קטגוריה: ספרים לגיל הרך

כתבה: יעל קלו-מור. איורים: רעיה קרס. מנוקד, הוצאת עם עובד.

 

ספר שירי הילדים של יעל קלו-מור, בועה על חוט, מזכיר לכולנו, המעדיפים ספרי פרוזה ודוחקים את ספרי השירה לקרן זווית, כמה יפה היא השירה לילדים, וכמה חשובות סגולותיה. אם נקרא את השיר
“שלכת הפוכה” שזכה בשנת 2012 במקום הראשון בתחרות שירי הילדים הארצית “שירה על הדרך” מטעם עיריית תל-אביב-יפו, נוכל לראות הלכה למעשה את השוני בין שיר לסיפור. ההבדל העיקרי נעוץ במהירות הקליטה. בעוד סיפור פשוט יותר למִשמוע, הרי ששיר דורש כמה קריאות. ב”שלכת הפוכה” מתוארת סיטואציה שאיננה ריאליסטית. עלי העצים נושרים למעלה במקום למטה, והופכים לעננים. בתגובה, מחייכת השמש, שמגלה שהעננים עשויים מעלי שלכת ואינם עננים “רגילים”.

דמיונה של המשוררת בולט לכל אורך הקובץ, שכן שיריה אינם שואפים לחקות את המציאות אלא דווקא לשנותה, להציג תמונה של “אילו”, ובמקומות בהם היא מתקרבת אל המציאות, היא עושה כן על מנת לייצג את מציאותו הנפשית של הילד הנתפסת בעיני המבוגר כדמיונית.

היפוך סדרי העולם המוצג ב”שלכת הפוכה” יוצר דבר חדש, בלתי צפוי, וכן הסכמה, שכן השמש אינה נזעקת לנוכח השינוי בחומר המרכיב את העננים המצויים בסביבתה הקרובה. וכך אנו, הנמענים, מגלים את היופי הטמון בשינוי, היופי הנובע מפגישה עם דבר החותר תחת ה”חוקים” הקבועים של הטבע – בין אם מדובר בטבע דומם ובין אם מדובר בטבע אנושי. גם השיר “בועה על חוט” שהעניק לקובץ את שמו מציג סיטואציה דמיונית – בועה על חוט המחליפה בלון או עפיפון, אשר הילדה המוצגת באיור נאלצת להגן עליה מפני האיומים השונים – אנשים המבקשים לגעת בבועה, רוח ועץ. “זו קצת טעות, בועה על חוט, / בועה על חוט זאת שטות”, נכתב בסיום השיר, החושף את הפער בין הראייה היַלדית של הבועה כקיימת, וכדורשת הגנה, לבין הקול החיצוני הדידקטי, שלעתים חווה את הדמיון הילדי כ”שטות”. המשורר חזי לסקלי כתב כי:

שִׁירָה חַיֶּבֶת לַעֲמֹד עַל אֶדֶן הַחַלּוֹן וּלְדַבֵּר

בִּשְׂפָתָם שֶׁל הָעוֹמְדִים עַל אֶדֶן הַחַלּוֹן.

ובהתאמה, שירה לילדים חייבת לדבר בשפתם. ואין המדובר בשפה הלשונית דווקא אלא בשפה הנפשית. וזוהי השירה הנפלאה של יעל קלו-מור, שמאפשרת לילד הדובר להיות דחליל (בשיר “דחליל יעיל”), להקים גינת נעליים (בשיר “גינת נעליים”) ולהפוך את עץ התפוזים לאכלן תפוזים ולא לזה המספק אותם (בשיר “שרף טעים”). השיר “הגרביים של רותם” מאפשר לרותם לבחור זוגות גרביים שאינם זהים למרות מחאת הגרביים ובכך להפגין את ייחודיותה. בשיר “הענק שלי” מוצג הדיאלוג בין הילד לבין הענק שהמציא בתודעתו: “זה נפלא שאתה המצאת אותי. כי רק בראש שלך יש ענק שכמותי”. בהתאמה, הקובץ מעורר ההשראה והרגש, הוא שיר הלל לדמיון ולאהבה.

מגיל: 5

 

כתב: מוּנרו ליף. איורים: רוברט לוֹסוֹן. עם עובד, מנוקד.

