ככה-ככה, זוזי שמש. כתבה: דפנה בן-צבי. איורים: עפרה עמית. הוצאת הקיבוץ המאוחד.
לאחר המתנה ארוכה בת שבע שנים יוצא לאור ספר ההמשך לזוזי שמש – ככה-ככה, זוזי שמש. בספר הראשון תוארו קורותיהן של זוזי החתולה העצלה ושמש הכלבה הפעלתנית, זוג חברות החיות יחדיו בקצה העיר. הדגש שהושם בספר זה היה על יופייה של מערכת יחסים אוהבת המורכבת משתי ישויות השונות בתכלית זו מזו, ועם זאת, ברגע שבו שמש הכלבה נזקקה לעזרתה של זוזי העצלה בשעת סערה, זו נרתמה ו”ויתרה” על אהבתה המרכזית – שינה – לטובת הצלת חברתה. בספר השני פוגשות זוזי ושמש בכלבה בודדה ששמה ככה. טכניקת השיום מאפשרת לקוראים להבין צדדים מסוימים באישיותה של הדמות לאחר שהתוודעו לשמה, ואכן, ככה חיה חיים שבין לבין, מצויה בעמדת השלמה עם בדידותה וממתינה לנס.
ככה נמצאת לבד בביתה, מסוגרת ומפוחדת, ומספרת שבעבר היה לה חבר בשם מיקי, אך זה עזב לקוטב הצפוני. ניתן לקבל תשובה זו כפשוטה, אולם אלגוריות משתמשות לא אחת במסכות שמטרתן לעמעם תֵמות מורכבות בהיבט הפסיכולוגי. עזיבתו של מיקי יכולה להתפרש גם כנובעת ממותו, או לנוכח סיום הקשר עמה, ולכן ככה שרויה באבל (דבר המקבל חיזוק באמצעות צבעה השחור). שתי החברות נחושות להחזיר את שמחת החיים לככה, והן משחקות איתה בביתה ומזמינות אותה למסיבת יום ההולדת של זוזי. ככה שרויה בהתלבטות האם ללכת למסיבה, שכן היא התנתקה מן המעגלים החברתיים וחוששת לחזור אליהם.
היא התלבשה, ענדה סיכה לשיער
והתכוונה לצאת לפני שיהיה מאוחר.
אבל בדלת נעצרה.
“מה יהיה אם לא אתיידד עם אף אחד
וכל הזמן אעמוד בצד?” נבהלה.
“מה יהיה אם האוכל לא יהיה לי טעים,
אם ארצה הביתה אבל לא יהיה לי נעים?”
היא פחדה שתרצה לדבר אבל לא ייצא לה קול,
שמרוב התרגשות הרגליים שלה ירעדו והיא תיפול.
לא-לא-לא, אני לא הולכת, הכי טוב שאחזור לישון” (עמ’ 27).
הפחד מדחייה משתק אותה ועל כן שמש אינה מחכה שככה תבוא למסיבה מיוזמתה ומגיעה לביתה לאסוף אותה. כבר בדרך לביתן של זוזי ושמש חוזרת ככה ומגלה “כמה כיף בחוץ”. בבית, במסיבה, לאט לאט, משיבה לעצמה ככה את היכולת להתמזג עם האנשים סביבה ולהיות חלק מאירוע חברתי. היא שרה בתחילה בקול חלש, בהדרגה משחקת עם חבריה החדשים, ובשיאה של המסיבה מקריאה לזוזי את שיר יום ההולדת שכתבה עבורה. השיר מאפשר לככה להשמיע את קולה ולהפסיק לחשוש מדיבור בפני קהל או מעצם ההימצאות מחוץ לביתה. היא מתעמתת בהצלחה עם חרדותיה וממחישה, כי לאחר תקופת סגירות ממושכת, היא מצליחה ליצור יצירת אמנות שמסכמת את המעבר שחוותה מחיים של “ככה-ככה” שבהם “לא היה לי שמח, גם לא עצוב, סתם הרגשתי שכלום לא חשוב”, לחיים הטומנים בחובם שמחה, יצירה ורצון לתת דבר מה מעצמה לאחר. הפגישה המקרית עם זוזי ושמש, שתי חברות שחשות אחריות גם ביחס לישות אחרת ובודדה, שסיגלה לעצמה אדישות הפוגעת בה, משנה את חייה של ככה ומשיבה אותה אל חיק החברה.
זהו ספר חשוב מאין כמוהו לילדים הסובלים מחרדה חברתית או מביישנות קיצונית, או לילדים שחברם היחיד עבר דירה או עזב מסיבה כלשהי. יופיו מעניק כוח ותקווה ומעודד לנסות שוב להשתלב וליזום מגעים חברתיים. בד בבד הוא קורא לאלו שמצאו חבר נפש לסייע לאחרים השרויים בבדידות. כתיבתה העמוקה ומלאת הרגש של דפנה בן צבי חוברת לאיוריה המפעימים של עפרה עמית ורק נותר לקוות שלא נמתין שבע שנים נוספות עד להוצאתו של הספר הבא בסדרה.
מגיל: 5
