בתוך צנצנת מאת דבורה מרסרו

לאן הולכות החוויות שחווינו?

בתוך צנצנת - דבורה מרסרו

ספרה הנפלא של דבורה מרסרו “בתוך צנצנת” (הוצאת ידיעות אחרונות) מצליח להמחיש לילדים בגיל הרך את סודותיה הכמוסים של הנפש. הגיבור, ארנב בשם לואלין, הוא אספן. הוא אוסף בצנצנות שלו דברים שנקרים בדרכו. את עלי השלכת, פרחים, נוצות, ואבנים בצורת לב. בביתו, הוא מביט בצנצנות ונזכר במראות שראה, בחוויות שחווה. ולא רק דברים פיזיים נכנסים לצנצנות שלו. גם שקיעה בצבע של ריבת דובדבנים, גם פלאי החורף וגם לבלוב האביב.

לואלין פוגש בשיטוטיו באוולין הארנבת. היא מצטרפת לטיוליו וביחד הם ממלאים צנצנות. החברות מועמדת בסכנה כשאוולין ובני משפחתה עוברים דירה. והקושי, אינו מאחר להגיע: “אחרי שאוולין עזבה לואלין הרגיש שהלב שלו הוא כמו צנצנת ריקה”. מה יעשו זוג ארנבים-ילדים שהופרדו? כיצד ישמרו על קשר? הפתרון – יצירתי וקסום. לואלין שולח לאוולין צנצנת עם גשם כוכבים וכך היא יודעת היכן היה ומה חווה. כך היא גם יודעת שהוא עדיין זוכר אותה וחושב עליה. שמעבר הדירה לא שינה את רגשותיו כלפיה. ואילו אוולין שולחת ללואלין צנצנת שמכילה את המראות והחוויות שלה מהעיר החדשה בה היא גרה. כך הוא נחשף למקום החדש והשונה שבו היא חיה.

ובסיום, בשעה שלואלין אוסף שוב עלי שלכת עבור חברתו, הוא פוגש בילד קטן בשם מקס שעתיד להפוך לחבר חדש ונותן לו, איך לא, צנצנת.

מטאפורת הצנצנת גאונית שכן היא מסייעת להעביר לילדים מושגים מופשטים כמו חוויות, מראות, זכרונות, הדדיות, חברות ופרידה. אין בסיפור תיאורים רגשיים מעמיקים שכן המעשים של הדמויות מעידים על תחושותיהן והאיורים המפורטים מאפשרים לילדים להיחשף למתחולל בנפשן מבלי להשתמש במילים, כפי שאיור זעיר נדרש לדמעות הפרידה של החברים. הדבקות בחברות שוברת את סטריאוטיפ ה”הם ילדים, ילדים מסתגלים לפרידות בקלות. הם יכירו חברים חדשים מהר” לטובת מבט חדש ורענן בילד, כאדם שמכיל את מלוא הרגשות שמוכרים למבוגר, וכמי שמסוגל לשמור על קשר עם האהובים עליו, בדרכים שונות ועל-שפתיות.

לגילאי שנתיים וחצי ועד חמש, ובמיוחד למבוגרים שאוהבים ספרי ילדים רגישים.

“בתוך צנצנת” מאת דבורה מרסרו. הוצאת ידיעות אחרונות. תרגמה: סיגל גפן.

אמיליה והכובע מאת איריס ארגמן

איורים: אביאל בסיל. הוצאת כנפיים וכתר.

איריס ארגמן אוהבת לתת את נקודת התצפית בסיפור לדמות חיצונית, מוזרה ושונה, שדרך עיניה ניתן להסתכל מחדש על החברה ועל החיים בכלל, ולחוות אותם אחרת מן המקובל. פעם זה דובי, פעם מכשפה, והפעם – אמיליה.

מיהי אמיליה? הטקסט לא מספר. כובע אדום שמגיח אל חייה בהפתעה גורם לה לא להפסיק לחשוב. מה לעשות איתו? להיות פרקטית ולהניח בתוכו גרביים או פירות? לחשוב על אסתטיקה ולתלות אותו בסלון? וכאן גם טמון רמז דק לגבי האפשרויות שניצבות בפני נשים בעולם הזה: או לעסוק במזון – ולהאכיל, או לעסוק באסתטיקה – ליפות את הבית. אמיליה דוחה את שתי האפשרויות. היא בוחרת לצאת מהבית, לפתוח חנות כובעים, לשפץ את החנות בעצמה, לצבוע ולסדר, לתפור, ליצור, לתקן. אבל היא אינה מסתפקת בפן האסתטי. כי הכובעים שהיא יוצרת הם בהלימה לסודות שהלקוחות מספרים לה. כל סוד מניב כובע מתאים.

בתחילה, אין דורש לכובעיה. בעולם שלא נח לרגע, מי ירצה כובע שהוא פריט ששייך לעבר. אבל דווקא ילדה, שמייצגת את ה”דור החדש”, את העתיד, את הקידמה, בוחרת בכובע מעוטר פרפרים ולא בשמלה שאמה מנסה “לשדך” לה. ואחריה, עולה ועולה מניין הלקוחות, והאנשים כולם מתהדרים בכובעים, ולא פחות חשוב מכך – בחיוכים.

אמיליה חיה עם כלבתה לולו. בקריאה ראשונה היא מצטיירת כילדה בוגרת שמגשימה חלום ופותחת חנות כובעים. אולם קריאות נוספות של הסיפור משנות את התמונה ואת ההבנה. אמיליה יודעת קרוא וכתוב, כלומר אינה ילדה קטנה. בתחילה, היא מסתפקת בלצייר ציורים בביתה או לצאת לטייל עם כלבתה. בהמשך, היא פותחת חנות כובעים ומשפצת אותה בעצמה, והרי לשם כך צריך להיות אדם בוגר. באופן מפתיע אמיליה לא מדברת לכל אורך הסיפור. היא רק מתבוננת בסביבתה, מקשיבה ויוצרת. אמיליה היא ״אחרת״ – בחשיבתה ובהתנהגותה. ״אחרותה״ גורמת לה להבין שסביבתה הפרגמטית צריכה צבע, פרפרים וחלומות. רק איור אחד של אביאל בסיל המוכשר, שמתאר אותה סגורה בחנותה ומביטה באנשים ברחוב מבעד לזכוכית, רומז על שונותה של מי שחיה בעולם קצת אחר. עולם משלה, ספקטרום משלה. וכאן טמונה הגאוניות בסיפור. אמיליה היא שמראה את האור לחברה והיא שממלאה חסר חברתי. לא להפך. לא עושים לה טובה, לא מקבלים״ אותה, פשוט נסחפים אחרי החזון שלה, אחרי השאיפה שלה לומר לאנשים – האטו לרגע, חשבו על חלומותיכם, וצאו להגשימם. וכשהכובע מחליט לעוף למקום אחר, אמיליה נותנת לו לעוף, כדי שישמח ילד אחר ויעזור לו להגשים את חלומותיו, כפי שעזר לה.

