נמוכונת מאת אילנה זפרן

מה מאחד בין כל ילדי העולם?

היותם נמוכים.

כל הילדים חשים נמוכים ביחס למבוגרים. תמיד מישהו מסתיר להם.

ומה ניתן לעשות בנידון?

לקרוא כמובן את ספרה המתוחכם של אילנה זפרן, “נמוכונת” (הוצאת טל-מאי), שמשתמש במטאפורת הנומך כדי להצביע על כל מצב של תחושת חוסר יכולת של ילדים, ומעניק פתרון-פלא לקוראיו ולקוראותיו – שימשו בדמיון.

בהיבט העלילתי לפנינו ילדה נמוכה שתמיד מסתירים לה. מסתירים לה בהופעה, מסתירים לה בהפגנה, ובאמת, כמה אפשר? אפילו הילדים שמסביבה לועגים לה, וגם במשחק הכדורסל היא מתקשה. היעדר הגובה מאלץ אותה לשבת ראשונה בכיתה, כלומר להיות רחוקה מההתרחשויות המעניינות שקורות בסוף הכיתה – הדיבורים, המשחקים, הסודות. האיור אף ממחיש כיצד הנומך משייך אותה לקבוצה שהיא אינה רוצה להשתייך אליה שהרי היא לובשת חולצה צבעונית כמו הילדים מסוף הכיתה, וכל הילדים והילדות שיושבים מקדימה, לובשים חולצה בעלת גוון אחיד ומשעמם. ואכן, לא אחת, המראה שלנו גורר תיוג שלנו ו”גוזר” עלינו קרבה חברתית לאלו שלאו דווקא נרצה להיות קרובים אליהם.

הפתרון הראשון לסוגיה הוא פתרון אקטיביסטי. היא יוצאת להפגנת-יחידה נגד העובדה שתמיד מסתירים לה. אני לא מכיר סיפור ילדים שמופיע בו אזכור של הפגנה (להוציא ביוגרפיות לילדים על אקטיביסטים/ות). בעיני, חשוב לחשוף ילדים לאפשרות למחות על נושא שקרוב לליבם ומפריע להם, ובהיבט הזה, ספרות דמוקרטית חסרה לי מאוד.

הצעד השני אחרי “הפגנת הנמוכות” הוא כתיבת חיבור על חייה כנמוכה והגשתו למורה. המורה חגית מתרשמת ואומרת לה שיש לה כשרון כתיבה והיא תוכל להיות סופרת. המחמאה משמחת אותה כל כך שאפילו משחק הכדורסל בשיעור התעמלות לא מצליח לדכא אותה. היא מבינה שהדמיון הוא כלי שניתן לנצל לא רק לצורך כתיבה אלא גם כדי לצלוח מצבים לא נעימים, ולכן מגבשת בעצמה פתרון. במקום לעמוד על קצות אצבעותיה בהופעה, היא מדמיינת מה קורה על הבמה. הדמיון שלה הופך את ההופעה למצחיקה ולמהנה, ומשנה לחלוטין את האופן שבו היא חווה את עצמה. ואיך אנחנו יודעים זאת?

באיור שפותח את היצירה, מופיע ציור משפחתי שציירה הגיבורה, ובו שתי האימהות שלה, ואחיה. בציור זה היא מציירת את עצמה גבוהה כמו ג’ירפה, אות לרצון שלה לשנות את עצמה. ואילו האיור שמסיים את היצירה מציג את הציור החדש שלה – שבו כולם בגובה הרגיל שלהם – האימהות שלה, אחיה הגדול, והיא, הנמוכה.

אילנה זפרן ממשיכה ביצירה זו את החזון שמלווה אותה כיוצרת. לצחוק על מה שנדמה כטראגי, לנרמל את מה שנראה לא רגיל. ואכן, זאת לא יצירה על “כמה נחמד שיש שתי אימהות”, וגם לא ספר בנוסח “אם תרצו תוכלו לעשות כל דבר”. זפרן מוותרת על שתי האפשרויות הללו משום שהיא מוכשרת, ומשום שמדובר באפשרויות משעממות שאינן מכבדות ילדים. נמוכונת לא הופכת לשחקנית כדורסל מחוננת, היא נשארת הילדה שהיא – שנונה, בעלת כישרון כתיבה, ויכולת לדמיין, מבלי לעסוק במה שאין.

הספר רואה אור במסגרת סדרת ראשית הקריאה של הוצאת טל מאי, “הספריה שלי”, אחת הסדרות היפות בספרות הילדים העכשווית. ואכן, תלמידי כיתות א’-ב’ ימצאו את הקריאה מהנה ומעצימה (תחושת הסיפוק של ילדים בתקופת ראשית הקריאה מקריאת ספר שלם נותנת להם כוח ורצון להמשיך לקרוא ספרים נוספים). בנוסף, גם ילדי גן בגילאי 4-6 ילכו שבי אחרי הסיפור הקצר והמדויק, שכן גם הם, סובלים בדיוק מאותה הבעיה…

הצדף של מלכת הים מאת יונה טפר

“הצדף של מלכת הים” מאת יונה טפר. אייר שחר קובר. הוצאת ספריית פועלים.

