החגים שלנו מאת גלילה רון-פדר-עמית

החגים שלנו. מאת: גלילה רון-פדר-עמית. איורים: מיכל פז-רוזין. מודן, 2015

החגים שלנו

בר (הבת) וגל (הבן) הם בני דודים, שאוהבים לאתגר את בני משפחותיהם בחידות אודות חגי ישראל. הם יוצאים למסעות עם ציפור סגולה שלוקחת אותם לזמנים עברו וכך זוכים לחוות אירועים היסטוריים בזמן התרחשותם, ו"להרגיש" את המציאות המיתית למרות שיוכם לזמן הווה.

ספרה של גלילה רון-פדר-עמית החגים שלנו מאמץ תפיסה חינוכית חדשנית. לא עוד רק "והיגדת לבנך", אלא תפיסה שוויונית, שבה ההורה חונך את ילדיו ומספר להם על מנהגי החג ומקורותיו, ואילו הילדים שחוזרים בזמן, מסוגלים גם הם להעשיר את הידע של המבוגרים לאור מפגשם עם גיבורי החג. כל חג מוצג בקובץ על הרקע ההיסטורי שלו, הדמויות המרכזיות הנקשרות בו וכן הערכים אותם הוא מקדם, שכן לא די בהכרת סיפור המכבים, אלא דווקא בקישור הערכי בין אז לבין עכשיו ובחידוד המסר לפיו אדם צריך להישאר נאמן לעצמו ולא להיכנע לדיכוי מכל סוג שהוא. המלחמה הלאומית שנלחמו המכבים, אינה רק בעלת משמעות קולקטיבית אלא גם בעלת משמעות אישית וכך כל חג מציין את הקשר של אדם אל עמו אולם גם את הקשר שלו אל עצמו, אל ייחודו ואל מהותו הפנימית ואל חירותו.

הקובץ נפתח בחג החנוכה, וגל ובר חוזרים בזמן אל תקופת המכבים. הם חולפים על פני בית המקדש, צופים בחילולו על ידי היוונים, וביהודה המכבי נלחם בהשחתת בית המקדש ובכפייה הדתית של היוונים. הם אף מרגיעים את יהודה המכבי ומסבירים לו שימצאו פך שמן להדלקת המנורה, ושעומד להתחולל נס שיעמוד במרכז חג החנוכה. יהודה המכבי כמובן אינו יודע מהו חג החנוכה, וכך, הילדים מן העתיד מתווכים לו את החג ומסבירים לו, כי ההווה שלו יהפוך לעל-זמני ויצוין מידי שנה. וכאן טמון הייחוד בקובץ: רון-פדר-עמית אינה מַבנה דמויות מיתיות אלא דמויות אנושיות, כאלו שניתן להזדהות עמן ודווקא אנושיותן מעצימה את מעשי הגבורה שלהן.

לאחר שובם של הילדים לביתם, הם מכינים חידות ודרכן מבהירים לנמענים את פשרם של מנהגי החג. מי שחושב שדמי החנוכה נועדו לקניית מתנות אישיות, מגלה כי תפקידם ללמד את הילדים להפריש מעשר לעניים. וכך שוב נפתחים שני מעגלים: זה האישי, שכן דמי החג משמשים את הילד לקניית מתנות וזה החברתי, שכן דמי החג יפגישו אותו עם מושג הצדקה ויאפשרו לו לתרום כפי חלקו לחברה.

בחג פורים חוזרים גל ובר לשושן הבירה ביום בחירת המלכה החדשה. הם חווים על בשרם את אכזריותו של המן הרשע, שאינו חס אף על ילדים, וניצלים בזכות אסתר המלכה הבולטת לאור יופייה וחכמתה. כמובן שהם מספיקים להרגיע את מרדכי ולספר לו מה צופן העתיד.

הקובץ החגים שלנו הוא נדבך נוסף בפרויקט של גלילה רון-פדר-עמית להנחלת ההיסטוריה היהודית לילדי ישראל. המסע אחורנית בזמן, בדומה למתרחש בסדרה מנהרת הזמן, מפגיש את הילדים מן ההווה עם תקופות היסטוריות ועם גיבוריהן ומאפשר להם להתרשם מן התקופה בעצמם ולחוש היטב את האתגרים שעמדו בכל תקופה בפני העם היהודי. הגעתם של גל ובר מן העתיד אל העבר הופכת אותם לנעלים על פני גיבורי העבר שכן הידיעה שייכת להם; הם אלו שמכירים את הסיפור מתחילתו ועד סופו, ובניגוד לגיבורי החג שחווים את האירוע מבלי לדעת כיצד הוא יסתיים, הם מודעים לניצחון ועל כן מסוגלים לעודד ולהרגיע את גדולי האומה, ואף לספר להם שהם עתידים להוות חלק מן הזיכרון הקולקטיבי ולא להישכח.