יצירה מפעימה, משמחת וחכמה, של יוצרת אחרת ונדירה. מתאימה לגילאי שנתיים ועד 120.

שיר שמרפא דגים מאת ז’אן-פייר סימאון

“שיר שמרפא דגים” מאת ז’אן פייר סימאון. איורים: אוליביה טלק. הוצאת צלטנר.

פעמים רבות פונים אלי ושואלים בהקשר לספר מסוים – “על מה הוא מדבר?” וקשה לי לספק תשובה נחרצת. כיוון שזהו ההבדל בין ספר נפלא לספר שאינו נפלא. חוסר היכולת לתמצת אותו במילה, וכמו כן השדרים המרובים שספר טוב מעביר לנמענים להבדיל מסיפור שעניינו “לחנך” את הילד או להעביר מסר פשוט ופשטני.

ולכן שמחתי כל כך עם הופעת “שיר שמרפא דגים” בעברית, בתרגומה הנפלא של רותם עטר. זהו סיפור על ילד בשם ארתור שמפחד שהדג שלו, לאון, “עומד למות משעמום” ויוצא למסע שבמהלכו ימצא שיר שיעורר אותו.

אז על מה הסיפור מדבר?

הסיפור הקסום הזה מדבר על הרבה מאוד דברים. ראשית – על אהבה. אהבה של ילד לדג שלו, אבל לא רק. כיוון שבמהלך המסע שהוא יוצא אליו הוא מגלה שלכל אדם יש אהבות שונות ושהאהבה עצמה תלוית-מתבונן ומובילה לתחושות שונות: יש מי שבדומה למוכר האופניים לולו, אוהב נשים רבות ומספר ש”האוהבים מרגישים את השמים בפה”. ואילו מאדאם רונדו בעלת המאפייה מסבירה לארתור מהי התחושה הנפלאה שמתפשטת בגוף כשאוהבים, תחושה שמרגישים גם אחרי שאוכלים לחם חם. ואילו מחמוד הזקן שמשקה את שושניו מסביר ששיר אהבה זה כמו “לשמוע את לב האבנים פועם”.

לאחר שארתור חוזר ממסעו הוא יכול להעניק ללאון הדג שיר שמביע את אהבתו כלפיו, ומקפל בתוכו את סודות האהבה והשירה שאסף. וכאן אנו מגיעים לנושא השני של הסיפור – אמנות. סיפור ילדים הוא מפגש ראשוני של ילד עם אומנות. וכאן, הגיבור יוצא למצוא תשובה לשאלה מהו שיר. מה מייחד שיר. מי כותב שירים. ומהו הפלא שמתרחש בעולם כשמופיע שיר: “הוא הופך את המילים והופ! העולם השתנה ונהיה חדש!”.

הספר עוקב אחרי ארתור בתהליך הלמידה שלו את העולם. למידה של צבעים, ריחות, צלילים, והאיורים הממגנטים מציגים בפני ילדים את כוחה של האמנות החזותית, את היופי שבשילוב בין ריאליזם לסוריאליזם, ואת כוחה של האמנות בגירוי דמיונו של הילד.

ובעדינות, במסגרת הסיפורית, מסתתר לו החשש של ארתור מפני מותו של לאון הדג. זהו חשש של ילדים רבים ביחס לאהובים עליהם, וחשוב לתת לו במה סיפורית שתפקידה להרגיע את הקוראים שמדובר בחרדה לגיטימית. אבל לאון אינו מת, אלא להפך, הוא מדבר בסיום הסיפור ומסביר שגם הוא משורר. כיוון שהדג לכאורה דומם, ואיננו שומעים אותו, אבל כוחו בהתבוננותו. ובדומה ללאון, גם ארתור שמתבונן בסביבתו מפצח את חידת האמנות והאהבה כשהוא מתבונן במבוגרים שחיים לצדו, איש איש וחייו.

סיפור שהוא שיר הלל לאמנות, לדאגה כלפי האחר, וליופיו של העולם (בייחוד בזמנים קשים אלו).

ילדים בגיל שנתיים יעקבו אחרי האיורים גם אם לא יבינו את הטקסט כולו, ואילו עבור ילדים מעל גיל שלוש, זוהי יצירת מופת מומלצת שאסור לפספס.

ברד נחשים מאת אור חיים בן עטר

ספר נוער ישראלי חדש ומומלץ. “ברד נחשים” מאת אור חיים בן עטר. הוצאת טל-מאי.

כמעט בלתי אפשרי למצוא ספרי נוער ישראלים בשנים האחרונות. מדוע? נראה שהוצאות הספרים מאמינות שהנוער הישראלי מתרחק מספרים ולכן לא כדאי להשקיע בנישה זו. ואם כן מפרסמים ספרים לנוער, אלו בעיקר ספרים אמריקאיים מתורגמים. חלקם נפלאים, למשל “פלא” של ר”ג’ פלאסיו, אבל למרות נפלאותם – שמתם לב שההורים של אוגי אף פעם לא טרודים בסוגיות כלכליות? הלוא הוא עובר כל כך הרבה טיפולים רפואיים. מניין הכסף? הסוגייה הזאת כלל אינה מוזכרת ברומנים אמריקאיים עכשוויים כי מראש הגיבורים עשירים ולכן הם עסוקים בעצמם, בנפשם ובחייהם. אלו אינם החיים של נער ישראלי ממוצע.