יש ספרים קסומים שקשה לתאר במילים אנושיות את הקסם שהם מפזרים. כזה הוא ספרה החדש של יונה טפר, “הצדף של מלכת הים”. במרכזו – סיפור חברותן של שתי ילדות. נעמה, שגרה בישראל, ועינב, שגרה באמריקה. “הרבה זמן חיכיתי שהקיץ יגיע ושעינב תבוא מאמריקה לבקר אותנו עם המשפחה שלה. זכרתי שיש לה צמה חומה, עיניים כחולות כמו ים וצחוק מתגלגל”. כך נפתח הסיפור בהצהרה “תמימה” לכאורה, אולם בפועל, אמירה זו מקפלת בתוכה את תחושת הגעגוע, את הזיכרון של החברה האהובה, זיכרון שמורכב מסממנים חיצוניים אולם גם מהיבטים שמאפיינים את החברה האהובה – עיניה כחולות כמו ים והדבר אינו רק מאפיין את צבע העיניים כי אם את מהותה – ילדת ים, רוחנית, עמוקה, חזקה, ושונה מנעמה המספרת. הצחוק המתגלגל, כך נגלה בהמשך, יונגד לרצינותה של נעמה ולקושי הרגשי שלה להתמודד עם הפרידה מעינב, כשתחזור לביתה. כי הסיפור שלפנינו אינו רק עוסק בחברות. הוא מאפיין חברות בין שתי ילדות שונות זו מזו, בהתנהגותן ובחשיבתן.

כשעינב מגיעה לארץ השתיים הולכות לים. לפתע מתגלה צדף ורוד, ועינב מספרת שהיא קיבלה אותו ממלכת הים. נעמה הרציונלית מפקפקת בכך ומסבירה – “מה פתאום, רק בסיפורים ובסרטים יש מלכת ים”. עינב משכנעת את נעמה לבנות ארמון יחד למלכת הים. האימהות מביטות בארמון ומשבחות – “עבדתן נהדר ביחד. אתן צמד-חמד”. עבור עולם המבוגרים בניית הארמון היא “עבודה” אולם עבור שתי הילדות מדובר בבנייה של עולמן הפרטי ושל השיח הסודי שלהן, ויתרה מכך, נעמה בונה כאן גשר לחברות עם עינב, למרות שלכל אחת מהן השקפת חיים שונה. למחרת, כשהארמון נעלם, נחשפים שוב ההבדלים בין הילדות. עינב מציעה לבנות שוב את הארמון שנהרס, אולם נעמה אינה מעוניינת וכועסת. הפעם, נעמה מכתיבה את הפעילות והשתיים נכנסות למים, אות לכך שבחברות, זכות ההחלטה משתנה מפעם לפעם. כמו כן אנחנו רואים דרכים שונות להתמודד עם צער – בנייה מחודשת (ניסיון נוסף) מול התעלמות, ובחירה במסלול אחר. ושתי הדרכים מוצגות כלגיטימיות.

עינב מבקשת מנעמה שאם תמצא בעתיד את הצדף, תקרב אותו לפיה ותקרא לה. נעמה מפקפקת בכך שניתן ללחוש משהו בישראל, ושהוא יגיע לאמריקה. עינב חוזרת לאמריקה, ונעמה נותרת לבדה, מודעת לכך שתעבור שנה שלמה עד הפגישה הבאה. תפיסת הנאמנות מלווה את היצירה והדבר משמעותי שכן הסטריאוטיפ התרבותי של ילדים לעתים מציג אותם באור מופרך כ”סתגלנים” ומזלזל ברגשות הפרידה שלהם מחברים תוך שימוש בטיעון השגור לפיו ילדים מתחברים מהר ומכאן שבמקרה של מעברי דירה הם רוכשים במהרה חברים חדשים ושוכחים את החברים ה”ישנים”.

נעמה לא שוכחת את עינב. היא הולכת עם הוריה לים, וכעת בונה ארמון לבד. מעניין לראות שהיא בוחרת בפעילות שעשתה עם עינב, כחלק מהרצון שלה לזכור את חברתה ולהחיות את הרגעים המשותפים שלהן וגם, כחלק מהשפעתה המיטיבה של עינב עליה. במהלך החפירה בחול היא מוצאת את הצדף הוורוד ולוחשת (שכן בהיותה רציונלית היא מתביישת שישמעו אותה מדברת לצדף): “עינבי, מצאתי את הצדף של מלכת הים, שומעת?”. עינב לא עונה והגעגועים מייסרים את נעמה, כפי שמראים סדרה של איורים נפלאים של שחר קובר, המאייר המחונן. העצב מצוי בסיפור, מודגש בפניה של נעמה, כחלק בלתי נפרד מהחיים או מקשר רגשי עמוק. אבל לפתע, הגלים והשקיעה יוצרים דמות, שנעמה מזהה כמלכת הים, שמבטיחה להעביר את הצדף לעינב. המלכה מבטיחה ומקיימת, כי עינב מתקשרת ביום שלמחרת ומספרת לנעמה שמצאה את הצדף.

זהו ספרה היפה ביותר של יונה טפר, מסופרות הילדים והנוער הבולטות והמוערכות בישראל. הוא מתאר את מורכבותה של חברות, את האופן שבו ילדים מוקסמים מחבריהם, את הדיאלוג המיוחד שמתקיים בחברות-אמת, ואת קשת הרגשות שפועלים בתוך חברות – מהם חיוביים כמו אהבה, ומהם מייסרים – כמו געגוע ותחושת ריחוק. הסיפור אינו מחנך את הילדים להיות חברים “טובים” אלא דווקא חושף את הקסם שבדיאלוג עם חבר שונה ממך.

לרוץ ולקרוא.

לגילאי 6-4.

לפעמים עצב מגיע בהפתעה מאת אוה אילנד

“לפעמים עצב מגיע בהפתעה” מאת אוה אילנד (הוצאת תכלת, בתרגום רוני בק)

לא בכל יום אני מכנה ספר בכינוי “מושלם” אבל במקרה זה לא ניתן להימנע מהסופרלטיב. השלמות שטמונה בספר עולה לנוכח האופן שבו מתווך לילדים בגיל הרך מושג מופשט כמו ‘עצב’ וכן לאור התואם בין הנושא לאיורים – איורים מינימליסטיים במספר מצומצם של צבעים,  שמחקים ציור של ילד ומצביעים על התהליך המתואר בסיפור – מעצבות ועד שיבת השמחה והצבע לחיים.

