קטגוריה: ספרים לנוער

נשים קטנות ספרות ילדים ונוער

רודין, שי (2012). “‘אל תסתגרי רק מפני שאת אשה’: על פמיניזם רדיקלי, ליברלי ומטריאליסטי ברומן נשים קטנות ללואיזה מיי אלקוט”. ספרות ילדים ונוער, חוברת 133, יולי 2012, עמ’ 56-75.

הפחד לדרוס שליח פיצה מאת רותי ויטל-גלעד (קרן הוצאה לאור, 102 עמ’)

נובלת חניכה כתובה היטב המגוללת את סיפורה של עלמה, נערה שאביה נפטר מסרטן. סיפורי חניכה מציגים את גיבורם כאשר הוא נע משלב אחד לשלב אחר, מתקדם, לאחר שהגיע לידיעה מסוימת או עבר מסע פיזי, נפשי או שניהם יחדיו. הנובלה מתארת את עלמה לאחר מותו של אביה, בזמן החופש הגדול. החופשה המיוחלת אמורה להיות תקופה מאושרת שבה היא קיוותה למצוא חבר ועבודה. אולם התכניות משתנות, שכן חברתה הקרובה מיכל מצאה חבר ואילו עלמה נותרת לבדה ונאלצת לבנות מחדש את זהותה כנערה ללא אב, ולמצוא את מקומה החדש במשפחתה החסרה הכוללת את אמה ואותה. היא מתחילה לעבוד בבית קפה הצמוד לבית הקברות בו קבור אביה, כצעד ראשון של החלמה. קשורה אל המת נפשית ופיזית, אולם גם מכירה אנשים חדשים ומסוגלת לשוחח עמם על כאבה. בבית הקפה היא מתוודעת למורכבותו של האובדן – אובדן משפחה בתקופת השואה, אובדן בן בתאונת דרכים ואובדן בן זוג. כל אחד מהנוכחים בבית הקפה נושא עמו את כאב האובדן, ומנתץ את הקלישאה לפי “עם הזמן הכאב דוהה”.

כתיבתה של ויטל-גלעד עשירה בדימויים ובציורים לשוניים, וחלקים מן הסיפור כתובים כפרוזה לירית.

“אחרי שאבא מת, אמא חשבה שכדאי שאתחיל ללכת לטיפול אצל פסיכולוגית. במיוחד אחרי שהתחלתי להוציא עליה את הכעסים והכאב שלי. ישבתי אצל רונית הפסיכולוגית שותקת וחמוצה, ואחרי כמה פעמים אמרתי לאמא שאני לא הולכת יותר. אמא ניסתה לשכנע אותי שרונית יכולה לעזור לי לפתח כלים להתמודד עם האובדן.

אני שונאת את המילה הזאת, “אובדן”. מילה קרה ומנוכרת למצב שהלב שלך הוא כמו פחמים של קומזיץ, עדיין מעלה עשן כשכולם כבר הלכו הביתה.

עניתי שהכלים היחידים שאני רוצה זה כלי נשק להרוג את הרופאים שנתנו לאבא למות” (עמ’ 47-48).

המעבר בין המשלבים הלשוניים – אלו האופייניים לשפתה העכשווית של מתבגרת לצד אלו האופייניים לקטעי הגות – אמין ומעשיר את הקוראים. במהלך הסיפור משולבים מכתבי אביה של עלמה אותם הוא כותב בימיו האחרונים. מכתבים אלו חושפים פנים אחרים באישיותו של האב ומעודדים את בתו לבחור בחיים ולא בדבקות במת. בחירה זו אינה טומנת בחובה ויתור על האב, אלא להפך – זיכרון יומיומי ורגשי, ולצדו, יציאה מן הקליפה, היכרות עם אנשים ואף יציאה לבילויים כמו יתר בני גילה. עלמה צולחת חופש גדול אותו התחילה כבודדה וכמסוגרת ובסיומו של תהליך החניכה היא חשה שהיא חוזרת לעצמה ואף מסוגלת להתפייס עם אמה לאחר תחושת ריחוק וכעס. יצירה מומלצת הנוגעת בכנות ובאמינות בנושא מות הורה והשפעתו על המתבגר.

מגיל: 12

אחרי אייריס. כתבה: נטשה פארנט. תרגום: יעל אכמון. כנרת, זמורה ביתן. 223 עמ’.

 

רומן מפעים ורגיש, הנכתב כיומנה של בּלוּבֶּל, נערה בת ארבע עשרה, שאחותה התאומה אייריס נדרסה שלוש שנים טרם ההווה הסיפורי. במהלך שלוש שנים אלו בלובל מנסה לאיין את עצמה, מתוך הזדהות נפשית עמוקה עם אחותה המתה. היא מעלימה את עצמה מעיני הסביבה, מנתקת את כל קשריה החברתיים, ומסתייעת במצלמת וידאו המאפשרת לה להפוך לזוג עיניים הצופות בסביבה, אותה סביבה שמנסה להמשיך אחרי המוות, לעתים מצליחה ולעתים כושלת. אמנם לפנינו יומן המתאר את חוויותיה האישיות של בלובל ואת הקושי הגלום באבדן אחותה, אולם ניתן בהחלט לקרוא אותו כרומן משפחה. הפיכתה של בלובל לצלמת המשפחתית מאפשרת לקורא לבחון כיצד כל אחד מבני המשפחה מתמודדים עם האבל. הוריה של בלובל בוחרים לברוח מהמשפחה. היא ואחיה נותרים עם זורן, סטודנט לתואר שני, המשמש להם מטפלת ואוזן קשבת, בעוד ההורים בוחרים לעבוד במקומות מרוחקים. ניתן לבקר את בחירתם, אולם באישון לילה, שומעת בלובל את אמה מסבירה, שרק בעבודה היא מצליחה לשכוח את המוות של בתה.

אחותה הגדולה של בלובל, פלורה, היא נערה אקסצנטרית המנסה למשוך את תשומת לבם של ההורים באמצעות שבירת כללים וזעזוע הסובבים. שני אחיה הקטנים אינם יודעים להמליל את כאבם, אולם זה מורגש ומהדהד: כאב אבדן האחות לצד כאב אבדן הוריהם שהתנתקו מהם ואף הפחד שמא הם אינם זוכרים עוד את אחותם שמתה כאשר היו קטנים. בתקופה המתוארת ברומן מנסה בלובל לחזור ולהנכיח את עצמה במשפחתה ובקרב חבריה. היא אף מתאהבת בנכדם של השכנים וזוכה לטעום את טעמה של אהבה ראשונה, ואכזבה ראשונה. ולמרות החלל המצוי בלבן של הדמויות, וההבנה שלא באמת ניתן להחלים לאחר מותו של אדם אהוב גם כאשר הזמן עובר, הסיפור רוויי אהבה והתבוננות בסביבה, ובעיקר, מציג את הגיבורה כמי שמצליחה להפוך יגון למעשה אמנות מרהיב. ספרות במיטבה.

מגיל: 13