האלגוריה הקלאסית סיפורו של פרדיננד יוצאת כעת בהדפסה מחודשת בתרגומה של תתי כדורי. היצירה ראתה אור לראשונה בשנת 1936 ונחלה הצלחה (מוצדקת ביותר) בכל רחבי העולם.

יותר מכל, מדובר בסיפור הנותן לגיטימציה לילדים לנהוג באופן אחר מזה המאפיין את הכלל. זהו שיר הלל לאינדיווידואליות, ליכולתו של אדם לעצב באופן אחר את חייו, לאהוב שקט ויופי, לעצור ולהריח את הפרחים, ולסרב לקחת חלק בחיי המלחמה, ואף בתהילה העתידית שיכול להביא הניצחון. סירובו של פרדיננד להשתתף במלחמת השוורים מציין גם את בחירתו לחיות חיים נטולי אלימות אך בה בעת את הפניית העורף שלו לחיים מוחצנים הכוללים פרסום, תהילה ועמידה במרכז הזירה. אם באיליאדה של הומרוס בוחר אכילס לצאת למלחמת טרויה על מנת להפוך לגיבור תרבות, והיצירה האמנותית היא שהופכת אותו לכזה בכך שהיא מנציחה את גבורתו ומותירה אותו בתודעת העולם שנים אחרי מותו, הרי שסיפורו של פרדיננד היא יצירה המצדיעה לגיבור ה”אחר” – זה שהופך לגיבור בזכות בחירתו לפרוש מן הכלל ולהוות אנטיתזה לדרך המקובלת; מי שמעריך את היופי הטמון בפרטים הקטנים, למרות ש”גדל וגדל וצמח עד שהיה לענק. מאוד חזק”, (עמ’ 24) ואינו מנצל לרעה את כוחו כיוון שהוא מעדיף חיים שקטים על פני חיים סוערים.

מה שהופך את סיפורו של פרדיננד לשיר הלל לבחירה החופשית של כל אדם, הוא אפשרותו לבחור בדרך אחרת: הלוא מדובר בפר חזק וגדול ובחירתו שלא לנצל את כוחו ולא ללכת במסלול ה”קבוע” של כל הפרים מלמדת על הבנתה יש ישות חזקה ומגובשת, שאין לה צורך לבזבז את חייה בלחימה ומכאן העדיפות לאסתטיקה ולחדוות החיים.

כיום פופולאריות מאוד אלגוריות אודות קבלת ה”אחר”, אולם יש לציין כי סיפורו של פרדיננד שונה מן התבנית המקובלת באלגוריות אלו. אין לפנינו מפגש בין “אחר” לחברה, שבו ה”אחר” חש בזרותו וחווה קשיים במאמציו להתקבל לחברה, אלא להיפך: פרדיננד אינו מעוניין להידמות לכלל, ומרגיע את אמו הדואגת באומרו: “אמא, אני אוהב לשבת כאן, לשבת סתם ככה, בדשאים הלחים – ולשאוף לי, בנחת, ריחות של פרחים…” (עמ’ 20). האם מבינה שבנה אינו בודד כפי שחשבה, ומאפשרת לו לחיות “כפי שבחר, לשבת, סתם ככה, ולהיות מאושר” (עמ’ 22). פרדיננד בשונה מן הפרים האחרים, אינו מרגיש שהוא צריך להוכיח את גבורתו, וסירובו להילחם מצביע על עדיפותו של השלום על פני מלחמה, ובעיקר, על היופי שבחיים נטולי אלימות, חיים בהם ריח הפרחים חשוב יותר ממחטי הבנדרילרים. ובעולם התחרותי בו אנו חיים, כמה טוב שישנה יצירה המאותתת לילדים שניתן גם ניתן לחיות מבלי לאמץ גישה תחרותית דורסנית ושמותר, ואף רצוי, לעצור ולהריח פרח הנקרה בדרך.

מגיל: 5

כתבה: חנה גולדברג. איורים: יוסי אבולעפיה. הקיבוץ המאוחד, מנוקד.