החגים שלנו הוא דרך מרעננת ומקורית להנהרת חגי ישראל לילדי הגן. נוסף על אישים ותקופות ידועות, רון-פדר-עמית תורמת לנמענים מידע אודות שורשם של מנהגים ועושה חסד עם גדולי אומה שנשכחו, דוגמת זאב יעבץ, המורה שהנהיג את הנטיעות בחג טו' בשבט בשנת 1884. לצד חשיפת הילדים ל"מאחורי הקלעים" של החגים, הם מגלים את הכוחות הגלומים בעצמם, את תושייתם ואת יכולתם לקחת חלק פעיל בהצלת עמם – אז וגם עכשיו.

מגיל: 4

סלט אותיות מאת לימור טלמור

סלט אותיות. כתבה: לימור טלמור. איורים: יונת קציר. הוצאת רימונים וידיעות ספרים.

סלט אותיות

סלט אותיות, ספרה החדש של לימור טלמור, הזכורה לטובה ממשפחות, משפחות מִליון לפחות! (רימונים, 2010) שעסק במודלים משפחתיים שונים, עוסק באותיות. סיפור המסגרת מתאר חמישה נכדים המתארחים אצל סבתם, בעוד הסיפור הפנימי מתאר את ארוחתו של כל נכד – סלט ובתוכו אותיות, מהן הוא מרכיב מילים הקרובות אל עולמו. המילים כתובות מתחת לכל כפולת עמודים, כאשר הן הפוכות ומוסתרות מן הקוראים. וכך אין לפנינו סיפור המבקש משומעיו הקשבה פסיבית כי אם סיפור-מפעיל ההופך את נמעניו לאקטיביים. הקוראים הצעירים מתנסים גם הם בהרכבת מילים ואף לומדים לאתר משפחות מילים. לירון הנכד הספורטאי מרכיב את המילים כדורסל, כדורגל, משחק, ריצה, קפיצה, ניצחון, הפסד וקבוצה. וכך בהתאמה, כל נכד מגבש רשימת מילים בהתאם לתחומי העניין שלו. היתרון ברור: הקוראים נחשפים לאופן הכתיבה של מילים המשתייכות לתחומי עניין הקרובים להם, אולם גם למילים הלקוחות מתחומי עניין הרחוקים מהם. ספורט, אמנות, מחשבים ורפואת חיות הם רק חלק מן הנושאים ה"מולידים" מילים, ומאתגרים את הקוראים הצעירים להרחיבם ולאתר מילים נוספות המסתתרות מבעד לאותיות המוצעות.

כיום מוטלת מלאכת הכנת הילדים לכתה א' על הגננות ועל ההורים גם יחד מתוך ציפייה שהילדים יגיעו לכתה א' כאשר הם יודעים לזהות את כלל האותיות. מדובר במשימה מלחיצה הן עבור הסגל החינוכי והן עבור ההורים והילדים. קריאה בסלט אותיות מאפשרת לילדים לחוות את מלאכת הרכבת המילים (לאחר שלמדו לזהות אותיות) באופן מהנה ונטול לחצים.

מרבית ספרי ההכנה לכתה א' עוסקים בחרדות המתעוררות בילדים לקראת המעבר מן הגן לבית הספר – המרחב החדש, קבלה חברתית ופחד משונוּת, החוקים החדשים, התחרותיות, הפחד שלא ידעו לכתוב ולקרוא כמו חבריהם, והמגוון הגילאי שעלול לאיים (תלמידים ותיקים מול תלמידים חדשים) ולהרתיע. בסלט אותיות אין הידרשות לרובד הפסיכולוגי של הילד העולה לכתה א' ועם זאת, קריאה בספר והתנסות במלאכת הרכבת המילים בתקופת גן החובה, ממחישה לנמען הצעיר את שליטתו המתהווה בשפה ואת יכולתו "לברוא" בעצמו מילים, והפעלה זו בעלת יכולת לסייע לטפל בלחץ שחשים ילדים בתהליך ראשית הכתיבה והקריאה. הספר מהווה כלי חשוב להורים הרוצים לעודד את ילדיהם בראשית תהליך הקניית הקריאה והכתיבה ואינם יודעים כיצד לעשות זאת. הוא מסתיים במכתבה של הסבתא הגאה בנכדיה הכותבים, וקורא גם להורים לכתוב מכתבים לילדיהם ולהתענג על תקופה משמחת זו שבה ילדיהם מתחילים לקרוא ולכתוב. וכמובן, שכאשר הילדים לומדים את ראשית הקריאה בבית, בחברת ההורים, בעודם בגן חובה שבו חווית הלמידה אינה מלווה בהערכה מספרית, הם מגיעים לכתה א' בטוחים בעצמם ונטולי חרדה אחת, לפחות.

גילאים: 5-6

בתיה לא עפה מאת רקפת זיו-לי

בתיה לא עפה. כתבה: רקפת זיו-לי. איורים: אביאל בסיל. ספרית פועלים.

בתיה לא עפה | רקפת זיו-לי | אביאל בסיל

בתיה בת היענה לא יודעת לעוף. יש לה אמנם כנפיים, אולם אין להן שימוש. הציפורים מעקמות את מקורן ומנדות אותה. הדרור מציע לה שלא לבוא לנשף השנתי של מועדון הציפורים, שכן היא לא יודעת לעוף. דחייתה החברתית מובילה למשבר זהות: "איזו מין ציפור אני, שלא מסוגלת לעוף? חשבה בתיה. אולי אני באמת ג'ירפה? או סוס? אולי אני דינוזאור?".