“לפעמים עצב מגיע בהפתעה. הוא הולך איתנו לכל מקום…” מספר הטקסט, ומגובה ברישום עדין של ספק ילד ספק ילדה, על מנת שהקוראים לא יתחמו את הרגש סביב בני מין מסוים. כולם יכולים לחוש עצובים. מרביתו של הדף נותרת לבנה, רמז לתחושת הריק שמלווה עצב. בתום הסיפור, כשהעצב הולך למקום אחר, חוזרים הצבעים אל הדף, מבעד לדלת נשקפים פרחים ועצים, ואף בבית מוצב אגרטל עם פרחים, להדגיש את התחושה של הפריחה והשמחה שחוזרת ומגובה גם באופן שבו הבית מאורגן.

בסיפור הקצרצר הזה מוצג העצב לפני הילדים כאורח, שמגיע בהפתעה, ומחייב התייחסות ולא התעלמות. הסיפור מציע לתת לו שם, רמז לכך שעצב מגיע בגין מקרה מסוים, לא להחביא אותו, אלא להפך – להתקרב אליו ולהכיר אותו. בהמשך לעשות עם העצב פעולות שונות שהילד אוהב – ציור, מוזיקה, שוקו או טיול. ואחרי שלוקחים את העצב למקומות המשמחים, כי “כל מה שעצב רוצה זה לדעת שיש לו מקום”, העצב הולך למקום אחר.

זוהי דוגמה נפלאה למינימליזם ספרותי שמצליח לברוא עולם ומלואו. חשוב לציין שהטקסט מדגיש את הצורך לעבד את העצב בפרטיות ולקיים עמו שיח פנימי. זוהי מעין קריאה לילדים להתחיל לשאול את עצמם שאלות בנוסח ‘למה אנחנו מרגישים מה שאנחנו מרגישים’ ולא להסתפק ב’איך אנחנו מרגישים’.

מומלץ לגילאי 3-5

חד-קרן במיוחד בשבילך מאת מגי הצ’ינגס

חד קרן במיוחד בשבילך

כתבה: מגי הצ’ינגס. איורים: שריל אורסיני. תרגמה: עטרה אופק. הוצאת תכלת.

כשנוגה, חברתה הטובה של המספרת, מתאשפזת בבית החולים, המספרת נחושה לשמח אותה. נוגה מבקשת חד-קרן, והמספרת מציירת לה חד-קרן, מתחפשת לחד-קרן ואף מביאה לה פוני עם קרן. אבל התחליפים הללו לא מספקים את נוגה. המספרת נחושה למצוא עבור חברתה החולה חד-קרן, ונחישותה משתלמת: היא קמה בבוקר ומגלה חד-קרן בחדרה. היא מביאה אותו לנוגה, והחד-קרן שוהה עם נוגה בבית החולים עד להחלמתה.

הסיפור המרגש הזה דן בתמה נדירה יחסית בספרות הילדים של ימינו והוא עושה זאת באופן רגיש ותוך הדגשת ממד החברות ולא ממד החולי. אלו האיורים ש”מספרים” שנוגה סובלת מבעיות ברגליה, ושהיא עוברת תהליך החלמה שבו היא נעה משכיבה על המיטה, לכיסא גלגלים, קביים, ולבסוף – הולכת על רגליה ויוצאת מבית החולים. הייחוד בסיפור נעוץ בכך ששתי החברות חשות קושי – האחת, מעצם מחלתה, והשנייה, מזדהה לחלוטין עם כאבה של חברתה ונחושה לעודד אותה ולתמוך בה. השתיים בונות לעצמן עולם אחר, עולם נבדל, והחד-קרן הדמיוני שלהן מסייע לשתיהן לצלוח תקופה לא פשוטה של חששות וחוסר ידיעה. בולטת זרותן וצבעוניותן בבית החולים – מקום שכלל לא מיועד לילדים, ובכל זאת, הן מצליחות להתגבר על התקופה הקשה בכוח חברותן ולנוכח האהבה הגדולה ששוררת ביניהן ושפתן הייחודית המובנת רק להן.

המבוגרים שמסביב מאפשרים לילדות לבנות לעצמן עולם חלופי, עולם שבו הן בורחות מהמציאות המפחידה. יפה לראות שהחברות הן אלו שמדברות אחת עם השנייה, בעוד המבוגרים עסוקים בלוגיסטיקה של החיים – קריאת עיתונים, תליית כביסה, ריפוי. הסיפור נוהג ברגשות הילדיים כשווי ערך לרגשות המבוגר ואף כעזים יותר. רגשות כמו געגוע, דאגה, מורת רוח, עולים בסיפור ומודגשים באמצעות האיורים המצוינים.

בסופו של תהליך ההחלמה, השתיים עוזבות יחד את בית החולים ומשחררות את החד-קרן. הן כבר לא זקוקות לחבר דמיוני שיסייע להן והן מעבירות אותו לילד הבא שרוצה לשמח את חברו הטוב.

סיפור אופטימי שמלמד את כולנו שגם בתקופות קשות, אהבה וחברות מסייעות לצלוח כל משבר.

לגילאי: 3-5.

הארנב הקשיב מאת קורי דורפלד

הארנב הקשיב. כתבה ואיירה: קורי דורפלד. תרגמה: גליה אלוני-דגן. הוצאת תכלת.

טיילור החליט לבנות משהו חדש ומיוחד. ולמרות שהוא גאה בעצמו – על ההחלטה ועל המבנה שבנה, הכל מתרסק. מכאן מתחילה העלילה הקצרה והמורכבת של הסיפור. טיילור נאלץ להתמודד עם כישלון לא צפוי. חבריו בעלי החיים מגיעים לעודד אותו ולהציע לו שלל פתרונות. לדבר על זה, לכעוס, להיזכר במה שבנה ולשחזר אותו במדויק, לצחוק על מה שקרה, להעמיד פנים שזה לא קרה, לברוח או להרוס למישהו אחר. טיילור אינו מעוניין בהצעות השונות ונותר לבדו.

