נופית מחפשת בית מאת רות אורן

נופית מחפשת בית מאת רות אורן. איורים: נועם וינר. ספריית פועלים.

אין ספק שהנישה הספרותית המוזנחת ביותר בתוך ספרות הילדים היא ספרות הפעוטות. מרבית ספרי הפעוטות מסתפקים בהנהרת מילים ומושגים ומוותרים על הצגת עלילה סיפורית כלשהי. במצב זה ספרי הפעוטות הם מעין אוסף כרטיסיות שאין לו קשר ממשי לספרות. לכן ראוי לציין את ספרה החדש של רות אורן נופית מחפשת בית, שהוא ספר פעוטות שאינו רק מציג בפני הילדים מילים חדשות אלא שותל ידע רב בתוך סיפור מעניין וקליט שעוסק בחשופית שבתחילה מחפשת בית, במטרה להידמות לכלל החיות שמקיפות אותה, ובהמשך משלימה עם כך, שלהיות אזרחית העולם כולו זהו מצב נפלא ומספֵק ולכן אין לה סיבה לנסות ולאמץ בתים והתנהגויות של אחרים.

ומה הופך את הספר הזה לספר מצטיין? כמה נקודות.

ראשית, החריזה. מרבית הספרים המחורזים חושפים את חוסר הבקיאות של היוצרים עם מלאכת החריזה, שהינה מלאכה מורכבת. לחרוז נעליים עם ערדליים גם פעוטות יודעים. אולם חריזה מעניינת, מקורית המעמיקה את ההכרות של הילד עם השפה, לא פשוט למצוא. והנה כמה דוגמאות מהסיפור. בתחילת היצירה החשופית אינה מבינה מדוע רק לה אין בית:

"הדוב במאורה ובאורווה סוסים,

הציפור בקן ובדיר כבשים.

הלוויתן בים, הצב בתוך שִריון-

אִמרו, היכן הצדק?

היכן הוא השוויון?!"

 

לאחר שהצפרדע הירקרק מציע לה לבוא ולגור עמו בביצה, היא עונה:

"תודה לך, יצור חביב,

באמת, אתה נדיב,

אך הביצה כה עמוקה,

אני חוששת שאשקע".

 

שנית, נוסף על החריזה המצוינת, הסיפור מכיר לילדים צורות הבעה מגוונות שיעשירו ויגביהו את שפתם. למשל, צורת ההכפלה – “זחלה, זחלה, ואת מי היא פגשה”? וכמו כן במקום המילה השגורה “מאוד”, הסופרת משתמשת במילה “כה”. בסיפור משולבים דיאלוגים קצרים וקולעים בין החשופית לבעלי החיים ולפרחים:

"שלום לך, גברת כלנית.

הו, כמה את חיננית!

האם תואילי בטובך,

להסתירני בחיקך?"

דיאלוג מחורז זה הוא קליט, ועם זאת אינו מוותר על מילת השאלה “האם”, על צורת ההדגשה “הו”, וכן על משלב גבוה (“תואילי בטובך”) שמחליף את ה”תסכימי” המוכר לילדים, שהרי אחד מתפקידיה של ספרות הפעוטות הוא להכיר לילדים מילים נרדפות לאלו המוכרות להם.

שלישית, הסיפור מותיר מרווח להורים ולגננות על מנת שיענו על שאלותיו של הילד וישלימו את הידע החסר לו. ולמשל, החשופית מחליטה שלא לגור על הכלנית ביחד עם הדבורה, ואומרת לכלנית:

"אנא, אל תיקחי ללב,

אני חייבת לסרב...

לחלוק דירה עם הדבורה?

זה ייגמר ודאי ברע".

בנקודה זו המבוגר הקורא את היצירה לילד עוצר כדי לשאול את הילד מדוע החשופית לא רוצה לגור עם הדבורה, וכך נוצרת הזדמנות להסביר אודות עוקצה של הדבורה.

רביעית, בעוד שספרי פעוטות מאוירים, על פי רוב, כך שמודגש רק בעל חיים אחד או עצם (בית, צעצוע) בכל כפולת עמודים, איורי הספר מרהיבים, פרטיהם מרובים, והם חושפים את הילד לאמנות הציור ומאפשרים לו לקרוא את הסיפור באופן עצמאי וללא מבוגר, תהליך שמפתח חשיבה ויכולת לבנות לבד סיפור בעל התחלה, אמצע וסוף.

ונקודה חמישית ואחרונה – הסיפור מספק מפגש עם תבנית הסוף הטוב. החשופית מגיעה לבדה למסקנה שהבית שלה, גם אם אינו מושלם, הוא פה וגם שם, כיוון שביתה הוא כל העולם.

 

והרי לנו מתנה נפלאה לחג החנוכה.

מומלץ מאוד לגילאי 4-2.