השפירית הטובה מנסה להרגיע את בתיה הנסערת. "זה הכל בראש", היא מסבירה ברוח האמונה שמחשבה מעצבת מציאות, ו"אין דבר העומד בפני הרצון". אולם לא כך הדבר בעולמה של בתיה. ניסיונותיה לעוף עולים בתוהו והיא נופלת ונחבלת. כעת היא מגלה שיש דבר העומד בפני הרצון.

פגישה מקרית עם דוב-מתופף מגלה לבתיה שהיא אמנם לא יודעת לעוף, אבל מצטיינת בריקודים. זוהי פגישה מכוננת, שכן בתיה הייתה כל כך עסוקה בלראות את פגמיה, עד שהיא לא נתנה את דעתה על המקומות בהם היא טובה מהיתר, בולטת ואף נערצת. באלגוריה היפה שלפנינו דווקא ההתרחקות מהחברה המיידית – חברת הציפורים, והפגישה עם ישות חיצונית – הדוב – מובילה למבט חדש. מבטו של הדוב בבתיה אינו נגוע בתחושת ההתנשאות והעליונות של הציפורים האחרות, תחושה שביטלה אותה כליל. המבט החדש שלו וקביעתו – "אף פעם לא ראיתי ציפור שרוקדת יפה כמוך!" מובילים אותה לחוות את עצמה אחרת, וחיזוקיו מניעים אותה ללכת בכל זאת לנשף שאליו היא לא הוזמנה.

בנשף היא פוגשת את בן המלך, פינגווין, שגם לו יש כנפיים והוא אינו יודע לעוף. השניים רוקדים יחדיו ובאורח פלא הציפורים שמביטות בבתיה מסגלות להן מבט חדש. הן רואות את צווארה הגמיש, את ריקודיה היפים ומשוות אותה לבת מלך.

 

 

 

האלגוריה שלפנינו שייכת לז'אנר "ספרי קבלת ה'אחר'", אולם באופן מושכל היא אינה עוסקת בפן אחד של אי קבלתו החברתית של ה'אחר', אלא באופן שבו הוקעת ה'אחר' מובילה את ה'אחר' להוקיע את עצמו ולגזור על עצמו נידוי. כאשר החברה הסובבת עסוקה כל כך בפגמים של בתיה, היא גורמת לה שלא לראות דבר מלבד פגמים אלו ולמעשה עיוורון גורר עיוורון. עיוורונה של החברה ליופיה של בתיה וליחודה, מוביל את בתיה להיות עיוורת לעצמה, למקומות בהם היא נעלה על חברתה. ובנקודה זו נדרשת עזיבה, גם אם לתקופה קצרה, למקום שבו חווים אותך באופן רענן ולא על דרך השלילה. ובמקום לומר לה מדי יום שהיא לא יודעת לעוף, אומר לה הדוב שהיא רוקדת יפה. וזה כל מה שצריך כדי לשוב ולהאמין בעצמך. והיא חוזרת לחברת בני מינה, ומבינה, שהיא לא חייבת לעוף על מנת להיות מאושרת ושבכלל, היכולת לעוף היא לא זו שתסב לה אושר. וכאן ישנה מטאפורה יפה בדבר המעוף – שכן המעוף האמיתי הוא היכולת להמריא מבחינה רגשית ולהיות מאושר וכמו כן היכולת להמריא ממה שהחברה המקיפה חושבת עליך, לחוות את עצמך דרך פריזמה עצמאית, וכך, לגרום לחברה להשתנות. כי גם בת יענה יכולה להיות בת מלך. זה רק עניין של מבט.

מגיל: 4

ספרים נוספים בז'אנר: משהו אחר מאת קתרין קייב, אין ציפור כזו, קורציפה מאת אילן שיינפלד, בנצי מאת דיוויד מק'י ותרנגול בגדול מאת קית' גרייבס.

 

מי דופק בדלת? מאת מיכאל אבס

מי דופק בדלת? כתב: מיכאל אבס. איורים: שרון אלפרט. הוצאת מודן ועגור.

ז'אנר המשל הוא בראש ובראשונה ז'אנר המציג בפני נמענים-ילדים סיטואציות קיומיות בסיסיות, וזאת על מנת לחדד את כישורי ההישרדות של הילד. לעתים נתפס המשל בטעות, ככלי דידקטי המחנך להתנהגות "נאותה", אולם אם נבחן משלים ידועים ניווכח לדעת כי חלקם דווקא מחנכים לאימוץ התנהגויות שליליות. השועל מצליח בזכות חנופה לזכות בגבינתו של העורב, והשדר המועבר לילד מראה את כוחה של חנופה בהשגתם של דברים רצויים תוך הונאתם של אחרים. מנגד, משל הארנבת והצב מאותת לנמען הילד כי באמצעות התמדה ניתן להגיע להישגים, במיוחד כאשר הישות בעלת היתרונות לוקה בהיבריס.