הוא לובש את אותה הפיג’מה לכל אורך הסיפור, להדגמת ההתכנסות שלו בעצמו וההישארות בבית לנוכח המצוקה הנפשית שלו. רק הארנב מתקרב לטיילור ולא מדבר. רק הארנב מקשיב ולא מנדב דרכי פעולה עם המשבר. וכשמישהו מגיע להקשיב ואינו מנסה לחנך, טיילור מוכן לדבר. הוא מספר לארנב, מרשה לעצמו להפסיק לשתוק ומתחיל לכעוס, והארנב נשאר לצדו, בלי לדבר, עד לרגע שבו כוחותיו של טיילור חוזרים והוא מוכן לבנות שוב משהו חדש.

כמובן שהמגדל הוא מטאפורה לכל ניסיון לעשות דבר מה, לכל יוזמה שמתכננים או לכל החלטה שמקבלים (החל מתהליך הגמילה שמלווה בהצלחות ובכישלונות וכלה בניסיונות שונים לבנות, לצייר או להרכיב). וכשהמגדל מתפרק, באופן לא צפוי, רגשות שונים מציפים את האדם – מרצון שלא לקבל אחריות ועד רצון לפגוע בהצלחתו של האחר. ומעבר לקושי של טיילור שמתחלף בהחלטה לנסות שוב, אנו פוגשים בסיפור מודלים שונים של חברות. ישנם חברים שמעודדים בשעת צרה, ישנם חברים שכועסים את כעס חברם מתוך הזדהות מלאה. אחרים מייעצים עצות הרסניות, ורק החברים האמתיים – נשארים לאורך כל המשבר, לא עוזבים, מקשיבים, ואין סיוע טוב יותר מהקשבה.

לגילאי שנתיים וחצי ועד 120

נופית מחפשת בית מאת רות אורן

נופית מחפשת בית מאת רות אורן. איורים: נועם וינר. ספריית פועלים.

אין ספק שהנישה הספרותית המוזנחת ביותר בתוך ספרות הילדים היא ספרות הפעוטות. מרבית ספרי הפעוטות מסתפקים בהנהרת מילים ומושגים ומוותרים על הצגת עלילה סיפורית כלשהי. במצב זה ספרי הפעוטות הם מעין אוסף כרטיסיות שאין לו קשר ממשי לספרות. לכן ראוי לציין את ספרה החדש של רות אורן נופית מחפשת בית, שהוא ספר פעוטות שאינו רק מציג בפני הילדים מילים חדשות אלא שותל ידע רב בתוך סיפור מעניין וקליט שעוסק בחשופית שבתחילה מחפשת בית, במטרה להידמות לכלל החיות שמקיפות אותה, ובהמשך משלימה עם כך, שלהיות אזרחית העולם כולו זהו מצב נפלא ומספֵק ולכן אין לה סיבה לנסות ולאמץ בתים והתנהגויות של אחרים.

ומה הופך את הספר הזה לספר מצטיין? כמה נקודות.

ראשית, החריזה. מרבית הספרים המחורזים חושפים את חוסר הבקיאות של היוצרים עם מלאכת החריזה, שהינה מלאכה מורכבת. לחרוז נעליים עם ערדליים גם פעוטות יודעים. אולם חריזה מעניינת, מקורית המעמיקה את ההכרות של הילד עם השפה, לא פשוט למצוא. והנה כמה דוגמאות מהסיפור. בתחילת היצירה החשופית אינה מבינה מדוע רק לה אין בית:

"הדוב במאורה ובאורווה סוסים,

הציפור בקן ובדיר כבשים.

הלוויתן בים, הצב בתוך שִריון-

אִמרו, היכן הצדק?

היכן הוא השוויון?!"

 

לאחר שהצפרדע הירקרק מציע לה לבוא ולגור עמו בביצה, היא עונה:

"תודה לך, יצור חביב,

באמת, אתה נדיב,

אך הביצה כה עמוקה,

אני חוששת שאשקע".

 

שנית, נוסף על החריזה המצוינת, הסיפור מכיר לילדים צורות הבעה מגוונות שיעשירו ויגביהו את שפתם. למשל, צורת ההכפלה – “זחלה, זחלה, ואת מי היא פגשה”? וכמו כן במקום המילה השגורה “מאוד”, הסופרת משתמשת במילה “כה”. בסיפור משולבים דיאלוגים קצרים וקולעים בין החשופית לבעלי החיים ולפרחים:

"שלום לך, גברת כלנית.

הו, כמה את חיננית!

האם תואילי בטובך,

להסתירני בחיקך?"

דיאלוג מחורז זה הוא קליט, ועם זאת אינו מוותר על מילת השאלה “האם”, על צורת ההדגשה “הו”, וכן על משלב גבוה (“תואילי בטובך”) שמחליף את ה”תסכימי” המוכר לילדים, שהרי אחד מתפקידיה של ספרות הפעוטות הוא להכיר לילדים מילים נרדפות לאלו המוכרות להם.

שלישית, הסיפור מותיר מרווח להורים ולגננות על מנת שיענו על שאלותיו של הילד וישלימו את הידע החסר לו. ולמשל, החשופית מחליטה שלא לגור על הכלנית ביחד עם הדבורה, ואומרת לכלנית:

"אנא, אל תיקחי ללב,

אני חייבת לסרב...

לחלוק דירה עם הדבורה?

זה ייגמר ודאי ברע".

