שלוש ילדות ש… מאת נורית זרחי והילה נועם

אין לי מה לומר ביחס לספרן החדש של נורית זרחי והילה נועם "שלוש ילדות ש…" (הוצאת טל-מאי), מלבד לבקר את העובדה, שבתום הקריאה שאלתי את עצמי – מתי יתפרסם ספר ההמשך?

נדמה שכבר הכול נכתב ונאמר על חברות בין ילדים או ילדות. והנה בא הקומיקס הגאוני שלפנינו, והופך את הקערה על פיה. לכאורה – זהו סיפור על הצלחה ואושר. לא על חרם או בריונות. לא על ילד "אחר" ומודר. פשוט שלוש חברות טובות שמבלות זמן רב יחדיו, הן בבית הספר והן לאחר בית הספר. למתבונן מהצד זוהי הרמוניה של ממש. לכן חלק מהילדים שמקיפים את אותה חבורה, רוצים להצטרף לשורותיה.

מושג ה"חבורה" מושרש היטב בספרות הילדים הישראלית, בין אם מדובר בחבורת "חסמב"ה" (מוסינזון) ובין אם מדובר בחבורתו של ג'ינג'י (רון-פדר-עמית). החבורה מאחדת בין שונים, נותנת טעם של הרפתקה למשתתפים בה, ויותר מכל – מקנה תחושת שייכות. זהו האידיאל הציוני – אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד. אולם זרחי כמו זרחי, מתבוננת במיקרוסקופ על חבורתן של שלוש ילדות ומגלה שהאמת רחוקה מאוד ממה שסיפרו לנו ושהגיעה העת לבחון את המיתוס הקדום בדבר חשיבותן של חבורות ויופיין. החבורה שבמרכז הסיפור נשלטת על ידי ילדה בריונית שפוגעת בדימוי העצמי של חברותיה ונחושה להזיק לסביבתה. החבורה הזאת אינה מפענחת פשעים או תעלומות אלא דווקא מבצעת פשע – גניבה מהקפיטריה הבית ספרית ומחנויות נוספות. התקיימותה מובילה את החברות בה להתדרדר מוסרית בד בבד עם התדרדרותן הנפשית והרגשית.

חלק מתחושת העליונות של בנות החבורה נעוץ בעובדה שהן מצליחות להונות את המבוגרים שמסביבן. לגנוב ממתקים ותכשיטים מחנויות, לגנוב את הפלאפון של עידו, אח של טלי, המנהיגה, ואף לשקר במצח נחושה למורה, שחושדת בהן לנוכח כמויות הממתקים שבילקוטים שלהן. זוהי עליונות שמובילה אותן לאופוריה, לצחוק, ובעיקר – לניתוק סביבתי. הן לא מתעכבות על הנזק שהן גורמות, עד לרגע שבו אח של טלי חושף את המוצרים הגנובים שלהן ומאלץ אותן להחזירם. ברגע זה הן נאלצות לסגת מתחושת הנרקיסיזם המשכרת שמנתקת אותן מהחברה, ולהתבונן באנשים שפגעו בהם.

ה"סוף הטוב" הוא למעשה פירוקה של החבורה במתכונתה ה"מאפיונרית" (כך הן מכנות את עצמן – מאפיה). זהו פירוק שמציל את שלוש הילדות ממערכת יחסים הרסנית שהיו לכודות בה. גם טלי חשה הקלה לנוכח החלטתה לפרק את החבורה עליה פיקדה. וכאן מסתתר עולם של שדרים חברתיים חשובים לילדים, העוסקים במקומות הבלתי מדוברים של החברות: מהי חברות בונה מול חברות הרסנית, הכוח המשחית של הקבוצה, ההבדל בין מנהיג חיובי לשלילי, וכן מתי כדאי לפרוש ממסגרת חברתית מסוימת, שכן לא כל חברות מסבה לפרט אושר או תמיכה רגשית.

עיסוק בסוגיות מוסריות כמו גניבה, שקרים והתחזות אינו שכיח בספרות הילדים הישראלית. על מנת להימנע מטון דידקטי, זרחי ונועם מגייסות הן את האפיזודות ההומוריסטיות, והן את השימוש המועט במילים לטובת ייצוגים גרפיים של החברות (ובמיוחד אהבתי את הציור המסכם, שבו דווקא לאחר שטלי נאלצה להחזיר את הסיכה שגנבה, חברותיה מחכות לה, מוחאות כפיים ומראות לה מהי חברות אמיתית להבדיל מהחברות שהיא נקטה בה, של איומים ושל היעדר תמיכה). בנוסף, אין בסיפור מבוגר מחנך. רק אחיה של טלי מאלץ אותן להחזיר את המוצרים הגנובים, אולם התהליכים הנפשיים והמוסריים שמתחוללים אצלן, מתרחשים ללא סיוע של מבוגר, מה שהופך אותם לאמינים. ראויה לציון המוכרת בחנות התכשיטים. היא כבר סגרה את הקופה, ולכן היא משאירה את הסיכה הגנובה לטלי. אבל המים הגנובים כלל לא מתוקים. הם רק מחריפים את תחושת הכתם שנשאר על הקיר.

הקומיקס הזה, המצחיק לעתים, העצוב לעתים, ובעיקר – המעניין עד כדי חוסר יכולת לקום עד שמסיימים את קריאתו, הוא מתנה נדירה לתלמידי בית הספר היסודי. אלו שמתחילים ללמוד אודות חברות, אודות קבוצות השתייכות, אלו שמתחבטים באשר לטיב היחסים החברתיים שהם רוצים לנהל. ויותר מכל – אלו שמתחילים ליהנות מקריאתן של יצירות מופלאות.

לגילאי: 7-10.

מאת

שי רודין

ד"ר שי רודין, חוקר ומרצה לספרות עברית ולספרות ילדים ונוער