לא סתם אנטילופה מאת דב אלבוים

לא סתם אנטילופה. מאת: דב אלבוים. איורים: אביאל בסיל. הוצאת עם עובד.

ספרות הילדים הישראלית רושמת לה פסגה חדשה. ספרו האחרון של דב אלבוים, לא סתם אנטילופה (עם עובד) עתיד להיקרא באהבה על ידי ילדים והורים רבים, ודורש קריאות רבות על מנת לעמוד על יופיו ומורכבותו. זהו סיפורה של לופה האנטילופה שנעלבת כשילד מציין בפני אמו בעת ביקור בגן החיות: “אמא, אין פה אריה! זאת סתם אנטילופה”.

אמירה זו גורמת ללופה לחוות משבר זהות. היא מציינת – “אני לא מוכנה להיות סתם, סתם אנטילופה!” ומחליטה לשנות את מהותה ואת מעמדה. באמצעות תרגילי ספורט מאומצים היא מצליחה לזכות בלבם של המבקרים בגן החיות והופכת לישות מפורסמת. היא זוכה בתהילה והופכת לאהודה ולמצליחה. ההערצה שהיא זוכה לה אינה מניחה את דעתה וגורמת לה לחוות משבר נוסף – “לא היה לה זמן לחלום או פשוט להשתעמם בחצר, לאכול קש ועשבים. לופה הרגישה איך הלב שלה מתכווץ, כל כולה שקר, חנופה, עבודה בעיניים. היא כבר מזמן שכחה מי היא ומה היא ומה יום מיומיים”.

החיים באור הזרקורים מנתקים אותה הן מעצמה והן מן החיות המקיפות אותה. היא שוכחת להתעניין בסביבתה והעיסוק המתמיד בעצמה ובפרסום גורם לה להתרחק ממהותה האמיתית. היא מבינה שהשמחה איננה תוצר של פרסום ותהילה וכעת, נחושה להחזיר את עצמה לעצמה, היא בוחנת כיצד להפוך מחדש למאושרת.

זוהי אלגוריה מתוחכמת שנוגעת בהיבטים קיומיים – גם בעולמם של ילדים וגם בעולמם של מבוגרים. החשש של הפרט מהאופן שבו אנשים מתייגים אותו (או במקרה זה, דוחים אותו), האופן שבו אדם מגיב לביקורת אודות אופיו או חשיבותו, השאיפה להתפרסם ולזכות בתהילה שפוגשת מציאות מנוכרת רוויה בהעמדות פנים, הפער בין מה שנראה נוצץ מרחוק לבין מה שהופך למדכא מקרוב, והאפשרות או האומץ לשנות מסלול חיים – סביבה, חברים, עיסוק. לופה יוצאת אל הלא נודע ומאותתת לקוראיה על גמישותן של זהויות אנושיות. כפי שהייתה אנונימית, הפכה למפורסמת בעזרת עבודה קשה ותושייה, וכפי שנהנתה מתשומת לבם של הסובבים, בחרה לחזור אל האנונימיות ולעזוב את המוכר לטובת חיפוש מחודש אחר סביבה שבה היא תחוש טוב יותר ולא תצטרך להעמיד פנים או לעטות זהות שאינה מתאימה לה. הסיפור ממחיש לילדים כמה עדין ומורכב הוא מיקומם. כמה קל לעצב זהות בעקבות ביקורת חיצונית, אולם לאור קורותיה של לופה, כך אנו למדים, אין לתת למתבונן מבחוץ לקבוע עבורך מי אתה. ויותר מכל, הספר מראה שניתן לתקן. גם בחירות מוטעות, או ניסיונות כושלים, יכולים להוביל להתפתחות, לבגרות ולתחושת מלאות. לופה בסופו של דבר בוחרת בחיפוש. הספר אינו מציע תשובה בדמות זהות רצויה אלא מעלה על נס את החיפוש ואת השינוי כשני מרכיבים חיוניים שמובילים לתחושת אושר, חיוניות, שחרור ומלאות.

מומלץ לגילאי 4 ועד 120

עובדה ועוד עובדה מאת מאירה פירון

עובדה ועוד עובדה. כתבה: מאירה פירון. איורים: אלינה גורבן. טל מאי / ידיעות אחרונות

כמה עובדות שגרמו לי לאהוב את ספרן החדש של מאירה פירון ואלינה גורבן, עובדה ועוד עובדה:

  1. הומור – “עובדה. כל לילה אני הולך לישון במיטה שלי. עוד עובדה: כל בוקר אני מתעורר במיטה שלהם”. כמובן שמי שאשם בדבר, לדידו של הילד המספר, הוא האב, שמעביר את בנו ממיטתו למיטת הוריו. השימוש בהומור כדי להתמודד עם פחדי לילה חשוב גם כשבאים לדון בסוגיה שנמצאת במרכז הטקסט – ילד שישן במיטת הוריו – אולם גם כאשר דנים בכל בעיה אחרת בה נתקלים ילדים. ההומור הוא פרי שילובם של הטקסטים התמימים בגוף ראשון, עם האיורים החותרים תחת הטקסט וממחישים את המעבר של הילד למיטת הוריו באמצע הלילה. להומור תפקיד מנרמל – הוא מפחית מחומרת הבעיה וכמו כן קושר בין בעייתו של המספר לבעייתו של הנמען. הוא אף מעודד ילדים (ומבוגרים) לגלות חוש הומור ביחס לחולשותיהם.

2. גוף ראשון יחיד – הילד הוא שמספר את סיפורו והמילה “סיפור” משמשת כאן בשני מובנים: ראשית, סיפור עלילתי של ילד שעובר למיטת הוריו ומשבש את שנתם, וגם סיפור כיסוי שנועד להסביר את הימצאותו בבוקר במיטת ההורים: “אני יודע שהוא עושה את זה בשביל אמא. אמא אוהבת מאוד לישון בחדר שלי”. אין מדובר בשקר אלא בדרך שבו הילד-המספר מנסה להסביר לעצמו את מצבו ואת תחושת הוריו, וכמובן, שהאיורים קוראים תיגר על סיפור זה ומתארים את מעברו העצמאי באישון לילה למיטה האחרת.

3. שיח ילדים: הגיבור אינו משוחח עם הוריו על פחדיו לישון במיטתו לילה שלם. רק בגן הוא חש שהוא יכול לשתף את חבריו בפחדיו, באפיזודה המאוירת כמקבילה לטיפול פסיכולוגי. יולי חברתו מנסה לסייע לו – “אז תגיד לאבא שלך שהוא רוצה לישון רק איתך”, ואכן, הגיבור מקבל את עצתה של חברתו ומסביר להוריו שהוא חייב להישאר במיטה שלו ולשמור על הדובי החום.

  1. 4. חיקוי השיח ההורי – את מקומו של ההורה הנוזף מאייש גיבור היצירה, שמסביר לאמו – “את כבר גדולה מאוד, זאת עובדה. ועוד עובדה: את צריכה לישון במיטה שלך”. החלפת התפקידים בין ההורה לילד מאפשרת לילד לנכס לעצמו נימה בוגרת שהוא חש מחויב לה, והיא שתגרום לו להמשיך ולישון במיטתו.

