קלקידן מאת דורית אורגד: טרגדיה מודרנית של נער שחור

רומן חשוב וביקורתי, שמציב בפני החברה הישראלית מראה לא מחמיאה, אולם גם מעניק לנו הזדמנות לתיקון

הרומן קלקידן (הקיבוץ המאוחד וספריית פועלים, 2006) מאת דורית אורגד, מגולל שנתיים בחייו של קלקידן, נער בן ארבע עשרה בתחילת ההווה הסיפורי, החי בפתח תקווה עם אביו, אחותו הגדולה ואחיו הקטן. ניתן לראות ברומן זה את היצירה הנוקבת ביותר לנוער העוסקת בקליטתם של עולי אתיופיה, קהילת ביתא-ישראל, בישראל. בהתאמה, חמש התחנות שעובר קלקידן במהלך הרומן, מקבילות לחמש המערכות של הטרגדיה היוונית, שבה מופרת השלווה לאור קטסטרופה, ורק בסיומה מופיע הקתרזיס בקרב השומע/הצופה ולאו דווקא בקרב הגיבור הטראגי שמסעו נוטע בו ידיעה מחודשת, אולם אינו מצליח לשנות את הכיוון הטראגי אליו נקלעו חייו.

פתיחת הסיפור, המהווה תחנה ראשונה, מתרחשת בפתח-תקווה, עת קלקידן, נער יתום מאם החי עם אביו ושני אחיו, משתף את הקוראים בהווי המשפחתי שלו ואף מעלה רמזים מטרימים בדבר אסון העתיד להתרגש על ביתו. אביו קושר את עצמו בשותפות עסקית עם דובי אנגלרייך המתגלה כנוכל, ולאור שותפות זו האב מפסיד את הדירה בה חיה המשפחה. לאחר שנפל קורבן לתרמית, האב חווה דיכאון קליני ומאושפז במוסד. שלושת הילדים מתפזרים. אבזה, האחות הבכורה, נשלחת לפנימייה. סולומון, האח הקטן, נשלח למשפחה אומנת. ואילו קלקידן, עובר לגור אצל בן כתתו נסים.

כבר בראשית הרומן מתואר מערך הגזענות והאירוצנטריות המאפיין את החברה הישראלית. מרבית המבוגרים הנתקלים בשמו של קלקידן, אינם מבינים מדוע הוא מתעקש לשמר את שמו האמהרי ולא לעברתו. קלקידן באמהרית פירושו “מקיים את ההבטחה”, וניכר, כי קלקידן נאחז בשמו למרות הלחץ החיצוני, הן לאור רצונו שלא להינשל משורשיו התרבותיים, והן לאור ההבטחה שהוא נוטל על עצמו, לפעול למען איחודה המחודש של המשפחה וזאת במחיר ויתור מוחלט על חיים נורמטיביים כנער, שכן במשך כל תקופת הפרידה קלקידן מתפרנס לצד לימודיו ופועל מול הרשויות למען משפחתו. ניכר כי הוא החוט המקשר בין בני המשפחה, ולאור מאמציו, המשפחה זוכה בתום הרומן, להתאחד, והאב משתחרר מן המחלקה ומחלים מן הדיכאון שאחז בו.