בנקודה זו המבוגר הקורא את היצירה לילד עוצר כדי לשאול את הילד מדוע החשופית לא רוצה לגור עם הדבורה, וכך נוצרת הזדמנות להסביר אודות עוקצה של הדבורה.

רביעית, בעוד שספרי פעוטות מאוירים, על פי רוב, כך שמודגש רק בעל חיים אחד או עצם (בית, צעצוע) בכל כפולת עמודים, איורי הספר מרהיבים, פרטיהם מרובים, והם חושפים את הילד לאמנות הציור ומאפשרים לו לקרוא את הסיפור באופן עצמאי וללא מבוגר, תהליך שמפתח חשיבה ויכולת לבנות לבד סיפור בעל התחלה, אמצע וסוף.

ונקודה חמישית ואחרונה – הסיפור מספק מפגש עם תבנית הסוף הטוב. החשופית מגיעה לבדה למסקנה שהבית שלה, גם אם אינו מושלם, הוא פה וגם שם, כיוון שביתה הוא כל העולם.

 

והרי לנו מתנה נפלאה לחג החנוכה.

מומלץ מאוד לגילאי 4-2.

הופה הענק מאת ג’וליה דונלדסון

הופה הענק. כתבה: ג’וליה דונלדסון. תרגמה: רימונה די-נור. הוצאת כנרת.

ספר נפלא נוסף מבית היוצר של הסופרת האהובה ג’וליה דונלדסון שכתבה, בין היתר, את הספרים טרופותי, אני הוא עכברוע, בובות של נייר, זוג והרופאים המעופפים, ושירת בת הים. הפעם, הופה הענק המסתורי מצליח להפחיד את כל חיות היער. בין אם מדובר בחתולה ובין אם מדובר בדב – כולם חוששים מהופה הענק שהתנחל במאורתו של הארנב, ומאיומיו. רק אמא צפרדעה אינה נרתעת ומכריחה את הופה הענק לצאת מיד ממקום היחבאו. כאשר הוא יוצא מתגלה זהותו: אין מדובר ביצור מפחיד ומאיים כלל וכלל, אלא בצפרדעון הקטן שהחליט להשתעשע.

קיים מחסור של ממש בספרים לילדים בגילאי שנתיים וחצי עד ארבע. ספר זה מתאים לנישה זו ולמרות שנראה שמדובר בסיפור פשוט למדי, הרי שהוא נדרש להיבטים פסיכולוגיים חשובים המתקשרים להתפתחות הילד. רצונו הנסתר של הילד לנסות ולגור במקום אחר (המעבר למאורת הארנב), התחושה של ילדים שהם מוכפפים למבוגרים שמולידה לעתים רצון להפוך את ההיררכיה ולהיות אלו שמתווים מדיניות או אלו שהאחרים נשמעים לקולם, רצונם של ילדים לברוח מהתיוג של “קטנים” ולהיות גדולים ומאיימים יותר – כל אלו מתגלמים במעשהו של הצפרדעון שמוצג כילד רגיל ולא כילד בריון או כיצור שלילי. כך נוצר נִרמול של יצר השעשוע וההתגרות של ילדים, וסיומו של הסיפור מדגיש כי מותר לקרוא תיגר על הגבולות המוכרים, אולם לא באופן בלתי מוגבל. המשחק לגיטימי עד שהאם קוראת לצפרדעון לחזור הביתה, להתקלח ולישון. שכן המסגרת חשובה עבור ילדים וגם כאשר הם משתעשעים במשחקי תפקידים יש להכיר בכך שהמבוגר הוא בעל הסמכות החינוכית והוא שמכתיב את סדר יומו של הילד. כמו כן חשוב להבהיר את הגבול בין משחק ובין מציאות, ולהראות – שהמשחק תחום בזמן מוגדר.

בסיום – כלל החיות שמחות ומבודחות, הצפרדעון אינו נענש על שזרע פחד בקרב בעלי החיים, והנמענים מקבלים מבט חדש על מושג הפחד. לעתים, מה שנדמה מפחיד ומאיים, הוא בסך הכל צפרדעון קטן.

 

מומלץ לגילאי שנתיים וחצי ועד ארבע.

 

ג’וק-מקק ענק מאת קורני צ’וקובסקי

מאת: קורני צ’וקובסקי. איורים: יבגני אנטוננקוב. תרגמה: אלה סוד. הוצאת קדימה

קשה שלא להתרגש מהתרגום החדש לקלאסיקה החשובה של הסופר הרוסי החשוב קורני צ’וקובסקי, ג’וק-מקק ענק. לא כל יצירה קלאסית שורדת את חילופי הזמנים ואת התמורות שהתחוללו במאת השנים החולפות. זוהי יצירה שראתה אור לראשונה ב-1923, אולם התרגום החדש של אלה סוד הופך אותה לעל-זמנית, כזו שגם ילדים שחיים במילניום השני יאהבו לשמוע שוב ושוב.

עלילת הסיפור פשוטה: ג’וק מקק מופיע באחד הימים ומפר את שלוותן של החיות. הוא צועק, נוהם, מאיים ומבהיל את כלל בעלי החיים. החיות מנסות להתאחד ולהילחם בג’וק, אולם כל אחת מהן מתרצת את פחדיה ואת החלטתה להיכנע. “אך קרני – אמר ראֵם – יכולות להתעקם”. “גם יקר לנו העור – נאנחו קרנף ושור. ויושבות החיות בתוך יער עבות, פוחדות, רועדות, מראשים ועד זנבות”.

התוצאה של הכניעה ברורה: “כך ניצח הרשע האפל, והיה לשליט ומושל. בכל יער, שדה ונהר נכנעו החיות לאכזר”. הג’וק אף אינו מסתפק בניצחונו ומבקש מכלל ההורים להביא את גוריהם שיהיו לו למאכל. גם בנקודה זו ההורים לא מוחים ואת גוריהם שולחים.