5. התהליך – הספר אינו מציג פתרון קסם. אנו מתוודעים למספר לילות במשפחה של דמויות חסרות שם, באופן מודע, שכן זהו סיפור אוניברסלי שכל ילד והורה מכירים מחייהם. מה שמתחיל כסיפור-כיסוי של ילד הבא להסביר את ההרגל שלו לעבור למיטת הוריו, הופך לווידוי בפני חברתו בגן, ולניסיונות אקטיביים להפסיק ולעבור למיטת ההורים. התהליך אמנם מסופר מנקודת מבטו של הילד אולם בולט הקושי הכפול – זה של הילד שחש מועקה ומנסה לשנות את מנהגו, וזה של הוריו, אשר האיורים מדגישים את עייפותם הרבה ואת הקושי שלהם להתמודד עם בעיות השינה של ילדם. הַשְקטת ההורים המתאפשרת על ידי תיאורם באיורים בלבד מנוגדת לחוסר השקט שחש בנם. כאן טמונה חשיבותו של הסיפור: ההורים אינם מחנכים, אינם מטיפים ואינם מתמרדים בעקבות המצב. הם שקטים ועייפים, נשאבים לתוך המציאות שנכפית עליהם לנוכח הרגלי השינה של בנם, ודווקא השקט שלהם הוא שמוביל בסופו של דבר להחלטת בנם לישון במיטתו. הבחירה הפואטית לוותר על עימות או על גישה פטרונית מולידה סיפור שעוסק לא רק בהרגלי שינה (קלוקלים), אלא גם באהבה חסרת תנאים של הורים לילדם, ובניסיון של ילד לשנות בכוחות עצמו מנהגים “ילדותיים”, ברגע שניתן לו המרחב לעשות כן, ניסיון שמסתיים ברגע מזוקק של התבגרות.

מומלץ לגילאי: שנתיים ואילך

קריאת חובה: טיפים והמלצות לקראת שבוע הספר

שבוע הספר קרב ובא. זוהי הזדמנות נפלאה להתוודע למבחר נרחב של ספרים ואף לפגוש סופרים אהובים. המבחר רב ועל כן קשה מאוד להחליט מה כדאי לקנות ועל מה לוותר. להלן כמה טיפים וכן המלצות על ספרים שכדאי לרכוש לילדים בגילאי שלוש ועד שבע:

  1. התעלמו מן הכריכה. הכריכה הקדמית מציגה איור המושך את העין אולם היא לאו דווקא מרמזת על עלילת הסיפור או על נושאו. הכריכה האחורית כוללת בדרך כלל קלישאות ותשבחות וגם ממנה חשוב להתעלם.
  2. כשאתם בדוכן, התחילו לקרוא או להקריא את תחילת הסיפור. שימו לב האם הסיפור מעניין את הילד והאם הוא מעוניין להמשיך את הקריאה. בדקו את המשלב הלשוני – האם המילים קשות מדי או שמא כולן מובנות. המטרה היא שהספר יכיל גם מילים שהילד אינו מכיר על מנת להעשיר את שפתו.
  3. אפשרו לילד לבחור. אם ילד מגיע מראש עם בקשה לספר, שמעו לו ואל תכפו עליו את טעמכם האישי. הוא הנמען של הספר ולא אתם. הציגו בפני הילד ספרים שונים, ספרו לו על נושאיהם ותנו לו להחליט. המטרה היא לפתח אצל הילד טעם עצמאי.
  4. שילוב: שלבו בין ספרים חדשים לספרים קלאסיים.
  5. אל תתנו לאורך הספר להוות שיקול. לא כל ספר נקרא בישיבה אחת ולא כל סיפור הוא סיפור שלפני השינה. ניתן להקריא לילדים סיפור בהמשכים אם הוא ארוך מדי.
  6. חריזה: ספרים רבים לגיל הרך מחורזים. החריזה היא בדרך כלל פשוטה (מדי) ומלמדת על שליטה בינונית בשפה. שימו לב האם מדובר בחריזה מורכבת או שמא בגרביים, נעליים, מכנסיים ואופניים, חריזה שכלל אינה מפתחת את שליטתו הלשונית של הילד.
  7. נושאים: נסו לבחור ספר שיתקשר לנושא שהילד מתעניין בו. זה יכול להיות ספר שעוסק בבעל חיים מסוים שהילד אוהב, או ספר שנוגע בסוגיה שרלבנטית לילד – הולדת אח קטן, תחילת כיתה א’, גירושי הורים, תחושה של שונות ועוד.

8. אומר או מראה? כלל הברזל שמנחה אותנו בבחירה של ספר כתוב היטב, היא שהספר מראה לנו מצב מסוים ולא אומר לנו מהו המצב. אם ספר הוא הגדתי, כלומר, אם המספר נותן עודף מידע, הרי שהספר אינו מפתח לא את הקוגניציה של הילד ולא את דמיונו. המטרה היא שהספר יהיה הראייתי – יתאר ויאפשר לנמען להבין ולשפוט בעצמו את הדמות ואת המצב. דוגמה פשוטה: “חומי היה כלב נאמן ותמיד סייע לבעליו”. זהו ספר הגדתי שנותן מידע שאמור להינתן באופן עקיף. המטרה היא שהילד יסיק לבדו מהן תכונותיו של חומי: “כשדני חש שצרה מתקרבת, חומי מיד הזדקף ובא”.

המלצות לספרים לגיל הרך שהם בבחינת קריאת חובה (מצוינות ההוצאות על מנת שתוכלו להגיע לדוכן המתאים):

העיפרון השחור מאת ינאי פרי (עם עובד)

עמליה רוצה חיה מאת יעל איכילוב (עם עובד)

פנדה יוצאת למרעה מאת מאיר שלו (עם עובד)

וניל על המצח ותות על האף מאת מאיר שלו (עם עובד)

לא הצליח לי מאת נעמי בן גור (הקיבוץ המאוחד)

זוזי שמש מאת דפנה בן צבי (הקיבוץ המאוחד)

קוף משקפוף מאת חנה גולדברג (הקיבוץ המאוחד)

אמא שלי תמיד ממהרת מאת הדסה יובל (הקיבוץ המאוחד)

מבוקשת חיית המחמד המושלמת מאת פיונה רוברטון (הקיבוץ המאוחד)

הכי חזק בגן מאת עדינה בראל (הקיבוץ המאוחד)

משהו אחר מאת קתרין קייב (מעריב / מכון שבא)

קטנה מאת ג’סיקה מזרב (מעריב)

אוי לא ג’ורג’ מאת כריס הוטון (כנרת זמורה ביתן)

זוג והרופאים המעופפים מאת ג’וליה דונלדסון (כנרת זמורה ביתן)

שירת בת הים מאת ג’וליה דונלדסון (כנרת זמורה ביתן)

מר נמלה ואדון חרגול מאת לולי גריי (כנרת ואיגואנה)

ידי הזהב של קלואי מאת קלי דיפוצ’יו (ידיעות אחרונות / טל מאי)

הנסיכה שלבשה שקית נייר מאת רוברט מאנץ’ (ידיעות אחרונות / טל מאי)

שלג של סביונים מאת רינת פרימו (ידיעות אחרונות)

רוזלינדה מאת איריס ארגמן (מטר)

מי דופק בדלת? מאת מיכאל אבס (מודן)

למלא את הדלי (לילדים) מאת טום ראת ומרי רקמיר (מודן)

 

שירת בת-הים מאת ג’וליה דונלדסון

שירת בת-הים. כתבה: ג’וליה דונלדסון. איורים: לידיה מונקס. תרגמה: רִמונה די-נור. הוצאת כנרת

בת הים הקטנה מוכרת כמעט לכל ילד, בין אם מסיפורו של הנס כריסטיאן אנדרסן ובין אם מגרסת דיסני שהפכה את הסיפור הטראגי לסיפור רומנטי מתקתק. זהו אתגר בלתי מבוטל לחזור אל דמותה של בת הים הקטנה ולהציגה באור חדש ורענן, אולם ג’וליה דונלדסון מעניקה לדמות זו עלילה חדשה המתכתבת עם זו המוכרת, אולם מותאמת לקוראיה בני הזמן.

