נמוכונת מאת אילנה זפרן

מה מאחד בין כל ילדי העולם?

היותם נמוכים.

כל הילדים חשים נמוכים ביחס למבוגרים. תמיד מישהו מסתיר להם.

ומה ניתן לעשות בנידון?

לקרוא כמובן את ספרה המתוחכם של אילנה זפרן, “נמוכונת” (הוצאת טל-מאי), שמשתמש במטאפורת הנומך כדי להצביע על כל מצב של תחושת חוסר יכולת של ילדים, ומעניק פתרון-פלא לקוראיו ולקוראותיו – שימשו בדמיון.

בהיבט העלילתי לפנינו ילדה נמוכה שתמיד מסתירים לה. מסתירים לה בהופעה, מסתירים לה בהפגנה, ובאמת, כמה אפשר? אפילו הילדים שמסביבה לועגים לה, וגם במשחק הכדורסל היא מתקשה. היעדר הגובה מאלץ אותה לשבת ראשונה בכיתה, כלומר להיות רחוקה מההתרחשויות המעניינות שקורות בסוף הכיתה – הדיבורים, המשחקים, הסודות. האיור אף ממחיש כיצד הנומך משייך אותה לקבוצה שהיא אינה רוצה להשתייך אליה שהרי היא לובשת חולצה צבעונית כמו הילדים מסוף הכיתה, וכל הילדים והילדות שיושבים מקדימה, לובשים חולצה בעלת גוון אחיד ומשעמם. ואכן, לא אחת, המראה שלנו גורר תיוג שלנו ו”גוזר” עלינו קרבה חברתית לאלו שלאו דווקא נרצה להיות קרובים אליהם.

הפתרון הראשון לסוגיה הוא פתרון אקטיביסטי. היא יוצאת להפגנת-יחידה נגד העובדה שתמיד מסתירים לה. אני לא מכיר סיפור ילדים שמופיע בו אזכור של הפגנה (להוציא ביוגרפיות לילדים על אקטיביסטים/ות). בעיני, חשוב לחשוף ילדים לאפשרות למחות על נושא שקרוב לליבם ומפריע להם, ובהיבט הזה, ספרות דמוקרטית חסרה לי מאוד.

הצעד השני אחרי “הפגנת הנמוכות” הוא כתיבת חיבור על חייה כנמוכה והגשתו למורה. המורה חגית מתרשמת ואומרת לה שיש לה כשרון כתיבה והיא תוכל להיות סופרת. המחמאה משמחת אותה כל כך שאפילו משחק הכדורסל בשיעור התעמלות לא מצליח לדכא אותה. היא מבינה שהדמיון הוא כלי שניתן לנצל לא רק לצורך כתיבה אלא גם כדי לצלוח מצבים לא נעימים, ולכן מגבשת בעצמה פתרון. במקום לעמוד על קצות אצבעותיה בהופעה, היא מדמיינת מה קורה על הבמה. הדמיון שלה הופך את ההופעה למצחיקה ולמהנה, ומשנה לחלוטין את האופן שבו היא חווה את עצמה. ואיך אנחנו יודעים זאת?

באיור שפותח את היצירה, מופיע ציור משפחתי שציירה הגיבורה, ובו שתי האימהות שלה, ואחיה. בציור זה היא מציירת את עצמה גבוהה כמו ג’ירפה, אות לרצון שלה לשנות את עצמה. ואילו האיור שמסיים את היצירה מציג את הציור החדש שלה – שבו כולם בגובה הרגיל שלהם – האימהות שלה, אחיה הגדול, והיא, הנמוכה.

אילנה זפרן ממשיכה ביצירה זו את החזון שמלווה אותה כיוצרת. לצחוק על מה שנדמה כטראגי, לנרמל את מה שנראה לא רגיל. ואכן, זאת לא יצירה על “כמה נחמד שיש שתי אימהות”, וגם לא ספר בנוסח “אם תרצו תוכלו לעשות כל דבר”. זפרן מוותרת על שתי האפשרויות הללו משום שהיא מוכשרת, ומשום שמדובר באפשרויות משעממות שאינן מכבדות ילדים. נמוכונת לא הופכת לשחקנית כדורסל מחוננת, היא נשארת הילדה שהיא – שנונה, בעלת כישרון כתיבה, ויכולת לדמיין, מבלי לעסוק במה שאין.

הספר רואה אור במסגרת סדרת ראשית הקריאה של הוצאת טל מאי, “הספריה שלי”, אחת הסדרות היפות בספרות הילדים העכשווית. ואכן, תלמידי כיתות א’-ב’ ימצאו את הקריאה מהנה ומעצימה (תחושת הסיפוק של ילדים בתקופת ראשית הקריאה מקריאת ספר שלם נותנת להם כוח ורצון להמשיך לקרוא ספרים נוספים). בנוסף, גם ילדי גן בגילאי 4-6 ילכו שבי אחרי הסיפור הקצר והמדויק, שכן גם הם, סובלים בדיוק מאותה הבעיה…

מאת

שי רודין

פרופ' שי רודין, חוקר ומרצה לספרות עברית ולספרות ילדים ונוער

כתיבת תגובה