קלידוסקופ מאת חוה ניסימוב

קלידוסקופ. כתבה: חוה ניסימוב. איורים: כנרת גילדר. טל-מאי / ידיעות ספרים.

 

הסיפור החשוב קלידוסקופ ממחיש את הכוח העצום הגלום בסיפור ילדים המנצל את האסטרטגיות הפואטיות העומדות לרשותו. הוא ממזג בין טקסט, הנאמן לנקודת מבטה של הילדה-הגיבורה וכולל פערים רבים הנוצרים לאור נקודת מבט ילדית הנעדרת תשובות לשאלות רבות, לבין איורים, שתפקידם אינו רק להמחיש את הכתוב בטקסט אלא לפתוח שכבת משמעות נוספת, שכן תפקידם העיקרי הוא לייצג את עולם הנפש של הגיבורה, עולם שאינו ניתן להמללה וכך נבנה סיפור מורכב ורגיש שכולו שתי וערב של גלוי וסמוי – סיפורה של ילדה בזמן מלחמת העולם השנייה, החווה את המלחמה ומוראותיה (משגרה לחיים בגטו, מחסור, מות אב, היעלמות הסבים, מציאת מסתור אצל גויה והמרת זהות), שורדת ועולה עם אמה לישראל.

בראש ובראשונה מתכתב הסיפור (על מילותיו ואיוריו) עם קביעתו של אדורנו לפיה לא ניתן ליצור אמנות בזיקה לשואה (“לכתוב שירה אחרי אושוויץ זו ברבריות”), ומפריך אותה, שכן היצירה מקפלת בתוכה יצירה נוספת ובכך מראה את תפקידה של הטראומה כמעצבת אמנות: התבוננותה של אוה בקלידוסקופ יוצרת השלכה של רגשותיה על הקלידוסקופ ולמעשה הופכת את האמנות הכללית והתבניתית של הקלידוסקופ לדבר אישי, לשיקוף של עולמה הנפשי שחווה טלטלה איומה, כפי שהסיפור הקולקטיבי וההיסטורי של שואת היהודים הופך בסיפור קלידוסקופ לסיפור אישי, פרטי ופיוטי. כלומר, טראומה שהיא מטבעה רגשית ונעדרת מילים יכולה להיות מיוצגת דווקא על ידי אמנות וגדולתו של המעשה האמנותי טמונה ביכולת שלו לתרגם את ההתרחשות ה”גדולה” להתבוננות “קטנה” – אישית, פרטית, חד פעמית, אולם גם ניתנת להבנה ולהזדהות.

כאמור, הנאמנות לנקודת מבטה של אוה, מספרת-ילדה שחווה אירועים שאת חלקם היא אינה מבינה, מַבְנה טקסט המוסר אמנם אירוע היסטורי אולם זה מועבר כאירוע פרטי בעל שפה פרטית וילדית אשר אינה נאמנה לשפת המבוגרים, שכוללת מרכיב בולט של סיבתיות. כדוגמה לכך תהליך הגטואיזציה, מתואר במילותיה של אוה כך:

הדירה שלנו כבר לא רק שלנו.

באים אנשים רבים עם צרורות.

הם גרים אִתנו.

הדירה גם שלהם.

כבר אין לי חדר משלי.

בחדר שלי גרה משפחה.

המיטה שלי בחדר של אמא

עם עוד שתי נשים וילדה.

הן ישנות על מזרנים.

צפוף ולא נעים.

הן כל הזמן משתיקות אותי.

כל יום נעלמים אנשים.

דודים, דודות, בני-דודים, שכנים.

לי לא מספרים לאן הם נוסעים (עמ’ 46-47).

התיאור שלעיל משרטט את המציאות מבעד לעיניה של ילדה שמנסה לפרש את המציאות החדשה, אולם המשפטים הקצרים והחריזה, מעניקים לתיאור נופך פיוטי ורגיש ומונעים גלישה לנטורליזם. זוהי פרוזה שירית שנכתבה על ידי משוררת מיומנת שעושה שימוש מדויק באסוציאציות הנבנות סביב מוטיב וכפי שראינו בקטע שלעיל, המוטיב הוא היעדר מרחב, וכל משפט מעניק פן נוסף שלו ומרחיב את המעגל. כך נוצר קשר שאינו סיבתי, אשר בתחילה נראה אף כבלתי מובן, הקושר בין העובדה שהדירה הופקעה מהגיבורה ומאמה, לבין העובדה שנעלמים אנשים.

