השיר של רוזי. כתבה: תמר ורטה-זהבי. הוצאת ידיעות אחרונות, טל מאי
הנובלה החדשה של תמר ורטה-זהבי, השיר של רוזי, מתאפיינת בשלושה מרכיבים פואטיים: חדשנות, מקצב עלילתי מהיר ודמות יוצאת דופן המשמשת מובילה עלילתית.
החדשנות עולה מתוך הבחירה לכתוב על נושא שאין נפיץ ממנו – יחסי יהודים וערבים בעיר חברון. רוזי, הגיבורה, היא נערה ירושלמית. היא פוגשת את אמונה, נערה שחיה בחברון, ומתוודעת דרכה לאורח החיים בעיר השסועה. במקרה, לאחר שמצאה ארנק ברחוב, היא מתוודעת לסנא, צעירה מוסלמית מחברון, היכרות המאפשרת לה להיכנס לביתו של ה”אחר” ולהתוודע לבעיותיו – אלו החיצוניות שנובעות מהמתיחות עם החיילים ואלו הפנימיות שנובעות מהיותה אשה מוסלמית בחברה פטריארכלית, אשה שבעלה נוהג להכות אותה והיא הופכת לשק אגרוף לחבטותיו, אלו שלא יוכל להפנות לחיילי צה”ל שפולשים לביתו ומשבשים את סדרי חייו. נישואיה של סנא הם תחנה נוספת וטראגית בסיפורה של מי שחלמה להיות זמרת ונאלצת להסוות את עצמה ואת קולה להוציא כמה רגעים גנובים.
המקצב העלילתי מהיר והנובלה נקראת בנשימה אחת. רוזי מתארת בגוף ראשון את קורותיה, כנערה שאוהבת לכתוב שירים, מתויגת כ”אחרת” בסביבתה – הן בקרב בני משפחתה והן בבית ספרה, מאוהבת בבחור צעיר שמתעלל בה נפשית, גוזל את שיריה אולם לא נותן לה את הקרדיט על כתיבתם, וכך נוצר דיוקן מעניין של שלוש נשים צעירות, שכל אחת מהן מנסה לשרוד בסביבה בה היא חשה נרדפת.
מרבית היצירה מתרחשת בחברון, והגעותיה של רוזי לחברון מתבצעות או כשהיא מוותרת על ההליכה לבית הספר, או אחרי הלימודים. כאן מופיע שדר חשוב על הנתק בין בית הספר הישראלי ובין הפוליטיקה הישראלית. אם נערה מבקשת להבין מה מסתתר מאחורי מהדורת החדשות, עליה לנסוע לחברון ולצפות בעצמה בהתרחשויות שכן בבית הספר של רוזי (ובכלל) לא מתקיים שיח פוליטי. בית הספר מצטייר כמקום שבו על רוזי למלא תפקיד, מקום שדוחה את עצמיותה. היא מפנימה צו זה ויודעת כיצד להתנהל כבובה ממוכנת, להשתתף, לסכם, לא להשמיע ביקורת, אולם כאן מתקבלת תמונה של טשטוש זהות הנגרם במודע וזאת כדי לא להצטייר כתלמידה חתרנית. רוזי, שאמה סובלת מבעיות רפואיות קשות, אינה זוכה לאוזן קשבת בבית ספרה, אלא להפך, בית הספר הופך לאתר דכאני, וייתכן והמחברת מנסה לקשור בין חינוך דכאני לתוצריו – חיילים המדכאים עם אחר ואנשים האדישים לסבלו של העם שחי לצדם.
שורה של נסיעות הלוך ושוב מחברון לירושלים, נסיעות שזמנן הפיזי הוא שעה לכל כיוון אולם זמנן הנפשי ארוך עד בלי יכולת לחשבו, ודאי עבור מי שאינו בקי במתרחש במרחב עוין זה, הופכת את היצירה לסיפור שמזמן עבור הגיבורה מסע נפשי עמוק להכרת עצמה ולהכרת החברה בה היא חיה. ההתבוננות בנשים שחיות חיים שונים משלה מיתרגמת לשינוי תפיסתי והתנהגותי, הנתפס כאמין, למרות הזמן הקצר שמתואר בנובלה. לאחר שרוזי מתוודעת לאלימותו של בעלה של סנא, היא מחליטה שלא לתת עוד למיש, הנער בו היא מאוהבת, להתעלל בה. לאחר שהיא צופה ביחסים בין אמונה לאחיה, היא שבה להתעניין באחיה הגדול, ממנו נהגה להתעלם. ה”מראות” שהיא פוגשת במסעה משקפות לה את חייה, ונדמה כי בסופו של המסע היא מעריכה את בני משפחתה ואת הכישרון בו התברכה – כתיבת שירים.
דמותה של רוזי היא דמות מרתקת בשל הניגודים העזים המאפיינים אותה. הבגדים השחורים והתספורת הלא שגרתית, אהבתה לסבתה ולפולחן הניקיון המאפיין את שתיהן, החזות הקשוחה והשיח הבוטה שלה, המונגדים לנפשה הפיוטית ולשיריה. הסביבה ממהרת לתייג אותה כ”משוגעת” ולפנות לפסיכולוגים על מנת להבינה, אולם ה”משוגעת” היא זו שחושפת בפני הקורא את המציאות המשוגעת בה היא חיה. היא זו שרואה את המצב הפוליטי נכוחה, אינה מסתפקת במהדורת החדשות אלא חווה את המאורעות בעיניה שלה, ומוצאת לה נתיב בין הנרטיבים השונים.
תמר ורטה זהבי, שתרמה לספרות הנוער הישראלית ספרים בלתי נשכחים דוגמת סלטה לאחור, שרוטה, מנדלה, האישה ששינתה את אמריקה והחלום של יוסף, מביאה לנו ספר יוצא דופן, ראשון מסוגו, בעל אמירות חברתיות ופוליטיות חשובות. ההצגה המורכבת מלמדת על החשיבה לפיה בני נוער זכאים ואף חייבים להכיר את המרחב בו הם חיים ולבקר את המציאות הקיימת. השיר של רוזי הוא רומן שעוסק באמנית שיוצרת מתוך קושי, סבל ושנאה. התוצר, הוא רומן עוצר נשימה שמחזיר את התכונה החשובה ביותר של בני הנוער לספרות הנוער – ביקורתיות וראייה רעננה.
מצחיק. כתבו: ג’יימס פטרסון וכריס גרבנסטיין. איורים: לורה פארק. תרגום: יעל ענבר. הוצאת ידיעות אחרונות / ספרי חמד
ספרים רבים לילדים ולנוער מתיימרים לקדם את “קבלת ה’אחר'”. עם זאת, רובם שולחים מסר ברור לפיו ה’אחר’ יתקבל לחברת הילדים אם יידמה לקבוצת הרוב ויאמץ את התנהגותה או את אמונותיה או אף את חיצוניותה, כלומר, יחדל להיות ‘אחר’ ויחבור אל הקבוצה המיטיבה המטשטשת כל ממד של שונות בין חבריה. ג’יימס פטרסון, הזכור לטובה מן הרומן חטיבת הביניים: או שנות חיי הגרועות ביותר, כתב עם כריס גרבנסטיין את מצחיק, רומן יוצא דופן על אנטי-גיבור – נער בשם ג’יימי גרים, המשותק ברגליו ומרותק לכיסא גלגלים. ג’יימי חולם להפוך לסטנדאפיסט ובמשך ההווה הסיפורי מחליט לגשת למיונים לקראת תחרות “הקומיקאי הצעיר הכי מצחיק בעולם”.
הרומן מפגיש את קוראיו עם בדיחות רבות של טובי הקומיקאים. השימוש בהומור מרכך את התמה המורכבת בה הוא עוסק – חייו של נער משותק החי אצל דודו ודודתו – וכמו כן מאפשר לג’יימי להצטיין בתחום מסוים ולא להיות מושא לרחמים כי אם מושא להערצה. שאיפתו להיות ‘נורמלי’, היינו, לזכות מן הסובבים ליחס שאינו מיוחד, נחשפת כבר בתחילת היצירה, כשהוא מתאר את יחסיו עם הבריון הבית ספרי באופן המשנה לחלוטין את תפיסת הבריונות ואת תחושותיו של נער ‘רגיל’ הנופל קורבן לאלימות פיזית קשה:
“זה פשוט אדיר! קוסגרוב מכסח אותי. זאת אומרת, הוא מכניס לי כזאת מכה חזקה, עד שבסוף אני מוצא את עצמי על הגב כמו צב הפוך (רק בלי הרגליים הבועטות). […] אני שוכב על הקרקע ובוהה בשמים, השיער שלי מלא חצץ ממגרש החניה, ואני מרגיש כאילו סוף סוף הגעתי ליעד. סטיבי קוסגרוב הכניס לי אגרוף כאילו אני סתם ילד רגיל, נורמלי. הוא לא קרא לי צולע או נכה, או אומלל על גלגל. הוא פשוט דפק לי בומבה בבטן וצחק בהיסטריה כשנפלתי לאחור. הוא אפילו בעט בכיסא הגלגלים והעיף אותו הצידה כדי שאיראה דומה יותר ללוזר רגיל ששרוע על האספלט השחור” (עמ’ 31-32).
השונוּת מיתר הנערים והחיים לצד משפחה חסרת חוש הומור שג’יימי חש מנוכר אליה, בעיר חדשה שאינה עיירת הולדתו, מזמנים עבור ג’יימי קשיים פיזיים ופסיכולוגיים, והוא מתמודד עמם באמצעות הומור. ההומור הופך את החיים מאפרוריים למלאי גוונים ואפשרויות, אולם בה בעת, הוא מהווה מסיכה ומאפשר לג’יימי להדחיק את עברו – הסיבה לשיתוקו ולהיפרדות מהוריו. אלו נחשפים רק בסופו של הרומן, כאשר ג’יימי לומד לבטוח מחדש בסובבים אותו ומסוגל לספר את סיפורו ולחזור אל מקומות שהיה שייך אליהם בעברו כנער בעל ביטחון עצמי שהצליח לגבור על לא מעט “שדים” פנימיים.
זהו רומן שמאפשר לבני נוער להתוודע לצורת קיום אחרת מזו המוכרת להם, של בני נוער משותקים, בני נוער המצויים בתהליכי שיקום, אולם הסוגיות שמעסיקות את ג’יימי הן גם אוניברסליות, ולמשל – חרדותיו החברתיות, החשש שמקנן בו טרם הופעותיו, הפחד לשוחח עם “הילדה הקולית” (שמתגלה כנערה רגישה וחכמה בניגוד לסטריאוטיפ של “מלכת הכיתה”), והתחושה כי הסובבים אותו אינם מבינים אותו וחולקים ערכים שונים משלו. ג’ימי צולח חלק ניכר מן המכשולים שנקרים על דרכו, ומלמד את קוראיו שיעור חשוב בתקווה.
ידוע כי מבקרים מסוימים נוטים לזלזל בחשיבותו של הסופר ג’יימס פטרסון, אולם 230 מיליון קוראים אינם טועים. פטרסון הופך את הנושאים המורכבים ביותר בחיינו, לחוויית קריאה נדירה ביופייה וברגישותה ומזכיר לנו בספריו לתור אחר השמחה והאור גם כשנדמה שהם נעדרים מחיינו.
לראות בגובה העיניים. כתבה: עפרה גלברט-אבני. איורים: נורית צרפתי. הקיבוץ המאוחד.