לעתים משתמשים במילה “דידקטי” כדי לציין את מגרעותיו של סיפור ילדים. דונלדסון היא סופרת נפלאה, שאינה מהססת להיות דידקטית ולתווך מסרים מורכבים באמצעות עלילות שאינן מורכבות, תיווך שיש בו גם חינוך. סיפורה הידוע טרופותי, שקנה לו קוראים רבים בכל רחבי העולם, ממחיש זאת. באמצעות תיאור “תמים” של עכבר, מעניקה דונלדסון לנמען-הילד כלים פסיכולוגיים להבנת המתרחש סביבו, להתמודד עם פחדים או עם יצורים גדולים ממנו וכן לנצל את כוחותיו חרף קוטנו. ספריה של דונלדסון מלאי הומור אולם מקפלים בתוכם תובנות חברתיות ופסיכולוגיות. כך גם ספרה הנפלא שירת בת הים, אשר מציג את בת הים על רקע מסע החניכה שעברה. הספר מתמודד עם הכמיהה לכסף ולפרסום ועושה זאת באמצעות התחקות אחרי עולמה של בת הים הקטנה. בתחילה, היא נמצאת במקומה הטבעי, בים, ושרה לדגי האוקיינוס. לשירתה, כולם מקשיבים – יצורים חיים, אולם גם עולם הצומח והדומם אינם נותרים אדישים: “צדפות, שבלולים, מיני זוחלים, ציפורים ושחפים מסביבה, מוחאים כף אל כף, כנף אל כנף, לשירת בת הים השלווה”. תרגומה המצוין של רמונה די-נור הופך את השורה לדו-משמעית: השירה שלווה וגם בת הים, בשלב זה של הסיפור, שלווה. כאשר סם הקוסם מגיע לאזור הוא שומע את השירה ומבטיח לבת הים הקטנה שורה של הבטחות משל היה סוכן מיומן: “אצלי את תהיי מפורסמת, אצלי את תהיי עשירה, את תשחי בברכה של שיש ותישני במיטת נוצות אדירה”. חבריה מנסים להניא אותה מללכת עם סם ומציינים בפניה שהוא רמאי, אך בת הים הקטנה אינה שועה לתחינותיהם. היא עוזבת את עולמה – עולם מימי ומוגן, והופכת לזמרת בקרקס.

חיי התהילה אינם זוהרים כפי שהובטח לה. הקהל אמנם נהנה משירתה, אולם את ביתה הקבוע ואת סביבתה התומכת, היפה, חסרת הגבולות המרחביים והאוהבת היא ממירה בקרון נדודים. בין ההופעות היא נדחסת לאקווריום צר וקודר, ההבטחות לעושר מתבדות, וכאשר היא מבקשת לחזור הביתה, סם הקוסם מגחך. ההופעות נמשכות, הקהל מריע, אולם השירה הופכת משירה שלווה לשירה נוגה, בהתאמה למצבה הנפשי של בת הים הקטנה. חלומותיה של בת הים משתנים. לא עוד עושר ופרסום אלא חולות הזהב ומימי המפרץ, היינו, לשוב אל ביתה ואל עברה. היא מבקשת לצאת לחופשי בשנית, אולם סם מציין – “הקהל משלם, הקהל יקבל” ומותיר אותה בעיצבונה. כאשר השחף, נציג של עולמה הקודם, שומע את שירתה, הוא מפציר בה לברוח. אולם כיצד תצליח לברוח מי שזקוקה למים על מנת לחיות? כיצד תצלח את מסעה כשלגופה זנב במקום רגליים, אותו זנב שמדגיש את חוסר התאמתה לעולם שבו היא נמצאת כעת. הסיוע מגיע מצדה של הלוליינית, שמלמדת את בת הים הקטנה ללכת על ידיה. וכך, היא חוזרת אל ביתה וצועדת על ידיה עד שהיא מגיעה אל חוף המבטחים תרתי משמע. בסיום הסיפור שירתה אינה שלווה, אינה עצובה, אלא צלולה. זוהי שירה אחרת, של מי שהתאכזבה אולם בעזרת ידידיה ואמונתה, שבה למקומה האהוב.

בגרסתה המודרנית לסיפור בת הים הקטנה “מייבאת” דונלדסון לסיפור את התבנית הטראגית המלווה את בת הים, שנוטה ללכת אחרי ליבה ולהקריב את ביתה ואת מהותה. אולם הפעם לא מדובר בנסיך הגורם לה לעזוב את עולמה המוכר ולוותר כליל על חייה אלא על קוסם, המבטיח לה תהילה וכסף רב. בזכות ידידיה הישנים והחדשים היא מצליחה להינצל ולשוב אל מקומה. בבית, היא ממשיכה לשיר ומגלה, כי התהילה האמתית היא זו שאדם זוכה בה כשהוא מממש את כישרונו אולם נותר עדיין הוא. היא אמנם כבר אינה נודדת ממקום למקום, אבל בסביבתה כל היצורים מקשיבים לשירתה, וכפי שמבטיח הסיפור לנמעניו, “אם תגיעו לכאן, לחולות הזהב, הביטו היטב מסביבכם, אולי מאי-שם תעלה בת-הים ואולי היא תשיר גם לכם”.

ספר חשוב בעידן הריאליטי שמבטיח לילדים פרסום ותהילה ריקים מתוכן, המחדד מושגים דוגמת חברות, נאמנות, שייכות והגשמה עצמית וממחיש כי על מנת לממש כישרונות, אין צורך לעזוב את הסביבה המוכרת והאהובה ולהמירה בסביבה מנוכרת למען הממון וה”תהילה”.

לגילאי – שלוש ומעלה, הנאה צרופה.

המאפייה של הציפורים מאת תמי בראון אלקלס

המאפייה של הציפורים מאת תמי בראון אלקלס. איורים: שירה קורח. הוצאת מטר.