ישנה חשיבה לפיה הסוגיות שמעניינות בני נוער הן אוניברסליות. אהבה ראשונה, התנסויות מיניות, הישרדות בבית הספר. אולם סוגיות אלו אינן מנותקות מהקשר פוליטי, חברתי ומעמדי. מכאן הצורך בספרות נוער מקומית שבה הגיבורים אינם חיים באחוזה, נוסעים ברכבי פאר ומתכננים חופשה באי הפרטי השייך למשפחתם.

קריאה בנובלה “ברד נחשים” של אור חיים בן עטר ממחישה מהי ספרות נוער מקומית במיטבה. הגיבור, מיכאל, תלמיד בכיתה ט’, מספר את סיפורו בגוף ראשון. אבל הספר אינו נופל למלכודת של הגוף הראשון ככלי להנמכת המשלב הלשוני. להפך. מיכאל מתאר במקביל הן את המתרחש בתודעתו והן את המתרחש בחייו. וכך אנו עדים לפלא של רב-גוניותה של השפה האנושית. כשהוא יושב אצל היועצת הוא מתאר את הדברים כך:

“כששאלו אותי מה ארצה להיות כשאהיה גדל – סתמתי. לא יודע למה עשיתי את הטעות הזאת, אבל רק לניצה – שהיא גם היועצת של בית הספר – סיפרתי. ‘אתה? ללמוד קרימינולוגיה? לא נראה לי שתתקבל, ובכלל, חוץ מספרות ותנ”ך אין לך ציון בשום מקצוע, אפילו לא בספורט’. ככה היא פסקה לי בפנים. רציתי לקום ולשבור את אחת מהתמונות הלא ברורות שתלויות במשרד המסריח שלה, משרד שכולו מקלט. את מבינה מה את? משרד במקלט! (עמ’ 19)”.

אולם במקביל, הוא מתבונן בעצמו, בחייו, בחרדותיו, ומתאר אותם לעצמו ולקורא, בפיוטיות של סופר מתהווה, של נער שמבין שבעולם ישנה את שפת המעשה ומולה את שפת הכתיבה. בסיפורו אף שזורות טיוטות של סיפורים ושירים שהוא כותב, שממחישות כיצד סופר מתייחס לאירועים מחייו בטקסט שהוא כותב. כיצד משנים אירועים מ”החיים” והופכים אותם לסיפור. מעניינת במיוחד העובדה שאירועים יומיומיים מורכבים עוברים בסיפוריו של מיכאל מימד, ומוצגים כסיפור מדע בדיוני. להדגיש את תחושת הזרות שלו בעולם שבו הוא חי.

אבל לא רק יועצות מופיעות סביבו. מעניינת במיוחד המורה שלו, מירי, שהכיתה חווה אותה כמפחידה, אולם מיכאל יודע שמתחת לשכבה המחוספסת מסתתרת נפש אכפתית שדואגת לו. עם מירי הוא לא תמיד מדבר. לעתים הוא כותב לה. בדרך הזאת הוא יכול לומר מה שהוא לא מעז, ובד בבד, מירי היא הקוראת הראשונה שלו, שמעודדת אותו להמשיך במלאכת הכתיבה.  

הסוגיות החברתיות מהוות רקע לסיפור. מיכאל גר ברמלה, הוריו גרושים, נוכחותו של אביו אינה רציפה בחייו והוא כמה לנוכחותו, למרות שתיית האלכוהול המופרזת של האב. מיכאל מתמודד עם דימוי גוף שלילי, מעריץ את בן דודו מיש (מישאל) החייל שמציל אותו בקטטות אליהן הוא נקלע. הימצאותו בבית הספר היא על תנאי לנוכח התנהגותו וההתפרצויות שלו על סגל ההוראה. הוא מדבר עירקית עם אמא שלו ושומע אום כולתום באוזניות. ועם זאת, אין לפנינו יצירה שעניינה רחמים עצמיים, אלא גיבוש זהות של נער, בדרכו להיות אדם בוגר. הזהות הזאת הינה כפולה – זהות אישית וכן זהות מקצועית, כאמן. אם אני צריך להקביל בין הסיפור הזה ובין יצירה אחרת, אז כמובן שהנובלה הגאונית PUSH של ספייר (1996) עסקה גם היא בנערה שחלמה להיות “מלכת האותיות”, וניסתה לנצח את מצבה המשפחתי והכלכלי, בדרך להגשמת היעד. הנובלה עובדה לסרט המצליח “פרשס”. ובכלל, הגיבורות הגדולות של ספרות הנוער, מג’ו מארץ’ ועד אן שרלי הן גיבורות-כותבות. גם בישראל היו לנו גיבורים כותבים מבית מדרשה של גלילה רון פדר-עמית – ציון כהן וניר שרוני, אולם בשנים האחרונות הגיבורים מתרחקים בכתיבה. והנה הגיע הגיבור הכותב של המילניום השני. מי שלכאורה רחוק כל כך מכתיבה או מהבעת רגשות.

הסיפור של מיכאל הוא סיפור שלוכד את הקורא למרות שהוא נטול מניפולציות דוגמת מתח או תיאורים עלילתיים מפותלים. אישיותו היא שעומדת במרכז העלילה, והפער בין החוץ (נער “מופרע”) ובין הפנים (רגישותו – ביחוד כלפי אמו) הוא שמבנה סיפור חשוב, כתוב היטב, סיפור שלא ניתן לקרוא בלי להניחו מדי פעם ולנשום. לא עוד בני נוער חד-ממדיים ושטחיים אלא נער שיש בו מורכבות התנהגותית ונפשית, נער שרוצה מאוד להשתייך לקבוצה המקיפה אותו, בד בבד עם רצונו להתבדל ולמצוא את האני הייחודי שלו. הדבר שאהבתי יותר מכל בסיפור הוא את מערכת היחסים של מיכאל עם אימו. ההבנה ההדדית, הרצון לתמוך האחד בשני, והניסיון של מיכאל לא לאכזב את אימו:

“אמא שלי היא כמו נהגי הגרר האלה בפרסומת לביטוח לאוטו – כשהגרר מגיע באמצע הלילה ומסדר לך את האוטו. ככה אמא שלי. גם אם היו עוצרים אותי בלילה היו מוצאים אותה מוכנה לבוא. היא תהיה ערה ותגיע להגן עלי” (עמ’ 63).