"בהתחלה רק הכנתי לנו ארוחות קלות, גם לאמא. אחר כך ראיתי שהבלגן בבית גדל, כל הזמן חיפשנו דברים ולא מצאנו, אז התחלתי לסדר קצת. כשראיתי שעוד מעט לא יהיה לנו מה ללבוש, אספתי את הבגדים המלוכלכים שלנו ועשיתי מכונה. אחר כך חיטטתי בארנק של אמא, הוצאתי כסף, עשיתי רשימה לסופר והלכתי לקניות. וכל הזמן ניסיתי להוציא מאמא איזו מילה, התחננתי שתענה לי, אמרתי לה שאבא בטח יתקשר כשהוא יירגע קצת" (עמ' 10)
ילד הורי. מושג אוקסימורוני המעלה תמונה כואבת של היפוך תפקידים. הילד, שאמור “להיות ילד” וליהנות מעולם נטול דאגות עד כמה שניתן, הופך להורה, ולמעשה עוזב את העולם הילדי ונוטל על עצמו מטלות הוריות. הילד ההורי למעשה מוותר על ילדותו מתוך הכרח וכן ועל הפריבילגיות המוצעות לו לנוכח גילו הצעיר, ומציג חוסר תואם בין גיל כרונולוגי לבין התפתחות רגשית ונפשית. במרכז ספרה החדש של עפרה גלברט-אבני, לראות בגובה העיניים, מתוארת גאיה, נערה בת שתיים עשרה, שנקלעת למציאות מורכבת. אביה עוזב את הבית ואמה לוקה בדיכאון, מסתגרת בחדרה ומפסיקה לתפקד. בין רגע הופכת גאיה מילדה למבוגרת. עליה לטפל באחיה הקטן יהלי, באמה המסרבת לקום מן המיטה, בחיות המחמד המשפחתיות ובעצמה. היא נאלצת לבצע את מלאכות ניהול הבית – קטנות כגדולות – ומנסה ככל יכולתה לתפקד בשתי הספרות, זו הביתית, שהיא עומדת בראשה בעל כורחה, וזו הבית ספרית, שכן היא עדיין תלמידה בעלת סדר יום “רגיל” – לימודים, חוגים, שיעורי בית. בהמשך, היא מגלה כי סיבת עזיבתו של אביה נעוצה בהתמכרותו להימורים, והאב חוזר אל בית הסבים במסגרת מעצר בית וממתין למשפט לאור החובות הרבים שצבר. בנקודה זו היא מבינה מדוע עזב האב, שכן הוריה לא שוחחו איתה על סיבת פרידתם, היא מחברת בין התנהגותו המרוחקת כלפיה לבין התמכרותו וכמו כן נאלצת לארגן מחדש את רגשותיה כלפי האב כשברקע פועלים בה שני כוחות – כעס לצד תקווה שאביה יכיר בהתמכרותו ויטפל בה.
ייחודה של גלברט-אבני ככותבת לילדים ולנוער נעוץ ביכולתה למדל עולם המוצג בסיפור על מלאותו. לכן אין לפנינו כתיבה נובליסטית (מלשון נובלה, הממוקדת בגיבור אחד ומתאפיינת בדחיסות עלילתית) אלא כתיבה רומניסטית (מלשון רומן) המאפיינת את הגיבור הנטוע בחברה בה הוא חי, על כלל מאפייניה. הסיפור אמנם מתמקד בגיבורה ובמשבר אליו נקלעה, אולם אינו מסתפק בתיאור רגשות ואינו מגביל עצמו לתיאור עולמה הפנימי של גאיה. כבספריה הקודמים, גם בספרה החדש מתעכבת גלברט-אבני על דמויות משנה רבות שמתפקדות בחייה של גאיה וכך נפרשת תמונת חיים מרובת שכבות. הוריה של גאיה מתוארים על לקותם, אולם התיאור משלב אהבה, חמלה וביקורת ומזכיר שהורים מתוקף אנושיותם חווים משברים וקשיים אישיים ואינם ממוקדים רק בגידול ילדיהם. הסביבה המשפחתית מתוארת בדקדקנות – הסב החולה המטופל על ידי הסבתא שמסרבת לשלחו למוסד או להיעזר בעזרה חיצונית. הדוד קל הדעת שאינו מסוגל לסייע לגאיה אולם מנסה בכלים ילדותיים לשמח אותה ולהסיח את דעתה מצרותיה, שכן גם הוא בילדותו חי עם אם שנוטה לדיכאונות. חברתה הקרובה מאיה אותה היא משתפת במצבה. ארז, נער עיוור משכבתה שהיא מתוודעת אליו והופך לחברה הקרוב. בת שבע, חברתה של אמה, ניצולת שואה המסייעת לה לטפל באם. איציק, שכן עיוור שהיא נוהגת לשוחח עמו. סבתה מצד אמה שסבלה בעברה מדיכאון ובשלב מסוים חוזרת לתפקד כאם ומסייעת לבתה לצלוח את המשבר. פנורמת דמויות זו נדירה בספרות הילדים שמרביתה ממוקדת-גיבור והיא האחראית למלאותו של העולם הנשקף מבעד לדפי הספר. השדרים של גלברט-אבני עולים דווקא מתוך ההתמקדות בדמויות הרבות. שדר מרכזי עוסק בפנייה לעזרה. אמנם משפחתה של גאיה מכזיבה אותה, בייחוד בשבועות הראשונים לדיכאונה של האם, אולם היא מוצאת כתובות אחרות לשתפן במצב – מאיה, ארז, איציק ובת שבע. נדמה כי הוויתור על תחושת הבושה או על אווירת הסודיות שילדים רבים חשים לנוכח קריסת המשפחה או מחלתו של הורה הוא הצהרה חשובה של גאיה ושל גלברט-אבני, לפיה אל לילדים להתבייש גם כאשר משפחתם אינה מתפקדת וכן כי חשוב לשתף את הסובבים במצוקות ולא לעסוק בהסתרתן.
בכתיבתה של עפרה גלברט-אבני לא אחת ילדים מתגלים כבוגרים יותר ממבוגרים ומכאן עולה אפשרות חבירתם למבוגרים אחרים. חברויות אלו מעצימות הן את הילד והן את המבוגר והן בולטות ביצירות המכוערים של דניאל, החיים שלי, דוט. קום וקירות שלא רואים. כניסתם של מבוגרים שונים לעולמה של גאיה וחשיפתה למגוון סיפורי חיים מורכבים, מסייעות לה להתמודד עם המשבר אליו נקלעה ומחזקות אותה. סיפור ההינצלות של בת שבע בתקופת השואה הוא סיפור אופטימי על חוזק, על ראיית החיובי שבחיים, ועל בנייה מתוך הרס. סיפורו של איציק שהתעוור בגיל מבוגר הופך לאנלוגיה לסיפורה של גאיה שכן הוא מלמד אותה שניתן להסתגל למצבים קשים ולתפקד אחרת ממה שהורגלנו בו. נדמה כי התנועה המרכזית ברומן היא תנועה שמתוך הגיבור וחוצה לו, היינו, גאיה אינה מתוארת על רקע ההצפה הרגשית שהיא חווה אלא על רקע הפעולות שהיא מבצעת והאנשים עמם היא באה במגע. דרך תיאורית זו מדגישה את עולמו של הילד ההורי, שנאלץ לבצע מטלות רבות ואין לו פנאי להתבוננות פנימית ממושכת, והיא גם מהווה פתרון למצב, שכן גאיה בוחרת בפעולות על פני ההתבוססות ברחמים עצמיים ומנסה ככל יכולתה לסייע לאמה ולטפל באחיה הקטן. המשבר המשפחתי מתואר כמעין טקס חניכה שבמסגרתו גאיה נאלצת להפסיק להיות ילדה לתקופה מסוימת, ומכאן שמדובר באירוע אמביוולנטי – קשה מחד גיסא, מעצים ומבגר, מאידך גיסא.
בנקודה זו יש לציין את מוטיב העיוורון המלווה את הרומן. במישור הגלוי, מתוארת התרקמותה של חברות בין גאיה הרואה לארז העיוור, החושף אותה בהדרגה לעולמם של עיוורים. במישור הסמוי עולה השאלה מיהו העיוור האמיתי, שכן המבוגרים מתגלים שוב ושוב במהלך הרומן כעיוורים למציאות הסובבת אותם. הדוד איתן רואה שהאם בדיכאון ומתייחס למצב בבדיחות הדעת. האב עיוור להתמכרותו ומחמיר את מצבו. גם שתי הסבתות ספונות בעולמן בשבועות הראשונים לדיכאון האם ולכן גאיה נותרת לבד בהתמודדותה, ללא כל מבוגר אחראי. מול המבוגרים מתגלים הילדים בתושיותם, באנושיותם, וביכולת ההכלה שלהם – את בעיותיהם ואת זולתם. ראויה לציון האפיזודה שבה גאיה מתייצבת באומץ מול כיתתה, לאחר שדבר מעצרו של אביה התגלה והפך לסיפור רכילותי. הדבר מתגלה כיוון שאביה של עלמה, בת כיתתה של גאיה, הוא שוטר. חוסר מקצועיותו של האב השוטר, שהסגיר פרט כה רגיש מובא כהנגדה לבגרותה של גאיה, העומדת מול כיתתה ומספרת את סיפורה ואף מזכה את אביה מהפשעים שיוחסו לו. וכאן אנו שוב רואים כיצד היצירה חותרת תחת התפיסה לפיה על ילדים להתבייש בקשיים אליהם נקלעים הוריהם.
אחת ממטרותיו העיקריות של רומן היא לתאר אמת קיומית מסוימת הנוגעת לחברה בה הוא מתמקד. שני מוסדות מרכזיים שנוכחים ביתר שאת בחברה הישראלית מאותגרים ברומן – מוסד המשפחה ומוסד החברות. באופן חתרני, מתוארת המשפחה דווקא כמשפחה שאינה מתפקדת, דבר שמאלץ את גאיה לנכס לעצמה תפקידים לא-לה, אולם מוסד החברות שב ומוכיח לגאיה שאנשים טובים אכן נמצאים באמצע הדרך ולכן היא לא לבדה.
זוהי פסגת יצירתה של עפרה גלברט-אבני, סופרת עטורת פרסים, שזכתה בעבר בפרסים שונים דוגמת פרס יאנוש קורצ’אק, פרס זאב ופרס ראש הממשלה ע”ש לוי אשכול, ועתידה לזכות בפרסים נוספים בעקבות כתיבתו של רומן מפעים זה, שגורם לנו לראות ילדים כשווי ערך למבוגרים – בבינתם, בבגרותם ובאצילותם.
ארי ודנטה מגלים את סודות היקום מאת בנג’מין אלירה סאיינז. תרגום: מאירה פירון. טל מאי/ידיעות אחרונות.