כך גם תיאור מותו של האב:

אחרי זמן אמא אומרת,

“בואי, הולכים לאבא.”

אנחנו מגיעות לגן גדול ויפה,

ובו עצים ואבנים גדולות ועליהן אותיות.

“את תוכלי לדבר אל אבא,” כך אמא אומרת,

“אבל הוא לא יענה לך” (עמ’ 40-41).

זהו תיאור הַרְאייתי המראה סיטואציה במקום להגדירה. הספרות הגדולה נשענת על הַרְאיות ולא על הגדות (telling), שכן היוצר מראה מציאות ומעניק לקורא את הכוח למשמעה, ונמנע מאמירה מפורשת של הדבר. הילדה מוּבלת אל בית הקברות, אולם לא נאמר לה “אביך מת”. וכאן שוב הפרוזה השירית מצליחה לתאר את האירוע הקשה מבלי לגלוש לפאתוס או לנטורליזם.

אסטרטגיה פואטית נוספת, ההופכת את הסיפור למורכב וחותרת תחת ההצגה הפשטנית שאפיינה את סיפורת השואה לילדים שקידמה נרטיב של שואה ותקומה, מעין תיאור של מלחמה וטראומה שבסופן “עליה מאושרת” וסוף סגור, היא הבניית סיום היצירה. אם מרבית סיפורי השואה לילדים מסתיימים בהגעה לישראל – הגעה שיש עמה ביטחון, שמחה ותחושת שייכות המוחקים את העבר, בקלידוסקופ ההגעה מתוארת כאמביוולנטית. השמים כחולים, השמש זורחת, “יש המון תפוזים”, אין יותר סיוטים בלילה, אולם שוב יש להתרגל. שם חדש, עולם חדש ובעיקר תקוותה של אוה להתאחד עם הקלידוסקופ ועם תמונת אביה שנלקחו ממנה. וכאן אין הכוונה לפריטים ברי קיימא אלא לזהות השורשית שמייצגת תמונת האב, וליכולת להתמזג עם יצירת אמנות שמומשה על ידי הקלידוסקופ. שכן הזיכרון מורכב מאנשים אהובים וכן מיצירות אמנות שנחרתות בנפשנו. אדם, בן-דודה של אוה, הסביר לה, שבקלידוסקופ שלה נמצאת אמריקה. אולם היא רואה בקלידוסקופ את פחדיה, כשהם מולבשים על חיות, תסריטים שנאמרים מעל לראשה והופכים לתמונות, את פולין בתקופת המלחמה, אולם גם נחמה ותקווה לעתיד אחר-

“הג’ירפה היא הכי גבוהה, והיא קוטפת לי

תפוחים ואגסים מן העצים.

הפירות מתוקים כל כך.

אני מבקשת עוד ועוד (עמ’ 50).

עבור אוה, הקלידוסקופ הוא בה בעת גן העדן וגן העדן האבוד; שכן אותה היצירה יכולה לייסר, אך גם לנחם. לייצג את הפחדים הכמוסים, אולם גם להכיל שאיפות לעתיד. וכאשר אנחנו בוחרים סיפור שיתווך את השואה לילדים, נבחר בקלידוסקופ שמתאר בקווים עדינים סיפור הינצלות, אולם בה בעת מדגיש, כי הינצלות זאת קשורה בקשר גורדי להיאחזות ביצירת האמנות. וכאשר מדובר בניצולי שואה, הרי שכפי שהראה פרימו לוי בספרו הזהו אדם?, בנקודת השפל הגדולה ביותר, האמנות היא ששומרת על אנושיותו של האדם מפני אלו המאיימים לאיינה.

גילאים מומלצים: 7-9