פעם היינו משפחה. כתבה: ציפי גון גרוס. איורים: גלעד סליקטר. הקיבוץ המאוחד, 158 עמ’.
הסוגה הפופולרית ביותר לבני הנעורים מאז שנות ה-60 של המאה ה-20 היא ספרות בעיה. סיפורת הבעיה בעלת תפקידים אחדים: להראות לפרט שהוא אינו היחיד המתמודד עם בעיה נתונה, לסייע לפרט לדון בבעיה באופן חופשי יותר, להראות לפרט שקיים יותר מפתרון אחד לבעיה, לסייע לפרט לתכנן פעולה קונסטרוקטיבית לפתרון בעיה, לקדם תפיסת-עצמי אינדיווידואלית, לספק שחרור מתחושת לחץ רגשי, לפעול לקידום הערכה עצמית כנה, לעודד את הפרט למצוא עניין מחוץ לתחומי עצמו ולהעלות את יכולת הפרט להבין את סביבתו האנושית. קיימים רומנים שונים המשתייכים לסוגה זו, אולם חלוקה גסה מבחינה בין רומן שבו הגיבור פוגש בבעיה, חווה משבר וצולח את הבעיה, לבין רומן שבו מתוארת בעיה מורכבת שלא ניתן למצוא לה פתרון-קסם והיא מחייבת הסתגלות ארוכה ודורשת תעצומות נפש מבלי להציע “סוף טוב”, אלא מעבר לשלב מתקדם יותר בהתמודדות עם הבעיה המתוארת, מעבר הטומן בחובו התפכחות מסוימת. יצירה כזו היא הרומן החדש של ציפי גון-גרוס, פעם היינו משפחה.
קשה לחשוב על שם קולע יותר לרומן פעם היינו משפחה, מאשר השם שנבחר עבורו. שם אוקסימורוני וקשה, הבא לציין את הפער בין המשפחה האהובה והמוכרת, לבין היום שאחרי הכרזת הגירושין של ההורים, כאשר אלון בן השלוש עשרה חש, ובצדק, שהוא אינו משתייך עוד למשפחה. שמשפחתו התפרקה ושמנהגים חדשים חלחלו לעולמו מבלי שירצה בהם. אלון ואחותו הקטנה מיתי מתוארים בחזית הרומן, אולם הם שחקני משנה בלבד, מושפעים ובלתי משפיעים. הוריהם מחליטים להתגרש, והופכים מזוג נשוי המתפקד כצוות לזוג המתנכר זה לזה ומתאפיין בתחילת תהליך הפירוד במריבות בלתי פוסקות. לא עוד בעל ורעייתו כי אם זוג פרטים מנוכרים. על אלון להכיל הן את כאבו שלו לנוכח התפרקותה של משפחתו, באופן שבו הוא הכיר וחווה אותה עד לגירושין, הן את השפעת הגירושין על הוריו – הנתק מאביו שעזב את הבית, הקושי של האם שמצבה הנפשי המתוח מתואר באמצעות רמזים דקים כמו התפרצויותיה וירידתה במשקל, והדבר גוזר עליו קושי של ממש.
הייחוד בספר טמון דווקא בשתיקתו של אלון ובצמצום פונקציית המסירה שלו כמספר בגוף ראשון, למאורעות השונים להם הוא עד, ללא פרשנויות רגשיות וללא מונולוגים מלאי פאתוס שכן הסיטואציה המתוארת היא של חוסר ידיעה, חוסר הבנה ואף תקווה, שמא המצב הינו מצב זמני בלבד. אלון מתאר את הוריו וכן את אי הוודאות שמלווה אותו לאורך החודשים הראשונים שמלווים אותו לאחר פרידת ההורים. התקווה שההורים ישובו זה לזרועות זה, החשש שמא הוא ואחותו אשמים בפרידה והבושה שמא חבריו יחשבו שכעת הוא שייך ל”משפחה דפוקה”.
גם בעידן שבו גירושין הפכו שכיחים, שכיחותם אינה משליכה על רגשות המעורבים בדבר – ילדים והוריהם – ומכאן חשיבותה של היצירה. הצורך לעכל את המעבר ממשפחה שבה ההורים נשואים למשפחה שבה ההורים גרושים ואף יוצרים משפחות חדשות עם בני זוג חדשים, ולהבין שהמשפחה נותרה משפחה אולם המודל הוא שהשתנה, עומד במרכז הסיפור.
ברומן בולטים המעברים בין דיבור לשתיקה. שתיקתו של אלון לנוכח המאורעות והתכנסותו בתוך עצמו חוברת לשתיקת האב, שאינו משוחח בשלבים הראשוניים עם ילדיו ואלו מונגדות לישויות המדברות בטקסט – האם והאחות. אולם שתי הדרכים אינן מובילות לעמעומו של הכאב, שכן כל הנוגעים בדבר מחפשים דרך מיטבית להתמודד עם הצער על המשפחה שהתפרקה, דמות דמות ודרכה. דרכים אלו אינן מובילות להתרה או לקתרזיס שכן מדובר בתהליך ארוך מלווה בשינויים שעיכולו איטי. מעלה ניכרת של הרומן, היא הצגתה הריאליסטית של מערכת היחסים בין הוריו של אלון, לאחר הפרידה. הריבים, הכעסים, התקשורת הלקויה, ההאשמות ההדדיות ועד להתגבשותה של שגרה בריאה ושיתוף פעולה מחודש בכל הנוגע לגידול הילדים.
נקודת האור עבור אלון היא דווקא חבריו לכתה. הסוד שחשב שיפגע במעמדו מתקבל בהבנה על ידי חבריו וכמו כן לצד אהבת ההורים שהסתיימה, מתואר ראשיתו של קשר רומנטי הנרקם בינו לבין לנעמה, בת כיתתו. הוא אף לומד להכיר בשינויים שחווים הוריו בהתנהגותם, במראם החיצוני ובחייהם, ונע מפליאה וסלידה, להשלמה.
ספר ריאליסטי רגיש וחשוב להורים ולילדים המשקף את אחת החוויות המורכבות והקשות שנאלצים ילדים (ומבוגרים) לחוות.
מגיל: 9
ספרים נוספים בנושא: ועלי לא אכפת לך מאת יונה טפר, זה לא סוף העולם מאת ג’ודי בלום.