אם סוקרים את ספרות הנוער האמריקנית של שני העשורים האחרונים, מגלים זהות מטרידה בין היצירות השונות. מרביתן, מוהלות שלוש תמות חוזרות אל תוך העלילה: אלימות, גיבוש זהות ומוות, וכמו כן, נכתבות כ”ספרות בעיה” המציגה נער או נערה החווים משבר וצולחים אותו לאחר תקופה קשה. דוגמאות בולטות (ומוצלחות) שאף תורגמו לעברית הן הרומנים היינו שקרנים, אחרי אייריס, דברי, חיים יקרים אתם דפוקים, 13 סיבות וירח שבור. ועם זאת, הדבקות התמטית מובילה לשאלה מהותית: האם בני נוער נפגשים רק עם בעיות הקשורות להבניית זהותם האישית, ומתמודדים עם אלימות ועם מוות, וכאן הכוונה למחשבות על התאבדות כמו גם למוות של קרובים – הורים, אחים וחברים. נדמה שספרות נוער מבקשת ליצור האחדה מטרידה בין בני נוער וחוויותיהם, ייצוג שאינו נאמן בהכרח למציאות, אולם הפך לשגור בספרות הנוער המייצרת דימוי חוזר של בן הנוער ובעיותיו, ומגבילה את עצמה למנעד מצומצם של “בעיות” כמו גם לייצוג חלקי של תודעתם של בני הנוער. בן הנוער האמריקני מוצג כבעל צבע עור לבן, חי במשפחה בורגנית או עשירה במיוחד, הטרוסקסואל. והסיפור מציג אותו כ”אחר”, למרות ש”אחרות” זו אינה מהותית, על פי רוב. ומכאן, כי הדרך לפתרון “בעיותיה” של הדמות קלה, והסיגור טומן בחובו סוף טוב בו הדמות משתחררת מעול כאביה.
הרומן ארי ודנטה מגלים את סודות היקום אמנם עושה שימוש נרחב בשלוש התמות הללו, אולם יוצר הפרדה ברורה בינן, לבין שתי תמות-העל המלוות אותו מתחילתו ועד סופו – חברות ואהבה.
גיבור הרומן הוא ארי, בן להורים היספנים, נער בודד שעמל להרחיק ממנו את הסובבים. הרומן עוקב אחר שנתיים בחייו, בין גיל חמש עשרה לגיל שבע עשרה. סוד משפחתי טורד את נפשו ולמראית עין מאייש רק את עולם התת-מודע שלו, שכן הוא סובל מסיוטים רבים בזמן שהוא ישן. אולם בהדרגה, מתבהר לקוראים (ולדמות), שארי חי בצל כליאתו של אחיו הגדול. בעוד האח הגדול כלוא ומבודד לאור שורה של מעשי פשיעה שביצע, האח הקטן גוזר על עצמו נידוי והופך את חייו לכאלו המתקיימים בתוך כלא סימבולי. בהיעדר קשר בין האח הכלוא לאח החופשי, השעתוק הוא האמצעי היחיד של ארי להתקרב אל אחיו, עמו אין הוא מנהל קשר מגיל ארבע, זמן הכליאה. הורי של ארי אינם משוחחים עמו על אחיו, מוחקים לחלוטין את זיכרונו, ולכן הוא מנסה למצוא את התשובות בתוך עצמו, וכושל בכך. כמו כן הוא חי בצל האיום להפוך לאחיו, ומכאן שהוא מסגל לעצמו אורח חיים סגפני, מנותק מהחברה הסובבת וכן ממאפיינים של בני נוער, ולדוגמה, אין הוא צופה בטלוויזיה, והדבר ממחיש את הנתק התקשורתי בינו לבין תרבות בני גילו.
ההלקאה העצמית של ארי מפסיקה כאשר הוא פוגש את דנטה. נער פיוטי שלכאורה מהווה מעין היפוך לאופיו ולדרך חייו – נער צחקן, בקי באמנות, אקסצנטרי ודברן. במשך שנתיים השניים מנהלים קשר חברי הדוק, ולמעשה, כל אחד מהם הוא חברו היחיד של משנהו. בעוד ארי מבודד את עצמו לאור כליאתו של אחיו והחיים בצל הבושה, דנטה מבודד את עצמו מהכלל לאור נטייתו המינית. לכאורה, במערכת היחסים של השניים ארי מאייש את תפקיד המציל ואילו דנטה מוצל על ידו שוב ושוב. ועם זאת, ההצלה הינה הדדית. ארי מציל את חייו של דנטה בעוד דנטה מציל את חיי הרגש של ארי. הוא מצילו מידיהן של הבדידות והשתיקה, מגורל של חיים ללא אוזן קשבת וללא אהבה. המוות אורב לא אחת בפינה. כאשר דנטה מנסה להציל ציפורים מירי ילדים, אשפוזו של ארי לאחר שנדרס על ידי מכונית, כשדנטה מנסה להציל ציפור פצועה המצויה על הכביש, וכאשר דנטה מותקף על ידי נערים אחרים ואינו בורח אלא עומד ומוכה על ידם עד לאשפוזו. מאחורי כל תקרית עלילתית כזו מסתתרות אפשרויות שונות. האם מטרתו של הסופר לייצג את האלימות שמופנית נגד מי שמתנהג אחרת? את קיומה השביר של הישות החתרנית המשול לקיומן של ציפורים החומקות מציידים? או שמא הבחירה להיות מוכה ולא לברוח חושפת יצר התאבדותי לטנטי? שאיפה לקבל עונש על רקע הנטייה האחרת. אלו אינם דברים שהטקסט מעניק עליהם תשובות חד-משמעיות ומכאן גדולתו. העמעום בכל הנוגע לפסיכולוגיה של הדמויות וההתעכבות על דיאלוגים, משהים את ההתרשמות המידית מהדמויות, והופכים את מלאכת הקריאה למורכבת ולרב-גונית.
זהות, מוות, ואלימות נשזרות זו בזו בסיפור שקשה להניחו ולו לרגע מתחילת הקריאה בו. אין מדובר בסיפור מותח, כי אם בסיפור הכתוב ומתורגם היטב שעניינו מערכות יחסים ולא רק נפשו של המתבגר. העובדה כי סאיינז הוא סופר ומשורר מהדהדת לכל אורך היצירה, שבחלקים שונים שלה הופכת לפרוזה לירית רגישה ומתאפיינת בדיוק ובתמצות השמורים לשירים. הגיבורים, בנים להורים היספנים, חיים בתקופה מכרעת בכל הנוגע לעיצוב זהותם – זהות אתנית, ערכית ומינית. האלימות מלווה אותם בין אם מדובר באחיו האלים של ארי, ובין באלימותו המופנית כלפי אלו המפגינים אלימות כנגד דנטה. המוות, כאמור, גם כן מאיים על שניהם במקומות שונים ברומן אולם תפקידו אינו דרמטי אלא מתרכז בהדגשת יופיין של החברות הנדירה והאהבה חסרת הגבולות.
לעתים, ספרות נוער מציגה את “נער השוליים” ה”אחר” כאשר “אחרותו” נפתרת ככל שמתקדמת עלילת הסיפור. הרומן, בצעד מרתק, מתמקד הן בחברותם של ארי ודנטה, והן ביחסיהם עם הוריהם. שני זוגות ההורים אוהבים את ילדיהם, מפגינים קשב ורגישות מעוררי השתאות, והצגת היחסים ההרמוניים, יש בה כדי לשבור את תבנית ה”אנחנו” מול “ההם” הנוכחת בספרות הנוער ומרדדת את מערכות היחסים של הורים וילדיהם המתבגרים, משל התבגרות כוללת בהכרח ראייה בהורה כאויב וצורך להשתחרר ממנו על מנת לסגל ‘עצמי’ מגובש. דווקא ההורים ברומן הם המלווים את שני הגיבורים בתהליך גיבוש הזהות, ומעניין לראות כי לשתי הדמויות כמעט ואין קשרים עם בני נוער אחרים. אהבת הילדים את הוריהם מלווה את הרומן מתחילתו, וכמו כן התפיסה, כי האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו נוכחת בו מתוך אמירה ברורה לפיה דמות ההורים – דפוסי התקשורת, תחומי העניין ואף המשקעים – משפיעה על הנער ונותרת דומיננטית בתקופת הנערות אף יותר מאשר בתקופות אחרות.
בסופו של הרומן, כאשר ארי ודנטה מגבשים את זהותם, שורדים את האלימות שהופיעה פעמים שונות בחייהם ומודעים לכך שהמוות נוכח בחיים אולם יש להכיר בקיומו ובכל זאת לחיות את מלאותם, נזנחות לחלוטין שלוש התמות הללו, ומוארת החברות הגדולה המולידה אהבה. אם הורגלנו בעלילה הכוללת חיזור המוביל לקשר רומנטי בין בני הנעורים, ארי ודנטה מלמדים את הקוראים כי חברות היא המצע הטוב ביותר לאהבה ולזוגיות.
הרומן זכה בפרסים בינלאומיים רבים, ובצדק, אולם מרבית הביקורות שנכתבו עליו בארצות הברית מצניעות את העובדה שמדובר ברומן קווירי, כפי הנראה מתוך חשש לפגיעה במכירות, או ברגשותיהם של חוגים שמרניים שחשים כי תמות קוויריות אינן יאות לבני הנעורים וממהרים לפרסם מדי שנה רשימה של ספרים מוקצים. בחירתה של הוצאת “טל-מאי” לתרגם את הרומן ולהוציאו לאור, בהיעדר ספרות מקור העוסקת באהבה חד מינית, ראויה להערכה. כאן המקום לחדד, כי אין לפנינו “רומן נישה” כי אם סיפור בנוי היטב העוסק בחומרים מהם עשויה אהבה באשר היא – אהבת הורים לילדיהם, אהבה בין אחים, אהבה בין חברים, אהבת האמנות, ואהבה בין בני זוג. זוהי יצירה שתיטיב עם כלל קוראיה – בני נוער ומבוגרים כאחד.
פעם היינו משפחה. כתבה: ציפי גון גרוס. איורים: גלעד סליקטר. הקיבוץ המאוחד, 158 עמ’.
הסוגה הפופולרית ביותר לבני הנעורים מאז שנות ה-60 של המאה ה-20 היא ספרות בעיה. סיפורת הבעיה בעלת תפקידים אחדים: להראות לפרט שהוא אינו היחיד המתמודד עם בעיה נתונה, לסייע לפרט לדון בבעיה באופן חופשי יותר, להראות לפרט שקיים יותר מפתרון אחד לבעיה, לסייע לפרט לתכנן פעולה קונסטרוקטיבית לפתרון בעיה, לקדם תפיסת-עצמי אינדיווידואלית, לספק שחרור מתחושת לחץ רגשי, לפעול לקידום הערכה עצמית כנה, לעודד את הפרט למצוא עניין מחוץ לתחומי עצמו ולהעלות את יכולת הפרט להבין את סביבתו האנושית. קיימים רומנים שונים המשתייכים לסוגה זו, אולם חלוקה גסה מבחינה בין רומן שבו הגיבור פוגש בבעיה, חווה משבר וצולח את הבעיה, לבין רומן שבו מתוארת בעיה מורכבת שלא ניתן למצוא לה פתרון-קסם והיא מחייבת הסתגלות ארוכה ודורשת תעצומות נפש מבלי להציע “סוף טוב”, אלא מעבר לשלב מתקדם יותר בהתמודדות עם הבעיה המתוארת, מעבר הטומן בחובו התפכחות מסוימת. יצירה כזו היא הרומן החדש של ציפי גון-גרוס, פעם היינו משפחה.
