רוזלינדה יורדת מהעץ. כתבה: איריס ארגמן. איירה: נטעלי רון-רז. הוצאת מטר
לא בכל יום יורדים מהעץ. רוזלינדה המכשפה מחליטה לרדת מהעץ ולשנות את חייה. הירידה מהעץ כוללת מסע נפשי של השתנות, התגברות על פחדים, נכונות לוותר על הרגלים מסוימים, וכן מסע פיזי שבו היא נוסעת להכיר חברה חדשה – המכשפה סלינה.
ה”נפילה מהעץ” אינה פשוטה. בתחילה, היא נופלת על האף, וברכה נשרטת. אבל למרות זאת היא מציינת: “נמאס לי לשבת כך סתם” (עמ’ 13) ועוזבת את העץ עליו גרה, עץ שמאפשר לה לצפות בעולם אולם מותיר אותה בודדה שם למעלה. היא מגיעה לביתה, ושם מוצאת חוסר סדר. הבית הוא ראי לנפשה, ולכן היא מסדרת את הבית והופכת אותו לבית ראוי למגורים. לאחר שסידרה את ביתה היא יכולה לחשוב בבהירות, והיא מחליטה למצוא חברה. ההחלטה מגובה בעשייה: היא מנסחת את המודעה הבאה-
המכשפה רוזלינדה
שירדה מהעץ
וגרה בלב עיר
סואנת ורועשת
בבית קטן
עם גג רעפים אדום
וגינה עם פרחים
מחפשת חברה
אולם אינה מסתפקת בה. היא מחליטה להוסיף לשמלתה קישוטים ונצנוצים ופרפרים לשערה. במערכת העיתון הפקיד מציין “אף פעם לא נתקלתי במודעה כל-כך מוזרה. את בטוחה שאת רוצה לפרסם אותה?” (עמ’ 18). רוזלינדה עומדת על שלה, ולא נותנת לפקיד, שהוא רק פקיד ומסמל את אותם “פקידים” אפורים של החיים שמתנגדים לכל רעיון מקורי או שינוי מדפוסי הפעילות המוכרים, להניא אותה מכוונתה.
לאחר פרסום המודעה היא ממתינה, עד שיום אחד מגיעה לביתה הזמנה מהמכשפה סלינה.
רוזלינדה יוצאת למסע כדי לפגוש את סלינה. עליה לעזוב את המוכר לה ולקבל החלטות רבות. היא אורזת מזוודה, נוסעת ברכבת, אולם עליה להמשיך בכוחות עצמה, שכן הרכבת אינה מגיעה עד ביתה של סלינה. כך גם חברות, בה עוסקת היצירה, מחייבת את השותפים בה לעשייה שונה מן המוכר, להשתדלות, להתאמצות, ולשינוי הרגלים מסוימים. היא מגיעה אל טירתה המבוצרת של סלינה, אות לכך שגם סלינה חיה עם חומות סביבה ולא נתנה עד כה לאדם חיצוני להיכנס אל חייה.
לאט לאט הן בונות את חברותן. בתחילה שותקות ובהמשך מדברות. האחת מלמדת את השנייה דברים חדשים – משחקים, קסמים, טיפוס על עץ. הן מספרות זו לזו סיפורים עם סופים חדשים. השתיים מבלות יחדיו עד שרוזלינדה מתגעגעת לביתה וחשה רגשות סותרים – כיצד אפשר בה בעת ליהנות עם חברתה ולהתגעגע לביתה המוכר? הקונפליקט מיושב כשסלינה נותנת לה מטאטא משוכלל שמאפשר לה לשוב לביתה ובעתיד, לחזור ולבקר אותה.
רוזלינדה חוזרת הביתה, לעיר המוכרת, וחווה מחדש את יופיו של הבית שעזבה.
זהו סיפור יוצא דופן ביופיו ובחשיבותו. הוא עוסק בחברות באופן מורכב יותר מבספרי ילדים אחרים שכן הוא נדרש לכך שחברות אינה אוטומטית ושהיא מצריכה החלטה שמגובה במעשים של ממש – השתנות, נכונות לוותר, נכונות להתחשב, להשקיע באחר, עזיבה של המקום המוכר לטובת ההכרות עם מקום חדש. וגם התחושה המוכרת של ילדים רבים, של געגוע הביתה בשעה שהם נהנים בביתם של חבריהם מקבלת מקום בטקסט, ואישור מרגיע, שכן ניתן לחוות רגשות סותרים גם בשעה שנהנים ממשחק עם חבר אהוב. מעל דפי היצירה מרחפת שאלת הזהות והחשש שמא חברות עם אדם נוסף תגרור שינוי בילד. השינוי מוצג כצורך המציאות שכן לא ניתן למצוא חבר כאשר אתה ספון לבדך על העץ. ומנגד, בחברות אמיתית, החברים לומדים זה מזה ואינם משנים זה את זה, והחברות מוצגת ככזו שמרחיבה את נפש החבר ואת עולמו החוויתי והאינטלקטואלי. המסע של רוזלינדה היה נחוץ לה כי רק אחרי שעזבה את ביתה, והתגברה על מחסומים רבים, היא יכולה לשוב ולחוש חזקה יותר ושמחה.
ומילה לסיום על איוריה של נטעלי רון-רז המוכשרת. אלו לא איורים אלא ציורים מרהיבים שמוסיפים מידע רב על זה הנמסר בטקסט. התנודות במצב הרוח של רוזלינדה, חששותיה כשהיא לבדה על הרכבת ואוחזת בחתול, הניגודים בין מראיה של רוזלינדה לבין מראיה של סלינה להמחשת השוני בין שתי החברות ובעיקר, העולם העשיר שמוצג באיורים – כזה שכולל ילדים, הורים, קשישים, ערים וכפרים. היצירה מוצלחת לנוכח השילוב בין כתיבה מתוחכמת לאיורים רב-ממדיים, וכאן המקום להמליץ למי שטרם קרא, על הספר הראשון בסדרה, רוזלינדה.
סיפור מומלץ ביותר, לתלמידי כיתות א’-ג’
