היום אבא ואני הולכים לעבודה שלו.
יש לי תפקיד –
אני העיניים שלו.
אומרים עליו שהוא עיוור, אבל אני יודעת שהוא רואה,
פשוט לא דרך העיניים.
כך נפתח אחד הספרים היפים שיצאו לאחרונה בישראל שנכתב על ידי הדס ליבוביץ ואויר על ידי נועה פארן – “מטאטאים רוקדים בחורף” (הוצאת צלטנר). וכשאני כותב “יפים” אינני מתכוון רק לתוכן כי אם להפקה המרשימה ולאיורים שהם אמנות מהמעלה הראשונה.
זה סיפור על ראייה אחרת והכוח הטמון בה ומובילה אותו ילדה שאולצה להתבגר בן לילה. האיורים חושפים את הסיטואציה המתוארת עוד לפני שהיא מתוארת בטקסט – אליס הילדה ואביה צועדים. טלאי צהוב על דש מעיליהם. בית הספר בו למדה הילדה סגור בעת. אסור להם לצעוד ברחובות הראשיים בשל החוקים החדשים. “לנו יש רחובות אחרים – צדדיים, אפורים ומשעממים”. מהאיור נשקפת מאפיה שבה מוצגים לחמים ועוגות אולם השלט מסביר ש”יהודים אינם רצויים כאן”.
השניים מגיעים למקום העבודה של האב – בית המלאכה למברשות של אוטו ויידט. במקום הזה – המנותק מהמתחולל בחוץ, החוקים שונים. כאן כמה שערות של מברשת הופכות לציפור מרהיבה. כאן המנהל מזמין את אליס לסיור במפעל שבו מיוצרות מברשות עדינות ורכות אולם גם מטאטאים. וזהו רמז לחברה שמקיפה את אליס – אמנים עדינים ואנשים בעלי מוסר ולב רחב כמו אוטו ויידט, לצד אנשים שאיבדו את צלם האנוש והפכו קשים וחסרי רוך. אוטו ויידט מסביר לאליס שאצלו עובדים אמנים, לא פועלים.
אליס שואלת – “כל האנשים בבית המלאכה שלך הם יהודים?” ואילו הוא עונה – “מה שחשוב הוא שכולנו כאן בני אדם”, תשובה שיש בה התנגדות לראיית הנאצים את האנושות כמחולקת לגזעים ולתתי גזעים, תשובה שמאחדת בין עובדיו למרות השוני הדתי.
הסיור נקטע בעקבות הגעת שוטרים למפעל. ברגע זה חלק מהאנשים, ובהם אליס ואביה, מועברים לארון גדול. וכאן בתוך החושך מתגלה לאליס עולם חדש ומופלא. דמיונה של אליס מעביר אותה לעולם קסום והוא שמאפשר לה לשרוד את האימה והחרדה. ובסיום היום, חוזרים האב ובתו לביתם, והכוכבים מנצנצים אליהם מבעד לעננים.
בסיפור זה מתוודעים הילדים לדמותו של חסיד אומות העולם אוטו ויידט. החושך המוסרי של התקופה פוגש באור גדול – דווקא אורו של בית המלאכה שבו הועסקו חירשים ועיוורים. ויידט עצמו היה לקוי ראייה אולם בסיפור דווקא מי שאינם רואים בעיניהם מתווים דרך של אהבה ותמיכה הדדית.
המשפחתיות בשואה משנה את צורתה, אולם כפי שהבהיר הסופר אהרן אפלפלד ששרד את השואה כילד, “בשואה הייתה גם אהבה”. ולכן הסיפור מסייע לנו להנחיל לדורות הבאים את מורכבותה של השואה – תחושת האיום והחרדה, הרדיפות, התעמולה נגד יהודים, המרחב שהופך ממוכר לזר, ומנגד – אהבת אב לבתו, מסירותו של מעסיק כלפי עובדיו היהודים, וכוחם של דמיון ואמונה כמפתח להישרדות. אליס היא בסך הכל ילדה, אולם דווקא הכלים הילדיים – שמחת החיים והיכולת לחלום מצילים אותה מן ההווה שהיא נקלעה אליו.
בעיני, זהו לא רק “סיפור שואה” אלא יצירת מופת שמתאימה לכל עת. היום יותר מתמיד.
“מטאטאים רוקדים בחורף”. כתבה: הדס ליבוביץ. איירה: נועה פארן. הוצאת צלטנר.
לגילאי: 12-6