קשה לחשוב על שם קולע יותר לרומן פעם היינו משפחה, מאשר השם שנבחר עבורו. שם אוקסימורוני וקשה, הבא לציין את הפער בין המשפחה האהובה והמוכרת, לבין היום שאחרי הכרזת הגירושין של ההורים, כאשר אלון בן השלוש עשרה חש, ובצדק, שהוא אינו משתייך עוד למשפחה. שמשפחתו התפרקה ושמנהגים חדשים חלחלו לעולמו מבלי שירצה בהם. אלון ואחותו הקטנה מיתי מתוארים בחזית הרומן, אולם הם שחקני משנה בלבד, מושפעים ובלתי משפיעים. הוריהם מחליטים להתגרש, והופכים מזוג נשוי המתפקד כצוות לזוג המתנכר זה לזה ומתאפיין בתחילת תהליך הפירוד במריבות בלתי פוסקות. לא עוד בעל ורעייתו כי אם זוג פרטים מנוכרים. על אלון להכיל הן את כאבו שלו לנוכח התפרקותה של משפחתו, באופן שבו הוא הכיר וחווה אותה עד לגירושין, הן את השפעת הגירושין על הוריו – הנתק מאביו שעזב את הבית, הקושי של האם שמצבה הנפשי המתוח מתואר באמצעות רמזים דקים כמו התפרצויותיה וירידתה במשקל, והדבר גוזר עליו קושי של ממש.
הייחוד בספר טמון דווקא בשתיקתו של אלון ובצמצום פונקציית המסירה שלו כמספר בגוף ראשון, למאורעות השונים להם הוא עד, ללא פרשנויות רגשיות וללא מונולוגים מלאי פאתוס שכן הסיטואציה המתוארת היא של חוסר ידיעה, חוסר הבנה ואף תקווה, שמא המצב הינו מצב זמני בלבד. אלון מתאר את הוריו וכן את אי הוודאות שמלווה אותו לאורך החודשים הראשונים שמלווים אותו לאחר פרידת ההורים. התקווה שההורים ישובו זה לזרועות זה, החשש שמא הוא ואחותו אשמים בפרידה והבושה שמא חבריו יחשבו שכעת הוא שייך ל”משפחה דפוקה”.
גם בעידן שבו גירושין הפכו שכיחים, שכיחותם אינה משליכה על רגשות המעורבים בדבר – ילדים והוריהם – ומכאן חשיבותה של היצירה. הצורך לעכל את המעבר ממשפחה שבה ההורים נשואים למשפחה שבה ההורים גרושים ואף יוצרים משפחות חדשות עם בני זוג חדשים, ולהבין שהמשפחה נותרה משפחה אולם המודל הוא שהשתנה, עומד במרכז הסיפור.
ברומן בולטים המעברים בין דיבור לשתיקה. שתיקתו של אלון לנוכח המאורעות והתכנסותו בתוך עצמו חוברת לשתיקת האב, שאינו משוחח בשלבים הראשוניים עם ילדיו ואלו מונגדות לישויות המדברות בטקסט – האם והאחות. אולם שתי הדרכים אינן מובילות לעמעומו של הכאב, שכן כל הנוגעים בדבר מחפשים דרך מיטבית להתמודד עם הצער על המשפחה שהתפרקה, דמות דמות ודרכה. דרכים אלו אינן מובילות להתרה או לקתרזיס שכן מדובר בתהליך ארוך מלווה בשינויים שעיכולו איטי. מעלה ניכרת של הרומן, היא הצגתה הריאליסטית של מערכת היחסים בין הוריו של אלון, לאחר הפרידה. הריבים, הכעסים, התקשורת הלקויה, ההאשמות ההדדיות ועד להתגבשותה של שגרה בריאה ושיתוף פעולה מחודש בכל הנוגע לגידול הילדים.
נקודת האור עבור אלון היא דווקא חבריו לכתה. הסוד שחשב שיפגע במעמדו מתקבל בהבנה על ידי חבריו וכמו כן לצד אהבת ההורים שהסתיימה, מתואר ראשיתו של קשר רומנטי הנרקם בינו לבין לנעמה, בת כיתתו. הוא אף לומד להכיר בשינויים שחווים הוריו בהתנהגותם, במראם החיצוני ובחייהם, ונע מפליאה וסלידה, להשלמה.
ספר ריאליסטי רגיש וחשוב להורים ולילדים המשקף את אחת החוויות המורכבות והקשות שנאלצים ילדים (ומבוגרים) לחוות.
מגיל: 9
ספרים נוספים בנושא: ועלי לא אכפת לך מאת יונה טפר, זה לא סוף העולם מאת ג’ודי בלום.
חיים יקרים, אתם דפוקים. כתב: סקוט בלאגדן. תרגמה: עפרה אביגד. הוצאת הכורסה / ידיעות אחרונות
לא בכל יום נתקלים בספר כמו הרומן חיים יקרים, אתם דפוקים. מדובר בספר שמלווה את הקורא זמן רב לאחר הקריאה, בזכות שילוב נכון בין דמות מרכזית מרתקת, לצורת מסירה ייחודית. ספר שבו הגיבור (שהוא למעשה אנטי-גיבור) מוביל את העלילה באמצעות שפה מרובת-רבדים, הנעה בין הפיוטי לסלנג, בין קטעי פרוזה שירית לבין שפת רחוב רווית קללות, בהתאמה לסתירה המאפיינת את הגיבור – חיצוניות מאיימת המכסה על נפש רגישה של כותב.
זהו סיפורו של קריקט, נער יתום בן שבע עשרה המתגורר בבית יתומים המנוהל על ידי נזירות מאז היה בן שמונה. השנה המתוארת בהווה הסיפורי היא האחרונה לשהותו שם. על קריקט להחליט מה יעשה מרגע שיעזוב את בית היתומים. האם יפנה לקריירת אגרוף, כפי שממליץ לו איש התחזוקה בבית היתומים? האם יבחר בעולם הפשיעה וימכור סמים יחד עם חברו הטוב, או שמא יבחר בדרך השלישית – התאבדות, שקורצת לו כדרך מפלט מצרותיו ומרגש האשמה המלווה אותו בעקבות מות אחיו הקטן בילדותו. נדמה כי למרות ניסיונותיו, לא מצליח קריקט למצוא מנוחה. קטטות עם תלמידים, עימות עם מורים, השעיה אחרונה בטרם סילוק מבית ספר – כל אלו נוטעים בו תחושה שהחיים “דפוקים” וחסרי תכלית.
לא רק שמו של קריקט מציין צרצר, אלא גם מהותו. הכל מודעים לקיומו, שכן מדובר בנער אלים בעל תדמית של בריון, אולם חוץ מהנזירה מרי, אף אחד לא רואה אותו ומפצח את החומה שסביבו; אף אחד לא מודע לסכסוך בין הפנים לחוץ. מכתב שכותב קריקט כמטלה עבור המורה לספרות חושף את הביוגרפיה הכאובה שלו, את פחדיו המוסתרים ומהווה את תחילתו של תהליך החלמה וחזרה אל החיים, תהליך שבו מוותר קריקט על היותו צרצר – נשמע היטב אולם אינו נראה.
בהדרגה אנו עדים להתקלפותו של סטריאוטיפ “הבריון” לטובת המפגש עם דמות עמוקה ומרגשת. קריקט מגן בחירוף נפש על ילדי בית היתומים, סיפוריו לוקחים אותם למחוזות אחרים ונוטעים בהם כוח והבנת ערך עצמם, ותחילתו של קשר רומנטי עם וינונה, בת כיתתו, מאותתת לו, שאולי ישנה גם דרך רביעית בה יפסע בהמשך חייו, מעבר לשלוש אותן שקל.
ניתן להרעיף על הרומן יוצא הדופן הזה כל שבח אפשרי. הוא מותח, רווי הומור, ונדרש לסוגיות חברתיות ונפשיות מורכבות מבלי לוותר על קריאותו. אולם מעבר לכל אלו, זו מערכת היחסים הייחודית בין קריקט, מי שלועג לכל ריטואל דתי ואיבד את האמונה בחיים, לבין הנזירה מרי, מי שמקדישה את חייה לאל, היא שהופכת את הרומן לבלתי נשכח.
רומן חשוב וביקורתי, שמציב בפני החברה הישראלית מראה לא מחמיאה, אולם גם מעניק לנו הזדמנות לתיקון
הרומן קלקידן (הקיבוץ המאוחד וספריית פועלים, 2006) מאת דורית אורגד, מגולל שנתיים בחייו של קלקידן, נער בן ארבע עשרה בתחילת ההווה הסיפורי, החי בפתח תקווה עם אביו, אחותו הגדולה ואחיו הקטן. ניתן לראות ברומן זה את היצירה הנוקבת ביותר לנוער העוסקת בקליטתם של עולי אתיופיה, קהילת ביתא-ישראל, בישראל. בהתאמה, חמש התחנות שעובר קלקידן במהלך הרומן, מקבילות לחמש המערכות של הטרגדיה היוונית, שבה מופרת השלווה לאור קטסטרופה, ורק בסיומה מופיע הקתרזיס בקרב השומע/הצופה ולאו דווקא בקרב הגיבור הטראגי שמסעו נוטע בו ידיעה מחודשת, אולם אינו מצליח לשנות את הכיוון הטראגי אליו נקלעו חייו.
פתיחת הסיפור, המהווה תחנה ראשונה, מתרחשת בפתח-תקווה, עת קלקידן, נער יתום מאם החי עם אביו ושני אחיו, משתף את הקוראים בהווי המשפחתי שלו ואף מעלה רמזים מטרימים בדבר אסון העתיד להתרגש על ביתו. אביו קושר את עצמו בשותפות עסקית עם דובי אנגלרייך המתגלה כנוכל, ולאור שותפות זו האב מפסיד את הדירה בה חיה המשפחה. לאחר שנפל קורבן לתרמית, האב חווה דיכאון קליני ומאושפז במוסד. שלושת הילדים מתפזרים. אבזה, האחות הבכורה, נשלחת לפנימייה. סולומון, האח הקטן, נשלח למשפחה אומנת. ואילו קלקידן, עובר לגור אצל בן כתתו נסים.
כבר בראשית הרומן מתואר מערך הגזענות והאירוצנטריות המאפיין את החברה הישראלית. מרבית המבוגרים הנתקלים בשמו של קלקידן, אינם מבינים מדוע הוא מתעקש לשמר את שמו האמהרי ולא לעברתו. קלקידן באמהרית פירושו “מקיים את ההבטחה”, וניכר, כי קלקידן נאחז בשמו למרות הלחץ החיצוני, הן לאור רצונו שלא להינשל משורשיו התרבותיים, והן לאור ההבטחה שהוא נוטל על עצמו, לפעול למען איחודה המחודש של המשפחה וזאת במחיר ויתור מוחלט על חיים נורמטיביים כנער, שכן במשך כל תקופת הפרידה קלקידן מתפרנס לצד לימודיו ופועל מול הרשויות למען משפחתו. ניכר כי הוא החוט המקשר בין בני המשפחה, ולאור מאמציו, המשפחה זוכה בתום הרומן, להתאחד, והאב משתחרר מן המחלקה ומחלים מן הדיכאון שאחז בו.
