כשהייתי הכי מאושרת. כתבה: רוסה לגרקרנץ. איורים: אוה אריקסון. תרגמה: דנה כספי. הוצאת ידיעות אחרונות / טל מאי
ספר שלישי בסדרת ראשית הקריאה העוקבת אחר חייה של דוני (קדמו לו החיים המאושרים שלי והלב שלי קופץ וצוחק) הוא הזדמנות נאותה לחשוב מחדש על סדרות ספרותיות לילדים. ז’אנר זה מנקז אליו ביקורת רבה. הטענות הנפוצות הן שסדרות לילדים נכתבות משיקולים מסחריים ולמעשה משעתקות הצלחה על חשבון איכות אסתטית. מכאן גם שיוכן המידי של סדרות ספרותיות לספֵרת הספרות הפופולארית.
אם נבחן את הרומן כשהייתי הכי מאושרת, על רקע שני הספרים שקדמו לו, נבחין במעלותיה של סדרה ספרותית כתובה היטב. המפגש עם דוני מתבצע ביצירה לקראת סיום הלימודים בכיתה א’. מספר הדמויות בכרך השלישי נותר מצומצם: אביה של דוני ,חברתה הטובה אלה-פרידה המתגוררת הרחק ממנה, וכן סבה, סבתה ובן דודה. הבחירה למקד את המבט בדמויות מועטות חותרת תחת מוסכמה רווחת של סדרות ספרותיות שנוטות להרחיב את מספר הדמויות המאיישות את עלילת היסוד מכרך לכרך במטרה להבנות עלילה מפותלת ומותחת. מספרן המועט של הדמויות נובע כפי הנראה מתוך שאיפה להעמיק את ההכרות עם הדמות המרכזית ועם עולמה, וכמו כן, הוא תוצר של חתירה לתיאור מימטי של חייו של ילד בן שש. אין בסדרה הרפתקאות אלא נאמנות מוחלטת לשגרת יומו של ילד בן שש, הכוללת לימודים בבית הספר, מגעים חברתיים מוגבלים וחיים משפחתיים. במקרה של דוני – משפחתה כוללת את אביה (שכן אמה נפטרה עוד בטרם תחילתו של ההווה הסיפורי), בעלי החיים אותם היא מגדלת (חתול ושרקנים) וכן את סבה, סבתה ובן דודה. אלו האחרונים מאיישים תפקיד חשוב בכרך השלישי שכן לאור תאונת הדרכים של אביה ואשפוזו עוברת דוני לבית סביה. בעוד הקורא מתוודע לדמותה של דוני כשסוגיית יתמותה היא עובדה מוגמרת, הרי שפרשת פציעתו של האב בתאונה מטלטלת את עולמה הפנימי. עם זאת האושר ממשיך להוות את המוטיב המרכזי בסדרה. אל מול הכאב לנוכח אשפוז האב בוחנים דוני והקוראים את הנקודות המאושרות בחייה – משפחתה התומכת, חברותה עם אלה-פרידה, שמלתה החדשה, ריח הפריחה, האפשרות לסייע לשכן קשיש ולטייל עם כלבו, היכולת לגמול למורתה האהובה עם ספר שכתבה וההמתנה לחופשת הקיץ המבטיחה. החתירה לאושר מנחה את דוני לכל אורך הרומן. מציאת הנקודות שבהן היא הייתה מאושרת הופכת לתזכורת מתמדת לכך שהחיים טומנים בחובם עצב ושמחה, נקודות שפל לצד רגעי אושר. אושרה של דוני אינו חד ממדי ואינו מושג באמצעים חומריים. כשהיא צריכה להחליט איזו שמלה תקנה מבין השתיים שהיא אוהבת, אנדנדינו פשוט מסייע לה. לעומת זאת זיכרונותיה מן התקופה בה אלה-פרידה למדה בכיתתה, טיולה בשדה המאפשר לה להריח פרחים והדהוד מילות האהבה של אביה – הם הממלאים אותה באושר והופכים לחומר שממנו היא רוקחת את ספרה. מתוך חתירתה של דוני לאושר עולה שדר מורכב וחשוב: אושר אינו מונח לפתחו של אדם ועל כן שומה עליו לתור אחריו. החתירה לאושר היא לפני הכול עניין תודעתי: דוני מאלצת את עצמה, גם ברגעים קשים, לחשוב על אותן נקודות בחייה שמילאו אותה באושר. נקודות אלו שזורות בסיפור כנסיגות אקספוזיציוניות, קרי, פרטים שונים מן העבר שמועלים ומוזכרים בעת הצורך. ולמשל – אחרי שוויקי ומיקה רודפות אחריה וגורמות לה למעוד, היא נזכרת ביום שבו סוזי התחפשה לפרה. וכאשר היא נוגעת בתנוכי אוזניה ומרגישה את עגיליה, שוב היא נמלאת אושר, עדות להתגברותה על הפחד מפני ניקוב חורים באוזניים.
אמנותה של לגרקרנץ משלבת דחיסות ואיפוק בתיאור אפיזודות נפשיות מורכבות. התיאור הקצר מקיף עולם רגשי טעון אולם ללא פאתוס וללא ניתוח עצמי:
בימים שאלה-פרידה למדה בכיתה של דוני, הכול היה כיף, חוץ מפעם אחת – כשכולם התבקשו לצייר את אמא שלהם. דוני לא זוכרת הרבה מהשנים שבהן הייתה לה אמא. היא הייתה קטנה כל כך. בעצם היא זוכרת רק שסיפרו לה שאמא שלה מתה. אבא שלה בכה. כמה שנים אחר כך הוא סיפר לה מה היו מילותיה האחרונות של אמא שלה: ‘תמסור דרישת שלום ממני, במיוחד לדוני’, ביקשה ממנו. כמה טוב לדעת שזה מה שאמרה. כשהתבקשו לצייר את אמא שלהם, הרשו לדוני לצייר במקום זה את אבא שלה (עמ’ 34).
ובהמשך, מציינת המספרת: דוני היא ילדה מאושרת, באמת מאושרת, אבל לא כל הזמן. על הפעמים שבהן לא הייתה מאושרת היא מעדיפה לא לחשוב. היא מנסה לדלג עליהן” (עמ’ 37), ואכן, זהו המוטו של סדרת ראשית הקריאה הטובה ביותר שנראתה במחוזותינו. חרף הסיבות לאי האושר, יש לדלג ולחתור למצוא את האושר, להאיר את הזרקור על הנקודות המשמחות וגם בשעת משבר לבחון את העולם על דבשו שמתקיים לצד עוקצו.
אין תיאור הולם יותר לספר כשהייתי הכי מאושרת, מלבד זה: ספר שיעניק לקוראיו שעה צרופה של אושר.
לגילאי: שש ועד מאה ועשרים.