הסיפור קוף משקפוף נוגע בסוגיות מכריעות עבור ילדי הגן. הוא מגולל את סיפורו קופצ’וק, קוף ממושקף הסובל מבריונותם של בעלי החיים ביער. לאחר התקף זעם הוא מודיע לאמו – “לא מעניינים אותי המשקפיים המטומטמים האלה, נמאס לי! […] נמאס לי שכולם צוחקים עלי. נמאס לי להיות המשקפופר היחיד ביער המכוער הזה!” (עמ’ 5). קופצ’וק מספר לאמו על כך שדובי, זאב ואריה חטפו את התיק שלו, הפילו אותו וכינו אותו “אבו ארבע”. הוא מסיר את משקפיו, זורק אותם על הרצפה ואמו, מבלי להרגיש, דורכת עליהם ושוברת אותם. הקוף הקטן מנצל את ההזדמנות, שכן הוא “נגאל” ממשקפיו הממסגרים אותו כ”אחר”, ויוצא אל היער. כעת, משום שהוא בלי משקפיו, הוא רואה את העולם בצורה מטושטשת וכך כל האיומים מהם חשש כבר אינם ניצבים בפניו, שהרי הוא אינו רואה אותם. בנקודה זו הטקסט מטשטש את היותו טקסט דידקטי, וקופצ’וק מצליח להתגבר על אויביו: במצב של אי-ראייה, אריה, דובי וזאב, הופכים לכתמים בלתי מאיימים ולכן הוא כבר אינו בורח כשהם מתקרבים אליו. וכאשר מגיע האויב המשותף המטיל אימה על כלל חיות היער – מוישה שומר היער החמוש באקדח – החיות מוצאות מחסה על העצים ובורחות, אולם קופצ’וק נותר במקומו, שוכב ליד האגם, ומוישה מתרשם מאומץ לבו ולכן אינו פותח בעימות עמו. עמידתו “בגבורה” מול האויב משנה לחלוטין את מעמדו בקרב חיות היער. אלו מעריצים את אומץ לבו, לאחר שקודם לכן התעמרו בו, ומגיעים למסקנה שאלו המשקפיים שהעניקו לקופצ’וק אומץ לב. וכך, כלל חיות היער מתהדרות במשקפיים – בין אם הן סובלות מליקויי ראייה ובין אם לא. ובסופו של דבר קופצ’וק חוזר להרכיב משקפיים, ולמעשה, הוא חוזר לראות את העולם מחד גיסא, ולהיות הוא עצמו ללא הסתרות, מאידך גיסא.

האלגוריה ההומוריסטית קוף משקפוף מציפה אל פני השטח בעיות של דימוי עצמי הן בגין שונוּת חיצונית (הרכבת משקפיים) והן בגין שונות פנימית (חרדות, קושי ברכישת חברים). היא עוקבת אחר תהליך ההתמודדות של קופצ’וק עם “אחרותו” – בעיטות בדלת, צעקות, ריב עם אמו, השחתת המשקפיים, שימוש בשפה שאינה נאותה, בכי, ואף תחושת אשמה, שכן אמו מבהירה לו שמשקפיים חדשים “עולים הרבה כסף” (עמ’ 6). כן היא מתחקה באופן עקיף אחר בריונות בגיל הרך וממחישה את המחיר שמשלם הילד הדחוי. עם זאת, הפתרון היצירתי והלא חינוכי הוא זה שמשנה את מצבו ואת הרגשתו של קופצ’וק – מרגע ששבר את משקפיו, הוא יוצא לטייל ומתבונן בעולם באופן חדש, ללא המשקפיים שמסמלות צורת ראייה אחת מני רבות. הוא מאפשר לעצמו לשחות באגם, להתאמן בקרטה, בג’ודו ובהכנת פצצות, ובסופו של דבר כלי הנשק החדשים (ביניהם גם פצצות סֵרחון) אינם דרושים לו, שכן הוא כאמור, לא מבחין בכל אלו שמאיימים עליו. וכאן מהדהד השדר המרכזי עבור הקוראים, לפיו תחושת הפחד היא המעצימה את כוחו של המקרבן. מרגע שקופצ’וק מפסיק לפחד או אינו מראה שהוא מפחד, חבורת הבריונים מפסיקה להתעלל בו ואף מתחילה להעריץ אותו על עמידותו. ממקום של תחושה שוויונית, הבוז וההערכה מתאיידים, ונרקמת חברות בין הארבעה, עדות לכך שניתן להתחבר גם עם אלו שבעבר היו בבחינת אויבים.