ספרות הילדים הקלאסית עסקה לא אחת בילדים החווים משברים מעמדיים וכלכליים. שרה קרו, גיבורת נסיכה קטנה לפרנסס הודג’סון ברנט (1905), הופכת בין לילה מנסיכה למשרתת בעקבות מות אביה. הקיום כמשרתת שחיה בעליית הגג אינו משליך על אופייה יוצא הדופן, והיא נותרת נסיכה במהותה, חכמה וטובת לב. בהמשך, היא שבה למעמדה המקורי בזכות חברו של אביה. העוני ברומן מתואר כגורם לקושי ולבושה, אולם הפתרון הנִסי בדמות ההצלה ממנו, מטשטשים אותו והופכים אותו לחוויה זמנית הנובעת מאכזריותה של מנהלת הפנימייה. גם אוליבר טוויסט גיבור הרומן של צ’ארלס דיקנס (1838), שנחטף מביתו, נאלץ לפגוש בעולם של מטה, עולם שבו אנשים שורדים באמצעות פשיעה ואלימות, עולם חסר רגש המאופיין בעוני ובבערות. בדומה לשרה קרו גם אצל אוליבר טוויסט העוני זמני והוא שב אל משפחתו המבוססת. בנות משפחת מארץ’, גיבורות נשים קטנות ללואיזה מיי אלקוט (1868), נאלצות גם הן להסתפק במועט ומצבן הכלכלי אינו מאפשר להן להידמות לשכניהם ולחברותיהם ומאלץ את מג וג’ו להיות שותפות בפרנסת הבית. הן מתחבטות לא אחת בקשר שבין כסף לאהבה, וגיבורת הרומן, ג’ו מארץ, מחליטה להינשא לפרופסור באר השווה לה אינטלקטואלית אולם חסר בסיס כלכלי איתן – בדומה לה.

ככל שארצות המערב אימצו ערכים קפיטליסטיים קיצוניים, כך העוני נותר מחוץ לטקסט הספרותי והרווחה הכלכלית הפכה למובנת מאיליה ולחלק אינטגרלי מעיצובם של מרבית הטקסטים לילדים ולנוער. גם כשדמויות הילדים חוות מגוון של בעיות, הבעיות הכלכליות אינן מוזכרות לרוב, והזרקור מופנה לבעיות פסיכולוגיות וחברתיות שחווה הדמות המרכזית ביצירה. התכחשותו של הטקסט לילדים להיבט כה מרכזי בחייו של הילד – הקיום הכלכלי של משפחתו – גוררת הבנייה של תודעה כוזבת המתייחסת לעושר ולשפע כברירת מחדל. הבנייה זו מאותתת לילד כי אין גבולות ליכולת הכלכלית של הוריו ומכאן כי ההיבט הכלכלי נטול חשיבות בחייו ואין להכיר בו כלל. את מקומה של ההנגדה בין העניים לעשירים, הנגדה הנוכחת באופן בולט במיוחד במעשייה העממית, מצאה ההצגה של הילד החי בסביבת שפע אשר לא הוא ולא הוריו טרודים בבעיות כלכליות וסוגיות של מציאת חבר חדש, “אחרוּת”, יחסי הורים וילדים, או קשיים כאלו ואחרים, הן היחידות המטרידות את הילד והוריו.

ספרה החדש של תמי בראון אלקלס, המאפייה של הציפורים, מישיר עין לסוגיה הרגישה של קיומו הכלכלי של הילד, באופן רגיש ויוצא דופן. הספר עוקב אחר יואב, בנם של שמחה האופה ואשתו פאני, המנהלים מאפייה ובית קפה. יואב מהווה חלק ממחזור החיים של המאפייה ומדי יום עם שובו מהגן הוא מגיע למאפייה ומסייע במלאכות השונות. הוא אף מביא לחברתו נעמה עוגיית ריבה בצורת לב בכל בוקר. התיאור של ילד המצוי במקום העבודה של הוריו ואף מסייע להם אינו שולח את היצירה לימיו של אוליבר טוויסט אולם מעגן את הילד בסביבתם התעסוקתית של הוריו ואף רומז כי לפנינו אופה לעתיד.

המפנה בסיפור מגיע כאשר המאפייה נעזבת על ידי מרבית לקוחותיה מסיבה לא ברורה. השולחנות והכיסאות נותרים מיותמים. יואב שומע חלקיקי שיחות שמנהלים הוריו: “מה יהיה? עוד מעט הכסף ייגמר, ולא נוכל לקנות מצרכים”, וצופה בדאגה של הוריו מבלי להבין את המצב. הוא אף מנסה להצחיק את הוריו, אך ללא הועיל. במקביל לעזיבת המאפייה שמתרחשת על ידי לקוחותיה האנושיים, מתחילות לבקר בה ציפורים שונות ומגוונות, מרהיבות ביופיין. יואב דואג להאכיל את הציפורים, והאיור, שחושף רבדים שאינם נמסרים בטקסט, מציג את האב המודאג כשלמולו מודעות דרושים. כשנותרות שקית סוכר אחרונה, חפיסת חמאה אחת ושקית קמח, יואב ונעמה מכינים עוגיות ומכבדים את הציפורים בתקרובת. ובדיוק כאשר ההורים תולים שלט ‘למכירה’ על המאפייה, והאֵם מוצגת באיור כשהיא עצובה ומתקשה לספר ליואב על רוע הגזירה, מתחילים לפקוד את המאפייה צפרים ותיירים וממלאים שוב את שולחנותיה. במקום שלט ‘למכירה’, נתלה שלט חדש – “המאפייה של הציפורים”, והמאפייה חוזרת להיות שוקקת חיים.

בשעה שבה הוריו של יואב חרדים מן הבאות ונערכים לקראת מכירתה של המאפייה, הפתרון למצב הקשה עולה דווקא מצדו של יואב, שאהבתו ודאגתו לציפורים מצילה את המשפחה מפשיטת רגל. הטקסט נדרש הן למשבר הכלכלי והן לקושי של ההורים להסביר לילדם ולתווך עבורו מצב זה. בְמַקום שבו המילה אינה נגישה, מגיעים האיורים וחושפים את הקושי שחווים האב והאם לנוכח שקיעתו של מפעל חייהם מזה, ואת חוסר ההבנה של יואב המוליד גם כן תחושה קשה של אי וודאות ואף בריחה לעולם הציפורים שיש בו קסם וצבעוניות המנוגדים למצוקתם של ההורים.

הסוף הטוב והמחויך מלמד כי לעתים דווקא דמיון ויצירתיות הם המובילים להצלחה כלכלית שכן בזכות ה”לקוחות” החדשים שמצא יואב הופכת המאפייה לשם דבר, ו’ניצלת’ ממכירתה. ובשונה ממשלים קפיטליסטיים דוגמת משל הנמלה והצרצר שמלמד להפגין קשיות לב כלפי מי שסובל ממחסור, דווקא הנדיבות היא זו שמובילה בסיפור לשפע ולהצלחה.

מגיל: 5

כפפה אחת ורודה מאת חנוך פיבן

“בבוקר קר, בדרך לגן, נפלה כפפה ורודה מכיס מעיל של ילדה”. כך נפתחת האלגוריה הקסומה של חנוך פיבן, המתחקה אחר הכפפה הוורודה במסע שנכפה עליה והפך מטראומה לציון דרך משמח. התבנית המוצגת בסיפור זה מוכרת מסיפורי ילדים רבים: עזיבת הבית, מסע ושיבה. אולם התוכן הייחודי הוא המקנה ליצירה את כוחה. פרידתה של הכפפה משתי הישויות הקרובות אליה – הילדה והכפפה האחרת מותירה אותה מבולבלת ואבודה. היא מנותקת מבת-זוגה הכפפה ותוהה – “אז מה אוכל עכשיו לעשות, חוץ מלבכות?”

