כתבה: חנה גולדברג. איורים: יוסי אבולעפיה. הקיבוץ המאוחד, מנוקד.
.png)
הסיפור קוף משקפוף נוגע בסוגיות מכריעות עבור ילדי הגן. הוא מגולל את סיפורו קופצ’וק, קוף ממושקף הסובל מבריונותם של בעלי החיים ביער. לאחר התקף זעם הוא מודיע לאמו – “לא מעניינים אותי המשקפיים המטומטמים האלה, נמאס לי! […] נמאס לי שכולם צוחקים עלי. נמאס לי להיות המשקפופר היחיד ביער המכוער הזה!” (עמ’ 5). קופצ’וק מספר לאמו על כך שדובי, זאב ואריה חטפו את התיק שלו, הפילו אותו וכינו אותו “אבו ארבע”. הוא מסיר את משקפיו, זורק אותם על הרצפה ואמו, מבלי להרגיש, דורכת עליהם ושוברת אותם. הקוף הקטן מנצל את ההזדמנות, שכן הוא “נגאל” ממשקפיו הממסגרים אותו כ”אחר”, ויוצא אל היער. כעת, משום שהוא בלי משקפיו, הוא רואה את העולם בצורה מטושטשת וכך כל האיומים מהם חשש כבר אינם ניצבים בפניו, שהרי הוא אינו רואה אותם. בנקודה זו הטקסט מטשטש את היותו טקסט דידקטי, וקופצ’וק מצליח להתגבר על אויביו: במצב של אי-ראייה, אריה, דובי וזאב, הופכים לכתמים בלתי מאיימים ולכן הוא כבר אינו בורח כשהם מתקרבים אליו. וכאשר מגיע האויב המשותף המטיל אימה על כלל חיות היער – מוישה שומר היער החמוש באקדח – החיות מוצאות מחסה על העצים ובורחות, אולם קופצ’וק נותר במקומו, שוכב ליד האגם, ומוישה מתרשם מאומץ לבו ולכן אינו פותח בעימות עמו. עמידתו “בגבורה” מול האויב משנה לחלוטין את מעמדו בקרב חיות היער. אלו מעריצים את אומץ לבו, לאחר שקודם לכן התעמרו בו, ומגיעים למסקנה שאלו המשקפיים שהעניקו לקופצ’וק אומץ לב. וכך, כלל חיות היער מתהדרות במשקפיים – בין אם הן סובלות מליקויי ראייה ובין אם לא. ובסופו של דבר קופצ’וק חוזר להרכיב משקפיים, ולמעשה, הוא חוזר לראות את העולם מחד גיסא, ולהיות הוא עצמו ללא הסתרות, מאידך גיסא.
האלגוריה ההומוריסטית קוף משקפוף מציפה אל פני השטח בעיות של דימוי עצמי הן בגין שונוּת חיצונית (הרכבת משקפיים) והן בגין שונות פנימית (חרדות, קושי ברכישת חברים). היא עוקבת אחר תהליך ההתמודדות של קופצ’וק עם “אחרותו” – בעיטות בדלת, צעקות, ריב עם אמו, השחתת המשקפיים, שימוש בשפה שאינה נאותה, בכי, ואף תחושת אשמה, שכן אמו מבהירה לו שמשקפיים חדשים “עולים הרבה כסף” (עמ’ 6). כן היא מתחקה באופן עקיף אחר בריונות בגיל הרך וממחישה את המחיר שמשלם הילד הדחוי. עם זאת, הפתרון היצירתי והלא חינוכי הוא זה שמשנה את מצבו ואת הרגשתו של קופצ’וק – מרגע ששבר את משקפיו, הוא יוצא לטייל ומתבונן בעולם באופן חדש, ללא המשקפיים שמסמלות צורת ראייה אחת מני רבות. הוא מאפשר לעצמו לשחות באגם, להתאמן בקרטה, בג’ודו ובהכנת פצצות, ובסופו של דבר כלי הנשק החדשים (ביניהם גם פצצות סֵרחון) אינם דרושים לו, שכן הוא כאמור, לא מבחין בכל אלו שמאיימים עליו. וכאן מהדהד השדר המרכזי עבור הקוראים, לפיו תחושת הפחד היא המעצימה את כוחו של המקרבן. מרגע שקופצ’וק מפסיק לפחד או אינו מראה שהוא מפחד, חבורת הבריונים מפסיקה להתעלל בו ואף מתחילה להעריץ אותו על עמידותו. ממקום של תחושה שוויונית, הבוז וההערכה מתאיידים, ונרקמת חברות בין הארבעה, עדות לכך שניתן להתחבר גם עם אלו שבעבר היו בבחינת אויבים.
סיפור קולח ומעניין, המצליח למרות דחיסותו, להאיר תופעות מושתקות ולשזור ביניהן. מומלץ!
מגיל: 5