סיפור קולח ומעניין, המצליח למרות דחיסותו, להאיר תופעות מושתקות ולשזור ביניהן. מומלץ!

מגיל: 5

המסע אל האי אולי. כתבה: מרים ילן-שטקליס. איורים: בתיה קולטון. כנרת זמורה ביתן דביר. מנוקד, 71 עמ’.

הוצאה מחודשת של סיפורה הקלאסי של מרים ילן שטקליס, אשר ראה אור לראשונה בשנת 1944 ובמשך שנים רבות נעדר ממדפי הספרים. כוחו של הספר טמון בעושרו. זוהי יצירת רב-ז’אנרית: סיפור הרפתקאות המכיל שירי-משחק, שירים ליריים ושירי ערש, סיפור שיש בו מעבר מהעולם המוכר לעולם הפנטסטי, ברוח המעברים שמאפיינים את היצירות הקלאסיות הגדולות לילדים, הקוסם מארץ עוץ והרפתקאות אליס בארץ הפלאות שבהן ילד יוצא מביתו ופוגש עולמות חדשים ויצורים שאינם בני-אדם. העושר הצורני מקביל לעושר הרעיוני. הסיפור עוסק בכאבה של בובה חסרת רגל וקירחת, שאפה שבור, אשר ידידיה מחליטים לסייע לה לתקן את “מומֵיה”. לפנינו קשב כלפי כאבו של ה”אחר” ורצון לסייע לו. לסיפור פן דידקטי הקורא לילדים לשמור על צעצועיהם ועושה זאת באמצעות האנשה והדגשת כאב הבובה הפצועה. הוא מאותת לנמעניו הילדים שעליהם לשמור על הקיים שכן גם צעצוע דומם יכול להינזק אם לא שומרים עליו.

הסיפור מעלה שאלות מורכבות ומצליח לתווך אותן לילדים. לדוגמה: סוגיית אלימותן של הילדות רותי ויהודית הפוגעות בבובותיהן. רותי פוגעת באלישבע הבובה ומכאיבה לה מבלי להבין את השלכות מעשיה. אלישבע מתחבטת בסוגיה הנוגעת לאופייה של רותי – האם היא רעה? וכאן הנמען-הילד שותף להבנה, שגם ילדים לא-רעים יכולים לבצע מעשים רעים, ללא כוונה תחילה. בפן המגדרי נוצרת תמונה מעניינת שכן רותי הילדה ה”רעה” פוגעת באלישבע ואילו דני, האח ה”טוב” והרגיש יוצא למסע על מנת לסייע לאלישבע ולתקן את העוול שנגרם לה.

אורכו של הסיפור הופך אותו למעין רומן לגיל הרך. יש כאן מעשה ספרותי חלוצי, שכן תפיסת הסיפורת לגיל הרך היא של “סיפור הנקרא בישיבה אחת”. ילדים בני חמש לא יוכלו להחזיק קשב לאורכו של הסיפור, המשתרע על פני 71 עמודים. לפיכך הם יאזינו לו בהמשכים.

היצירה חושפת את הנמענים הצעירים למושגי יסוד דוגמת מתח, העלאת היפותזות לגבי המשך היצירה (יגיעו או לא יגיעו לאי אולי, יתקנו או לא יתקנו את הבובה) ומכוונת אל רמות חשיבה גבוהות ואל העמקה בתחומים של עיצוב מרחב, עיצוב דמויות וכן הרחבת הקשב, שכן הילד המורגל בטקסטים קצרים נחשף כאן לטקסט ארוך שיש בו פרטים מרובים המאלץ אותו לדחות את הסיפוק המיידי לסוף הטוב.

נושאי הסיפור משתלבים היטב עם הנושא “האחר הוא אני” הנלמד כיום במערכת החינוך. יש בסיפור חברות, קבלה הדדית וקבלה עצמית, הקרבה (דני מוכן לתת חלק מעורו לצורך תיקונה של אלישבע), סוגיות של מצפון, הגעה למקום זר והתגברות על פחדים וכן מסר ברור לילדים שעליהם לא רק לשמור על הקיים אלא גם להבין שמעשיהם אינם מתבצעים בחלל ריק וכל פעולה שלהם משפיעה על מישהו אחר. גם מטאפורת ה”תיקון” של אלישבע יכולה להתפרש כניסיון לייצג תהליך טיפול והחלמה של ילדה ממחלה, תהליך שניתן לעבור רק כשהיקרים לך נמצאים לצדך ומעודדים אותך, ויש לציין כי מעטים הטקסטים לילדים הנדרשים לסוגיות רפואיות ומכאן חשיבותו של הטקסט בייחוד עבור ילדים המתמודדים עם מחלה, שלהם או של קרוביהם.