הישועה מגיעה מכיוון לא צפוי. הקנגורו מגיע למקום וחושף את זהותו האמיתית של המושל: “זה נראה לכם ענק?! חה-חה-חה! זהו סתם ג’וקון מקק! חה-חה-חה! ג’וק-מקק, ג’וק-מקק, מקקון! חרקרק רזה רגלים ופצפון! איך אתם לא מתביישים?! מה בוכים, מתייאשים?! הרי יש לכם שיניים חדות! הרי יש לכם קרניים גבוהות! ואתם משתחווים לחרקרק? נכנעים לג’וק עלוב רזה ודק?!”.

אחרי דברים אלו מגיע הדרור הקטן, ובולע את הג’וק ה”ענק”.

השלטון האכזרי מוגר, והשמחה שבה לעולמן של החיות.

קסמו של הסיפור טמון לפני הכל בחריזה הנפלאה. מרבית הספרים המחורזים כיום מהווים שיר הלל לחריזה גרועה ופשוטה שמלמדת על חוסר שליטה בשפה העברית. לא כך הוא ג’וק-מקק ענק שחריזתו מורכבת באופן שמאפיין את הקלסיקות הגדולות לילדים מבית מדרשם של ביאליק ולאה גולדברג. בהיבט השפתי זוהי יצירה שתעשיר את שפתם של ילדים ותשכלל את יכולותיהם השפתיות.

חשיבות גדולה עולה מתוך הנושא שמצוי במרכז הסיפור – בריונות. מדובר בנושא שכמעט ואינו מאייש את הספרות הנכתבת לגיל הרך, וזאת למרות הצורך של הורים וגננות ביצירות הנדרשות לאלימות מזוויות שונות ובייחוד, נותנות לילדים כלים להתמודד עם נוכחותו של בריון.

דווקא משום שמדובר באלגוריה המציגה ג’וק אלים ולא ילד אלים נוצרת הרחקה הומוריסטית, אולם השדר ברור לילדים. לעתים יש שמפחדים ללא כל סיבה, והפחד הוא שמקנה לבריון את כוחו. כמו כן מוצג בסיפור המנגנון המסוכן של ליבוי הפחד הגורר גזרות נוספות מצד הבריון ושל השיתוק שגורם לבעלי החיים לחיות במסתור ולאבד את השמחה שאפיינה אותם בתחילת היצירה.

בהיבט הפוליטי, לפנינו יצירה שפורסמה ברוסיה הקומוניסטית שלא אפשרה לסופריה לבקר את השלטון המושחת והאלים. הקורא בן התקופה יכול היה לקרוא בפני ילדיו סיפור מחורז הומוריסטי על שלטון שבראשו עומד דיקטטור חסר לב, מבלי לנקוב בשמות. במציאות הישראלית של ימינו, זהו סיפור חשוב שמסביר לילדים במדינה דמוקרטית את החשיבות של הלוחמה באלימות ואת הסכנות מפני דיקטטורים, באשר הם.

 

ספרות במיטבה, רוצו לחנויות.

לגילאים: שנתיים וחצי עד חמש.

 

מי ישאל את הקושיות? מאת נעמי בן-גור

מי ישאל את הקושיות? כתבה: נעמי בן-גור. איורים: כרמל בן-עמי. הוצאת הקיבוץ המאוחד.

הסופרת נעמי בן-גור כותבת רבות על קונפליקטים בעולמם של ילדים. בסיפורה החשוב לא הצליח לי מתואר נועם, שאינו מצליח לצייר כפי שהוא היה רוצה. הוא גונב את ציורה של ילדה אחרת מהגן – נועה – ועובר תהליך נפשי מורכב שבו הוא מכיר בחוזקותיו. בסיפורה מגדל של נמלים מתוארת גן-יה, שמציירת נמלה כחולה, ואילו המבוגרים שמסביבה מנסים להתערב בעולמה האמנותי ולהפוך את הנמלה לרגילה – שחורה או חומה. גן-יה בתחילה מנסה להסביר את שיקוליה האמנותיים, אולם כשהיא רואה שעולם המבוגרים אינו מבין את מקוריותה ומנסה להחזיר אותה לתבניות גדורות, היא מחליטה ליצור כאוות נפשה, מבלי לנסות להסביר את ציוריה למבוגרים. גם בסיפור האלגורי אפצ’יקונת מתוארת עכברה שעיטושיה החוזרים ונשנים מובילים לקונפליקט חברתי בינה ובין חבריה העכברים. דווקא העיטוש המכעיס הוא זה שמסלק את החתול שמגיע למקום, ומציל את חיי העכברים.

המשותף ליצירותיה של בן-גור היא החשיבה לפיה על ילדים לפתור את הקונפליקטים של עצמם, בעצמם, בעוד המבוגרים נותרים קרובים אך בלתי מתערבים. המבוגר לעתים חושף את השקפתו ביחס למצב, אבל זהו הילד שמקבל החלטה בסופו של דבר, עמה הוא שלם. תמה זו נוכחת גם בסיפורה החדש של בן-גור, מי ישאל את הקושיות?, שמתאים לחג הפסח, אבל לא רק, ומתאר ריב בין שני אחים המוביל לקונפליקט זהותי של האח הגדול.