בנקודה זו מתחדדת התֵמה המועברת לקוראים באמצעות השימוש בכפפה – הבדידות וההתמודדות עמה. בשלב הראשוני הבדידות טומנת בחובה ממד מדאיג ומכאן פחדיה של הכפפה. היא מנותקת מן הסביבה המוכרת לה, ובוכה. בשלב השני פוגשת הכפפה מספר ישויות וכל אחת מהן גורמת לה לחוש נחוצה ונצרכת. היא מסייעת לברווז להתחפש לתרנגולת ומבינה ש”הנה משהו שכפפה אחת לבד כן יכולה לעשות!”. אמונתה בעצמה ובשייכותה לעולם שבה אליה והיא למעשה מתוודעת לחיים נוספים על אלו שחוותה – כישות בודדה שאינה מחוברת עוד לתאומתה ויכולה לחוות חוויות חדשות. במסעה היא מסייעת לאיל חד-קרן ואף מאכילה עגלה רעבה. מי שהתחילה את מסעה בוכייה וחסרת כיוון, מצליחה לשמח אחרים ואף לדאוג להם.

בהמשך, השתקפותה במימי האגם מזכירה לה את תאומתה, והיא שבה לחוש געגועים אל הילדה ואל חברתה. השתקפות זו מנוגדת לסיפורו של נרקיסוס שהתאהב בבבואתו ובחר לאהוב את עצמו ולא את הנשים השונות שביקשו את אהבתו. בניגוד לנרקיסיזם הקיצוני של מיתוס נרקיסוס, כאן הכפפה נזכרת שלמרות שהיא הגשימה את עצמה והיא מסוגלת לשרוד לבדה, מקומה הוא בחיק משפחתה – הילדה והכפפה הנוספת. היא מחליטה למצוא אותן ומגלה את סודו של מי ששלח את לחמו על פני המים. כפי שהיא סייעה לישויות השונות במסעה, כך הציפור הלבנה מסייעת לה לשוב לביתה ולהתאחד עם הכפפה ועם הילדה, מהן הופרדה.

חנוך פיבן, אמן החפצים, מבצע הזרה למוכר ולשגור. את הייצוגים שהתרגלנו לראות בעולמנו ובספרי הילדים הוא מציג באופן אחר, חדש ומרענן וכך הוא מאתגר את החשיבה היצירתית של קוראיו. ממה שנדמה למראית עין כאוסף חפצים רנדומלי, הוא מרכיב עולם של ישויות חיות, שחיותן ואנושיותן מורכבת דווקא מן הדומם. באמצעות סיפור פשוט לכאורה על כפפה שנפלה, מהדהדים בטקסט מושגים מורכבים דוגמת תאומוּת, פרידה, חשש מכישלון ומאבדן דרך, עזרה הדדית, ביטחון עצמי וכן חברות אמת ואהבה, שסופן לצלוח כל משבר.

הנאה צרופה מובטחת לקוראים הצעירים והמבוגרים כאחד.

מגיל: שלוש

כפפה אחת ורודה מאת חנוך פיבן. הוצאת עם עובד.

אחח איזה אח מאת פטל

אחחח איזה אח. כתבה: פטל (קרן גונן). איורים: אלינה גורבן. הוצאת מטר.

תינוק חדש נולד והצטרף למשפחה. זהו אינו הילד הראשון במשפחה. האם הגעתו משמחת את כלל חברי המשפחה או שמא מעוררת אנטגוניזם בחברים מסוימים של המשפחה, היינו, בילד שקדם לו, שזהותו משתנה בין רגע מ”ה-ילד” ל”אח גדול”, ולא רק היא אלא כל מהלך חייו והדפוסים המוכרים לו עתידים גם הם לחוות שינוי מכריע.

פרופסור מירי ברוך, בספרה החשוב, ילד אז ילד עכשיו, מציינת כי בשנות הארבעים ספרות הילדים הציגה את האח הגדול כמי שתפקידו לחנוך את האח הצעיר, להקנות לו מידע ולהעניק לו חסות. האח הבכור הוצג בטקסטים כמי שעליו לוותר לאחיו הקטן בשם השמירה על אחדות המשפחה. האח הבכור שמח על הצטרפותו של האח הקטן למשפחה, לא חש כלל קנאה, זעם או כעס, וגם אם במיעוט היצירות שפורסמו בעשורים הראשונים לקום המדינה הופיעו פחדיו של האח הגדול לנוכח הגעת האח הקטן – הם נדחו תוך הרגעת האח הבכור והצגתו של סוף טוב ומאושר. מגמות אלו שליטות בספרות הילדים הישראלית עד סוף שנות השבעים. מעניין לראות כיצד מוצג הקשר בין האחים ביצירה שרואה אור בשנת 2017.

הסופרת פטל מטפלת בספרה אחחח איזה אח בסוגיית הולדתו של האח הקטן בהומור, המאפשר את העלאתן של תמות מורכבות הנקשרות בהליך הקבלה של הילד הגדול את אחיו החדש. הסיפור מתחיל כאשר ההורים מספרים לאורן, גיבור היצירה, כי עומד להיוולד לו אח. האיור מציג את התדהמה הנסוכה על פניו של אורן, והטקסט מוסיף – “כשאמרתי שמשעמם לי זה היה בצחוק, לא התכוונתי שאני רוצה אח תינוק”. בהמשך, כשנולד אחיו דני, מתוארים השינויים שמתחוללים בחיי אורן, החל מהשינוי המרחבי – “לחדר נוספו שידה ולול ובכל מקום התגלגל חיתול” וכלה בהסתגלות לבכיו של התינוק, לתגובות הרבות שהוא מקבל, ולשלבים השונים בגדילתו. האיורים הנפלאים של אלינה גורבן מציגים את אורן ואת הבעותיו בהתאם למצב רוחו המשתנה. תמיהה, אכזבה, קנאה וכעס, חוברים לרגשות חיוביים כמו שמחה ואושר. התיאורים המאוזנים של ההווי המשפחתי כוללים משחק משותף של האחים, אולם גם ריבים – “וכשאנחנו הולכים בכאילו מכות, מכל דחיפה חלשה הוא מתחיל לבכות”, הערצה של האח הקטן את האח הגדול וניסיונות חיקוי בלתי פוסקים, אולם גם כעס שעולה באורן על כך שאחיו לעתים מחבל בתכניותיו, או מפריע לו בבילוי עם חבריו.

הבחירה להציג תיאורים מורכבים של אחאות באמצעות סיפור מחורז בעל איורים הומוריסטיים היא בחירה נכונה וקולעת המאפשרת לטקסט לגעת בנקודות המכריעות הנקשרות ביחסים בין אחים. זאת, מבלי לייפות את המציאות או להעלים את הקשיים הנלווים לסיטואציה הרגשית הקשה שחווה האח הבכור, ובד בבד, להדגיש את מכלול הרגשות (החיוביים והשליליים) העולים באח הגדול ואת התהליך ההדרגתי שהוא עובר בקבלתו של האח הקטן. על פי רוב, כאשר מציגים לנמען-הילד תמונה וורודה ודידקטית, מתגלע חוסר אמון בינו לבין הספר המוביל לדחיית הטקסט והנאמר בו. לעומת זאת, כאשר מוצגת תמונה ריאליסטית והקשיים מתוארים בהרחבה, הנמען חש הזדהות, ורגשותיו מקבלים לגיטימציה. כך גם דמותו של אורן מאותתת לנמען-הילד כי חרף הקושי הראשוני, עם גדילתו של האח הקטן יופיעו יתרונות לקשר, וכמו כן, הטקסט מנרמל רגשות קשים בין אחים, שלעתים, החברה אינה מאפשרת את המללתם.