הסיפור אף רלבנטי למציאות ימינו שבה רבים “נוסעים” אל איים דמויי האי אולי על מנת לשפר את הופעתם החיצונית ולתקן את “פגמיהם”. נושא ההופעה החיצונית ודימוי הגוף הפך למרכזי בשיח ולנוכח גם בשיח הילדים. בנקודה זו ניתן לראות את חלוציותה של ילן-שטקליס ואת כתיבתה המרובֶּדת– רובד אחד לילדים והאחר למבוגרים.

בהקשר אקטואלי נוכל אף לציין את בית הספר לשפות שבארץ הבובות שבו לומדים “את כל השפות שבעולם”, ומוץ הדובי מציין, “הלוואי והאנשים היו לומדים זאת”, מעין הבעת תקווה שיבוא יום שבו נלמד את שפתו של ה”אחר” ועל ידי כך נכיר אותו ובו.

מגיל: 5

חיבוק של אהבה. כתבה: גילה מצליח-ליברמן. איורים: דני קרמן. הוצאת יסוד. מנוקד.

 

מעטות היצירות שנכתבו לילדים בגיל הרך ועוסקות בתיווך השואה. קיים קושי של ממש לעסוק בנושא עם ילדים בגילאי ארבע עד שש, ולפיכך הפתרון המתבקש הוא הצגה אלגורית של הנושא. זכורים לטובה הסיפורים סבתא סורגת מאת אורי אורלב ומשהו על לוויתנים מאת אבא קובנר, וכעת מצטרף אל מדף הספרים המצומצם של ספרות השואה לגיל הרך ספר נוסף – חיבוק של אהבה.

הסיפור מציג את ביקורו של אורח מיוחד ב”גן פעמון” – “צעצוע משומש וישן”. האורח המבקר את הצעצועים החדישים בגן הוא סוס עץ עם סדק בזנב ורגל אחת שבורה. הסוס מסביר: “הייתי צעצוע אהוב של ילדה שעברה את השואה”, “שואה זו מילה אחרת לאסון. אסון נורא”. באמצעות סיפורו הביוגרפי של הסוס, נחשפים הנמענים באופן עדין ומרומז לסיפור ההיסטורי שמאחורי הסיפור האלגורי. ברוניה בת החמש, ילדה שהתגוררה בפולין, קיבלה את הסוס כמתנת יום הולדת. מאוחר יותר פונתה המשפחה מביתה ועברה להתגורר בגטו. הילדים בגטו אמנם לא הורשו ללמוד, אולם הם הלכו בסתר לגן ולבית הספר והמציאו משחקים, שירים וסיפורים. בהמשך, עולים ההורים, ברוניה וסוס העץ לישראל, מתחילים בחיים חדשים, וזוכרים מדי שנה את עברם ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, עת נשמעת הצפירה.

הסיפור מנהיר מושגי יסוד הקשורים בשואה: פירוש המילה, מלחמת העולם, נאצים, גטו ועלייה לישראל. איוריו נחלקים לאיורים צבעוניים המייצגים את ההווה הבטוח ומולם מוצגים איורים בשחור-לבן, המציגים את העבר הכואב. כך מחוזק הקו לפיו בתום התקופה הקשה באה תקופה חדשה, שמחה וחיובית.

למראית עין, הסיפור נדרש למונחים שילדים בגיל הרך לא צריכים להכיר. ועם זאת, אם ברצוננו להכין את הילדים לצפירה ולהכרת משמעותה, וכמו כן, לשורת הביטויים הנשמעים סביב יום הזיכרון לשואה ולגבורה מעל לראשי הילדים, הרי שעדותו של סוס הצעצוע, “ניצול” השואה, היא עדות המסבירה הן את המהלך ההיסטורי הכללי (חיים באירופה, מלחמה, עלייה) והן את המסר אותו אנו מחדדים במסגרת הוראת השואה בגנים: בתום תקופה קשה בה היהודים היוו “אחרים”, קמה מדינת ישראל שבה היהודים הפכו לאזרחים וקיומם הובטח. המחברת בחרה לספר על משפחה שניצלה בשואה על מנת שלא לחשוף את הנמענים להשמדה או למקרי אלימות קשים, תמה שאין מעבירים לילדי הגיל הרך, וכך נחשפת התקופה הקשה באופן מעצים ומחוזקים ערכים דוגמת הדבקות המשפחתית, האמונה בטוב והערכת הארץ.