מי דופק בדלת? ספרו החדש של מיכאל אבס, הוא משל מקורי וחשוב. הספר נוגע בנקודה הנעדרת כמעט לחלוטין מספרות הילדים – שרטוטם של גבולות ברורים בין האדם לסובבים אותו. העלילה מתארת את מר שמגר שחי לבדו בביתו הקטן, ונתקל בפיל הדופק על דלתו ומבקש להיכנס לביתו ולישון עמו לאור הקור. בתחילה, מר שמגר מציין: "מה פתאום", "הבית שלי קטן ואתה פיל ענקי" ובכך מתווה גבול ברור בינו לבין הפיל לאור האילוץ של מרחב מצומצם שאינו יכול להכיל את שניהם. אולם בהדרגה, שוב ושוב מידפק הפיל על דלתו ומבקש להכניס רק חלק קטן מגופו. וכך, מר שמגר נכנע לדרישותיו ה"קטנות" של הפיל הגדול, עד שהפיל נכנס כולו אל הבית, ומר שמגר מועף מן החלון. ובעוד הפיל זוכה לשינה ערבה, מר שמגר ישוּב על מיטתו בקור ונותר ער כל הלילה.

ההנחה המקובלת לפיה תפקידה של ספרות הילדים לסייע לילד במעבר משלב אגוצנטרי לשלב סוציוצנטרי מנותצת בסיפור המקורי והמרענן שלפנינו. אם מרבית הסיפורים מחנכים את הילד לנתינה, לשיתוף ולהכלה של האחר, הרי שסיפורו של מר שמגר נועד להזהיר את הנמען הילד מפני נתינה שיש עמה מחיקה עצמית, נתינה המעמידה בסכנה את צרכיו ואף את חייו של הילד. מר שמגר ויתר על הגבול אותו הציב בתחילה, ולאט לאט איבד את המרחב הפיזי בו הוא חי, עד שהוא נבעט לחלוטין מביתו. וכאן כמובן הבית מייצג לא רק מבנה אלא גם מקום אהוב ומוגן ממנו הוא סולק על ידי חיה "תמימה", שהרי לפנינו פיל ולא שועל או זאב שניתן לאתר מיד את מידת מסוכנותם. העלילה ההומוריסטית מקפלת בתוכה סיפור אלים על ניצול תמימותו וטוב לבו של אדם החי בגפו בצניעות, וכן מציגה באופן ציורי את הפתגם המוכר – "נתנו לו אצבע ולקח את כל היד". היא מכינה את הנמען הילד לעובדה המצערת, לפיה עליו להגן על המרחב הפיזי והנפשי שלו מפני פולשים למינהם, וכמו כן ממחישה, כי לא תמיד נתינה זוכה בתודה ובהערכה ולעתים נתינה מלווה בדרישה לנתינה נוספת, ועל כן יש לדעת מתי להפסיקה ולומר לא.

אמונה עממית רווחת טוענת כי מקור המושג "משל" במילה למשול. משלים סופרו לילדי מלכים שעתידים היו לתפוס את השלטון ודרכם היו הילדים מתוודעים לסוגיות אתיות וחברתיות מרכזיות שיסייעו להם למשול. המשל מי דופק בדלת? מכין את הילדים לעמוד באחד האתגרים החשובים ביותר שמוצבים בפניהם: עמידה על טיבו של האדם העומד מולם והגנה על רווחתם ורכושם מפני אלו המבקשים לנצל את תמימותם ונכונותם לסייע, או במילים אחרות, להתוות גבולות ולשמור עליהם מכל משמר.

מגיל: 4

 

גִּבּור מאת מיה סביר: להתחיל את כתה א' עם ספר מקסים

גִּבּור. כתבה: מיה סביר. איורים: איה גורדון-נוי. ידיעות אחרונות.

image_gibor_master(1)

הסיפור גיבור משתייך לז'אנר ספרי המעבר לבית הספר. אנו פוגשים בעִדו כמה ימים לפני תחילת שנת הלימודים, תקופה מרגשת אולם מלאת חששות, שמרביתם אינם נאמרים. עדו מבחין בגור בוכה ליד ביתו ומאמץ אותו. הוא משכנע את אמו שתאפשר לו לגדל את הגור, ומחליט לקרוא לו גיבור. עדו מטפל בו במסירות ודואג לסיפוק צרכיו הפיזיים והרגשיים. הסיבוך מתחולל ביום המפגש הראשון עם המחנכת, שכן עדו מסרב להשאיר את גיבור בבית ולאחר מאבק באמו לוקח אותו לפגישה. בהמשך, הוא מסרב להיכנס לכתה ביום הראשון ללימודים, שכן הוא חושש להשאיר את גיבור לבד בבית ומפגין דאגה לגורלו של הכלב, חסר האונים.