אטימותן של הרשויות ניכרת באופן שבו מפנים את האב וילדיו מדירתם, וקודם לכן אף מנתקים אותם מחשמל וממים. עם הפינוי, עובר קלקידן לגור בבית משפחת תורג’מן, משפחתו של נסים בן כתתו, אולם מעבר זה אינו מתבצע בלב קל. תחנה שנייה זו מציינת את אובדן העצמאות של קלקידן, שנאלץ להתאים עצמו לרצונו של נסים, שכל מאווייו מתרכזים בהפיכתם לצמד מוסיקלי. בחג החנוכה, מבקש קלקידן לבקר את משפחתו וזוכה לכעסם של נסים ושל דני, המדריך במועדון הנוער. אלו רוצים שקלקידן יופיע במסיבת החנוכה וכלל אינם מבינים את מצוקתו הנפשית של נער שנפרד מבני משפחתו ומחכה לחופשה על מנת לפוגשם. אטימות זו ניתנת להבנה כשמדובר בבן גילו של קלקידן, שאינו מסוגל לשים עצמו במקומו, אולם כאשר מדריך הנוער מציין “עוד יום אחד כבר לא ישנה” (עמ’ 29), חש קלקידן כי הסובבים אותו אינם מסוגלים להבין את הקושי בו הוא נתון ואת המצב אליו נקלעה משפחתו, שכן כל אחד דואג לאינטרסים המיידיים שלו. כאשר מבקר קלקידן את אחיו סולומון במשפחת האומנה שלו, הוא נתקל ב”דודה מינה”, שקוראת לסולומון סלומון ופוגש את אחיו כשהוא מצוי מפוחד במיטתו ומוזנח. סולומון לועס ברעבתנות את פיסת השוקולד משום שהוא טוען, שאחרת, הילדים ייקחו לו אותה. ההזנחה והחרדה בה נתון סולומון מחריפה, ורק עם הוצאתו ממשפחת האומנה המזניחה, מצבו של סולומון משתפר והוא חוזר לתפקד. לאחר ביקור זה הוא פוגש את אחותו אבזה בכפר הנוער “רקפות”. בדרך, שתי בנות שמביטות בו אומרות “הוא דווקא חתיך […], אפילו שהוא שחור” (עמ’ 32), והשיח הגזעני ממשיך בכפר הנוער, עת שותפותיה של אחותו מציינת “איזה שמות משונים יש לכם” (עמ’ 33). אמירות אלו ממקמות את השחור בעמדת נחיתות, כאשר מראו מבוקר על ידי הצופה הלבן, וכמו כן תרבותו נתפסת כמשונה וכשולית, ומכאן תמיהתן של שותפותיה של אבזה כאשר הן שומעות שלשמות אלו יש משמעות. ה”אחר” הגזעי נחווה על ידי ההגמוניה הלבנה כמי שחייב לאמץ את תרבותו של האדם הלבן. אין כל עניין בתרבות העשירה שהוא מביא עמו, ואין כל רצון להתוודע למקורותיו ולשורשיו. השותפות אף מציינות כי הילדים בכפר הנוער קוראים לאחותו “שילדי” (עמ’ 34) לאור רזונה, וניכר כי רזון זה הינו תוצר של מצב נפשי קשה. אבזה מציינת, “כיף לך שאתה חופשי, […] אפילו לצאת מכאן, בלי לבקש רשות, אסור לי” (שם) וכך מתבהרת תחושת הכליאה שלה, אובדן הפרטיות והקושי שבחיים לצד שותפות לבנות. לאחר הביקור בכפר הנוער, נוסע קלקידן לבקר את קרוביו בירושלים. הוא אינו יודע כיצד להגיע לשכונה בה הם מתגוררים, אולם מתקשה לקבל הכוונה: “במכונית שנעצרה לידי ישבה נהגת שהביטה בי ומיד הפנתה את ראשה לכיוון ההפוך. ניגשתי למכונית שעמדה מאחוריה והנהג נופף לי בידו שאסתלק. המשכתי לעמוד בצומת והאורות ברמזור התחלפו כמה פעמים עד שרוכב אופנוע הסכים לדבר איתי” (עמ’ 40). השחור שמצטייר כמסוכן וכמאיים, גם כאשר מדובר בנער אובד, נתקל באטימות ובהתעלמות מצד הסובבים הלבנים. ניתן לראות כי היחס המשולב אליו פרדוקסלי: מתנשא ומזלזל מזה, וחושש ומתעלם, מזה.
בזמן שהותו של קלקידן בבית משפחת תורג’מן, ניכר יחס אדיב ומכבד מצד הוריו של נסים ואחותו, ומנגד, קלקידן חש שנסים מנסה לפקד עליו. משום מיקומו של קלקידן כאורח בביתו של נסים, הוא מגייס תעצומות נפש רבות על מנת להימנע מויכוחים ועל מנת שלא להכעיס את נסים, שמצטייר בתחילה כנער אגוצנטרי ונהנתן. שוב ושוב מבקש ממנו נסים לערוך חזרות לקראת הופעותיהם ולדחות את מחויבויותיו כלפי משפחתו, ושוב ושוב נאבק קלקידן בין הצורך לבקר את בני משפחתו ולדאוג לאיחוד המשפחה לבין הצורך להשביע את רצונו של נסים: “בתור אורח בביתו הייתי חייב להתחשב ברצונותיו” (עמ’ 62), מציין קלקידן, אולם אמירה זו ממריאה לכדי מטאפורה המתארת את מערכת היחסים בין השחור והלבן בישראל. הפער בין המיקומים ניכר, כשהשחור שוב ושוב נזקק לחסדי הלבן ולאישורו, ואילו הלבן נוהג בפטרונות ומבטל כליל את רצונותיו של השחור. דוגמה בולטת היא העימות בין קלקידן לבין שמוליק, מנהל הלהקה במסגרתה הוא מופיע ושר. קלקידן מבקש אישור חד-פעמי להגיע לחזרה באיחור, וזאת משום שעליו לבקר את אביו במוסד. המנהל כלל אינו שואל לפשר הבקשה, ושולל אותה. קלקידן מבקר את אביו ואינו מגיע לחזרה כיוון שלא אושר לו לאחר, והמנהל פורץ לחדרו, מאיים עליו ושוב, מטיח בו האשמות מבלי לשמוע אותו. מוטיב מחיקת הקול השחור חוזר ברומן ומדגיש את האלם שגוזרת החברה הלבנה על השחור. כך גם שיחות הטלפון בין קלקידן לנסים, לכל אורך הרומן, מדגישות את דיבורו המשתיק של נסים, ואת האלם של קלקידן שתפקידו להאזין ולא לדבר.
לאחר תקופה שבה חש קלקידן כאורח בבית משפחתו של נסים, הוא עוזב לירושלים. שם הוא מכיר את רונה, עובדת סוציאלית המסייעת לו לשרוד לבדו ומוצאת עבורו עבודה וחדר במלון. בפגישתם הראשונה שואלת רונה “איך אתה מסתדר על השם שלך? לא כדאי שתקצר אותו לדן?” (עמ’ 87) ואילו קלקידן חושב, “לא ציפיתי שמדריכה – האמורה להבין ללבם של אנשים הבאים אליה לשיחות בעניינים רגישים – תציע לי להחליף את שמי!” (שם). התקופה הירושלמית הינה תקופה של שיקום. קלקידן לומד בבית ספר חדש והישגיו ממשיכים להיות טובים, הוא מופיע עם להקת מחול מקומית כזמר וזוכה לתשואות רבות והוא אף פוגש את קרובי משפחתו הירושלמים מדי שבוע. עם זאת, תקופה זו אינה חפה מגזענות, ולדוגמה, הבדיחה שמשמיע אחד הרקדנים לאחר ההופעה, בשעת לילה: “מי יכול לראות את הזמר שלנו?” (עמ’ 117), כשמנגד, רק רוחמה יוצאת להגנתו באומרה “תפסיקו, איזה מגעילים אתם!” (שם). בתקופה זו מחליט קלקידן שהמפתח להבראתו של אביו טמון בהעלאת סבו, והוא מחליט לחסוך כסף על מנת לטוס לאתיופיה. הסובבים אינם מסייעים לו להוציא את תכניתו לפועל, ואינם מבינים את חשיבות הסב להחלמתו של אביו. בסופו של דבר כשאביו מחלים, השניים נוסעים לאתיופיה ואכן, רק באתיופיה מחלים האב מן הדיכאון הממושך בו לקה.
“כאב שתי המולדות” מהדהד ברומן, אשר אינו מציג את ישראל באור אוטופי. אמנם, באתיופיה, טרם עליית משפחתו של קלקידן, הוצגה ישראל באורות פנטסטיים, אולם ניכר בקלקידן, כי גם בישראל עודנו חושב על אתיופיה – נופיה ומנהגיה, ואין הוא משתחרר מעברו. מכאן, כי התחנה הרביעית של הנסיעה המשותפת לאתיופיה, היא המהווה את נקודת המפנה. יש בה כדי לגרום להחלמת האב, להפגיש את האב ובנו עם הסב האהוב וכמו כן לאשרר את שתי הזהויות של המהגר מאתיופיה – כחלק מביתא ישראל וכחלק ממדינת ישראל. הסולידריות בין השחורים באתיופיה בולטת, ועם זאת, האנטישמיות באתיופיה מחזקת את ההכרה, כי המקום האמיתי עבור קלקידן ומשפחתו הוא ישראל, בעוד בהיבט התרבותי, מתקיים דיאלוג בינם ובין שתי התרבויות אליהן הם קשורים. האנטישמיות באתיופיה מקבילה למתחולל בישראל, שכן הרומן מתרחש בין שני פיגועים המתחוללים בירושלים. עם זאת, בעוד באתיופיה היהודים מוצגים כמיעוט נרדף, הרי שבישראל משתנה התמונה, וחרף הפיגועים, המדינה נתפסת כבית ליהודיה וכפתרון לרדיפות בתפוצות.
התחנה החמישית ברומן היא למעשה תחנה מעגלית. קלקידן חוזר להתגורר בפתח תקווה עם אביו ועם אחותו. אין זו חזרה מלאה לחייו שמקדם. הוא מתגורר בשכונה אחרת, אחיו הקטן נותר מחוץ לבית וחי ב”אחוזת חווה” ודמותו שחוותה התפתחות מואצת לאור החיים לבדו והמאבק ההישרדותי שנכפה עליו, זוכה בעדנה יחסית. קלקידן ממשיך לעבוד לצד לימודיו בניקיון בניינים, אביו משתקם וחוזר לעבוד, ואף סבו של קלקידן זוכה לבקר בישראל ולפגוש את נכדיו. לפנינו דמות של אנטי-גיבור, “אחר” גזעי הניחן בשוליות כלכלית, ועם זאת, לאורך כל הרומן בולטות איכויותיו הרגשיות, הנפשיות והאינטלקטואליות, ההופכות אותו לנעלה על סביבתו. לצד הביקורת הגלויה שמקדם הרומן ניכרת גם אמירה מקבילה, לפיה, האנטי-גיבור שנאלץ לבלות יום אחר יום במאבק הישרדותי, הוא הגיבור האמיתי.
חטיבת הביניים, או: שנות חיי הגרועות ביותר. כתב: ג’יימס פטרסון. איורים: כריס טבטס. תרגום: יואב כ”ץ. ידיעות אחרונות.
שמו ומראהו של רומן הנוער החשוב חטיבת הביניים, או: שנות חיי הגרועות ביותר עלול להטעות. זהו אינו רומן גרפי על אף השימוש באיורים רבים והוא אינו מתכתב עם יומנו של חנון או עם קפטן תחתונים המצליחים. כמו כן זהו אינו רומן בית ספרי למרות שהוא עוסק בקשייו של רייף חצ’טוריאן לצלוח את כתה ז’. לפנינו רומן מתוחכם שכלל המאורעות והתרחישים שמופיעים בו נובעים מחיי הנפש של גיבורו, שזעקתו לעזרה אינה נקלטת בקרב המבוגרים המקיפים אותו, ואלו נעים בין אדישות, אלימות ודידקטיות-יתר אולם נעדרים הבנה ורגישות.