האיורים מציגים את גדילתו של דני, האח הקטן, ומצביעים על שינויו של הקשר מרגע שדני גדל ובין השניים נרקמת חברות וקרבה. מעניינת במיוחד הכריכה שבה משתנה הפרספקטיבה והאח הקטן מאייש את מרכזה, תוך הסתרה מסוימת של האח הגדול. התחושה לפיה מישהו אחר גוזל את מקומו של אורן וגורם לו להיות ישות צדדית מלווה את תחילתו של הטקסט, ונאמנה לתחושתו הקשה, שמא מקומו יילקח ממנו. ועם זאת, ככל שמתקדמת עלילת הספר, כך מוצגת השוויוניות בין האחים. שניהם בולטים במרחב האיורי, שניהם חולקים חדר אחד, ולמרות שאורן מתגעגע מעט לתקופה שבה היה בן יחיד, הוא מוקיר את נאמנותו של דני, את ניסיונותיו להצחיק אותו כשהוא עצוב, ואת נוכחותו בחייו.

ספר חשוב לאחים גדולים, ולא פחות מכך, לאחים הקטנים, שילמדו ממנו, כי ההתנגדויות השונות שהם פוגשים מצד אחיהם עתידות להפוך לחברות יוצאת דופן ולאהבה.

מגיל: 4

 

בנצי והלווייתנים מאת דיויד מק-קי

בנצי והלווייתנים מאת דיויד מק-קי. תרגום: תמר נויגרטן פולגר. הוצאת עם עובד.

%d7%91%d7%a0%d7%a6%d7%99-%d7%9b%d7%a8%d7%99%d7%9b%d7%94

ספרו הידוע של דיויד מק-קי, בנצי, הקרוי בשפת המקור אלמר, ראה אור בשנת 1989. היה זה ספר ראשון בסדרה מצליחה המונה עשרים ושניים ספרים ותורגמה לחמישים שפות. הסדרה נכתבה בעקבות מקרה של גזענות שחוותה בתו כהת העור של מק-קי והנחילה לילדי העולם כולו ערכים של כבוד כלפי השונה מהם. כמו כן, כפי שניתן לראות בסיפור בנצי, מק-קי פונה אל הילד ה”אחר” ומלמד אותו לאהוב את “אחרותו” ולדבוק בה ובכך לגבור על משבר הזהות שהוא חווה.

הסיפור בנצי והלווייתנים מציג את מסעם של בנצי ובן דודו איציק אל עבר הים הפתוח. מדובר באלגוריה מתוחכמת שמטרתה להראות את הדרך להגשמת יעדים וחלומות אישיים וכמו כן כיצד יש להתגבר על המכשולים השונים בדרך להשגתם. בנצי ואיציק מחליטים, שכמו סבם, גם הם יחזו בלווייתנים השוחים בים ועל כן הם עוזבים את סביבתם הבטוחה והמוגנת ופוסעים לכיוונו של הים הפתוח.

הפתיחה מעלה אנלוגיה למעשיית ‘כיפה אדומה’, אודות הילדה שאמורה ללכת בתוואי מסוים אולם סוטה ממנו ולכן נענשת. הסב מורה לנכדיו – “פשוט תעקבו אחר אפיק הנהר” והם ממלאים אחר ההוראה בתחילת המסע. הם מציעים לאריה ולטיגריס להצטרף, אולם אלו מסרבים תוך שימוש בתירוצים שונים. כאן אנו רואים שלא כל אחד ניחן באומץ הלב לצאת מסביבתו המוגנת ולחזות בעולם הגדול ויש המעדיפים להישאר בדלת אמותיהם. מעניין לראות כי דווקא החיות הנחשבות לאמיצות ולתוקפניות נותרות ביער, ואילו הפילים הם שניחנו באומץ לב ובסקרנות לבחון את העולם מזוויות שונות ולהכיר מקומות חדשים ויצורים שטרם פגשו. ההליכה אל עבר הים מפגישה את הפילים עם התנינים. מי שאמורים להיות בעלי חיים טורפים ומאיימים, מצטיירים כבעלי חיים המעוניינים בטובתם של הפילים. הם מייעצים להם לקצר את זמן ההליכה באמצעות בניית רפסודה. הקופים מסייעים לפילים בקשירת העצים וכך, יוצאים הפילים לכיוונו של הים, ומשנים את התוואי שהתווה סבם. בניגוד לכיפה אדומה, הם אינם נענשים אלא מתקדמים אל עבר היעד. השיט על הרפסודה מאפשר לפילים לצפות במקום בו הם חיים מזווית אחרת – “הרבה יותר קל לשוט. והג’ונגל נראה אחרת מכאן”. כלומר, ממקום חדש ניתן לחוות אחרת את החיים במקום הרגיל ולעתים יש צורך להתרחק על מנת לזכות בהכרות מחודשת עם המקום אליו אנו שייכים.

הסיבוך מופיע לאור התחזקותם של הזרמים. בנצי ואיציק מגלים שהנהר שנשא אותם ברכות שינה את פניו והשליך את הרפסודה לכל עבר. עם זאת, הזרמים החזקים פסקו והשניים התקרבו אל הים. ניכר, כי מק-קי מדגיש שהיציאה מן המקום המוגן כרוכה בהתמודדות עם קשיים ועם איומים לא פשוטים. עם זאת ההתמדה משתלמת, שכן ניתן להתמודד עם הקשיים ולהגיע לחוף מבטחים, תרתי משמע. הסיום המוצלח מציג את הלווייתנים המסייעים לבנצי ולאיציק לשוב אל החוף. מעגל בין-דורי נסגר, שכן אלו אותם הלווייתנים שסייעו לסבם לחזור לחוף לפני שנים רבות.

הסיפור המקסים מציג באופן ציורי את בחירתם של הפילים לחוות חוויות חדשות כחלק מתהליך התבגרותם. הם לומדים להיעזר בסביבתם, לדבוק במטרה אחת ואינם מפגינים אזלת יד בשעת סערה. המעגליות של הסיפור קושרת את חיי הנכדים בחיי סבם. הסב נתפס כגורם מעצים, סיפוריו מדרבנים את הפילים לנקוט בפעולות מאתגרות, וניכר שהם רוצים ללכת בדרכו.

ניתן לקרוא את הסיפור כאלגוריה העוסקת בהגירה, נושא שמק-קי מציין, כי מעניין אותו במיוחד בתור סופר. המסע שעובר המהגר רווי קשיים, אולם בסופו הוא מצליח למצוא מקום רגוע ומאושר, תוך שמירה על הקשר עם עברו ועל תרבותו השורשית.

בבנצי והלווייתנים ישנו מסר חשוב לא רק לילדים כי אם גם להורים. הסב המשלח את נכדיו להרפתקה מסוכנת, סומך עליהם שבדומה לו, יצלחו אותה, והוא אינו מתבדה. הג’ונגל אמנם מאיים, אולם בנצי ואיציק, בחכמתם ובטוב הליכותיהם, מצליחים לעשות את מה שהאריות והטיגריסים, לא מעזים אף לנסות.