חשוב לציין, כי התבגרותה של החברה הישראלית ביחס להבנת השואה ניכרת בסיומו של הסיפור: כלל הצעצועים מחבקים את סוס העץ בחיבוק של אהבה שכן הם רואים בו גיבור. וכאן טמון שדר חשוב לפיו ניצולי השואה הם גיבורים לאור עובדת הישרדותם, שכן ההישרדות כשלעצמה מהווה גבורה.

מגיל: 5

הילדה החדשה

רודין, שי (2015). “הילדה החדשה: ייצוגי ילדוֹת בספרות הילדים הישראלית לגיל הרך”. חוקרים@הגיל הרך, גיליון 3, עמ’ 55-80.

סיפור שמתחיל בשמיכה. כתבה ואיירה: פיבי גילמן. תרגום: סיגל גפן. ידיעות אחרונות. מנוקד.

תרגום חדש ליצירה שראתה אור ב-1992 בקנדה וזכתה בשנת 1993 בפרס ע”ש רות שוורץ לספר ילדים מצטיין. שמו המקורי של הסיפור הוא Something From Nothing וזהו המוטיב המלווה את היצירה: תמיד ניתן ליצור משהו מ”כלום”. עם היוולדו של יוסף, סבו תופר לו שמיכה, אולם יוסף גדל והשמיכה “נהייתה ישנה”. האם מציעה לזרוק אותה, אולם יוסף מסרב להיפרד מן השמיכה האהובה, ולוקח אותה לסבו על מנת שיתקנה. הסב תופר לו מעיל, ושוב, יוסף גדל והמעיל קטן, והאם מייעצת לו לזרוק את המעיל. יוסף מסרב לזרוק את בגדו האהוב ופונה לסבו לעזרה. וכך, פעם אחר פעם, מצליח הסב האהוב לתפור ליוסף וסט, עניבה, מטפחת ואף כפתור וליצור משהו מ”כלום”.

הסיפור הרגיש מעמת בין נקודת המבט הילדית, זו הנקשרת לחפץ אהוב ומאצילה עליו זכרונות ורגשות עמוקים, לבין נקודת המבט הבוגרת, שוות הנפש כלפי אותו “כלום”, שברגע שתם ייעודו – ניתן להשליכו. אותה שמיכה וגלגוליה מדגימה את הקשר המיוחד בין יוסף לסבו, שהרי הסב לא רק תפר את השמיכה, אלא גם תופר את הפריטים הנוספים, וכל גלגול מצביע על מעורבותו של הסב בשלב החדש בו נמצא נכדו ההופך מתינוק לילד כותב. הסיפור חותר תחת זמניותם של חפצים בעולם קפיטליסטי החושף את הילדים למוצרים רבים ומגדיר את המונח “ישן” כדבר שלילי שיש לזרוק אותו ולבכר תחתיו את החדש. בנוסף, המימד הארס- פואטי שבסיפור מציע, כי יוסף ההופך לילד כותב, מנציח את אותה שמיכה וכפועל יוצא את סבו, באמצעות סיפורו ומכאן, כי חומרי הגלם לכתיבה (במקרה זה) הם האהבה ששררה בינו לבין סבו, והרצון להנציח אותה ואת גן העדן האבוד של הילדות, שסמלו הבולט היא השמיכה. היעלמותה של השמיכה בהדרגה, מקבילה להיעלמותה של ילדותו של יוסף ההופך מתינוק לילד, אולם הבגרות אינה מנתקת אותו משורשיו כי אם דווקא מעמיקה את אחיזתו בהם. כעת, הוא אינו נזקק לשמיכה, אלא יכול לכתוב עליה, וכך היא נוכחת בחייו הבוגרים. סיפור ערכי וחשוב.