כבר בתחילת השנה, רייף, החווה את עצמו כלא נורמלי (ואלו מילותיו שלו), הוא מרים ידיים ומחליט שלא להשתלב בחטיבת הביניים, אלא דווקא לקרוא תיגר על החוקים הרבים שמאפיינים את המקום. הוא מחליט להפר בזה אחר זה כל חוק מתקנון בית הספר, ובכך יוצר הלעגה על מוסד שדומה יותר למתקן כליאה מאשר למקום חינוכי. במהלך השנה הוא אינו יוצר כל קשר חברתי, והנפש הקרובה אליו, המשמשת לו אוזן קשבת כמו גם עיניים מעריכות לציוריו (המתפקדים במקביל כאיורי הספר) הוא ליאו, חברו הדמיוני.
תוך שימוש במעטה הומוריסטי ובכתיבה קולחת בגוף ראשון, מזמין אותנו פטרסון להיכנס לנבכי נפשו של נער שמתויג מיומו הראשון בחטיבת הביניים כמופרע. נער רגיש שחוזר מדי יום לבית שבו חיים אחותו הקטנה, אמו ובן זוגה האלים, נער שחש שונה מיתר הילדים, נלעג ומבוזה הן בביתו והן בבית ספרו. הוא סובל מבריונות של מילר ה”קילר” בן כיתתו אולם אין לו מושיע; אמו עסוקה בבעיות פרנסה והישרדות, ותחושה אפלה שרויה מעל הבית, תחושה שמתבהרת בסיומו המפתיע של הרומן.
רייף כאמן מתאר בציוריו את עולמו הנפשי הסבוך והכאוב ואת בית הספר כספֵרה אלימה וזרה. היצירה המטלטלת פונה אל עולם בני הנוער ועולם המבוגרים כאחד. החומה הבלתי נראית שמפרידה בין שני העולמות גורמת לרייף לתחושה של חוסר ישע וכן מגדירה, בטעות, את עולם המבוגרים כעולם המאיים עליו, עולם המתנהל באופן שרירותי וחסר מוסר לעתים. באפיזודה חשובה במהלכה ג’ני גאלטה, הילדה בה רייף מאוהב והתלמידה המצטיינת בכתתו, הולכת אחריו לשירותים על מנת לעודד אותו, היא נשלחת לריתוק כיוון שהעזה להיכנס לשירותי הבנים ולהפר את החוקים. במקום לקבל הערכה מהסובבים על האכפתיות שגילתה כלפי ילד סובל ונכונותה לסייע לו, היא נשלחת לראשונה בחייה לריתוק וכך ערך החברות מונגד לערך הבית ספרי של הציות העיוור לחוקים, ציות המוחק מן המקום את אנושיותו ומן התלמידים את רגישותם. הביקורת הקשה אינה מציגה את בני הנוער כנעלים על עולם המבוגרים. היא מוּחלת על תלמידים ועל מורים כאחד וקוראת לבחינה מחודשת של דפוסי ההתנהגות הבריוניים של כל המעורבים בדרמה הבית-ספרית.
דימוי עצמי ירוד, אבל, יחסים עם הורים ואחים, וכן האופן המורכב שבו חווה נער-אמן את החיים (בתרגמו כל רגש למעשה אמנות), מוצגים ברגישות, בהומור ובתבונה. ויפה במיוחד, שלמרות שמדובר בז’אנר שמתמחה בהכפשת מורים, דווקא מורתו לספרות של רייף המכונה “הדרקונית”, מגלה את הכישרון שחבוי בו, ומצליחה להראות לו את האור שבקצה המנהרה.
על הרומן סלפי אחד יותר מדי מאת דנה אבירם (ידיעות אחרונות, קוראים)
שתי קריאות שונות מזמין הרומן החדש של דנה אבירם, סלפי אחד יותר מדי. קריאה ראשונה היא קריאה ז’אנרית, המתמקדת בעלילת הרומן, כרומן ווידויי הנמסר על ידי מספרת בגוף ראשון המשתפת את הקוראים בחוויותיה הקשות ובתחושות האשמה שלה לנוכח סלפי מיותר שצילמה את עצמה והופץ ברבים. הקריאה הז’אנרית תעגן את הרומן בנישת ה”רומנים לבני הנעורים”, המציגים גיבור בעל פרופיל זהה לדמותם של קוראיו, נער או נערה אוניברסליים המוצגים על רקע משבר כלשהו, כאשר הרומן עוקב אחר התמודדותם עם המשבר, עד ליציאה ממנו. ז’אנר ספרות בני הנעורים מתאפיין לעתים באסקפיזם הנאמן לראיית המבוגרים (הכותבים את היצירה) את בני הנוער, כמנותקים מהקשרים חברתיים ופוליטיים נרחבים, ועסוקים בחייהם היומיומיים, קרי, בעולמם הבית ספרי ובעולמם החברתי בלבד. רומנים רבים לבני הנעורים במאה ה-21 משרים על הקוראים תחושה על-זמנית, שכן הסיפור מתרחש בתקופה שאינה מוגדרת דיה הואיל והמיקוד הוא בספֵרות נפשיות ורגשיות ועיצוב הסביבה – התרבות, החברה המקיפה את הגיבור, היבטים פוליטיים או לוקאליים – כמעט ואינו נוכח בהם. ואכן, הרומן סלפי אחד יותר מדי מציג את דמותה של טל, נערה הלומדת בחטיבת הביניים, ונדרש בהרחבה לעולמה הפרטי ולקושי החברתי שהיא חווה לנוכח מעבר דירה מדרום הארץ אל רמת השרון, כמו גם לקושי שלה בלמידת הקודים החברתיים אותם עליה להפנים כדי להשתלב כהלכה בבית ספרה החדש.
קריאה שנייה של הרומן תבקש לראות בו רומן ריאליסטי המקפיא את “רוח התקופה”. כבר משמו של הרומן עולה התמה שתופיע בו – המחיר שתשלם נערה עבור סלפי שצילמה. הסלפי כמנהג חברתי שהשתרש בשנים האחרונות (ומאפיין בני נוער ומבוגרים כאחד) הוא כשלעצמו ז’אנר מעניין. צילום עצמי המוחק לחלוטין הקשר מרחבי, היסטורי וחברתי. האדם המצולם מנציח את דמותו, עומד במרכז התמונה ובדרך כלל מדווח היכן התמונה צולמה, שכן הסלפי הוא מיקוד באני תוך מחיקת הסביבה והוא מצריך תיווך ותרגום עבור קהל הצופים. ניתן לראות בסלפי ביטוי של נרקיסיזם מוקצן ומנגד, נאמנות לעצמי האינדיבידואלי. בספריה של דנה אבירם (ולמשל כוכב ברשת, בו נער מפלס את דרכו לכוכבוּת דרך סרטוני יוטיוב וחווה את מחירה האכזר של התהילה, עד להבנה כי זו לא הדרך בה ירצה לחיות), היא עוקבת אחרי השימוש שעושים ילדים ובני נוער במדיומים החדשים, שאינם נהירים תמיד למבוגרים. בספרה החדש הפלאפון, הווטסאפ (על קבוצותיו המרושעות), הפייסבוק והסקייפ – הופכים האלוהים החדשים של בני הנוער ומשקפים את התקופה בה אנו חיים. העיסוק במדיומים אלו מוצג וכן השפעותיו הבולטות – התרדדותה של השפה, הניסיון “לדבר כמו כולם”, העדריות הסוחפת, הפער בין מה שמרגישים לתדמית שמציגים ברשתות החברתיות, המפגש האישי פנים-אל-פנים המומר במפגשים וירטואליים, תחושת הבדידות בעולם שבו אתה נמדד על בסיס כמות הלייקים בה זכית.
יותר מכל דבר אחר, מראה הרומן של אבירם את האלימות במופעיה החדשים. אלימות מהירה, שאינה מותירה חותם על הגוף או נשמעת במרחב. המרחב הבית ספרי משתנה לחלוטין בעקבות כניסת הרשתות החברתיות. לא עוד קללות ותגרות, אלא שורה של אלימויות מקוונות: קבוצות ווטסאפ המדירות חלק מילדי הכתה, שימוש לרעה במסרים ובתמונות, הפיכתם של בני נוער לאובייקט התלוי במתבוננים המדרגים, מעריכים או משפילים, וכמובן, המחיר הנפשי שמשלם הקורבן. גיבורת הרומן טל, אשר עוברת עם משפחתה מבסיס חצרים בדרום הארץ לרמת השרון, נאלצת על מנת להשתלב ללמוד את הקודים החברתיים החדשים ולוותר כליל על אישיותה הקודמת. השינוי שמתחולל בה הוא שינוי חיצוני ופנימי כאחד. כפי שחברותיה מבהירות לה מה מותר ללבוש ומה אסור, כך הן מהוות בשבילה מודל לחיקוי באשר לצורת הדיבור הנאותה וכן באשר לאופן שבו עליה להתנהל בבית הספר, אם ברצונה להשתייך לצד הנכון. הנערה שנודעה במקום מגוריה הישן כמשוררת חווה משבר זהות לנוכח המעבר המהיר שנכפה עליה. היא מוותרת על מראיה, על תחביביה, על העדפותיה האישיות, לטובת העדריות הסוחפת של חברותיה, ואף זוכה לחוות אהבה ראשונה. היא מתאהבת ממבט ראשון בשון, נער המבוגר ממנה בשנתיים. שון מצדו מפגין רגש התאהבות הדדי, מחזר אחריה, אולם ההתאהבות בו הופכת לאכזבה מרה. אנלוגי לשון הוא רועי, ידידה הטוב מאז היו ילדים. גם רועי מאוהב בטל, אולם נותר בנישת “החבר הטוב”. בעידן הסלפי, פנימיותו ואהבתו שאינה תלויה בדבר, אינן מאפשרות לטל להשיב לו אהבה.
הספר סלפי אחד יותר מדי נקרא בנשימה עצורה. דנה אבירם היא סופרת מיומנת המרתקת את קוראיה ומצליחה להכניסם לנבכי נפשו של הנער אותו היא בוחרת לתאר. ברומן זה היא מצליחה, לראשונה, לא רק לחשוף את עולמה הפנימי והתנסויותיה של טל (וראו הרומן טורף ברשת שעקב אחרי ניצן, ילדה שנפלה קורבן לפדופיל וחששה לשתף את הסביבה במערבולת אליה נקלעה), אלא לשקף לקוראיה את רוח התקופה. אין לפנינו יצירה דידקטית המבחינה באופן שרירותי בין ה”טוב” המזוהה עם העולם ה”ישן” לבין ה”רע” המזוהה עם העולם ה”חדש”. זוהי יצירה ביקורתית הבאה להוקיע את תופעת האלימות ברשתות החברתיות, הנגרמת כתוצאה מאי ההבנה של כוחן ושל השפעתן על הקורבנות. אי הבנה זו מאפיינת את בני הנוער כמו גם את עולם המבוגרים – הוריה של טל ונציגי בית הספר, העורכים לטל שיחת בירור ומבטיחים לתמוך בה, אולם אינם מבינים שאין המדובר במקרה פרטי אלא בתופעה חברתית. לא בכדי בחרה אבירם לציין שאמה של טל עוסקת בחקר מגדר; שכן גם המודעות הפמיניסטית לא יכולה ללחץ המופעל על נערות להשתמש בגופן על מנת לזכות בפופולאריות – לחץ המופעל עליהן מצדן של נערות אחרות ולאו דווקא מצדם של נערים.
