ידי הזהב של קלואי. כתבה: קלי דיפוצ’יו. איורים: הת’ר רוס. תרגום: רונית רוקאס. ידיעות אחרונות / טל מאי. מנוקד.
שמו של הסיפור ידי הזהב של קלואי עלול להטעות ולנטוע בקוראו תחושה, לפיה מדובר ביצירה המקדמת שבירה של נורמות והתנהגויות מגדריות “נשיות” ביחס לילדה. עם זאת, כבר בפתיחה מובהר כי “קלואי לא כל כך טובה בספורט, היא לא משתגעת על משחקי מחשב. פעם היא השתתפה בחוג בלט ונראתה כמו גמל על סקטים”. שלילוֹת אלו אינן באות רק על מנת לאפיין את קלואי ולציין באילו תחומים היא אינה מצטיינת. יש בהן גם כדי להאיר את האפשרויות שתרבות הילד המודרנית מספקת לילד: עיסוק בספורט, במחשבים או בחוגים שונים, סטריאוטיפיים יותר או פחות, דוגמת בלט (לילדות).
האיורים המצוינים מדגישים בכל אחת מן האפשרויות שקלואי שוללת, מניין נובעת השלילה: בשעת משחק כדורגל, בעוד יתר הבנות עסוקות במרדף אחר כדור, בצעקות ובקריאות, קלואי עוצרת להתרשם מיופיו של פרפר הנח על עלה. את משחק המחשב היא דוחה לאור תחושת האימה שהוא מעורר בה (ובכלבהּ ברט), ונוכח היצרים האלימים שהוא מעורר בחברתה למשחק. מוטיב התחרות, המלווה את היצירה לכל אורכה, מיובא גם אל חוג הבלט. קלואי נראית אחרת מיתר הבנות: גבוהה פחות, גמלונית מעט, שוקלת קצת יותר, ואינה מוכנה ללבוש מדים (גם אם אלו בגדי בלט) המוחקים את ייחודה והופכים אותה לחלק מ”פס הייצור הילדי”. היא רוקדת עם החותלות, הגרביונים והחצאית, שבהמשך יובן, כי היא זו שתפרה אותם; שכן ידי הזהב של קלואי, הוא בראש ובראשונה, סיפור ארס-פואטי נפלא לגיל הרך. קלואי “טובה מאוד ביצירה”, מעצבת בגדים, תופרת, ומיפה את העולם בזכות יצירותיה.
המשבר שמופיע בסיפור נוגע לקניית מתנת יום הולדת לחברתה הטובה, אמה. היא יודעת שאמה תשמח אם תקנה לה בובה, ועל כן מתכוונת לקנות לה את “ויולט – בובת הפרחים”, אולם לני, ילדה נוספת המתפקדת ביצירה כאנטי-תזה לקלואי, פוגשת אותה בחנות ומבהירה לה, שהיא זו שתקנה את הבובה ויולט. קלואי, כדרכה, אינה מתעמתת עם לני, ומציינת: “אני אכין לה משהו מיוחד שאי אפשר אפילו לקנות בחנות”. לני נדהמת מהצהרה זו, שכן היא מייצגת את דור ילדי המותגים, שאינו מודע ליכולתו ליצור משהו בעצמו במקום לקנות, ושאינו מעריך אמנות שכן שוויה אינה נמדד, על פי רוב, בכסף, בעיקר כשמדובר באמנות ילדית, כזו שעולם המבוגרים נוהג בה בביטול.