אטימותן של הרשויות ניכרת באופן שבו מפנים את האב וילדיו מדירתם, וקודם לכן אף מנתקים אותם מחשמל וממים. עם הפינוי, עובר קלקידן לגור בבית משפחת תורג’מן, משפחתו של נסים בן כתתו, אולם מעבר זה אינו מתבצע בלב קל. תחנה שנייה זו מציינת את אובדן העצמאות של קלקידן, שנאלץ להתאים עצמו לרצונו של נסים, שכל מאווייו מתרכזים בהפיכתם לצמד מוסיקלי. בחג החנוכה, מבקש קלקידן לבקר את משפחתו וזוכה לכעסם של נסים ושל דני, המדריך במועדון הנוער. אלו רוצים שקלקידן יופיע במסיבת החנוכה וכלל אינם מבינים את מצוקתו הנפשית של נער שנפרד מבני משפחתו ומחכה לחופשה על מנת לפוגשם. אטימות זו ניתנת להבנה כשמדובר בבן גילו של קלקידן, שאינו מסוגל לשים עצמו במקומו, אולם כאשר מדריך הנוער מציין “עוד יום אחד כבר לא ישנה” (עמ’ 29), חש קלקידן כי הסובבים אותו אינם מסוגלים להבין את הקושי בו הוא נתון ואת המצב אליו נקלעה משפחתו, שכן כל אחד דואג לאינטרסים המיידיים שלו. כאשר מבקר קלקידן את אחיו סולומון במשפחת האומנה שלו, הוא נתקל ב”דודה מינה”, שקוראת לסולומון סלומון ופוגש את אחיו כשהוא מצוי מפוחד במיטתו ומוזנח. סולומון לועס ברעבתנות את פיסת השוקולד משום שהוא טוען, שאחרת, הילדים ייקחו לו אותה. ההזנחה והחרדה בה נתון סולומון מחריפה, ורק עם הוצאתו ממשפחת האומנה המזניחה, מצבו של סולומון משתפר והוא חוזר לתפקד. לאחר ביקור זה הוא פוגש את אחותו אבזה בכפר הנוער “רקפות”. בדרך, שתי בנות שמביטות בו אומרות “הוא דווקא חתיך […], אפילו שהוא שחור” (עמ’ 32), והשיח הגזעני ממשיך בכפר הנוער, עת שותפותיה של אחותו מציינת “איזה שמות משונים יש לכם” (עמ’ 33). אמירות אלו ממקמות את השחור בעמדת נחיתות, כאשר מראו מבוקר על ידי הצופה הלבן, וכמו כן תרבותו נתפסת כמשונה וכשולית, ומכאן תמיהתן של שותפותיה של אבזה כאשר הן שומעות שלשמות אלו יש משמעות. ה”אחר” הגזעי נחווה על ידי ההגמוניה הלבנה כמי שחייב לאמץ את תרבותו של האדם הלבן. אין כל עניין בתרבות העשירה שהוא מביא עמו, ואין כל רצון להתוודע למקורותיו ולשורשיו. השותפות אף מציינות כי הילדים בכפר הנוער קוראים לאחותו “שילדי” (עמ’ 34) לאור רזונה, וניכר כי רזון זה הינו תוצר של מצב נפשי קשה. אבזה מציינת, “כיף לך שאתה חופשי, […] אפילו לצאת מכאן, בלי לבקש רשות, אסור לי” (שם) וכך מתבהרת תחושת הכליאה שלה, אובדן הפרטיות והקושי שבחיים לצד שותפות לבנות. לאחר הביקור בכפר הנוער, נוסע קלקידן לבקר את קרוביו בירושלים. הוא אינו יודע כיצד להגיע לשכונה בה הם מתגוררים, אולם מתקשה לקבל הכוונה: “במכונית שנעצרה לידי ישבה נהגת שהביטה בי ומיד הפנתה את ראשה לכיוון ההפוך. ניגשתי למכונית שעמדה מאחוריה והנהג נופף לי בידו שאסתלק. המשכתי לעמוד בצומת והאורות ברמזור התחלפו כמה פעמים עד שרוכב אופנוע הסכים לדבר איתי” (עמ’ 40). השחור שמצטייר כמסוכן וכמאיים, גם כאשר מדובר בנער אובד, נתקל באטימות ובהתעלמות מצד הסובבים הלבנים. ניתן לראות כי היחס המשולב אליו פרדוקסלי: מתנשא ומזלזל מזה, וחושש ומתעלם, מזה.

בזמן שהותו של קלקידן בבית משפחת תורג’מן, ניכר יחס אדיב ומכבד מצד הוריו של נסים ואחותו, ומנגד, קלקידן חש שנסים מנסה לפקד עליו. משום מיקומו של קלקידן כאורח בביתו של נסים, הוא מגייס תעצומות נפש רבות על מנת להימנע מויכוחים ועל מנת שלא להכעיס את נסים, שמצטייר בתחילה כנער אגוצנטרי ונהנתן. שוב ושוב מבקש ממנו נסים לערוך חזרות לקראת הופעותיהם ולדחות את מחויבויותיו כלפי משפחתו, ושוב ושוב נאבק קלקידן בין הצורך לבקר את בני משפחתו ולדאוג לאיחוד המשפחה לבין הצורך להשביע את רצונו של נסים: “בתור אורח בביתו הייתי חייב להתחשב ברצונותיו” (עמ’ 62), מציין קלקידן, אולם אמירה זו ממריאה לכדי מטאפורה המתארת את מערכת היחסים בין השחור והלבן בישראל. הפער בין המיקומים ניכר, כשהשחור שוב ושוב נזקק לחסדי הלבן ולאישורו, ואילו הלבן נוהג בפטרונות ומבטל כליל את רצונותיו של השחור. דוגמה בולטת היא העימות בין קלקידן לבין שמוליק, מנהל הלהקה במסגרתה הוא מופיע ושר. קלקידן מבקש אישור חד-פעמי להגיע לחזרה באיחור, וזאת משום שעליו לבקר את אביו במוסד. המנהל כלל אינו שואל לפשר הבקשה, ושולל אותה. קלקידן מבקר את אביו ואינו מגיע לחזרה כיוון שלא אושר לו לאחר, והמנהל פורץ לחדרו, מאיים עליו ושוב, מטיח בו האשמות מבלי לשמוע אותו. מוטיב מחיקת הקול השחור חוזר ברומן ומדגיש את האלם שגוזרת החברה הלבנה על השחור. כך גם שיחות הטלפון בין קלקידן לנסים, לכל אורך הרומן, מדגישות את דיבורו המשתיק של נסים, ואת האלם של קלקידן שתפקידו להאזין ולא לדבר.