בתחילת הסיפור מקבל איתן גיטרה חדשה מאמו, ומתכנן לשיר את הקושיות ולנגן. בתגובה להצהרתו לפיה הוא מתכנן לשיר את “מה נשתנה” בסדר, אומרת אחותו הקטנה ליבי – “אני אשיר השנה את מה משתנה” (עמ’ 6, השגיאה במקור כמובן) ואף מנמקת: “נורית סיפרה לנו בגן שהכי קטן שר את הקוקיות” (עמ’ 8). ליל הסדר מסתמן כאתר מלחמה עתידי בין שני האחים. אירוע שאמור להיות משפחתי ומאחד, אולם חושף את התחרות המצויה בין שני האחים ואת הקונפליקט הזהותי שלהם. איתן, האח הגדול, התרגל למיקומו, אולם גדילתה של ליבי מערערת על מקום זה. הוא אף מנסה להניא אותה ואומר לה – “את קטנה. את תתבלבלי” (עם 9), אך היא עונה – “אני כבר גדולה, ואני יכולה” (שם). בנקודה זו מתבהר, כי הסיפור, שחושף את הנמענים לליל הסדר ולמנהגים השונים המלווים את חג הפסח, עוסק גם בתמת החירות, המשויכת לחג: עיקשותה של ליבי, עמידתה על שלה ונכונותה להיאבק על מקומה, מציינים את חירותה החדשה. היא אמנם אחות קטנה, אבל היא מסרבת להיות חלק מנישה מוקטנת. כמו כן, למרות קטנותה, היא מציבה לעצמה אתגר, ובהתאמה, מתכוננת עם סבתה למאורע.

כבכל קונפליקט, מצוי גם בסיפור זה משא ומתן, שמנהל איתן. ראשית, הוא מנסה לדחות את הקץ ומבקש שהוא ישיר השנה וליבי תשיר בשנה הבאה. ליבי מסרבת. באחד הלילות הוא אף מציע לליבי את הגיטרה שלו תמורת התפקיד הנכסף בליל הסדר. למרות הפיתוי, ליבי מסרבת וממחישה מהו כוח עמידה ומהי דחיית סיפוקים, אות להתבגרותה.

קשה שלא לחוש בין הזיקה הנרקמת בין סיטואציה זו לסיפור יעקב ועשו. אולם בשונה מעשו שמכר את הבכורה עבור נזיד עדשים, ליבי לא מוכנה למכור את תפקידה בערב הבכורה, ערב שבו תצהיר על כניסתה הרשמית למשפחה, כילדה ולא כתינוקת, כמי שמקשיבים לה ולקולה.

ברגע האמת, בערב ליל הסדר, ליבי אינה מסוגלת לשיר. איתן, מציל את המצב, מתחיל בשירה, וליבי ממשיכה. בנקודה זו מכיר איתן בתפקידו כאח גדול שמסייע לאחותו הקטנה במצוקתה, ואף מגדיר מחדש את מהותה של ליבי: “אחותי הקטנה-גדולה” (עמ’ 26).

ייחודו של הסיפור טמון הן בבחירה במספר-גיבור המגולל את הסיפור בגוף ראשון והן בהעמדתם של שני גיבורים – איתן וליבי. חרף העובדה, שהמספר הוא איתן, והסיפור מסופר מבעד לנקודת מבטו, הטקסט מעמיד באופן מובחן את שתי דמויות האחים ומזמן הצצה לבית טיפוסי, שבו האחים מתווכחים, רבים ונאבקים על מקומם ועל תפקידיהם. הקושי המרכזי הניצב לפני איתן, הוא הצורך לוותר על תפקיד שהורגל בו לטובת אחותו, ולקבל על עצמו תפקיד אחר – של אח מדריך ומסייע. מעשה זה מקפל בתוכו מודל מוקטן של ההכרה בכך שבכל תקופת חיים, תפקיד הפרט משתנה בהתאם לגילו ובהתאם למיקומו בחברה.

במהלך הסיפור לומד איתן להכיר בעצמיותה של אחותו – העצמאית, הדעתנית והחזקה. ליבי נאבקת לא רק על זכותה לשיר את הקושיות, אלא גם על זכותה לתרום מבלי שיתקנו אותה. לכן היא כועסת כשאיתן רוצה ליישר את המפיות שהיא מסדרת על שולחן הסדר.

הכריכה הנפלאה שציירה כרמל בן-עמי מיטיבה לתאר את ליבי הזמרת ולידה את איתן, חמוש בגיטרה, ומבטו כעוס. ברגע הזה, שבו האח הגדול פוגש לראשונה את אחותו הקטנה שמצליחה להתבלט ומאפילה עליו, עוסק הסיפור כולו, עד להתרתו ולהפנמתו של איתן, שגם כשאחותו מאיישת מקום גדול יותר במשפחה, מקומו נותר חשוב.

כאמור, בסופו של דבר, איתן מפנה את מקומו לליבי, אך מסייע לה ברגע הגורלי כשהיא מתרגשת ולא מסוגלת לשיר. חשוב לציין כי דמותה של הסבתא בסיפור מייצגת את הקול ההגמוני – קולם של המבוגרים שמנסים ליישב סכסוכים בין ילדים, ונדחים שוב ושוב. סבתם של איתן וליבי מציעה שישירו ביחד, אך ליבי מתנגדת. בהמשך, היא מבקשת מאיתן ללמד את ליבי לשיר את הקושיות, אך הוא אינו רוצה. נמעני הסיפור מכירים היטב את רצון המבוגרים לסיים במהירות סכסוכים בין אחים, אולם הסיפור מדגים, כי פתרונות אד-הוק אינם רצויים, וכי רק כאשר חולף זמן מסוים, יכולים האחים להתגמש ולהגדיר מחדש את מקומם במשפחה ואת יחסיהם עם אחיהם, הגדֵלים.

סיפור נפלא לחג הפסח.

לגילאי: 3-6.

הילדים צוחקים מאת זכריא תאמר

הילדים צוחקים מאת זכריא תאמר. איורים: רוני פחימה. תרגם: אלון פרגמן. הוצאת מכון ון ליר, עולם חדש.

