמאיות, חכמות, מקוריות, ולכל אחת מהן תווי היכר משלה. האיורים הנפלאים מסייעים להבין, דרך הבעות פנים משתנות, את רגשותיהן שנעים בין שמחה, חשש, כעס ולמרות שהיצירה שבדית, אין לפנינו "ילדי פרסומת" אלא ילדים אמתיים, כך שזוהי הצגה המעוררת הזדהות ומונעת תחושת דימוי עצמי נמוך מצד הקוראים.

בשנים האחרונות שואפת ספרות הילדים לחשוף את הילד לסוגים שונים של משפחות. זוהי נקודה חשובה בהחיים של על פי דוני. כיוון שכאמור, דוני היא יתומה מאם וחיה עם אביה (או עם סבה וסבתה כשהאב מעורב בתאונת דרכים). אמה של אלה-פרידה חיה עם אולף, שאלה-פרידה מכנה אותו אוף, אות למורת רוחה מאביה החורג. סונטה, בן דודה של דוני חי עם אמו. התפיסה לפיה כל ילד חי עם אבא, אמא, אחים וכלב, נשברת בסיפור, שמציג מודלים שונים של משפחות, ואלו מופיעים ברקע הדברים ולא במרכזם, ועדיין, חשובים עבור ילדים באשר הם, בעידן בו משפחות קלאסיות מהוות חלק מכלל המשפחות בהן ילדים חיים. ההבנה שמשפחות מורכבות מדגמים שונים ולא כולן זהות, ועל הילד להסתגל לשינויים, כפי שדוני צריכה להסתגל לחברתו החדשה של אביה, מלווה את הסיפור ברגישות ומראה הן את הקושי של ההורה והן את הקושי של הילד. הריב בין סבתה של דוני לאביה באשר להבאת לוני, חברתו החדשה, לאי בו דוני שוהה, מאפשר לקוראים להבין שגם המבוגרים עצמם שרויים בלבטים. אפיזודה חשובה זו היא חלק מהאידיאולוגיה של הכותבת – שלא לצנזר את מורכבות החיים מילדים ולא להציג הורים שאין להם קיום מלבד הקיום ההורי.

ובדומה לכל הספרים בסדרה, מוטיב האושר מלווה ספר זה והאושר מוצג בו כדבר ששואפים אליו, אולם הוא חלק מסוים של החיים, שכוללים גם עצב, דמעות, פחדים וחששות.

 

חובה לקרוא! (ולא יזיק להעניק את פרס ישראל לתרגום למתרגמת המוכשרת דנה כספי, ויפה שעה אחת קודם)

לגילאי: 6 ועד 120.