לאחר תקופה שבה חש קלקידן כאורח בבית משפחתו של נסים, הוא עוזב לירושלים. שם הוא מכיר את רונה, עובדת סוציאלית המסייעת לו לשרוד לבדו ומוצאת עבורו עבודה וחדר במלון. בפגישתם הראשונה שואלת רונה “איך אתה מסתדר על השם שלך? לא כדאי שתקצר אותו לדן?” (עמ’ 87) ואילו קלקידן חושב, “לא ציפיתי שמדריכה – האמורה להבין ללבם של אנשים הבאים אליה לשיחות בעניינים רגישים – תציע לי להחליף את שמי!” (שם). התקופה הירושלמית הינה תקופה של שיקום. קלקידן לומד בבית ספר חדש והישגיו ממשיכים להיות טובים, הוא מופיע עם להקת מחול מקומית כזמר וזוכה לתשואות רבות והוא אף פוגש את קרובי משפחתו הירושלמים מדי שבוע. עם זאת, תקופה זו אינה חפה מגזענות, ולדוגמה, הבדיחה שמשמיע אחד הרקדנים לאחר ההופעה, בשעת לילה: “מי יכול לראות את הזמר שלנו?” (עמ’ 117), כשמנגד, רק רוחמה יוצאת להגנתו באומרה “תפסיקו, איזה מגעילים אתם!” (שם). בתקופה זו מחליט קלקידן שהמפתח להבראתו של אביו טמון בהעלאת סבו, והוא מחליט לחסוך כסף על מנת לטוס לאתיופיה. הסובבים אינם מסייעים לו להוציא את תכניתו לפועל, ואינם מבינים את חשיבות הסב להחלמתו של אביו. בסופו של דבר כשאביו מחלים, השניים נוסעים לאתיופיה ואכן, רק באתיופיה מחלים האב מן הדיכאון הממושך בו לקה.

“כאב שתי המולדות” מהדהד ברומן, אשר אינו מציג את ישראל באור אוטופי. אמנם, באתיופיה, טרם עליית משפחתו של קלקידן, הוצגה ישראל באורות פנטסטיים, אולם ניכר בקלקידן, כי גם בישראל עודנו חושב על אתיופיה – נופיה ומנהגיה, ואין הוא משתחרר מעברו. מכאן, כי התחנה הרביעית של הנסיעה המשותפת לאתיופיה, היא המהווה את נקודת המפנה. יש בה כדי לגרום להחלמת האב, להפגיש את האב ובנו עם הסב האהוב וכמו כן לאשרר את שתי הזהויות של המהגר מאתיופיה – כחלק מביתא ישראל וכחלק ממדינת ישראל. הסולידריות בין השחורים באתיופיה בולטת, ועם זאת, האנטישמיות באתיופיה מחזקת את ההכרה, כי המקום האמיתי עבור קלקידן ומשפחתו הוא ישראל, בעוד בהיבט התרבותי, מתקיים דיאלוג בינם ובין שתי התרבויות אליהן הם קשורים. האנטישמיות באתיופיה מקבילה למתחולל בישראל, שכן הרומן מתרחש בין שני פיגועים המתחוללים בירושלים. עם זאת, בעוד באתיופיה היהודים מוצגים כמיעוט נרדף, הרי שבישראל משתנה התמונה, וחרף הפיגועים, המדינה נתפסת כבית ליהודיה וכפתרון לרדיפות בתפוצות.

התחנה החמישית ברומן היא למעשה תחנה מעגלית. קלקידן חוזר להתגורר בפתח תקווה עם אביו ועם אחותו. אין זו חזרה מלאה לחייו שמקדם. הוא מתגורר בשכונה אחרת, אחיו הקטן נותר מחוץ לבית וחי ב”אחוזת חווה” ודמותו שחוותה התפתחות מואצת לאור החיים לבדו והמאבק ההישרדותי שנכפה עליו, זוכה בעדנה יחסית. קלקידן ממשיך לעבוד לצד לימודיו בניקיון בניינים, אביו משתקם וחוזר לעבוד, ואף סבו של קלקידן זוכה לבקר בישראל ולפגוש את נכדיו. לפנינו דמות של אנטי-גיבור, “אחר” גזעי הניחן בשוליות כלכלית, ועם זאת, לאורך כל הרומן בולטות איכויותיו הרגשיות, הנפשיות והאינטלקטואליות, ההופכות אותו לנעלה על סביבתו. לצד הביקורת הגלויה שמקדם הרומן ניכרת גם אמירה מקבילה, לפיה, האנטי-גיבור שנאלץ לבלות יום אחר יום במאבק הישרדותי, הוא הגיבור האמיתי.