פעם עקב אחרי לוויתן מאת אורית ברגמן

פעם עקב אחרי לוויתן. כתבה ואיירה: אורית ברגמן. הוצאת כתר.

לא כל יום פוגשים סיפור גאוני.

“פעם עקב אחרי לוויתן” מאת אורית ברגמן (הוצאת כתר), סופרת ומאיירת בחסד עליון, מתאר נושא שאינו שכיח בספרות הילדים – דיכאון שחווה ילדה בעקבות עזיבתה של חברתה הטובה את העיר ואת הכיתה. עולמה של הגיבורה נטולת השם מתערער.

 

העובדה שאין לה שם רק מחזקת את תחושת אבדן הזהות שהיא חווה. היא מתעוררת באמצע הלילה, שומעת שריקה בלתי נסבלת, והמבוגרים אינם מבינים את מצבה וחושבים שהרעש שהיא שומעת בתודעתה הוא רק קומקום, או שריקותיה של השכנה. בִמקום להשתמש במושגים מורכבים כמו ‘תחושת אבדן’, ‘עצב’ או ‘דיכאון’, מופיע לוויתן שחור שעוקב אחר הגיבורה בכל מעשיה. הלוויתן הוא ייצוג סמלי ויפה של המרה השחורה שבה היא מצויה בשבוע שלאחר עזיבת החברה הטובה. היא לבדה, אין לה תיאבון והיא מתרחקת מהסביבה החברתית שלה.

באחד הימים היא מחליטה שלא לברוח יותר מן הלוויתן אלא להביט בו. זהו רגע ההכרה שלה בכך שיש לה בעיה שלא תיפתר אם היא תתעלם ממנה. היא מביטה בלוויתן, צועקת לו שיסתלק, נאבקת בו ומביסה אותו.

החל מנקודה זו מוצגת בעדינות החלמתה באמצעות האיורים. השחור נעלם לטובת מעט צבעים, להדגים שאין לפנינו סוף טוב נטול פרופורציות, אלא החלמה הדרגתית. ולבסוף, היא חוזרת לשחק עם חבריה, והחיוך חוזר לאייש את פניה. מי שהוצגה באיורים כשהיא לבדה לאורך כל הסיפור, חוזרת לחיק החברה.

הסיפור הזה מדגים את כל מה שטוב בספרות הילדים. את החשיבה לפיה ילד חש רגשות עוצמתיים בדומה למבוגרים. את החופש שניתן לדמות להתמודד עם הכאב בכוחות עצמה ולעבדו. את תחושת האהבה הגדולה בין ילדה לחברתה הטובה והקושי לוותר על חבר אהוב ועל המנהגים המשותפים של השתיים – ההליכה המשותפת לבית הספר, המשחקים, והבדידות הקשה כשמכבידה כשהחברה עוזבת. האיורים מחקים את ציוריו של ילד ומאפשרים המחשה של מושגים מורכבים באמצעות דמותו המאיימת של הלוויתן שלא עוזב את הגיבורה וגורם להפרדה שלה מן החברה. לעתים מצויר הלוויתן כמעין חבל חונק על מנת להראות את תחושת המועקה בה נתונה הילדה. והסוף הטוב מוצג בעדינות. בלי “פתרונות קסם”. הגיבורה לא מצאה חברה-טובה-חדשה עדיין, אבל היא חזרה לשחק, הביסה את הלוויתן והצבע חזר לחייה. לפעמים חיוך הוא סוף טוב נהדר.

מומלץ בחום לילדים בגילאי 6-8 ולאוהבי ספרות.