כחלק מהניסיון להיות “ילד טוב” שלא מסתבך מתוארת מערכת היחסים של מיכאל עם כדורי הריטלין. תחושת הקיפאון שהכדורים גורמים להם, הניתוק מעצמך, ההפיכה לזוג עיניים נטולות קול. בעוד שיש כאלו שמתייחסים לריטלין כאל “כדור פלא”, כאן מוצגת האמת המרה על המחיר שמשלם נער שלוקח ריטלין. ועל ההחלטה הקשה והאמיצה להפסיק ליטול אותו.

מתי יצירת אמנות נחשבת לפורצת דרך? כשהיא מבצעת הזרה לחיים. מציגה את המוכר והידוע באופן חדש וזר. וזהו ההישג הגדול של “ברד נחשים”. כי מי שחשב שהוא יודע הכול על עולמם של בני נוער, מי שחשב שכל בני הנוער זהים בלבטיהם, מי שחשב שסרט דוקומנטרי על החיים בפריפריה מספק לנו את הידע הדרוש עליהם – מבין, לאחר הקריאה, שיש עולם שלם שניתן לגלות. עולם של רגשות, מחשבות, וביחוד – קריאה חדשה (שמבצע מיכאל) בעולם הסובב אותו. האמנם בני נוער חסרי מודעות לסביבה? להוריהם? לחבריהם? לא, אם תשאלו את מיכאל, שאמנם חמוש באוזניות, אבל שומע ורואה כל תזוזה שקשורה באנשים שהוא אוהב.

לכאורה, מיכאל הוא הסטריאוטיפ המזרחי-פריפריאלי. יש שיכנו אותו “ערס”. אולם בפועל, זוהי דמות נפלאה ברבדיה הרבים, דמות שמכילה סתירות רבות (כביכול), ולכן היא שונה כל כך מהסטריאוטיפ. הניסיון שלו למצוא מילים כשהוא רואה את שירן, בת כיתתו בה הוא מאוהב, שונה מאוד מהתדמית המחוספסת. הישיבה על הספה עם מישאל, שני בני דודים שחווים אינטימיות בשעת אבל, מציגה צד אחר של גברים שבתרבות מוצגים כקשוחים וכאלימים. הסיפורים והשירים שהוא כותב כתחליף למילים שהוא מתקשה להשמיע, היחסים שהוא מנהל עם הגוף שלו והמשקל שלו. ומנגד, הזעם, שירי הראפ שהוא מאזין להם כחלק מגיבוש העמדה שלו מול התרבות (שהיא עמדה מורכבת כי טופאק ודרייק הם שני עולמות שונים לחלוטין והמחאה שלהם שונה). ועמדה זו קיימת, למרות שהיא נמסרת באופן עקיף:

“דוד שמעון היה פקח, אבל לא כמו בסרטים הישראליים. הוא היה פקח גבר כזה, שכולם כיבדו ואהבו. פעם אמא שלי סיפרה לי איך הוא היה עוזר לאחד ההומלסים שהסתובבו בשוק, לוקח אותו לארוחות וקונה לו בגדים” (עמ’ 32).

אותו דוד שמעון שנפטר מאופיין באמצעות טוב לבו ותחושת ההערכה של הסובבים. זאת בשונה מהמזרחי מהשוק בשיח התרבותי הישראלי – מסרטי הבורקס ועד “ארץ נהדרת”. מיכאל מודע היטב להימצאותו בפריפריה ולמבט שמוחל עליו מבחוץ. אבל יש לו דברים בוערים יותר על סדר היום. עליו להתקבל לתיכון שמתאים לו, לזכות בליבה של שירן, ולהשלים עם הפגמים שהוא רואה בגופו.

האם הוא יצליח?

קראו. מומלץ לגילאי 13 אבל גם למבוגרים.  
 

מי יבוא איתי? מאת רונית רוקאס

אני אפילו לא יודע מהיכן להתחיל. כי כשסיימתי לקרוא את “מי יבוא איתי?” שכתבה רונית רוקאס בפעם הראשונה, חשתי שאין לי מילים. אולי “וואו”. וזאת מילה נוראית לתאר ספר שגורם לנו להחסיר נשימה. שגורם לנו לחוש שיש לנו לב והלב הזה פועם. שמזמין אותנו להסתכל אל תוך עצמנו ועל החיים שלנו.  

האלגוריה הקסומה הזאת מתרחשת בגן חיות. גן שהוא פרדוקס: מצד אחד מדובר במקום יפה המשמח את לב המבקרים. מצד שני מסביב לגן קיימת חומה שתוחמת ומגבילה את עולמן של החיות. זו אלגוריה שמדמה את העולם שבו אנו חיים לגן חיות על כל המשתמע – על היפה שבו, הצבעוני והמרהיב, ועל המכוער שבו. ובדומה לגן חיות, גם חיינו לעתים מוקפים בחומות ובגדרות.

הסיפור מתרחש בערב. אפרת דהאן, מאיירת מחוננת ועתירת כישרון, שיודעת לקחת את הקוראים ולהעביר אותם לעולמות אחרים וקסומים, מתארת באיור את דובונת מנופפת לשלום להורים ולילדים שעוזבים את גן החיות. ברגע אחד, הגן שהיה מלא בשמחה ובתנועה, הופך סטטי. דובונת נשארת מאחור. ובקריאה השנייה מובן שהיא גם רוצה לראות מה יש מעבר – כמו בני האדם שיכולים להיכנס ולצאת כרצונם. וכאן טמון גם משל למקומו של הילד בעולם. תמיד מוגבל, המבוגרים מצרים את צעדיו ותוחמים את גבולותיו, והתוצר? מחיקת הסקרנות.

