לראות בגובה העיניים מאת עפרה גלברט-אבני

לראות בגובה העיניים. כתבה: עפרה גלברט-אבני. איורים: נורית צרפתי. הקיבוץ המאוחד.

%d7%9c%d7%a8%d7%90%d7%95%d7%aa-%d7%91%d7%92%d7%95%d7%91%d7%94-%d7%94%d7%a2%d7%99%d7%a0%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%9b%d7%a8%d7%99%d7%9b%d7%94

 

 

"בהתחלה רק הכנתי לנו ארוחות קלות, גם לאמא. אחר כך ראיתי שהבלגן בבית גדל, כל הזמן חיפשנו דברים ולא מצאנו, אז התחלתי לסדר קצת. כשראיתי שעוד מעט לא יהיה לנו מה ללבוש, אספתי את הבגדים המלוכלכים שלנו ועשיתי מכונה. אחר כך חיטטתי בארנק של אמא, הוצאתי כסף, עשיתי רשימה לסופר והלכתי לקניות. וכל הזמן ניסיתי להוציא מאמא איזו מילה, התחננתי שתענה לי, אמרתי לה שאבא בטח יתקשר כשהוא יירגע קצת" (עמ' 10)

 

ילד הורי. מושג אוקסימורוני המעלה תמונה כואבת של היפוך תפקידים. הילד, שאמור “להיות ילד” וליהנות מעולם נטול דאגות עד כמה שניתן, הופך להורה, ולמעשה עוזב את העולם הילדי ונוטל על עצמו מטלות הוריות. הילד ההורי למעשה מוותר על ילדותו מתוך הכרח וכן ועל הפריבילגיות המוצעות לו לנוכח גילו הצעיר, ומציג חוסר תואם בין גיל כרונולוגי לבין התפתחות רגשית ונפשית. במרכז ספרה החדש של עפרה גלברט-אבני, לראות בגובה העיניים, מתוארת גאיה, נערה בת שתיים עשרה, שנקלעת למציאות מורכבת. אביה עוזב את הבית ואמה לוקה בדיכאון, מסתגרת בחדרה ומפסיקה לתפקד. בין רגע הופכת גאיה מילדה למבוגרת. עליה לטפל באחיה הקטן יהלי, באמה המסרבת לקום מן המיטה, בחיות המחמד המשפחתיות ובעצמה. היא נאלצת לבצע את מלאכות ניהול הבית – קטנות כגדולות – ומנסה ככל יכולתה לתפקד בשתי הספרות, זו הביתית, שהיא עומדת בראשה בעל כורחה, וזו הבית ספרית, שכן היא עדיין תלמידה בעלת סדר יום “רגיל” – לימודים, חוגים, שיעורי בית. בהמשך, היא מגלה כי סיבת עזיבתו של אביה נעוצה בהתמכרותו להימורים, והאב חוזר אל בית הסבים במסגרת מעצר בית וממתין למשפט לאור החובות הרבים שצבר. בנקודה זו היא מבינה מדוע עזב האב, שכן הוריה לא שוחחו איתה על סיבת פרידתם, היא מחברת בין התנהגותו המרוחקת כלפיה לבין התמכרותו וכמו כן נאלצת לארגן מחדש את רגשותיה כלפי האב כשברקע פועלים בה שני כוחות – כעס לצד תקווה שאביה יכיר בהתמכרותו ויטפל בה.

ייחודה של גלברט-אבני ככותבת לילדים ולנוער נעוץ ביכולתה למדל עולם המוצג בסיפור על מלאותו. לכן אין לפנינו כתיבה נובליסטית (מלשון נובלה, הממוקדת בגיבור אחד ומתאפיינת בדחיסות עלילתית) אלא כתיבה רומניסטית (מלשון רומן) המאפיינת את הגיבור הנטוע בחברה בה הוא חי, על כלל מאפייניה. הסיפור אמנם מתמקד בגיבורה ובמשבר אליו נקלעה, אולם אינו מסתפק בתיאור רגשות ואינו מגביל עצמו לתיאור עולמה הפנימי של גאיה. כבספריה הקודמים, גם בספרה החדש מתעכבת גלברט-אבני על דמויות משנה רבות שמתפקדות בחייה של גאיה וכך נפרשת תמונת חיים מרובת שכבות. הוריה של גאיה מתוארים על לקותם, אולם התיאור משלב אהבה, חמלה וביקורת ומזכיר שהורים מתוקף אנושיותם חווים משברים וקשיים אישיים ואינם ממוקדים רק בגידול ילדיהם. הסביבה המשפחתית מתוארת בדקדקנות – הסב החולה המטופל על ידי הסבתא שמסרבת לשלחו למוסד או להיעזר בעזרה חיצונית. הדוד קל הדעת שאינו מסוגל לסייע לגאיה אולם מנסה בכלים ילדותיים לשמח אותה ולהסיח את דעתה מצרותיה, שכן גם הוא בילדותו חי עם אם שנוטה לדיכאונות. חברתה הקרובה מאיה אותה היא משתפת במצבה. ארז, נער עיוור משכבתה שהיא מתוודעת אליו והופך לחברה הקרוב. בת שבע, חברתה של אמה, ניצולת שואה המסייעת לה לטפל באם. איציק, שכן עיוור שהיא נוהגת לשוחח עמו. סבתה מצד אמה שסבלה בעברה מדיכאון ובשלב מסוים חוזרת לתפקד כאם ומסייעת לבתה לצלוח את המשבר. פנורמת דמויות זו נדירה בספרות הילדים שמרביתה ממוקדת-גיבור והיא האחראית למלאותו של העולם הנשקף מבעד לדפי הספר. השדרים של גלברט-אבני עולים דווקא מתוך ההתמקדות בדמויות הרבות. שדר מרכזי עוסק בפנייה לעזרה. אמנם משפחתה של גאיה מכזיבה אותה, בייחוד בשבועות הראשונים לדיכאונה של האם, אולם היא מוצאת כתובות אחרות לשתפן במצב – מאיה, ארז, איציק ובת שבע. נדמה כי הוויתור על תחושת הבושה או על אווירת הסודיות שילדים רבים חשים לנוכח קריסת המשפחה או מחלתו של הורה הוא הצהרה חשובה של גאיה ושל גלברט-אבני, לפיה אל לילדים להתבייש גם כאשר משפחתם אינה מתפקדת וכן כי חשוב לשתף את הסובבים במצוקות ולא לעסוק בהסתרתן.