הבחירה לטפל בחרדות שחשים ילדים טרם המעבר לבית הספר באמצעות התקת המיקוד ליחסיו של עדו עם גיבור מרתקת, והופכת את הסיפור למורכב ולמעניין. גיבור, הגור, מתפקד בסיפור בכמה מישורים שונים. הוא התירוץ לאי ההליכה לבית הספר, לחשש מפני המפגש הראשוני עם המורה ועם בית הספר – מרחב גדול ומאיים שבו יש אנשים בלתי מוכרים. עדו משליך את פחדיו על גיבור שכן אין הוא מבטא את אשר על לבו. עם זאת, גיבור מסמן את המעבר של עדו מתקופת הגן והילדות המוקדמת, אל תקופת בית הספר, שבה מתחיל תהליך התבגרותו. המעבר מילד מטופל על ידי הוריו לילד המטפל בגור באחריות, רגיש לצרכיו וער לפחדיו, מצביע על עדו ככשיר להתחיל את לימודיו וחותם את תקופת הגן.

עניין נוסף שיש לציינו הוא הז'אנר הספרותי אליו משתייך הסיפור. מרבית ספרי המעבר לכתה א' נכתבים בפורמט המוכר של ספרות לגיל הרך בעוד שגיבור נכתב כרומן ראשית קריאה. הוא ארוך יותר מספר לגיל הרך, אולם קצר יותר מרומן לילדים ומכיל איורים רבים ומרהיבים. הדבר מאפשר להקריא לילד העולה לכתה א' את הסיפור בהמשכים ולהכין אותו לא רק לכתה א' אלא גם להתמודד עם טקסט ארוך ומורכב יותר. סיום הסיפור גם הוא מאותת לנמען-הילד על כך שאמנם כתה א' מצריכה בגרות מסוימת, אולם עדיין תלמיד כתה א' הוא ילד, וכלל המבוגרים המופיעים בסיפור מנסים לסייע לעדו במצוקה שהוא מעלה. המחנכת מאפשרת לו להיכנס לכתה כשיחליט שהוא מסוגל להיפרד מגיבור. הוריו יושבים איתו מחוץ לכתה ומנסים לשדלו להיכנס ללא גיבור, אולם אינם מפעילים עליו מרות. ואילו שומר בית הספר מציע שגיבור יחבור אליו ויסייע לשמור על בית הספר בשעה שהילדים לומדים. פתרון זה מאפשר ניתוק הדרגתי ולא אכזרי מגיבור, המייצג עבר ועתיד גם יחד: את השלב האגוצנטרי שבו כל גחמה ממולאת ומנגד, את המעבר לשלב הסוציוצנטרי שבו הילד דואג לאחר ומרוכז בצרכיו של האחר וברווחתו. באמצעות גיבור לומד עדו לעמוד על שלו, לסייע לחלש ממנו וכמובן, שאם גיבור מצליח להתגבר על פחדיו ולהיות לבד, גם בעליו מצליח בכך ונכנס לכתה א'.

מגיל: חמש וחצי. מומלץ להקראה טרם תחילת שנת הלימודים הראשונה, יחד עם אלי פורש כנפיים של נגה אלבלך ואור ומור עולים לכתה א' של גלילה רון-פדר-עמית.

אוי לא, ג'ורג'! מאת כריס הוטון

אוי לא, ג'ורג'! כתב ואייר: כריס הוטון. תרגום: יעל מולצ'דסקי. הוצאת כנרת.

"אדם נעשה חופשי לא באמצעות סיפוקה של התשוקה, אלא על ידי התגברות עליה. כי מיהו האדם החופשי? זה שכובש את יצרו". 

קביעה זו של אפיקטטוּס מובאת כמוטו לסיפור הילדים אוי לא, ג'ורג'!, הבא לבחון אותה באופן אלגורי כאשר הוא מציג בפנינו את הכלב ג'ורג' שנשאר לבדו בבית, ומנסה להתמודד עם יצריו כיוון שהבטיח להתנהג יפה, אולם אינו מצליח להתגבר על ה"פיתויים" השונים. הוא אוכל את העוגה שנותרה על השיש, מפחיד את החתול, חופר באדמה והופך את הבית כולו.

"אמרתי שאתנהג יפה, חושב ג'ורג',

קיוויתי שאתנהג יפה,

אבל לא הצלחתי".

אוי לא גורג עדכני

ג'ורג' מצטער על מעשיו ונותן להאריס את הצעצוע האהוב עליו. כך הוא מנסה להעניש את עצמו על אי שליטתו ביצר, ועל חוסר יכולתו לבצע את מה שהבטיח לעשות, אולם האריס נוקט בשיטה הפוכה. במקום עונש הוא מציע לג'ורג' לצאת ביחד לטיול. בטיול, נפגש ג'ורג' שוב עם כל אותם "פיתויים", אולם הפעם, מודע לתחושה הקשה שמתעוררת בו אחרי שלא התגבר על היצר, הוא אינו אוכל את העוגה, פוסח על האדמה ואף לא מנסה לרדוף אחרי החתול.