מגיל: 4

ידי הזהב של קלואי. כתבה: קלי דיפוצ’יו. איורים: הת’ר רוס. תרגום: רונית רוקאס. ידיעות אחרונות / טל מאי. מנוקד.

שמו של הסיפור ידי הזהב של קלואי עלול להטעות ולנטוע בקוראו תחושה, לפיה מדובר ביצירה המקדמת שבירה של נורמות והתנהגויות מגדריות “נשיות” ביחס לילדה. עם זאת, כבר בפתיחה מובהר כי “קלואי לא כל כך טובה בספורט, היא לא משתגעת על משחקי מחשב. פעם היא השתתפה בחוג בלט ונראתה כמו גמל על סקטים”. שלילוֹת אלו אינן באות רק על מנת לאפיין את קלואי ולציין באילו תחומים היא אינה מצטיינת. יש בהן גם כדי להאיר את האפשרויות שתרבות הילד המודרנית מספקת לילד: עיסוק בספורט, במחשבים או בחוגים שונים, סטריאוטיפיים יותר או פחות, דוגמת בלט (לילדות).

האיורים המצוינים מדגישים בכל אחת מן האפשרויות שקלואי שוללת, מניין נובעת השלילה: בשעת משחק כדורגל, בעוד יתר הבנות עסוקות במרדף אחר כדור, בצעקות ובקריאות, קלואי עוצרת להתרשם מיופיו של פרפר הנח על עלה. את משחק המחשב היא דוחה לאור תחושת האימה שהוא מעורר בה (ובכלבהּ ברט), ונוכח היצרים האלימים שהוא מעורר בחברתה למשחק. מוטיב התחרות, המלווה את היצירה לכל אורכה, מיובא גם אל חוג הבלט. קלואי נראית אחרת מיתר הבנות: גבוהה פחות, גמלונית מעט, שוקלת קצת יותר, ואינה מוכנה ללבוש מדים (גם אם אלו בגדי בלט) המוחקים את ייחודה והופכים אותה לחלק מ”פס הייצור הילדי”. היא רוקדת עם החותלות, הגרביונים והחצאית, שבהמשך יובן, כי היא זו שתפרה אותם; שכן ידי הזהב של קלואי, הוא בראש ובראשונה, סיפור ארס-פואטי נפלא לגיל הרך. קלואי “טובה מאוד ביצירה”, מעצבת בגדים, תופרת, ומיפה את העולם בזכות יצירותיה.

המשבר שמופיע בסיפור נוגע לקניית מתנת יום הולדת לחברתה הטובה, אמה. היא יודעת שאמה תשמח אם תקנה לה בובה, ועל כן מתכוונת לקנות לה את “ויולט – בובת הפרחים”, אולם לני, ילדה נוספת המתפקדת ביצירה כאנטי-תזה לקלואי, פוגשת אותה בחנות ומבהירה לה, שהיא זו שתקנה את הבובה ויולט. קלואי, כדרכה, אינה מתעמתת עם לני, ומציינת: “אני אכין לה משהו מיוחד שאי אפשר אפילו לקנות בחנות”. לני נדהמת מהצהרה זו, שכן היא מייצגת את דור ילדי המותגים, שאינו מודע ליכולתו ליצור משהו בעצמו במקום לקנות, ושאינו מעריך אמנות שכן שוויה אינה נמדד, על פי רוב, בכסף, בעיקר כשמדובר באמנות ילדית, כזו שעולם המבוגרים נוהג בה בביטול.

קלואי חווה משבר יצירתי שכן היא לא מצליחה למצוא מתנה יצירתית שתתחרה בבובה ויולט. היא צובעת את עצמה בנקודות כחולות, וכך יש לה מעין “אליבי” שלא להגיע למסיבת יום ההולדת בדמות מחלת אבעבועות רוח. אולם היא מתחרטת, ואת הלילה היא מקדישה לעיצוב שמלה, לתפירתה, כאשר היא שרויה במתח ומקווה שחברתה אמה תאהב את מתנתה. סיטואציות מקבילות בספרות ילדים לגיל הרך נוטות להזמין “פתרון נִסי”, אולם קלואי מוצאת את הפתרון לבעיה בתוך תוכה: הכוח היצירתי שלה, יכולתה לדמיין ולהפוך תכנית למעשה אמנות של ממש – אלו מחלצים אותה מן המשבר. בדומה לשירו הארס-פואטי של ביאליק “לא זכיתי באור מן ההפקר” (תרס”ב), שבו ביאליק משווה את פעולת כתיבת השיר לחציבה מן הסלע, קלואי ממחישה לקוראים, כי תהליך היצירה אינו מתרחש רק בתודעתו של האמן, אלא מלווה בעבודה קשה ובהקרבה. ייאמר לזכות הוריה, שהם מאפשרים לה ליצור את המתנה, ולא כופים עליה את הסדר ההגמוני – היינו, ללכת לישון. הישארותה ערה עד שעה מאוחרת, היא חתרנית וחינוכית גם יחד: חותרת תחת שגרת יומו של הילד, אולם מאפשרת לקלואי לממש את תכניתה האמנותית ולהגיע למסיבה עם מתנה ייחודית.