בכתיבתה של עפרה גלברט-אבני לא אחת ילדים מתגלים כבוגרים יותר ממבוגרים ומכאן עולה אפשרות חבירתם למבוגרים אחרים. חברויות אלו מעצימות הן את הילד והן את המבוגר והן בולטות ביצירות המכוערים של דניאל, החיים שלי, דוט. קום וקירות שלא רואים. כניסתם של מבוגרים שונים לעולמה של גאיה וחשיפתה למגוון סיפורי חיים מורכבים, מסייעות לה להתמודד עם המשבר אליו נקלעה ומחזקות אותה. סיפור ההינצלות של בת שבע בתקופת השואה הוא סיפור אופטימי על חוזק, על ראיית החיובי שבחיים, ועל בנייה מתוך הרס. סיפורו של איציק שהתעוור בגיל מבוגר הופך לאנלוגיה לסיפורה של גאיה שכן הוא מלמד אותה שניתן להסתגל למצבים קשים ולתפקד אחרת ממה שהורגלנו בו. נדמה כי התנועה המרכזית ברומן היא תנועה שמתוך הגיבור וחוצה לו, היינו, גאיה אינה מתוארת על רקע ההצפה הרגשית שהיא חווה אלא על רקע הפעולות שהיא מבצעת והאנשים עמם היא באה במגע. דרך תיאורית זו מדגישה את עולמו של הילד ההורי, שנאלץ לבצע מטלות רבות ואין לו פנאי להתבוננות פנימית ממושכת, והיא גם מהווה פתרון למצב, שכן גאיה בוחרת בפעולות על פני ההתבוססות ברחמים עצמיים ומנסה ככל יכולתה לסייע לאמה ולטפל באחיה הקטן. המשבר המשפחתי מתואר כמעין טקס חניכה שבמסגרתו גאיה נאלצת להפסיק להיות ילדה לתקופה מסוימת, ומכאן שמדובר באירוע אמביוולנטי – קשה מחד גיסא, מעצים ומבגר, מאידך גיסא.

בנקודה זו יש לציין את מוטיב העיוורון המלווה את הרומן. במישור הגלוי, מתוארת התרקמותה של חברות בין גאיה הרואה לארז העיוור, החושף אותה בהדרגה לעולמם של עיוורים. במישור הסמוי עולה השאלה מיהו העיוור האמיתי, שכן המבוגרים מתגלים שוב ושוב במהלך הרומן כעיוורים למציאות הסובבת אותם. הדוד איתן רואה שהאם בדיכאון ומתייחס למצב בבדיחות הדעת. האב עיוור להתמכרותו ומחמיר את מצבו. גם שתי הסבתות ספונות בעולמן בשבועות הראשונים לדיכאון האם ולכן גאיה נותרת לבד בהתמודדותה, ללא כל מבוגר אחראי. מול המבוגרים מתגלים הילדים בתושיותם, באנושיותם, וביכולת ההכלה שלהם – את בעיותיהם ואת זולתם. ראויה לציון האפיזודה שבה גאיה מתייצבת באומץ מול כיתתה, לאחר שדבר מעצרו של אביה התגלה והפך לסיפור רכילותי. הדבר מתגלה כיוון שאביה של עלמה, בת כיתתה של גאיה, הוא שוטר. חוסר מקצועיותו של האב השוטר, שהסגיר פרט כה רגיש מובא כהנגדה לבגרותה של גאיה, העומדת מול כיתתה ומספרת את סיפורה ואף מזכה את אביה מהפשעים שיוחסו לו. וכאן אנו שוב רואים כיצד היצירה חותרת תחת התפיסה לפיה על ילדים להתבייש בקשיים אליהם נקלעים הוריהם.

אחת ממטרותיו העיקריות של רומן היא לתאר אמת קיומית מסוימת הנוגעת לחברה בה הוא מתמקד. שני מוסדות מרכזיים שנוכחים ביתר שאת בחברה הישראלית מאותגרים ברומן – מוסד המשפחה ומוסד החברות. באופן חתרני, מתוארת המשפחה דווקא כמשפחה שאינה מתפקדת, דבר שמאלץ את גאיה לנכס לעצמה תפקידים לא-לה, אולם מוסד החברות שב ומוכיח לגאיה שאנשים טובים אכן נמצאים באמצע הדרך ולכן היא לא לבדה.

זוהי פסגת יצירתה של עפרה גלברט-אבני, סופרת עטורת פרסים, שזכתה בעבר בפרסים שונים דוגמת פרס יאנוש קורצ’אק, פרס זאב ופרס ראש הממשלה ע”ש לוי אשכול, ועתידה לזכות בפרסים נוספים בעקבות כתיבתו של רומן מפעים זה, שגורם לנו לראות ילדים כשווי ערך למבוגרים – בבינתם, בבגרותם ובאצילותם.

לגילאי: 9-14

 

מאת

שי רודין

פרופ' שי רודין, חוקר ומרצה לספרות עברית ולספרות ילדים ונוער

כתיבת תגובה