דובונת הולכת לישון עם דובון, אך מתעוררת באמצע הלילה ומפצירה בדובון לבוא איתה ולראות מה מסתתר מעבר לחומה שמקיפה את גן החיות. אבל דובון אינו שותף לסקרנות שהיא חשה ומבטיח – “מחר אני אבוא”, ונרדם. כי התחושה של הסגירות והרצון לראות ולבדוק מה יש מעבר – היא נחלתם של מעטים. רוב האנשים והילדים לא באמת מבקשים להציץ מבעד לחומה. דובונת מחפשת בעלי ברית נוספים שיבואו איתה – הקופיף שמפחד ונשאר בגן החיות עם אמו, הפילון שממשיך לשחק, הזברות שעסוקות באכילה, ואף הנמרים, שאמורים לסמל חוזק וחוסר מורא – אינם מעוניינים להצטרף. כל אחד משועבד לתפקידו ולמקומו. רק מישהי אחת חוברת לדובונת, וזו דווקא מי שמייצגת את סטריאוטיפ הפחדנות – הארנבת. אותה ארנבת שחרחורת, שמנוגדת כביכול לדובונת הלבנה, חוברת אליה. כי הרצון לפרוץ מעבר למגבלות, להרחיב את האופקים, להגשים חלומות – משותף ללבנים ולשחורים, לגדולים ולקטנים כאחד. ודווקא מי שרגילה לחמוק מאיומים היא השותפה המתאימה למסע. האם הן תעבורנה בהצלחה את החומה, למרות המכשולים – על הקוראים והקוראות להחליט. אם כי, באופן אישי, קשה לי לראות כיצד דובונת והארנבת תוותרנה על חלומן ותהפוכנה להיות כמו היתר – מכורים להנאות רגעיות של שינה ומזון ומוותרים על הקסם שטמון בחיים.

אין ספר מתאים מזה לילדינו בפתח השנה החדשה. ספר שמעודד חשיבה מקורית, ספר שקורא לילדים לא לחקות התנהגות מעכבת או עדרית אם הדבר אינו מתאים לרוחם ולהווייתם, ספר שהוא שיר הלל לחופש, כי גם שומר היער – מי שאמור להיות מאיים – עייף וישן ליד אדן החלון (ודומה לאבא מותש יותר מאשר לישות מאיימת), אות לכך שגם הוא לכוד בתוך עולם מצומצם ומאוס. ובכלל – לעתים אנחנו מאצילים על דמות מסוימת את הפחדים שלנו למרות שהיא כלל אינה מאיימת.

וכמובן – אם מקשיבים היטב מוצאים חברים שהופכים להיות שותפים נפלאים לדרך. כי הארנבת אמנם לוחשת, אבל לחישותיה מסתירות חכמה גדולה.

למיותר לציין שאהבתי במיוחד את העובדה שלצד המצ’ואיזם של דובים, פילים ונמרים, ברור שהחוזק והמעוף מוצג אצל שתי החברות הקטנות שמסרבות לחיות חיים קטנים. ג’ו מארץ – מאחורייך.

לגילאי 3-120. סיפור שהוא אושר עילאי.

מי יבוא איתי? כתבה: רונית רוקאס. איירה: אפרת דהאן. הוצאת כנפיים וכתר.

הצדף של מלכת הים מאת יונה טפר

“הצדף של מלכת הים” מאת יונה טפר. אייר שחר קובר. הוצאת ספריית פועלים.

יש ספרים קסומים שקשה לתאר במילים אנושיות את הקסם שהם מפזרים. כזה הוא ספרה החדש של יונה טפר, “הצדף של מלכת הים”. במרכזו – סיפור חברותן של שתי ילדות. נעמה, שגרה בישראל, ועינב, שגרה באמריקה. “הרבה זמן חיכיתי שהקיץ יגיע ושעינב תבוא מאמריקה לבקר אותנו עם המשפחה שלה. זכרתי שיש לה צמה חומה, עיניים כחולות כמו ים וצחוק מתגלגל”. כך נפתח הסיפור בהצהרה “תמימה” לכאורה, אולם בפועל, אמירה זו מקפלת בתוכה את תחושת הגעגוע, את הזיכרון של החברה האהובה, זיכרון שמורכב מסממנים חיצוניים אולם גם מהיבטים שמאפיינים את החברה האהובה – עיניה כחולות כמו ים והדבר אינו רק מאפיין את צבע העיניים כי אם את מהותה – ילדת ים, רוחנית, עמוקה, חזקה, ושונה מנעמה המספרת. הצחוק המתגלגל, כך נגלה בהמשך, יונגד לרצינותה של נעמה ולקושי הרגשי שלה להתמודד עם הפרידה מעינב, כשתחזור לביתה. כי הסיפור שלפנינו אינו רק עוסק בחברות. הוא מאפיין חברות בין שתי ילדות שונות זו מזו, בהתנהגותן ובחשיבתן.

כשעינב מגיעה לארץ השתיים הולכות לים. לפתע מתגלה צדף ורוד, ועינב מספרת שהיא קיבלה אותו ממלכת הים. נעמה הרציונלית מפקפקת בכך ומסבירה – “מה פתאום, רק בסיפורים ובסרטים יש מלכת ים”. עינב משכנעת את נעמה לבנות ארמון יחד למלכת הים. האימהות מביטות בארמון ומשבחות – “עבדתן נהדר ביחד. אתן צמד-חמד”. עבור עולם המבוגרים בניית הארמון היא “עבודה” אולם עבור שתי הילדות מדובר בבנייה של עולמן הפרטי ושל השיח הסודי שלהן, ויתרה מכך, נעמה בונה כאן גשר לחברות עם עינב, למרות שלכל אחת מהן השקפת חיים שונה. למחרת, כשהארמון נעלם, נחשפים שוב ההבדלים בין הילדות. עינב מציעה לבנות שוב את הארמון שנהרס, אולם נעמה אינה מעוניינת וכועסת. הפעם, נעמה מכתיבה את הפעילות והשתיים נכנסות למים, אות לכך שבחברות, זכות ההחלטה משתנה מפעם לפעם. כמו כן אנחנו רואים דרכים שונות להתמודד עם צער – בנייה מחודשת (ניסיון נוסף) מול התעלמות, ובחירה במסלול אחר. ושתי הדרכים מוצגות כלגיטימיות.