מאורע ספרותי שמח במיוחד בישראל: הסיפור הילדים צוחקים מאת הסופר הסורי זכריא תאמר ראה אור בעברית, ומלווה באיוריה הסוחפים של המאיירת המחוננת רוני פחימה.

מדובר ביצירה אלגורית קצרה אך חשובה, בעלת השתמעויות רבות.

הסיפור נפתח בתיאור המלך: “המלך לא צחק, מעולם. חיוך לא עלה על פניו”. אין לפנינו אדם רגיל כי אם סמכות שלטונית עליונה, ובהתאמה, כשהמלך זר לצחוק, כך מעשיו מרתיעים ומשדרים אלימות משתמעת: האיור שמקיף את המלך מציג תמונה מאיימת ומלמד כי אדם שאיבד את צחוקו, היינו, את רגישותו, והוא בעל עמדה שלטונית, הופך את הסביבה כולה לאימתנית – לנטולת צבעים ויופי, לכזו המשרה בקורא תחושה של עקירה, עקרות ושקיעה. אולם חוסר יכולתו של המלך לצחוק אינו משפיע על הילדים. ילדי הממלכה צוחקים וצחוקם מאפשר להם לראות את הצבע ואת היופי שמסביבם – את השמיים, העצים והציפורים. ברגישותם הם מצליחים ליהנות מהסובב אותם ולהכיר גם בטבע וביופיו וגם בבעלי החיים המקיפים אותם. הם אמנם חיים באותו המרחב שבו חי המלך, אבל הם מוקפים בצבעים, בפריחה ובשמחה.

המלך מנסה להבין את צחוקם של הילדים ומביט על השמיים, העצים ובעלי החיים, אולם הוא אינו מצליח לראות את מה שהילדים רואים, ועל כן אין ביכולתו לצחוק. בתגובה, הוא מעניש את הממלכה כולה ואוסר על הצחוק, בפקודה. האנשים הבוגרים מפסיקים לצחוק, ואילו הילדים – ממשיכים בשלהם, צוחקים ונהנים מיופיו של העולם, לא נותנים לדיקטטור להשליט את חיתתו ולהתערב באופן שבו הם חווים את העולם.

בסיפור חברתי ופוליטי מהודק זה, מקופלת ראיית חיים שלמה. מי שלא מסוגל לצחוק, מנסה למנוע מהאחרים את הצחוק. כאשר מדובר במלך, והיצירה נכתבת תחת משטר דכאני ואלים, האזרחים חשים שאין להם ברירה זולת לציית לצו. אולם הילדים הם נושאי הדגל של המרד ושל הבחירה בהומניות ובאהבת החיים ובסירובם הם למעשה מגֵנים על אנושיותם – על המבט החופשי, על ההתרשמות מהיופי, על תחושת השייכות שלהם למקום וליושביו ועל זכותם להביע את רגשותיהם ולא להסתירם. ההפגנה בסיפור זה אינה מתחוללת באמצעות שלטים או מרידה אלא בעקבות הבחירה לצחוק, ולשמר את ההוויה הצוחקת.

כאן המקום להזכיר את מקבילתו הישראלית של הסיפור. בשנת 1998 יצא ספרה החשוב של עפרה גלברט-אבני, המלך שידע הכל (הקיבוץ המאוחד). מלך זה אסר על נתיניו לענות על שאלותיהם ושאלות קרוביהם, או לחפש תשובות בעצמם לשאלות אלו, מתוך המחשבה שרק הוא לבדו מסוגל לענות על שאלות: “חובה לא לדעת דבר, מותר רק לשאול, השאירו למלך בלבד לענות על הכל!”. שוטריו של המלך נשלחו לאכוף את הצו, וכך תושבי הממלכה הפסיקו לשאול שאלות וחיו בצל פחד, היעדר ביקורת ובורות. המצב בא על פתרונו כאשר נולדה הנסיכה שלא הכירה את הצו, ואתגרה את הסובבים אותה בשאלות רבות. כך היא השיבה את חדוות הלמידה לממלכה, והראתה כי לא ניתן לבלום את חדוות הידע של הילד. כמו כן, כפי ששתי היצירות מראות, דווקא הילדים ניחנים באומץ להמרות את פיו של השלטון, בעוד המבוגרים, משלימים עם הגזרות הניחתות עליהם.

מעבר לפן הפוליטי קיימת בסיפור הילדים צוחקים הצגה פסיכולוגית של האדם שאינו מסוגל לצחוק, האדם הבודד שמנתק את עצמו גם מהסביבה הטבעית וגם מהסביבה האנושית. האדם שמשליך על הסביבה את ראייתו המנוכרת ולכן מאבד את היכולת לראות את היפה שבעולם. כשהמלך פונה אל הילדים הוא לא שואל אותם כיצד יוכל הוא לצחוק כמותם, אלא נוזף בהם – “ילדים, מדוע אתם צוחקים?”. זרותו לצחוק משקפת את זרותו כלפי החברה שהוא אמור למשול בה. צחוקם של הילדים משקף את אחדותם, את הקודים המשותפים שלהם, את חברותם שמצמיחה נושאים משותפים לצחוק, אולם המלך הזר אינו חלק מהחברה, הוא מנותק ממנה, ושואף להפוך אותה למעוקרת מכל רגש. אין בו רצון להשתנות כי אם חשיבה לפיה כלל האנשים צריכים להיות זעופים כמוהו. וכאן הילדים מראים את גדולתם: למרות שמדובר במלך, באדם בוגר בעל סמכות, הם ממשיכים בשלהם, שכן משמעות הצחוק היא אהבת החיים וראיית הצבע שיש בחיים, גם כשמסביב ישנו דיקטטור חסר רגשות. נותר לנו רק לקוות, שהילדים שיקראו את הסיפור, ימשיכו להיאבק על הזכות החשובה הזאת, לצחוק.

לגילאי: שנתיים וחצי ועד 120