כתוצאה מסלפי אחד מאבדת טל ברגע את חברותיה, את הנער שאהבה, ואת כבודה העצמי וחווה משבר נפשי. מתוך המשבר היא צומחת. מבקרת את עצמה אולם גם את הסיטואציה אליה נקלעה. מחלצת בחזרה את עצמיותה שאבדה. וכתמיד, בכל הקשור לאלימות מסוג זה, שאינה מוגדרת כפלילית – המקרבן ממשיך בחייו ולא ניזוק, ואילו הקורבן מאחה בהדרגה את פצעיה. בעולם ה”חדש” יש אמנם קפיטליזם מוקצן, שטחיות, ונצרכת יכולת משחק והסתרה. ועם זאת, הרמזים התקופתיים המפוזרים ברומן, ולמשל, הספרים אותה קוראת חברתה של טל, ענת – פלא (ר”ג פלאסיו), אשמת הכוכבים (ג’ון גרין), הם עדות לכך שהמדיומים ה”ישנים” עודם נוכחים והשפעתם עדיין מורגשת. ספרים אלו מהדהדים את ההתנסויות המורכבות אותן חווים בני הנוער, ואף מטשטשים את הגבולות בין חייהם של נערים לחייהם של מבוגרים. לא בכדי, הרומן סלפי אחד יותר מדי נדרש לשינוי שחווים הוריה של טל כתוצאה מן המעבר. כאן נשברת התפיסה של המבוגר כבעל אישיות מעוצבת ויציבה, לטובת תפיסה חדשה, המראה שבני נוער ומבוגרים כאחד מתעצבים לאורם של משברים.
סיפורה של טל ממריא מסיפור אישי לסלפי של דור. הקריאה בו מעציבה את המבוגר (וחושפת אותו למתחולל בעולמם העכשווי של חלק ניכר מבני הנוער), אולם מהווה גם מראה-משקפת עבור בני הנוער החיים במציאות המתוארת ומכירים היטב את כלליה, לא תמיד אוהבים אותה ולעתים מנסים שלא לקחת בה חלק, אך ללא הצלחה. ועם זאת, הניסיון להקפיא תקופה צולח בגין שבירת הסטריאוטיפ של מהו בן נוער. שכן רומן החניכה של טל אבידן חושף אותה (ואת הקוראים) לאפשרויות קיומיות שונות. להיות חלק מחבורתן של הבנות המקובלות בכתתה, ולמחוק את ייחודה? להישאר הדמות שהייתה בעודה חיה בדרום, תמימה ובלתי נגועה בצורות התקשורת החדשות? לחבור אל קבוצת ה”חנוניות”, להישאר בכתה בהפסקות ולקרוא ספרים ובכך להתרחק מהאלימות הסובבת, אך גם להימנע מן החיים? בחירתה האמיצה של טל היא להשתייך לכלל הקבוצות במקביל. זוהי בחירה שמפגינה אמון מלא ביכולת של בני הנוער לנווט בין זהויות שונות, בחירה המראה שבני הנוער אמנם משתמשים בסלפי אולם מודעים לכך שהוא מציג זהות אחת, זמנית ומצומצמת בלבד שלהם, בהתאם לדרישות התקופה.
החלום של יוּסף (כתבו: תמר ורטה ועבדאלסלאם יונס), עם עובד 2003
שרוטה (כתבה: תמר ורטה-זהבי), עם עובד 2007
סלטה לאחור (כתבה: תמר ורטה-זהבי), עם עובד 2008
שרוטה
הקדמה
בימים של קיפאון מדיני מתעוררת סכנה, לפיה ילדים ובני נוער יהודים וערבים, שאין להם כל אינטראקציה עם בני הלאום השני, יוזנו מהתקשורת המקדמת נרטיביים שטחיים של “טובים” מול “רעים”, “אנחנו” מול כל ה”הם” ויאבדו את היכולת לגבש דעה עצמאית אודות הסכסוך, מניעיו ואף דרכי סיומו. ספרות ילדים ונוער מאפשרת הרחבת התמונה הצרה (והגזענית) לטובת הבנת בן הלאום השני, ואפיון מורכב ועמוק שלו, כבן אנוש ולא כחלק מקבוצה דמונית.
בספרו החשוב פנים מכוערות במראה (רשפים, 1985) סוקר פרופסור אדיר כהן ייצוגים של ערבים בספרות הילדים הישראלית מזמן קום המדינה ועד שנות השמונים של המאה העשרים. מחקרו מעלה תמונה בעייתית לפיה ספרות הילדים שנכתבה בשנים אלו הִבנתה את דמות הערבי כמשויך לקולקטיב, כאריג של סטריאוטיפים וכסוכן של רוע ואלימות. כן היא הבליטה את נחיתותו לנוכח דמות היהודי.
עם זאת, חלו שינויים של ממש בספרות הילדים והנוער הישראלית ביחסה לדמות הערבי. מקום מיוחד מאיישת הסופרת תמר ורטה-זהבי, אשר יצירותיה המגוונות מפגישות את הקוראים עם דמויות רב-גוניות של ערבים ועם מצבים מורכבים (פיגועים, חייו של ילד-פליט בשטחים, אהבה בין בני שני לאומים, אפלייתם של ערביי ישראל) המצמיחים הבנה בוגרת ורבת מימדים של הסכסוך היהודי-ערבי. לעיון מיוחד ראויים הספרים החשובים החלום של יוּסף, שרוטה וסלטה לאחור, המהווים דרך נפלאה להעביר לילדים ולבני נוער את רעיונות הדו-קיום ומעניקים מבט שונה ב”אחר” הלאומי שהינו נטול סטריאוטיפים וחשדנות, מבט אנושי המאפשר לא רק את מיגורה של השנאה אלא גם הזדהות.
החלום של יוּסף
בספרם לילדים (כתות א’-ג’) החלום של יוּסף (עם עובד, 2003), מפגישים תמר ורטה-זהבי ועבדאלסלאם יונס את הקוראים עם יוסף, ילד פלסטיני החי במחנה פליטים, מרחב שולי ומוזנח, ומתמודד עם מחסור המיוצג על ידי כמיהתו לאופניים תקינים. המרכז העלילתי עוסק בחייו של יוסף כילד “אחר” בסביבתו, לאור שונותו מן הילדים המקיפים אותו, שונות המסומנת סביב מוטיב החלום המלווה את היצירה. יוסף הוא ילד חלמן, והדבר גורר את לעגם של הילדים במחנה הפליטים ואת הדרתו. כאשר מתארגנים כלל הילדים במטרה לקנות במשותף אופניים, הם אינם משתפים אותו בתכניתם וכך, במקום להיות עם חבריו, הוא מבלה עם סבתו בתום כל יום לימודים ומתוודע לסיפוריה.
כאמור, חולמנותו של יוסף גוררת את תיוגו כילד “אחר” והופכת אותו לדחוי חברתית. חולמנות זאת מקורה בתחביבו של יוסף. יוסף אוהב לצייר, וגם כאשר הוא אינו מצייר, הוא חולם על הציורים אותם יצייר. החלימה בהקיץ מנתקת אותו מההוויה בה הוא נתון, הוויה הכופה עליו משבר כפול: ראשית, משבר חברתי, שכן הוא מוחרם על ידי הילדים האחרים. שנית, הוא בורח ממצבו הכלכלי ומתנאי החיים הקשים במחנה הפליטים. אלו אינם נמסרים באופן ישיר אלא באופנים עקיפים. ברובד אחד, נחשפים הנמענים לצילומים המלווים את הטקסט. בשונה מטקסטים אחרים לתלמידי בית הספר היסודי, הסיפור שלפנינו מלווה בצילומים ואינו מלווה באיורים. הצילומים מחזקים את התחושה הריאליסטית ואת עובדת היותו של הסיפור וידוי אותנטי של ילד (חרף עובדת כתיבתו על ידי סופרים מבוגרים). ברובד אחר, חלומו של יוסף, שהוא למעשה חלומם של כלל ילדי מחנה הפליטים, על קניית זוג אופניים שאינו שבור ורעוע כמו זוגות האופניים שברשות ילדי המחנה, משקף מציאות כלכלית קשה שבה ילדים חולמים על פריט בסיסי: אופניים תקינים שיאפשרו להם להגיע לבית הספר בזמן ולא לאחר. הנמען היהודי נחשף למחסור, והצילומים המציגים מרחב מוזנח ואפור, ומדגישים את העוני והעזובה אשר אינם מקבלים מקום של ממש בטקסט הכתוב.
בשונה ממרבית ספרות הילדים הישראלית הכתובה עברית, הסיפור שלפנינו מופיע בשתי שפות. כל כפולת עמודים מציגה מימינה טקסט בערבית ומשמאלה טקסט בעברית. הנמען-הילד הישראלי לומד להכיר לא רק צורת קיום שונה משלו אלא גם שפה שונה משלו המתקיימת על אותו הדף, רמז לדו-קיום עתידי בין שני עמים על פיסת קרקע אחת, וכן לתפיסה שאינה היררכית בין שתי התרבויות. כן הוא בוחן את הסיפור על הילד הפלסטיני ואת הצילומים של מיקי קרצמן העוקבים אחר יוסף במרחב בו הוא חי, מרחב מוזנח, מצומצם המתאפיין בתחושת סגירוּת. חרף השוני התרבותי והמרחבי, סיפורו של יוסף ממחיש לנמען היהודי, כי החברה סולדת מגילויי “אחרוּת” ומכאן הדרתו של יוסף, בדידותו ובריחתו אל האמנות. האמן עסוק ביצירתו ולכן מתנתק מן הקיום הארצי, ועל כן משלם אמנם מחיר חברתי, אולם זוכה בסופה של היצירה בהערכת הסובבים ובהגשמת שני חלומותיו – זה האמנותי וזה הגשמי, ומכאן, כי לפנינו סיפור השוזר בין ארס-פואטיקה וקריאה לנמענים הילדים לממש את כישרונותיהם, לבין תמה לאומית חתרנית, הקוראת לנמען-הילד היהודי להכיר את הילד הפליט הפלסטיני, שאיננו חייל ואיננו מחבל, אלא ילד רגיל, שחולם על אופניים.
שרוטה
פיגוע טרור פותח את הרומן החשוב לבני הנעורים שרוטה (עם עובד, 2007) לתמר ורטה-זהבי, ומהווה נקודת זינוק הן לבחינת דמות הערבי והן לבחינת הרקע לטרור הפלסטיני. גיבורת הרומן, אלה, נקלעת לפיגוע-התאבדות בסופרמרקט השכונתי בירושלים, שבוצע על ידי מחבלת. היא נפצעת, אולם חברתה הטובה ירוס, שעלתה מאתיופיה, נרצחת. בשבועות העוקבים, נאלצת אלה להתמודד עם רגשות האשם שלה לאחר מותה של ירוס, שכן היא זו שיזמנה את המפגש בין השתיים בסופרמרקט ועם האבל לנוכח מות חברתה הקרובה. כמו כן היא מתמודדת עם פציעותיה הגופניות, עם תגובות פוסט-טראומטיות, והיא אף נאלצת לעבור “בדיקה מחדש” של האידיאולוגיות הפוליטיות בהן היא מחזיקה. אלה אמנם משייכת אותה למחנה השמאל, אולם הפיגוע מאלץ אותה לבדוק מחדש כיצד היא תופסת ערבים, שכן לאירוע משברי יש פוטנציאל להפוך את הערבים מבני אנוש לסטריאוטיפים או לקבוצת אויב נטולת אנושיות. יש לציין, כי הרומן המורכב, הנוגע במקום הכאוב ביותר ביחסי יהודים וערבים – פיגועי טרור, בוחן באמצעות השימוש בדמותה של אלה ובחוויותיה, את היחס הן לדמות הערבי, והן לסכסוך היהודי-פלסטיני.