וכך לפנינו כמה שדרים חשובים, המועברים בפשטות ותוך שימוש בהומור, שכן הספר מיועד לגילאי שנתיים וחצי עד ארבע ועושה שימוש רב באיורים המחליפים לעתים את הטקסט: קשה לחולל שינויים התנהגותיים וללמוד את הקודים החברתיים, אולם בסיועו של האריס, המייצג כאן או את עולם המבוגרים, או חבר שכבר עבר את תהליך ההפנמה, ג'ורג' מצליח להפנים את הקודים ולהתנהל לאורם. סופו של הסיפור מלמד, כי אין לפנינו טקסט דידקטי שכן ג'ורג' לא באמת משתנה. "פיתויים" חדשים כל הזמן ניצבים בדרכו והסוף הפתוח מלמד כי אין לדעת כיצד יפעל בעתיד. שכן שינוי הוא תהליך ארוך, המורכב מהצלחות ומכישלונות, אולם לזכותו של ג'ורג' ייאמר, שהוא ניחן לא רק ברצון להשתנות ולהתבגר, אלא גם בשותף טוב לדרך, שמלווה אותו בדרך הפיזית והנפשית של הגדילה. מעבר להבנה ששינויים התנהגותיים הם הדרגתיים, גם הסליחה נוכחת בטקסט. הצורך לבקש סליחה מאדם אהוב שפגעת בו (ג'ורג' אוכל את כל העוגה ומפגין חוסר התחשבות) ומנגד, החשיבות הטמונה בלסלוח לאדם אהוב ולקבל את חולשותיו.

ספר מקסים המיועד לגילאי שנתיים עד ארבע.

 

מהפכה בחדר הילדים מאת צ'ארלס קיפר

מהפכה בחדר הילדים. כתב: צ'ארלס קיפר. תרגום: ליאור בצר. איורים: ליאת אלוף.

הסיפור מהפכה בחדר הילדים (ידיעות אחרונות ורימונים) עוסק בשינוי ובהשלכותיו. הוא מורכב מסיפור מסגרת ומסיפור פנימי על מנת שלא להעצים את הדרמה הנפשית בה נתונה סופי, הדמות המרכזית ביצירה. הסיפור החיצוני עוסק בשינוי שחווים צעצועיה של סופי לאחר שהיא מקבלת כלבה חדשה בשם ליידי. סופי כה שמחה בכלבתה, שהיא שוכחת את צעצועיה הישנים ומותירה אותם עזובים.

הסיפור הפנימי עוסק במחלתו של אביה של סופי. המחלה אינו מתוארת בפרוטרוט והמסירה חלקית ונאמנה לאופן שבו ילדים מלקטים פירורי מידע על אודות נושאים "למבוגרים" המתרחשים מעל לראשם. האב מתאשפז בבית החולים למשך שבוע, שבמהלכו סופי זוכה בפינוקים רבים. אלו, אינם מוחקים את הגעגוע והדאגה המרחפים באוויר, עד לפגישה המחודשת עם האב בבית החולים ולשחרורו עם החלמתו.

מחלת האב מובילה לשינויים רבים בחייה של סופי: אביה "עבד פחות ושיחק יותר" (עמ' 20) ואף הִרשה לה לאמץ את ליידי. סופי זוכה בחברה לה נכספה, אולם צעצועיה חווים את התוספת למשפחה באור שלילי, שכן שינוי חיובי עבור אחד, יכול להוביל לשינוי הנתפס כשלילי אצל אחר. הצעצועים מתייעצים בדבר דרך הפעולה המתאימה למצב: המספריים מציעים לנקוט בשיטות אלימות וחותכות ואילו המכחול מציע "להשתמש בכוח, אבל בעדינות יותר" (עמ' 28). נדמה שמדובר באוקסימורון – כוח עדין – אולם צעצועיה של סופי מחליטים להנכיח את קיומם באופן שלא יפגע לא בסופי ולא בליידי ובכך מחזירים את סופי לחייהם. זוהי כמובן אלגוריה המעמתת את הנמענים עם מושג הדחייה ומראה שמדובר במושג הפיך.

הסיפור כולו מסופר על ידי עטו של האב, שכן גם העט חווה שינוי לנוכח כניסת המחשב לחיי בעליו. ועם זאת, למרות שהאב עושה שימוש רב במחשב, בסופו של דבר העט הוא האחראי לסיפור. קִדמה ושינוי לצד כוחות יציבים של אהבה, משפחתיות ועבר, מתערבלים יחד וממחישים את הקשר המיוחד בין חיים ליצירה, בין שאיפה לשינוי לבין רצון לשמר את הקיים.

מגיל: 5, מצוין כספר ראשית קריאה במהלך כתה א'.

העיפרון השחור מאת ינאי פרי

העפרון השחורינאי פרי, כותב מוכשר ומאייר מחונן, אמון על הסיפור האלגורי החשוב העיפרון השחור (הוצאת עם עובד). סיפור מבריק המתאר עיפרון שחור היוצר לו עולם שחור, בונה לו בית ואף מצייר לו חבר בשם קישקושון. חייו מתערערים כאשר הסביבה ה"תומכת" פולשת לביתו, והעפרונות הצבעוניים מבקשים להוסיף צבע אל תוך חייו השחורים. מבלי לקבל את אישורו למעשיהם, הם צובעים את כל יצירותיו – ביתו וחברו – בצבעים צבעוניים משום שהם מניחים שהוא "אומלל" במצבו הנוכחי. הם אינם מכבדים את רצונו לחיות בעולמו השחור, ומתחילים במתקפה אלימה תוך שהם משלחים בו יצורים צבעוניים שונים על מנת למגר את התנגדותו להידמות להם. בסופו של דבר העיפרון מנצח בקרב על עצמיותו, ומצייר מחק, המבריח את העפרונות הצבעוניים. לעתים, ההישארות "אחר" מצריכה מאבק איתנים בכל אלו המבקשים "ליישר" אותך, אולם בתום המאבק, חוזר העיפרון להיות מאושר ולחלום.