עינב מבקשת מנעמה שאם תמצא בעתיד את הצדף, תקרב אותו לפיה ותקרא לה. נעמה מפקפקת בכך שניתן ללחוש משהו בישראל, ושהוא יגיע לאמריקה. עינב חוזרת לאמריקה, ונעמה נותרת לבדה, מודעת לכך שתעבור שנה שלמה עד הפגישה הבאה. תפיסת הנאמנות מלווה את היצירה והדבר משמעותי שכן הסטריאוטיפ התרבותי של ילדים לעתים מציג אותם באור מופרך כ”סתגלנים” ומזלזל ברגשות הפרידה שלהם מחברים תוך שימוש בטיעון השגור לפיו ילדים מתחברים מהר ומכאן שבמקרה של מעברי דירה הם רוכשים במהרה חברים חדשים ושוכחים את החברים ה”ישנים”.

נעמה לא שוכחת את עינב. היא הולכת עם הוריה לים, וכעת בונה ארמון לבד. מעניין לראות שהיא בוחרת בפעילות שעשתה עם עינב, כחלק מהרצון שלה לזכור את חברתה ולהחיות את הרגעים המשותפים שלהן וגם, כחלק מהשפעתה המיטיבה של עינב עליה. במהלך החפירה בחול היא מוצאת את הצדף הוורוד ולוחשת (שכן בהיותה רציונלית היא מתביישת שישמעו אותה מדברת לצדף): “עינבי, מצאתי את הצדף של מלכת הים, שומעת?”. עינב לא עונה והגעגועים מייסרים את נעמה, כפי שמראים סדרה של איורים נפלאים של שחר קובר, המאייר המחונן. העצב מצוי בסיפור, מודגש בפניה של נעמה, כחלק בלתי נפרד מהחיים או מקשר רגשי עמוק. אבל לפתע, הגלים והשקיעה יוצרים דמות, שנעמה מזהה כמלכת הים, שמבטיחה להעביר את הצדף לעינב. המלכה מבטיחה ומקיימת, כי עינב מתקשרת ביום שלמחרת ומספרת לנעמה שמצאה את הצדף.

זהו ספרה היפה ביותר של יונה טפר, מסופרות הילדים והנוער הבולטות והמוערכות בישראל. הוא מתאר את מורכבותה של חברות, את האופן שבו ילדים מוקסמים מחבריהם, את הדיאלוג המיוחד שמתקיים בחברות-אמת, ואת קשת הרגשות שפועלים בתוך חברות – מהם חיוביים כמו אהבה, ומהם מייסרים – כמו געגוע ותחושת ריחוק. הסיפור אינו מחנך את הילדים להיות חברים “טובים” אלא דווקא חושף את הקסם שבדיאלוג עם חבר שונה ממך.

לרוץ ולקרוא.

לגילאי 6-4.

מטאטאים רוקדים בחורף מאת הדס ליבוביץ

היום אבא ואני הולכים לעבודה שלו.

יש לי תפקיד –

אני העיניים שלו.

אומרים עליו שהוא עיוור, אבל אני יודעת שהוא רואה,

פשוט לא דרך העיניים.

כך נפתח אחד הספרים היפים שיצאו לאחרונה בישראל שנכתב על ידי הדס ליבוביץ ואויר על ידי נועה פארן  – “מטאטאים רוקדים בחורף” (הוצאת צלטנר). וכשאני כותב “יפים” אינני מתכוון רק לתוכן כי אם להפקה המרשימה ולאיורים שהם אמנות מהמעלה הראשונה.

זה סיפור על ראייה אחרת והכוח הטמון בה ומובילה אותו ילדה שאולצה להתבגר בן לילה. האיורים חושפים את הסיטואציה המתוארת עוד לפני שהיא מתוארת בטקסט – אליס הילדה ואביה צועדים. טלאי צהוב על דש מעיליהם. בית הספר בו למדה הילדה סגור בעת. אסור להם לצעוד ברחובות הראשיים בשל החוקים החדשים. “לנו יש רחובות אחרים – צדדיים, אפורים ומשעממים”. מהאיור נשקפת מאפיה שבה מוצגים לחמים ועוגות אולם השלט מסביר ש”יהודים אינם רצויים כאן”.

השניים מגיעים למקום העבודה של האב – בית המלאכה למברשות של אוטו ויידט. במקום הזה – המנותק מהמתחולל בחוץ, החוקים שונים. כאן כמה שערות של מברשת הופכות לציפור מרהיבה. כאן המנהל מזמין את אליס לסיור במפעל שבו מיוצרות מברשות עדינות ורכות אולם גם מטאטאים. וזהו רמז לחברה שמקיפה את אליס – אמנים עדינים ואנשים בעלי מוסר ולב רחב כמו אוטו ויידט, לצד אנשים שאיבדו את צלם האנוש והפכו קשים וחסרי רוך. אוטו ויידט מסביר לאליס שאצלו עובדים אמנים, לא פועלים.

אליס שואלת – “כל האנשים בבית המלאכה שלך הם יהודים?” ואילו הוא עונה – “מה שחשוב הוא שכולנו כאן בני אדם”, תשובה שיש בה התנגדות לראיית הנאצים את האנושות כמחולקת לגזעים ולתתי גזעים, תשובה שמאחדת בין עובדיו למרות השוני הדתי.

הסיור נקטע בעקבות הגעת שוטרים למפעל. ברגע זה חלק מהאנשים, ובהם אליס ואביה, מועברים לארון גדול. וכאן בתוך החושך מתגלה לאליס עולם חדש ומופלא. דמיונה של אליס מעביר אותה לעולם קסום והוא שמאפשר לה לשרוד את האימה והחרדה. ובסיום היום, חוזרים האב ובתו לביתם, והכוכבים מנצנצים אליהם מבעד לעננים.

בסיפור זה מתוודעים הילדים לדמותו של חסיד אומות העולם אוטו ויידט. החושך המוסרי של התקופה פוגש באור גדול – דווקא אורו של בית המלאכה שבו הועסקו חירשים ועיוורים. ויידט עצמו היה לקוי ראייה אולם בסיפור דווקא מי שאינם רואים בעיניהם מתווים דרך של אהבה ותמיכה הדדית.