היחס לדמות הערבי עולה מתוך הכרותה של אלה עם מאהר, בנה של סמירה (קולגה של אמה), בזמן אשפוזה בבית החולים. באמצעות שיחותיהם מצליחה אלה להיחשף לראשונה לעולמו ולקשייו של ערבי ישראלי:
אני יודע שבשביל היהודים שאני פוגש אני הערבי היחיד שאתו הם דיברו בחיים שלהם. עד כתה ו’ למדתי בבית-ספר של יהודים, מגיל שבע אני שוחה בנבחרת של ימק”א. תאמיני לי אני מכיר הרבה יהודים. אתם תמיד חושבים שאני הנציג של כל הפלסטינים ושעלי אתם יכולים לשפוך את כל המחשבות שלכם על כל הערבים שבעולם. אבל לי זה נמאס! חלאס! אני לא רוצה את התפקיד הזה. אם את רוצה לדבר אתי תדברי עם מאהר עליאן ולא עם מאהר הדובר של מדינת פלסטין, הבנת? (עמ’ 42).
הוריו של מאהר טענו שבבית הספר היהודי הרמה גבוהה יותר ולכן הוא למד עד כתה ו’ בבית ספר יהודי. לאור אי השתלבותו, ובקשתו לעבור לבית ספר ערבי, הוא נשלח ללמוד בירושלים המזרחית. כעת, הוא חווה את חייהם של פלסטינים ללא תעודת זהות ישראלית, שכן הוא נאלץ לעבור במחסומים למרות היותו אזרח ישראלי. גם שאיפתו של מאהר ללמוד פסיכולוגיה נוגעת למיקומו הלימינאלי, בין יהודים, ערבים-ישראלים ופלסטינים: “רציתי פעם להיות עורך דין ולהגן על כל מיני פלסטינים שיהודים דופקים. עכשיו אולי מעניין אותי ללמוד פסיכולוגיה. מעניין אותי ה’למה’. למה אנשים מתנהגים ככה? למה אנשים מרגישים ככה?” (עמ’ 43).
הקשר המתהווה בין אלה למאהר נתקל בהתנגדותו של אביה ולפיכך, עם יציאתה מבית החולים, היא משוחחת עם מאהר ונפגשת עמו ללא ידיעת הוריה. אלה נדרשת לא אחת לחיצוניותו של מאהר, לחיוכיו, ולדרישותיו של איתן חברהּ להיות נוכח בפגישות בין השניים. מכאן כי דמותו של מאהר מעוצבת כדמות המושכת את אלה פנימית וחיצונית. האפשרות של הירקמותו של קשר רומנטי בין יהודייה לערבי נוכחת ביצירה ויש בה כשלעצמה להפוך את הערבי מאדם השייך לקבוצת האויב, לאדם אינדיבידואל המושך את הגיבורה בזכות אישיותו ומראהו. מאהר אף משתף את אלה בקשיי משפחתו, בהחלטה להגר לגרמניה לאור סיוטיו של אביו, ואף בהחלטתו ללמוד פסיכולוגיה בחו”ל, החלטה שיש בה אי אמון מוחלט כלפי מערכת החינוך הישראלית, לאור הגזענות שחווה בזמן לימודיו בבית הספר היהודי.
מאהר מאפשר לאלה ליצור קשר עם משפחתה של המחבלת מן הפיגוע בו היא נפגעה. אלה נחושה לגלות את הסיבות שהובילו את המחבלת נאדירה לבצע פיגוע התאבדות ולכן כותבת מכתב להוריה. עצם הגילוי שלמחבלת יש שם, מכה את אלה בתדהמה: “לא חשבתי שיש לה שם. אצלי היא מין נאצית כזאת” (עמ’ 82). ההבנה שהמחבלת היא אדם, בעל משפחה, ולא ישות ערטילאית מחוסרת זהות, גורמת לאלה לרצות לחקור את אישיותה ומניעיה של נאדירה, ומכתבה להוריה זוכה במכתבי תשובה מראניה בת השמונה, בת דודתה של המחבלת, שכותבת, בין היתר: “קראתי והרגשתי מאוד עצובה. עצובה על נאדירה שלנו, עצובה על החברה שלך, עצובה עלייך, עצובה עלי, עצובה על כל העולם” (עמ’ 119). חליפת המכתבים בין אלה לראניה, לצד פגישה חטופה בין השתיים, אינה חושפת את מניעיה של המחבלת המתאבדת, אולם מנשלת אותה מ”אחרותה” או מעיצובה הסטריאוטיפי כמפלצת מחוסרת זהות. כמו כן הכאב שנגרם לנוכח הפיגוע מוליד צער הן בצד היהודי והן בצד הפלסטיני, והרומן מבקר את בחירתה של מדינת ישראל להעניש את הנפגעים בין כה וכה – משפחת המחבלת שמאבדת בת משפחה וכן בית, והופכת למחוסרת בית בגין הריסת ביתה. ההכרות עם המשפחה מבהירה לקוראים שגם כאשר אדם בוחר לבצע אקט אלים ורצחני, יש להאשים אותו בכך, אולם לא את בני משפחתו אשר נותרים מאחור, המומים, כואבים, ומחוסרי בית.
כפי שמכתביה של ראניה מבהירים לאלה שמאחורי כל פלסטיני, גם אם הוא מחבל, מצויים סיפור וקשת של רגשות, מכתבה של אלה מבהיר לראניה “שהיהודים הם לא רק חיילים” (עמ’ 125). ראניה מספרת על מפגשים עם ילדים יהודים מירושלים בזמן שלמדה בכתה א’. מפגשים אלו, אותם הספיקה כמעט לשכוח, לצד מכתבה של אלה, מחדדים בתודעתה את העובדה, שאין יהודי קולקטיבי ושניתן לכונן קשר שאינו מיליטנטי עם יהודים.
בראשית הרומן שואל איתן את אלה: “תגידי לי את האמת, הדעות שלך השתנו אחרי הפיגוע?” (עמ’ 49). איתן חפץ לדעת, האם אלה הפכה לימנית, אולם אלה אינה עונה. בסיום הרומן מסיימת אלה לכתוב את סיפורה – אמצעי להתגבר על הטראומה ותחושת האובדן וכמו כן להנציח את חברתה ירוס – מתוך כוונה לשלוח אותו למאהר, כדי שיקרא ויתרגם למשפחתה של ראניה. מה שהתחיל כקשר המבוסס על עימות בבית החולים, הופך לחברות עמוקה, ולהבנה מורכבת, כי לכל צד בסכסוך סיפור משלו, שעל הצד השני להכיר, גם אם אינו מקבלו. מכאן כי הרומן מנסה להילחם בדעות הקדומות ובתפיסה הסטריאוטיפית של דמות הערבי כמשתייכת לקבוצת אויב וכנטולת אפיון ייחודי, מתוך העלאת האפשרות לכינון חברות בין נערה יהודייה לנער ערבי, וכמו כן להידברות בין פלסטינים ליהודים, המניבה לא רק אמפטיה והכרות עם מכאובי האחר ומהלך חייו, אלא גם תחושה של קרבה רגשית, שכן דווקא האובדן המשותף מוליד הזדהות וחמלה.
סלטה לאחור
נדמה שבהקשר להצגת הסכסוך היהודי-פלסטיני, הרומן סלטה לאחור (עם עובד, 2008) לתמר ורטה-זהבי הוא היצירה היחידה הנדרשת מפורשות לאהבתם הרומנטית של יהודייה וערבי. בסיפור מוצגת נטע, נערה המתגוררת בירושלים, ומצטרפת לקרקס היהודי-ערבי בעיר. היא מתחברת עם אבּתיסאם, נערה ערביה, ודרכה מתוודעת לשאפיק, אחיה של אבתיסאם, בו היא מתאהבת. זהו סיפור אהבה ראשונה יוצא דופן: שאפיק הוא נער ערבי-ישראלי בעל תודעה פוליטית מפותחת, החווה שוב ושוב את אלימותו של הממסד היהודי. הוא מודע למיקומם השולי של ערביי ישראל ולפיכך מתנגד לחברות הנרקמת בין אחותו לבין נטע. הרתיעה האידיאולוגית מכסה על משיכה רומנטית, ובהדרגה, השניים מעמיקים את היכרותם, מתחילים בקשר רומנטי, אולם במהרה מסיימים קשר זה לאור ההבנה ההדדית שלא ניתן יהיה להעמיקו בתנאים הפוליטיים הקיימים. בעוד חברתה הקרובה של נטע, שרון, קושרת קשר רומנטי עם אלון, העומד להתגייס לצבא ומעוניין לשרת שירות קרבי, נטע מתאהבת בנער הנתפס כ”אויב”, ומכאן השמירה על הסודיות, ההקנטות מצד שרון, ואף ההפרעה החוזרת ונשנית לקשר בדמות חיילים הנטפלים לזוג בבית קפה או התחושה לפיה אין מקום שבו הם יוכלו להיות לבדם, ולא לעורר את חשדם/זעמם של הסובבים, משני צדי המתרס.
סיגור היצירה עומד בסתירה למוסכמה הז’אנרית המקובלת של ספרות גיל הנעורים העוסקת באהבות ראשונות. אין לפנינו “סוף טוב”, כי אם פרידה כפולה: הזוג נפרד ופורם את הקשר הרגשי העז והבלתי ממומש ואילו נטע ואמה נפרדות מישראל ועוברות לגור בניו-יורק. הפרידה מהווה מוטיב מרכזי ביצירה, שכן אבתיסאם מתכננת כוריאוגרפיה למופע בקרקס הנושא שם זה, חומות ההפרדה בין יהודים לערבים מוזכרות שוב ושוב, הן בהקשר הפיזי והן כהסמלה למערכת היחסים בין העמים, ואמנם ידידותן של נטע ואבתיסאם גוררת ידידות בין שתי המשפחות, אולם מדובר באפיזודה קצרה. הפרידה נגזרת על הנערים ובאה להצביע על חוסר מוכנותם של בני שני הלאומים להרפות מן השנאה והחשדנות ההדדית לטובת אהבה והיקשרות.
סיכום
חשיפה לרעיונות של רב-תרבותיות באמצעות יצירות ספרות חשובות אלו, מנשלת את ה”אחר” מן הסטריאוטיפים השגורים המופיעים בשיח התקשורתי, וחושפת את הנמענים לאנושיותו, למניעיו, למורכבותו, ומראה הלכה למעשה, כי עובדת היותו “אחר” לאומי אינה מצדיקה שימוש באלימות נגדו, או את הדרתו, אלא להפך – יחס מכבד המניב חברות, הכרות הדדית ולעתים, אף אהבה. במציאות בה ספרות הילדים המקומית שומרת לא אחת על “פוליטיקלי קורקט” באשר לתמות לאומיות, קריאה ביצירות שלעיל מותירה את הקוראים משתאים – הן לאור האומץ של הסופרת והן לאור מורכבותן של היצירות שיש בה כדי להצביע על האמונה במורכבותם של הקוראים הצעירים בישראל.