קלואי חווה משבר יצירתי שכן היא לא מצליחה למצוא מתנה יצירתית שתתחרה בבובה ויולט. היא צובעת את עצמה בנקודות כחולות, וכך יש לה מעין “אליבי” שלא להגיע למסיבת יום ההולדת בדמות מחלת אבעבועות רוח. אולם היא מתחרטת, ואת הלילה היא מקדישה לעיצוב שמלה, לתפירתה, כאשר היא שרויה במתח ומקווה שחברתה אמה תאהב את מתנתה. סיטואציות מקבילות בספרות ילדים לגיל הרך נוטות להזמין “פתרון נִסי”, אולם קלואי מוצאת את הפתרון לבעיה בתוך תוכה: הכוח היצירתי שלה, יכולתה לדמיין ולהפוך תכנית למעשה אמנות של ממש – אלו מחלצים אותה מן המשבר. בדומה לשירו הארס-פואטי של ביאליק “לא זכיתי באור מן ההפקר” (תרס”ב), שבו ביאליק משווה את פעולת כתיבת השיר לחציבה מן הסלע, קלואי ממחישה לקוראים, כי תהליך היצירה אינו מתרחש רק בתודעתו של האמן, אלא מלווה בעבודה קשה ובהקרבה. ייאמר לזכות הוריה, שהם מאפשרים לה ליצור את המתנה, ולא כופים עליה את הסדר ההגמוני – היינו, ללכת לישון. הישארותה ערה עד שעה מאוחרת, היא חתרנית וחינוכית גם יחד: חותרת תחת שגרת יומו של הילד, אולם מאפשרת לקלואי לממש את תכניתה האמנותית ולהגיע למסיבה עם מתנה ייחודית.
בדרך אל מסיבת יום ההולדת הראוותנית של חברתה אמה, בה הילדים רוכבים על סוס פוני, לני (הנעולה נעלי עקב וחמושה במשקפי שמש) נופלת, ושמלת הבובה נקרעת ומתלכלכת בבוץ. קלואי, שיכלה לחגוג את ניצחונה, פותרת את הבעיה, ומלבישה את ויולט הבובה בשמלה שעיצבה ותפרה בעצמה. לני מתפעלת מכך שקלואי הכינה את השמלה בעצמה, והאשרור החיצוני נוטע בקלואי גאווה: עיניה נוצצות כמו יהלומים והיא מספרת שסבתה לימדה אותה לתפור. שהרי האמן נזקק להערכת (ולאהבת) קהלו, ואמנות מזמנת תקשורת בין האמן לסביבה, ואינה נותרת בדלת אמות. כמו כן כאמור, קלואי, מהווה אנטי-תזה ללני. היא פותרת קונפליקטים כשהיא מפגינה איפוק (בחנות) וגדלות נפש (בדרך למסיבה). משום שהיא ממוקדת בטובתה של אמה חברתה הטובה, היא לא תניח לבובה ויולט להישאר לבושה בשמלה מלאת בוץ, אלא תתעלה מעל יצר הנקמנות שלה (או השמחה לאיד), ותפעל באופן שיקדם את אושרה של אמה, למרות עוינותה של לני. ניצחונה של קלואי מומחש באיור המסכם את הסיפור, שבו אמה מחבקת את קלואי, בעוד לני הרוטנת-תמיד, רוכבת על הפוני, מופרשת מחברת הילדות. כאן אנו מגיעים אל השדר המרכזי של הסיפור, המבקר את התרבות הקפיטליסטית ואת מוצריה השונים (כולל חוגים לילדים שבהם נאמר להם מה לעשות, או מטמיעים בהם ערכים הגמוניים דורסניים), וממחיש, כי האושר מצוי דווקא ביכולת ליצור ובתקשורת הבלתי אמצעית. הילדה שכל מאווייה נתונים למותגים, מאופיינת בהבעות פנים זועפות ובחוסר שביעות רצון כללי. ואילו קלואי מוצאת את האיזון הנכון שבין היותה לבד, עם מחשבותיה ויצירותיה, וביחד, עם חברה שהיא דואגת לה ומפגינה לאור החברות עמה, אלטרואיזם. זהו אינו סיפור על ילדה “גברית”, אלא על ילדה-אמנית, העושה את צעדיה הראשונים בעולם שבו אמנות הפכה מוקצה. האמנות במקרה זה קשורה לעיצוב, ליצירה ולתפירה – נישות המזוהות עם ילדוֹת אולם כמשחקות בהן ולא כיוצרות אותן.
מה שמצטייר במבט ראשון כסיפור תמים, מלמד את הנמענים והנמענות שיעור חשוב בפתרון קונפליקטים ובמוסריות. קלואי דוחה את המסרים האלימים של התרבות הקפיטליסטית (תחרותיות, רזון, סגידה למותגים, התנשאות, הפיכת מסיבה משפחתית וחברית לקרקס ראוותני) ובוחרת בערכים אחרים, של נאמנות לעצמה ולחברתהּ הקרובה. בהחלט הצעה מעניינת בעידן המאותת לילד כי אושרו תלוי בחפצים המקיפים אותו.
מגיל: 4