בשנים האחרונות ספרות הילדים הישראלית משופעת ב"סיפורי קבלת ה'אחר'". סיפורו של ינאי פרי מציג זווית מרעננת של ה"אחרוּת" – זו השלמה עם עצמה ומבקשת לשמר את עצמה ולא להתקבל על ידי הרוב. לא בכדִי מצייר העיפרון השחור בית, שהרי בית מסמל את שורשיו של אדם, מולדתו, מנהגיו, ותרבותו. ואילו העפרונות הצבעוניים, "מקבלים" אותו לחיקם רק בתנאי שידמה להם ויאמץ את צבעיהם, היינו, ישנה את ביתו. וכאן לפנינו אלגוריה חברתית ופוליטית, שכן אין זו "קבלת ה'אחר" אלא דרישה מן ה"אחר" לקבל על עצמו את כללי החברה ולהשיל מעצמו כל פן של ייחודיות ושונוּת.

ברובד הארס-פואטי לפנינו יצירה העוסקת ביוצר, בעת שיצירתו נפגשת עם נמעניה. אלו מסרבים לקבל אותה כמות שהיא ומבקשים לשנותה כך שתתאים להם ולערכיהם (האתיים והאסתטיים). הוא נלחם על זכותו ליצור אמנות אחרת, חתרנית וייחודית בעוד הנמענים מושכים לכיוונים אחרים – נעימים יותר עבורם להכלה ולעיכול, שהרי הצבעוני פחות מעורר התנגדות מהשחור ויש בו מעין אסקפיזם.

שילוב בין טקסט חריף לאיורים מרהיבים המניב יצירה חשובה וחד פעמית.

 

החיים המאושרים שלי מאת רוסה לגרקרנץ

החיים המאושרים שלי. כתבה: רוסה לגרקרנץ. איורים: אוה אריקסון. תרגום: דנה כספי. הוצאת ידיעות אחרונות / טל מאי

ספרה של הסופרת השבדית רוסה לגרקרנץ, החיים המאושרים שלי, הוא ספר ראשית קריאה הנקרא בישיבה אחת. לא ניתן לעזבו מתחילת הקריאה ועד לסיומה, ואין ספק, כי הקוראים בו (ילדים ומבוגרים) זוכים במתנת קריאה שתלווה אותם זמן רב אחרי תום הקריאה. גודל ההישג הופך את הרומן לאחד החשובים בז'אנר – רומן ראשית קריאה, המותאם ליכולת הקריאה של תלמידי כתות א' וב', אולם בדרך כתיבתו מציג בפני הקוראים תמונה מורכבת של העולם, על מוקדי האושר והעצב שבו.

ברובד הגלוי לפנינו סיפורה של דוני, ילדה המתחילה לבקר בכתה א'. אנו עוקבים אחר חששותיה, הבדידות הראשונית בבית הספר, ההכרות עם חברתה הטובה הראשונה אלה-פרידה, וסיומו של הסיפור נאמן למקום בו נמצאים קוראיו – דוני רוכשת את הידע השפתי וכעת יכולה לכתוב מכתבים לחברתה הטובה, שעברה דירה עם משפחתה. ברובד הסמוי לפנינו טקסט שעוסק בקושי לווסת רגשות קיצוניים ולהכילם בו זמנית. דוני חיה עם אביה שכן אמה נפטרה ממחלה בקטנותה. במקום כבשים היא סופרת מאורעות מאושרים בחייה, וכך אלו מאפשרים לה לישון על רקע האובדן הקשה שחוותה בגיל צעיר והיעדרה של אם שתסייע לה להירדם. רגשותיה לנוכח מות אמה נותרים בלתי אמורים אולם מהדהדים לכל אורך הסיפור. הם גם מטרימים את הפרידה השנייה הקשה בה היא מתנסה – פרידה מחברתה היחידה. אולם בין הפרידה הראשונה לפרידה השנייה, מתרחש קסם. ביקוריה של דוני בבית הספר מקנים לה את היכולת לכתוב ולקרוא, ולכן, עזיבתה של פרידה אלה שונה מעזיבתה של אמה. פרידה אלה מצויה במרחב גיאוגרפי אחר ויכולתן ההדדית לכתוב מאפשרת להן להתכתב ולשמר את הקשר העז שנרקם. זוהי אינה חברות "סתמית", כזו שממשיכים הלאה לאחר שחברתה עוברת דירה, אלא חברות רגשית עמוקה שממשיכה חרף ההפרדה. שכן אהבתו של ילד, לפי הספר, אינה תלויה במקום ובזמן. כפי שהאם חיה בתוך נפשה של דוני, אלה-פרידה ממשיכה להיות נאהבת על ידה ודוני ממתינה בקוצר רוח לפגישה עמה.

