סיפורו של פרדיננד

 

כתב: מוּנרו ליף. איורים: רוברט לוֹסוֹן. עם עובד, מנוקד.

האלגוריה הקלאסית סיפורו של פרדיננד יוצאת כעת בהדפסה מחודשת בתרגומה של תתי כדורי. היצירה ראתה אור לראשונה בשנת 1936 ונחלה הצלחה (מוצדקת ביותר) בכל רחבי העולם.

יותר מכל, מדובר בסיפור הנותן לגיטימציה לילדים לנהוג באופן אחר מזה המאפיין את הכלל. זהו שיר הלל לאינדיווידואליות, ליכולתו של אדם לעצב באופן אחר את חייו, לאהוב שקט ויופי, לעצור ולהריח את הפרחים, ולסרב לקחת חלק בחיי המלחמה, ואף בתהילה העתידית שיכול להביא הניצחון. סירובו של פרדיננד להשתתף במלחמת השוורים מציין גם את בחירתו לחיות חיים נטולי אלימות אך בה בעת את הפניית העורף שלו לחיים מוחצנים הכוללים פרסום, תהילה ועמידה במרכז הזירה. אם באיליאדה של הומרוס בוחר אכילס לצאת למלחמת טרויה על מנת להפוך לגיבור תרבות, והיצירה האמנותית היא שהופכת אותו לכזה בכך שהיא מנציחה את גבורתו ומותירה אותו בתודעת העולם שנים אחרי מותו, הרי שסיפורו של פרדיננד היא יצירה המצדיעה לגיבור ה”אחר” – זה שהופך לגיבור בזכות בחירתו לפרוש מן הכלל ולהוות אנטיתזה לדרך המקובלת; מי שמעריך את היופי הטמון בפרטים הקטנים, למרות ש”גדל וגדל וצמח עד שהיה לענק. מאוד חזק”, (עמ’ 24) ואינו מנצל לרעה את כוחו כיוון שהוא מעדיף חיים שקטים על פני חיים סוערים.

מה שהופך את סיפורו של פרדיננד לשיר הלל לבחירה החופשית של כל אדם, הוא אפשרותו לבחור בדרך אחרת: הלוא מדובר בפר חזק וגדול ובחירתו שלא לנצל את כוחו ולא ללכת במסלול ה”קבוע” של כל הפרים מלמדת על הבנתה יש ישות חזקה ומגובשת, שאין לה צורך לבזבז את חייה בלחימה ומכאן העדיפות לאסתטיקה ולחדוות החיים.

כיום פופולאריות מאוד אלגוריות אודות קבלת ה”אחר”, אולם יש לציין כי סיפורו של פרדיננד שונה מן התבנית המקובלת באלגוריות אלו. אין לפנינו מפגש בין “אחר” לחברה, שבו ה”אחר” חש בזרותו וחווה קשיים במאמציו להתקבל לחברה, אלא להיפך: פרדיננד אינו מעוניין להידמות לכלל, ומרגיע את אמו הדואגת באומרו: “אמא, אני אוהב לשבת כאן, לשבת סתם ככה, בדשאים הלחים – ולשאוף לי, בנחת, ריחות של פרחים…” (עמ’ 20). האם מבינה שבנה אינו בודד כפי שחשבה, ומאפשרת לו לחיות “כפי שבחר, לשבת, סתם ככה, ולהיות מאושר” (עמ’ 22). פרדיננד בשונה מן הפרים האחרים, אינו מרגיש שהוא צריך להוכיח את גבורתו, וסירובו להילחם מצביע על עדיפותו של השלום על פני מלחמה, ובעיקר, על היופי שבחיים נטולי אלימות, חיים בהם ריח הפרחים חשוב יותר ממחטי הבנדרילרים. ובעולם התחרותי בו אנו חיים, כמה טוב שישנה יצירה המאותתת לילדים שניתן גם ניתן לחיות מבלי לאמץ גישה תחרותית דורסנית ושמותר, ואף רצוי, לעצור ולהריח פרח הנקרה בדרך.

מגיל: 5

מאת

שי רודין

פרופ' שי רודין, חוקר ומרצה לספרות עברית ולספרות ילדים ונוער

כתיבת תגובה