אני אפילו לא יודע מהיכן להתחיל. כי כשסיימתי לקרוא את “מי יבוא איתי?” שכתבה רונית רוקאס בפעם הראשונה, חשתי שאין לי מילים. אולי “וואו”. וזאת מילה נוראית לתאר ספר שגורם לנו להחסיר נשימה. שגורם לנו לחוש שיש לנו לב והלב הזה פועם. שמזמין אותנו להסתכל אל תוך עצמנו ועל החיים שלנו.
האלגוריה הקסומה הזאת מתרחשת בגן חיות. גן שהוא פרדוקס: מצד אחד מדובר במקום יפה המשמח את לב המבקרים. מצד שני מסביב לגן קיימת חומה שתוחמת ומגבילה את עולמן של החיות. זו אלגוריה שמדמה את העולם שבו אנו חיים לגן חיות על כל המשתמע – על היפה שבו, הצבעוני והמרהיב, ועל המכוער שבו. ובדומה לגן חיות, גם חיינו לעתים מוקפים בחומות ובגדרות.
הסיפור מתרחש בערב. אפרת דהאן, מאיירת מחוננת ועתירת כישרון, שיודעת לקחת את הקוראים ולהעביר אותם לעולמות אחרים וקסומים, מתארת באיור את דובונת מנופפת לשלום להורים ולילדים שעוזבים את גן החיות. ברגע אחד, הגן שהיה מלא בשמחה ובתנועה, הופך סטטי. דובונת נשארת מאחור. ובקריאה השנייה מובן שהיא גם רוצה לראות מה יש מעבר – כמו בני האדם שיכולים להיכנס ולצאת כרצונם. וכאן טמון גם משל למקומו של הילד בעולם. תמיד מוגבל, המבוגרים מצרים את צעדיו ותוחמים את גבולותיו, והתוצר? מחיקת הסקרנות.
דובונת הולכת לישון עם דובון, אך מתעוררת באמצע הלילה ומפצירה בדובון לבוא איתה ולראות מה מסתתר מעבר לחומה שמקיפה את גן החיות. אבל דובון אינו שותף לסקרנות שהיא חשה ומבטיח – “מחר אני אבוא”, ונרדם. כי התחושה של הסגירות והרצון לראות ולבדוק מה יש מעבר – היא נחלתם של מעטים. רוב האנשים והילדים לא באמת מבקשים להציץ מבעד לחומה. דובונת מחפשת בעלי ברית נוספים שיבואו איתה – הקופיף שמפחד ונשאר בגן החיות עם אמו, הפילון שממשיך לשחק, הזברות שעסוקות באכילה, ואף הנמרים, שאמורים לסמל חוזק וחוסר מורא – אינם מעוניינים להצטרף. כל אחד משועבד לתפקידו ולמקומו. רק מישהי אחת חוברת לדובונת, וזו דווקא מי שמייצגת את סטריאוטיפ הפחדנות – הארנבת. אותה ארנבת שחרחורת, שמנוגדת כביכול לדובונת הלבנה, חוברת אליה. כי הרצון לפרוץ מעבר למגבלות, להרחיב את האופקים, להגשים חלומות – משותף ללבנים ולשחורים, לגדולים ולקטנים כאחד. ודווקא מי שרגילה לחמוק מאיומים היא השותפה המתאימה למסע. האם הן תעבורנה בהצלחה את החומה, למרות המכשולים – על הקוראים והקוראות להחליט. אם כי, באופן אישי, קשה לי לראות כיצד דובונת והארנבת תוותרנה על חלומן ותהפוכנה להיות כמו היתר – מכורים להנאות רגעיות של שינה ומזון ומוותרים על הקסם שטמון בחיים.
אין ספר מתאים מזה לילדינו בפתח השנה החדשה. ספר שמעודד חשיבה מקורית, ספר שקורא לילדים לא לחקות התנהגות מעכבת או עדרית אם הדבר אינו מתאים לרוחם ולהווייתם, ספר שהוא שיר הלל לחופש, כי גם שומר היער – מי שאמור להיות מאיים – עייף וישן ליד אדן החלון (ודומה לאבא מותש יותר מאשר לישות מאיימת), אות לכך שגם הוא לכוד בתוך עולם מצומצם ומאוס. ובכלל – לעתים אנחנו מאצילים על דמות מסוימת את הפחדים שלנו למרות שהיא כלל אינה מאיימת.
וכמובן – אם מקשיבים היטב מוצאים חברים שהופכים להיות שותפים נפלאים לדרך. כי הארנבת אמנם לוחשת, אבל לחישותיה מסתירות חכמה גדולה.
למיותר לציין שאהבתי במיוחד את העובדה שלצד המצ’ואיזם של דובים, פילים ונמרים, ברור שהחוזק והמעוף מוצג אצל שתי החברות הקטנות שמסרבות לחיות חיים קטנים. ג’ו מארץ – מאחורייך.
לגילאי 3-120. סיפור שהוא אושר עילאי.
מי יבוא איתי? כתבה: רונית רוקאס. איירה: אפרת דהאן. הוצאת כנפיים וכתר.