בדרך אל מסיבת יום ההולדת הראוותנית של חברתה אמה, בה הילדים רוכבים על סוס פוני, לני (הנעולה נעלי עקב וחמושה במשקפי שמש) נופלת, ושמלת הבובה נקרעת ומתלכלכת בבוץ. קלואי, שיכלה לחגוג את ניצחונה, פותרת את הבעיה, ומלבישה את ויולט הבובה בשמלה שעיצבה ותפרה בעצמה. לני מתפעלת מכך שקלואי הכינה את השמלה בעצמה, והאשרור החיצוני נוטע בקלואי גאווה: עיניה נוצצות כמו יהלומים והיא מספרת שסבתה לימדה אותה לתפור. שהרי האמן נזקק להערכת (ולאהבת) קהלו, ואמנות מזמנת תקשורת בין האמן לסביבה, ואינה נותרת בדלת אמות. כמו כן כאמור, קלואי, מהווה אנטי-תזה ללני. היא פותרת קונפליקטים כשהיא מפגינה איפוק (בחנות) וגדלות נפש (בדרך למסיבה). משום שהיא ממוקדת בטובתה של אמה חברתה הטובה, היא לא תניח לבובה ויולט להישאר לבושה בשמלה מלאת בוץ, אלא תתעלה מעל יצר הנקמנות שלה (או השמחה לאיד), ותפעל באופן שיקדם את אושרה של אמה, למרות עוינותה של לני. ניצחונה של קלואי מומחש באיור המסכם את הסיפור, שבו אמה מחבקת את קלואי, בעוד לני הרוטנת-תמיד, רוכבת על הפוני, מופרשת מחברת הילדות. כאן אנו מגיעים אל השדר המרכזי של הסיפור, המבקר את התרבות הקפיטליסטית ואת מוצריה השונים (כולל חוגים לילדים שבהם נאמר להם מה לעשות, או מטמיעים בהם ערכים הגמוניים דורסניים), וממחיש, כי האושר מצוי דווקא ביכולת ליצור ובתקשורת הבלתי אמצעית. הילדה שכל מאווייה נתונים למותגים, מאופיינת בהבעות פנים זועפות ובחוסר שביעות רצון כללי. ואילו קלואי מוצאת את האיזון הנכון שבין היותה לבד, עם מחשבותיה ויצירותיה, וביחד, עם חברה שהיא דואגת לה ומפגינה לאור החברות עמה, אלטרואיזם. זהו אינו סיפור על ילדה “גברית”, אלא על ילדה-אמנית, העושה את צעדיה הראשונים בעולם שבו אמנות הפכה מוקצה. האמנות במקרה זה קשורה לעיצוב, ליצירה ולתפירה – נישות המזוהות עם ילדוֹת אולם כמשחקות בהן ולא כיוצרות אותן.

מה שמצטייר במבט ראשון כסיפור תמים, מלמד את הנמענים והנמענות שיעור חשוב בפתרון קונפליקטים ובמוסריות. קלואי דוחה את המסרים האלימים של התרבות הקפיטליסטית (תחרותיות, רזון, סגידה למותגים, התנשאות, הפיכת מסיבה משפחתית וחברית לקרקס ראוותני) ובוחרת בערכים אחרים, של נאמנות לעצמה ולחברתהּ הקרובה. בהחלט הצעה מעניינת בעידן המאותת לילד כי אושרו תלוי בחפצים המקיפים אותו.

מגיל: 4