מומלץ לילדי הגן!

לגילאי: שנתיים ואילך

האבא שהיו לו עשרה ילדים מאת בנדיקט גטייה

האבא שהיו לו עשרה ילדים. כתב: בנדיקט גטייה. תרגמה מצרפתית: דנה טריואקס-פשיץ. הוצאת מטר

Image result for ‫האבא שהיו לו עשרה ילדים בנדיקט גטייה‬‎

דמות האב מהווה את אחת הדמויות המרכזיות בספרות הילדים, בעבר ובהווה. קריאה של ספרות ילדים עכשווית מלמדת, כי דמות זו זוכה, על פי רוב, לשלוש הופעות תמטיות, אותן אכנה: האב המגוחך, האב הנעדר, והאב הפנורמי.

האב המגוחך הוא דמות-אב המלווה ספרים הומוריסטיים שונים, שהמוכר בהם הוא אבא עושה בושות למאיר שלו. זהו אב בעל רצון טוב ומחויבות כלפי ילדו, ועם זאת, דמותו מעוררת לעג ואף ביקורת מצדה של דמות-הילד שחשה נעלה על אביה. אביה של עמליה בסיפור עמליה רוצה חיה מאת יעל איכילוב, מבטיח לה שהיא תוכל לקבל כל חיה שתרצה. האב עתיר הממון אינו מגביל את בתו, ועל כן, היא בוחרת בתנין כחיית מחמד. כשהאב מתחרט הוא אינו מסוגל לעמוד בפני בקשותיה של בתו, הגם שהבטחות יש לקיים, כפי שההורים עצמם מלמדים את ילדיהם, ומכאן, כי האב המגוחך מוצג שוב ושוב כקורס וכנחות ביחס לדמות הילד – הפיקח, האסרטיבי, המנצל בחכמה את מגרעותיו של אביו.

האב הנעדר הוא אב שמופיע ביצירה ספרותית, אשר נדרשת לאי תפקודו. הוא יכול לגלוש במחשב בשעה שילדיו זקוקים לו, וכך הם נמלטים מן הבית (בגלל הברוגז מאת אור-לי רובינשטיין קצפ), הוא שקוע בעולמו וכלל אינו מרגיש בקיומם של רעייתו וילדיו (מושלמת והמעגל המכושף מאת אלונה קמחי) או עסוק בעולמו המקצועי ולפיכך מתקשר עם משפחתו באופן חלקי, ונתפס כישות שדמות הילד כלל אינה פונה אליו (אמא שלי תמיד ממהרת מאת הדסה יובל). לעתים, ההיעדרות מהווה מקפצה עלילתית למשמועו של שדר דידקטי. אביה של גל טס בעולם, ובאמצעות סיפוריו היא לומדת על מקומות נפלאים (אבא מגלה-ארצות מאת שירלי שגב), אולם עובדה זו אינה מוחקת את היעדרותו התכופה מחייה. לעתים, האב מפגין התנהגות בלתי אחראית וסגנון הורותו מועמד בסימן שאלה, כפי שמתרחש בסיפור גור חתול אדם ארוך שיער מאת אתגר קרת. דמותו של האב הנעדר ממשיכה מבחינה היסטורית את האופן בו תואר האב בספרות הילדים הקלאסית, שפורסמה עד שנות השבעים של המאה העשרים. בספרות הקלאסית האב הוא סמכותי ושוררת היררכיה מוחלטת בינו לבין ילדיו. ואילו הספרות החדשה, שבה ילדים קוראים תיגר על הוריהם ועל כלל סוכני החיברות המקיפים אותם, מוצג אב מרוחק, בלתי מתפקד, המזוהה כמעט באופן בלעדי עם המרחב הציבורי – עבודתו, תוך התעלמות מוחלטת מצרכיו הרגשיים והנפשיים של ילדיו.

האב הפנורמי, שנוכחותו היא בשיעור נמוך משתי הקטגוריות שצוינו לעיל, הוא אב מתפקד. אין לפנינו דמות פנורמית במובנה הקלאסי שכן סיפור לגיל הרך מתאפיין בדחיסות ואינו מאפיין לעומק את תכונות ההורים, ועם זאת, האב מוצג בסיפור על רקע יחסיו המורכבים עם דמות הילד ועל ניסיונותיו המגוונים לענות על צרכיו הרגשיים והפיזיים של ילדיו. אין לפנינו אב המתאפיין בתכונה מרכזית אחת, כי אם אב בעל תכונות שונות, לעתים אף סותרות. הסיפור האבא שהיו לו עשרה ילדים מאת בנדיקט גטייה, מציג הרחבה של תפיסת האב הפנורמי, שכן היצירה מתארת אב לעשרה ילדים, המטפל בהם לבדו, ומחליט לצאת למסע ולהשאירם אצל סבתם. לאחר כמה ימים של חופש מהעשייה הקדחתנית הנלווית לגידולם של עשרה ילדים, הוא מקצר את החופשה וחוזר לילדיו שכן הגעגועים וכוחו של ההרגל – גוברים עליו. החידוש בסיפור טמון בהצגת אב שהוא הורה עיקרי ולא הורה משני הנספח לאם. זוהי תרומה של ממש לתפיסת האב כהורה משמעותי ולא רק כבעל תפקיד משני לזה של האם. כמו כן האב בסיפור אינו סטריאוטיפי ואינו מגוחך. הוא מסוגל לבשל לעשרה ילדים, להלבישם, ולהסיעם לגן. הוא נוסע לעבודה ולאחריה אוסף את ילדיו, מקלח אותם, מכין ארוחת ערב ומספר סיפור. הוא אף בונה בעצמו את הסירה שבה הוא עתיד לצאת למסעו.

Image result for ‫האבא שהיו לו עשרה ילדים בנדיקט גטייה‬‎

הסיפור מציג את האופן המוצלח בו האב משלב בין עבודתו לבין מלאכת גידול הילדים, בין חלומותיו כסובייקט לבין אהבתו ומסירותו לילדים, בין הכמיהה לנוע במרחב הפתוח (הים) ולזכות בשקט ובשלווה לבין חיי היומיום המתנהלים בין ארבעה קירות (בית ועבודה) וכרוכים בהתמודדות עם לחצים רבים. ההומור המלווה את הסיפור מקפל בתוכו תובנות קיומיות אודות ההורות: הקשר העז אל הילדים ותחושת האחריות, לצד הרצון לצאת לחופש ולשמור על עצמיות המנותקת מהתפקיד ההורי. כמו כן המעטפת ההומוריסטית מכילה שדר דידקטי הנוגע לסדר היום של הילדים, מזמן הקימה ועד זמן השינה בלילה. הילדים המתוודעים לסיפור זה מגלים כי ה”תחנות” שנהוגות בביתם, משותפות לכלל הבתים ולכלל הילדים, ומכאן חשיבותו של הסיפור בהתוויית הרגלים מסודרים וסדר יום קבוע לפעוט.

חשוב לציין, כי ספרות הפעוטות היא נישה שאינה מפותחת דיה במחוזותינו. סיפור נפלא כמו האבא שהיו לו עשרה ילדים, ישובב את לב הילדים והוריהם ויזמין קריאות מרובות.