רבות המחמאות שניתן להרעיף על הסיפור. יכולתו לרגש מבלי להשתמש בעלילות דרמטיות קיצוניות ובתיאורים פסיכולוגיים מורכבים. השפה הנהירה והמרובדת. השילוב בין חששות מפני תחילת הלימודים לבין ההתמודדות עם מות האם. האופן שבו אובדן אחד משפיע על תפיסת הילד את האובדנים האחרים. ובעיקר, הניצחון הגדול של השפה, שמאפשרת לדוני להביע את עצמה ולשמור על חברתה האהובה. החיים המאושרים שלי הוא יצירת מופת הכורכת יחדיו את רגעי השמחה והדכדוך, מתוך ההבנה שאלו כרוכים באלו, ושאחרי כל אובדן, חרף רגש האומללות, מגיעים רגעים יפים וממלאים של אושר.

מומלץ כספר הכנה לכתה א', וכספר קריאה בכתות א'-ב'.

 

 

בועה על חוט

כתבה: יעל קלו-מור. איורים: רעיה קרס. מנוקד, הוצאת עם עובד.

 

שלכת הפוכה

ספר שירי הילדים של יעל קלו-מור, בועה על חוט, מזכיר לכולנו, המעדיפים ספרי פרוזה ודוחקים את ספרי השירה לקרן זווית, כמה יפה היא השירה לילדים, וכמה חשובות סגולותיה. אם נקרא את השיר
"שלכת הפוכה" שזכה בשנת 2012 במקום הראשון בתחרות שירי הילדים הארצית "שירה על הדרך" מטעם עיריית תל-אביב-יפו, נוכל לראות הלכה למעשה את השוני בין שיר לסיפור. ההבדל העיקרי נעוץ במהירות הקליטה. בעוד סיפור פשוט יותר למִשמוע, הרי ששיר דורש כמה קריאות. ב"שלכת הפוכה" מתוארת סיטואציה שאיננה ריאליסטית. עלי העצים נושרים למעלה במקום למטה, והופכים לעננים. בתגובה, מחייכת השמש, שמגלה שהעננים עשויים מעלי שלכת ואינם עננים "רגילים".

דמיונה של המשוררת בולט לכל אורך הקובץ, שכן שיריה אינם שואפים לחקות את המציאות אלא דווקא לשנותה, להציג תמונה של "אילו", ובמקומות בהם היא מתקרבת אל המציאות, היא עושה כן על מנת לייצג את מציאותו הנפשית של הילד הנתפסת בעיני המבוגר כדמיונית.

היפוך סדרי העולם המוצג ב"שלכת הפוכה" יוצר דבר חדש, בלתי צפוי, וכן הסכמה, שכן השמש אינה נזעקת לנוכח השינוי בחומר המרכיב את העננים המצויים בסביבתה הקרובה. וכך אנו, הנמענים, מגלים את היופי הטמון בשינוי, היופי הנובע מפגישה עם דבר החותר תחת ה"חוקים" הקבועים של הטבע – בין אם מדובר בטבע דומם ובין אם מדובר בטבע אנושי. גם השיר "בועה על חוט" שהעניק לקובץ את שמו מציג סיטואציה דמיונית – בועה על חוט המחליפה בלון או עפיפון, אשר הילדה המוצגת באיור נאלצת להגן עליה מפני האיומים השונים – אנשים המבקשים לגעת בבועה, רוח ועץ. "זו קצת טעות, בועה על חוט, / בועה על חוט זאת שטות", נכתב בסיום השיר, החושף את הפער בין הראייה היַלדית של הבועה כקיימת, וכדורשת הגנה, לבין הקול החיצוני הדידקטי, שלעתים חווה את הדמיון הילדי כ"שטות". המשורר חזי לסקלי כתב כי:

שִׁירָה חַיֶּבֶת לַעֲמֹד עַל אֶדֶן הַחַלּוֹן וּלְדַבֵּר

בִּשְׂפָתָם שֶׁל הָעוֹמְדִים עַל אֶדֶן הַחַלּוֹן.

ובהתאמה, שירה לילדים חייבת לדבר בשפתם. ואין המדובר בשפה הלשונית דווקא אלא בשפה הנפשית. וזוהי השירה הנפלאה של יעל קלו-מור, שמאפשרת לילד הדובר להיות דחליל (בשיר "דחליל יעיל"), להקים גינת נעליים (בשיר "גינת נעליים") ולהפוך את עץ התפוזים לאכלן תפוזים ולא לזה המספק אותם (בשיר "שרף טעים"). השיר "הגרביים של רותם" מאפשר לרותם לבחור זוגות גרביים שאינם זהים למרות מחאת הגרביים ובכך להפגין את ייחודיותה. בשיר "הענק שלי" מוצג הדיאלוג בין הילד לבין הענק שהמציא בתודעתו: "זה נפלא שאתה המצאת אותי. כי רק בראש שלך יש ענק שכמותי". בהתאמה, הקובץ מעורר ההשראה והרגש, הוא שיר הלל לדמיון ולאהבה.

מגיל: 5