המשפחתיות בשואה משנה את צורתה, אולם כפי שהבהיר הסופר אהרן אפלפלד ששרד את השואה כילד, “בשואה הייתה גם אהבה”. ולכן הסיפור מסייע לנו להנחיל לדורות הבאים את מורכבותה של השואה – תחושת האיום והחרדה, הרדיפות, התעמולה נגד יהודים, המרחב שהופך ממוכר לזר, ומנגד – אהבת אב לבתו, מסירותו של מעסיק כלפי עובדיו היהודים, וכוחם של דמיון ואמונה כמפתח להישרדות. אליס היא בסך הכל ילדה, אולם דווקא הכלים הילדיים – שמחת החיים והיכולת לחלום מצילים אותה מן ההווה שהיא נקלעה אליו.

בעיני, זהו לא רק “סיפור שואה” אלא יצירת מופת שמתאימה לכל עת. היום יותר מתמיד.

“מטאטאים רוקדים בחורף”. כתבה: הדס ליבוביץ. איירה: נועה פארן. הוצאת צלטנר.

לגילאי: 12-6

הסיפור של פצפונת מאת נטלי בלהסן

“הסיפור של פצפונת” מאת נטלי בלהסן. איורים: אפרת דהאן. הוצאת כתר וכנפיים.

מעשה בפצפונת שנמאס לה לשמוע סיפורים של אחרים. עד שהסיפור מגיע אליה, חלקים שונים אובדים ממנו. ולכן היא יוצאת למסע שמאפשר לה לחוות חוויות חדשות שאחריהן יש לה סיפורים משלה להשמיע.

זוהי אלגוריה חשובה ומעניינת בעיקר משום שהיא אינה מפורשת. לכאורה מדובר בבבושקה ובבובות הקטנות שמרכיבות אותה. פצפונת היא הקטנה ביותר: “עד שהסיפור הגיע לפצפונת, הוא כבר היה שבור לגמרי; סיפור על ענבים נשמע כמו סיפור על ארנבים, סיפור על מטריה נשמע כמו סיפור על פטריה, וסיפור על כלב שחור – כמו סיפור על גרב עם חור. פצפונת לא אהבה להיות האחרונה בשרשרת הלחישות, וזו היתה בעיה לא פצפונת בכלל”.

בסיפור ישנה קריאה לצאת למסע למי שחושש ממנו. ילדים שלעתים אינם מעיזים לספר סיפור בעצמם או לענות על שאלות ונותנים לאחרים לענות בשבילם. ילדים שחוששים משינויים והמסע של פצפונת מעניק להם גישה לדמות שהחליטה לשנות מצב לא רצוי, למרות החשש מן היציאה למסע ומשינוי השגרה.

בהיבט החברתי הסיפור מצליח ללכוד את המורכבות החברתית והמשפחתית בה נתון הילד. צעיר מהאחרים ומחוסר ניסיון, אולם גם סקרן ורוצה להתוות דרך משלו. אחת הסיבות שפצפונת רוצה ליצור סיפורים משלה, היא שהסיפורים של הגדולות ממנה פחות מובנים לה. היציאה למסע מאיימת על הבבושקות הגדולות אולם השיבה ממנו מלמדת כי למידה והיבדלות אינן טומנות בחובן פירוק אלא להפך – הן רק מחברות יותר את בני המשפחה או את קבוצת השווים. כמובן שברובד נוסף ניתן לקרוא את הסיפור כסיפור על התחלות, וביתר דיוק – סיפור על מעבר לגן. פצפונת חוברת לילדה נגה, ומכירה לעומק את גן הילדים – הסיפורים, המשחקים, הגיוון בין הילדים השונים (וכמה נפלא שהאיורים מציגים ילדים בכל הצבעים ומאפשרים את הרחבת מנעד ייצוג הילדים בספרות), וההצגה של הגן כמקום שמזמן הרפתקאות הופכת אותו למזמין ומנטרלת חרדות.

האיורים עוצרי הנשימה של המאיירת המחוננת אפרת דהאן מאפשרים גם קריאה עצמאית של הסיפור, דרך הציורים השונים. הם מאפשרים לנו כקוראים לצעוד בשביל הקסום של לידתה המחודשת של פצפונת – כמי ששייכת לאחרים אולם גם לעצמה. מי שאוהבת את משפחתה ואת חברותיה, אולם גם נבדלת מהן. מי שלעתים כועסת על בנות משפחתה, אולם מיד מגלה, שאהבתן גדולה והן אף לומדות ממנה, רמז חשוב לכך שילדים מלמדים אותנו המבוגרים לא מעט, ולא רק אנחנו משמשים כמחנכים.

לגילאי 3-6.

טלי מתחת לשולחן מאת תמר וייס גבאי

סיפור מושלם ליום המשפחה

כתבה: תמר וייס-גבאי. איירה: זויה צ’רקסקי-נאדי. הוצאת כנרת.

הספר החדש “טלי מתחת לשולחן” מציג תרחיש שגור שכולנו מכירים. כל בני המשפחה מתאספים לארוחה משפחתית אצל הסבים, אבל לטלי יש פנים כעוסות. היא נשארת לעמוד בפינה ואינה מצטרפת לבני המשפחה. טלי כועסת כי בדרך לסבתה הוריה זרזו אותה ולא הרשו לה לעצור בכל שלולית. סבתה מבקשת – “אל תהיי קוצנית כמו קיפודה”, אבל טלי רק כועסת יותר. במקום לשבת עם כל בני המשפחה, טלי זוחלת מתחת לשולחן ומתכדררת ככדור. המבוגרים מנסים להוציא אותה מכעסה ומבידודה, אולם הם נכשלים. ביקור מפתיע מתחת לשולחן משנה את כל התמונה: שירה בת דודתה מצטרפת אליה ושתיהן יושבות מתחת לשולחן. בהדרגה הן פושטות את המעיל, וכששירה מבטיחה לטלי ש”קיפודות אמיתיות אוכלות קינוחים לפעמים והן עדיין קיפודות אמיתיות” שתיהן נהנות מתחת לשולחן מעוגה ומגלידה. טלי ושירה שומעות את הילדים המשחקים ומחליטות לצאת ולהצטרף שכן הדבר לא יפגע בקיפודיותן. המשחקים והשמחה מפריעים לסבתא לנוח והיא כועסת, כמו נמרה. טלי מציעה לה – “בואי נהיה נמרות כועסות יחד”, וגם החיבוק שהיא מציעה לסבתה, לא פוגע בנמרותן.