לגילאי: שנתיים

 

צ’יינה מאת נורית זרחי

צ’יינה. כתבה: נורית זרחי. איורים: כנרת גילדר. ידיעות אחרונות/טל-מאי

בשנת 1993 פרסמה נורית זרחי את ספרה החשוב מפרשיות. הספר עקב אחר ילדה בשם נוגה, שבקשה מאמה לא ללכת לבית הספר בטענה שיש לה אוזניים גדולות ושילדי הכיתה מכנים אותה “מפרשיות”. נוגה חובשת כובע קש על מנת להסתיר את אוזניה, והכובע לוקח אותה למסע פנטסטי שבו מוצעים לה מרחבים חדשים ותפקודים חדשים כאפשרות להחליף את עולמה הקיים. היא פוגשת עולמות שונים מזה המוכר לה, ובכל עולם מציעים לה להישאר ולעטות זהות אחרת. בסופו של המסע היא בוחרת לשוב לביתה ולדבוק בזהותה. היא אף נפרדת מן הכובע לטובת זוג עגילים חדשים שמדגישים את אוזניה ובכך ממחישה את האופן שבו למדה לאהוב ולהדגיש בעצמה גם את מה שאחרים מציירים עבורה כשלילי.

קשה שלא לחוש בזיקה הנרקמת בין הסיפור מפרשיות לבין צ’יינה, ספרה החדש של זרחי. עם זאת, צ’יינה אינו ספר פנטזיה אלא טקסט פוסט-מודרני לילדים המעלה שאלות שונות: האם לפנינו סיפור להקראה לפני השינה? האם תילדה הו היא גיבורת הסיפור? האם מדובר בילדה או באישה? והאם מסעו של הכובע צ’ייינה מכוון אלי משמעות כלשהי או שמא מדובר ביצירה דמיונית שאינה מתכנסת ל”מסר” כלשהו, יצירה הבורחת מנרטיב ליניארי או ממשמעות מובנית.

המרחב בסיפור אינו מוגדר וכך גם גיבורתו, תילדה הו. ביתה ממוקם על עץ, סמל לניתוקה מההוויה ה”רגילה”, סמל לעובדת היותה “מעופפת”. ועם זאת, חרף הניתוק, בוחרת תילדה הו לחבור לחברה המתוארת בסיפור, שכוללת, בין היתר, בעלי חיים ובני מלוכה. היא מתכוננת ללכת לאופרה ומביטה במראה, נתקפת במשבר זהות שכן היציאה מאלצת אותה לעטות חזות שונה, ושואלת את הכובע – “אתה בטוח שאני – אני?”. הכובע מאשרר את זהותה וטוען שהוא רואה אותה מבפנים, אולם רוח פרצים מעיפה אותו מתילדה הו. בשלב זה מעניין האיור המציג את תילדה הו מביטה בעצמה במראה. איור זה מצביע על תפיסה מעוותת של הכובע שכן כובע הנוצה הופך במראה למאיים ומשקף את תפיסתה השונה של תילדה הו את האובייקטים שסובבים אותה. תילדה הו קוראת לכובע שישוב אליה, אולם היא אינה מודעת לשמו ולכן מכנה אותו ריגולטו, על שם האופרה של ורדי בה היא מתכוננת לבקר. הכובע מתקן אותה ומציין “שמי צ’יינה”, “לא ראית מה שכתוב עלי מבפנים?”. הדיאלוג הקצר מזמין את איתור הציר המרכזי שסביבו נע הסיפור – מחירו של ניתוק. תילדה הו שחיה על עץ וצורכת תרבות גבוהה, שוכחת לעתים לתהות על קנקנם של הפרטים הקטנים, הטריוויאליים, ובאופן סימבולי, אינה רואה שלכובעה יש תווית עם שם. הוא אמנם רואה את פנימיותה ואינו מושפע מהשינויים שחלים בחיצוניותה, אך היא עסוקה בחייה, בתודעתה ובזהותה ואינה מפנה את מבטה אליו.

צ’יינה עף ונוחת על ראש החזירה. במהלך האופרה דורשת תילדה הו מהחזירה את הכובע, אולם זו מסרבת להחזירו. בתחנותיו משמש הכובע מסתור לאוצר, בית לנסיך ונסיכה הומלסים, וכאן מתגלה זהותו הגמישה – הוא גם כובע וגם כובעה ולכן ביכולתו ללדת כובעים רבים וכך להומלסים יש מקום לגור בו.

בסופה של היצירה חוזרת צ’יינה אל תילדה הו, שמבקשת ממנה עזרה. חלומותיה התפזרו בכל הבית. תילדה הו חובשת את צ’יינה אולם הפעם אין מדובר בהכנות ליציאה כי אם בהכנות לשינה, להתכנסות בתוך העצמי. כאן מתפרשת היצירה הפוסט-מודרנית שפיזרה סמלים שונים הנוגעים לקשר בין חיי היוצר, תודעתו ויצירתו. תילדה הו כאמנית, מנותקת מסביבתה ומשלמת על כך מחיר חברתי. עם זאת, תקופות התנומה מציגות תנומה לכאורה. שכן שנתה הסימבולית מניבה שפה חדשה הבוראת עולמות שטרם נחשפו. במובן זה צ’יינה הוא יצירה ביוגרפית וארס-פואטית מחד גיסא, ומאידך גיסא יצירה שבאה להציג את השונות מזווית חדשה ומרעננת. תילדה הו אינה מתקבלת על ידי החברה הסובבת. ועם זאת, היצירות שהיא בודה מביאות מזור לעולם. הנסיכים והאנשים שגרים בכובעים שילדה צ’יינה מקבלים בית, אך אין מדובר בבית פיזי כי אם בבית רוחני – זיכרונות, סיפורים, מטען רגשי משותף. ומכאן הפרדוקס שעומד בלבו של הסיפור – בדידותו של היוצר היא המניבה יצירה המפיגה את בדידותו של הקורא. שאלותיו של היוצר, כאביו ומשברי הזהות שהוא חווה, מביאים תשובות ללב קוראיו. שכן כובעים, כפי שמעיד האיור של המאיירת המוכשרת כנרת גילדר, מיוצרים בסין, ואילו יצירת אמנות, חסרת זיהוי מרחבי פיזי זולת נפשו ותודעתו של היוצר.

צ’יינה הוא סיפור אחר לקריאה לפני השינה (אם בוחרים לקרוא בו טרם השינה). סיפור שבמקום להרדים את נמענו החוץ-טקסטואלי, מרדים את גיבורתו, על מנת שתוכל לחלום/לבדות סיפורים נוספים. נורית זרחי מביאה לנו יצירה גדולה נוספת, מאתגרת, שיש לקרוא שוב ושוב על מנת למשמעה, או לנסות להבינה, ובייחוד היא רוקחת סוף טוב בעל מתכון יוצא דופן. שכן הסיפור אינו נגמר בחתונה אלא בחגיגתה של ההבנה ה”אחרת” ושל הישות ה”אחרת”. צ’יינה חוזר לתילדה הו שכן הוא מודע לכך שלמרות מגרעותיה תילדה הו מהווה את ביתו. כמו נוגה מהסיפור מפרשיות, גם צ’יינה לא נשאר בארמון המפתה ובוחר בביתו המקורי, על מגרעותיו ועל יופיו עוצר הנשימה.

סיפור מופתי, חגיגה לאוהבי הספרות.

מיועד לגילאי 5 עד 120