הסיפור נותן מקום לכעס הילדי, והדבר חשוב על רקע הציפייה מילדים לשמוח תמיד ועל רקע השיוך של כעסים ומצוקות רגשיות למבוגרים בלבד. האנלוגיה היפה בין טלי הכועסת לסבתא הכועסת ממחישה שכל אדם באשר הוא, ללא קשר לגילו, כועס לפעמים. והתגובה לכעס צריכה לכלול הבנה והושטת יד (להבדיל מעונש. המבוגרים אינם מחילים על טלי סנקציות. הם מאפשרים לה להישאר מתחת לשולחן, וכאשר בסופו של דבר משתנה מצב רוחה, היא מקבלת קינוח). מכאן שהסיפור מעצים ילדים לתמוך בילדים כועסים אחרים, כפי שעושה שירה כשהיא מזהה את המצוקה של טלי, אך גם להיות רגישים כלפי מבוגרים בסביבתם. לאחר ששירה לימדה את טלי כיצד “יורדים מהעץ” אחרי שחווים כעס, טלי מצליחה להכיל את כעסה של סבתה, ולהקל עליו.

נקודה מעניינת היא האיורים הנפלאים. הטקסט אינו מסגיר את העובדה שמדובר במשפחה מעורבת: אם לבנה, אב שחור ושני ילדי שוקולד – טלי ואחיה. הדבר אינו נפוץ בספרות הילדים הישראלית, שאם כבר יש בה דמות שאינה לבנה, הסיפור כולו עוסק בסוגית צבעה. כאן מנרמלים הן את הצבע והן את הגיוון המשפחתי ומשום שהכל טבעי וברור – אין צורך לומר על כך דבר בטקסט. האיורים הם אלו שמראים לילדים שהמשפחה צבעונית ודומה לכל משפחה אחרת. ארוחות משפחתיות, משחקים, כעסים ואהבה גדולה.

לגילאי 4-6

אהבה עדיפה על אין-אהבה מאת רוסה לגרקרנץ

כרך חדש ואחרון בסדרת ראשית הקריאה היפה בעולם, “החיים המאושרים שלי” מאת רוסה לגרקרנץ בתרגום מופתי של דנה כספי (הוצאת ידיעות אחרונות וטל-מאי).

הפעם דוני נוסעת לרומא להשתתף בחתונתם של אביה ובת זוגו, ורה. הציפייה היא לסיפור שיעסוק בהתמודדות המורכבת שלה עם החתונה ועם כניסתה של אם חורגת למשפחה. אולם ציפייה זו מתבדה שכן עולמה הרגשי של דוני אינו מורכב רק מיחסיה עם אביה, אלא גם מיחסיה עם חברתה הטובה אלה-פרידה. האהבה בין השתיים היא הדבק בסדרה הנפלאה הזאת שמלמדת על חברות ללא תנאים בין שתי ילדות, ועל האופן שבו היא נבנית ומתקיימת. אין לפנינו שתי ילדות זהות. כל אחת ועולמה, כל אחת וחייה. בסיפור מקבלים הילדים מפתחות להבנת מושג החברות. הם נחשפים להפכפכותה הרגשית של אלה-פרידה, לגעגועים של דוני, שכן השתיים לא מתגוררות באותה עיר, לצורך להילחם על החברות שכן אביה של דוני זועם על כך שהיא דבקה בחברתה ולא מייצרת חברויות חדשות, לנאמנותן זו לזו ואף לאי ההבנות ההדדיות ולתחושות של פגיעה וקושי בתוך מערכת חברית.

מעניין במיוחד המפגש בין דוני וסבתה השבדיות, ובין בני המשפחה האיטלקים. כאן אנו רואים את הפער בין תרבות סגורה ומופנמת לתרבות ססגונית ומוחצנת ואת הקושי של דוני השקטה שחווה את העולם באמצעות דיבור מועט להשתלב בחברה שבה הנורמות הפוכות.  

וכמו בכל הכרכים של הסדרה, מהדהדים בה נושאים טעונים בעדינות רבה: יתמות (דוני יתומה מאם), דיכאון (אביה של דוני נוטה לדיכאונות), שינויים משפחתיים (אמה של אלה-פרידה חיה עם “אוף”, שאינו אביה) ואף הריונה של ורה מבשר על תוספת של אח למשפחה. וחרף הפיתוי לגלוש לפאתוס או למניפולציות רגשיות פתלתלות הסופרת שומרת על תיאורים מדודים שמתאימים לגילאי הקוראים מחד גיסא, ושוברים את תבנית משברי הנפש של ילדים בסדרות בעיה, מאידך גיסא. הבחירה להראות ילדה ששואפת לאושר ואינה מוכנה להתמכר לרחמים עצמיים או לחיבוטי נפש היא שהופכת את הסדרה לאמינה ולייחודית.

לצד הטקסט נפרשים האיורים שהם למעשה רישומים עדינים של המתרחש. המוקד בהם הוא הבעות הפנים של הדמויות. שמחה, עצב, תימהון, ציפייה, ריכוז. כל איור הוא עולם ומלואו בדרך להבין את המתחולל בנפשה של הדמות, ללא כל פרטים עודפים. היעדר הגודש מסייע לקוראים לפענח את האיורים ולהתמקד בפן הרגשי של הדמויות ולא בתרבות החומרית. קסום במיוחד הוא האיור שמתאר את דוני ואלה פרידה עומדות, מתמזגות זו בזו וראשיהן יוצרים לב.

הסדרה כולה היא שיר הלל לאדם. שיר הלל לילדים. לחברות בין ילדים. לאופן השגוי שבו אנו נוטים לפעמים לזלזל ברגשות של ילדים כלפי סביבתם. יפה בעיני במיוחד האופן בו דוני מכילה את אביה ודואגת לאושרו, כי מי אמר שרק הורים צריכים לדאוג לאושרם של ילדיהם ושאהבה משפחתית היא חד סטרית? אין ספק שכל ילד שיפגוש בשבעת הספרים של דוני בהיותו קורא מתחיל, יגדל להיות אוהב-ספרים.

לגילאי 6-8 ולאוהבי ספרים טובים.