הסיפור של פצפונת מאת נטלי בלהסן

“הסיפור של פצפונת” מאת נטלי בלהסן. איורים: אפרת דהאן. הוצאת כתר וכנפיים.

מעשה בפצפונת שנמאס לה לשמוע סיפורים של אחרים. עד שהסיפור מגיע אליה, חלקים שונים אובדים ממנו. ולכן היא יוצאת למסע שמאפשר לה לחוות חוויות חדשות שאחריהן יש לה סיפורים משלה להשמיע.

זוהי אלגוריה חשובה ומעניינת בעיקר משום שהיא אינה מפורשת. לכאורה מדובר בבבושקה ובבובות הקטנות שמרכיבות אותה. פצפונת היא הקטנה ביותר: “עד שהסיפור הגיע לפצפונת, הוא כבר היה שבור לגמרי; סיפור על ענבים נשמע כמו סיפור על ארנבים, סיפור על מטריה נשמע כמו סיפור על פטריה, וסיפור על כלב שחור – כמו סיפור על גרב עם חור. פצפונת לא אהבה להיות האחרונה בשרשרת הלחישות, וזו היתה בעיה לא פצפונת בכלל”.

בסיפור ישנה קריאה לצאת למסע למי שחושש ממנו. ילדים שלעתים אינם מעיזים לספר סיפור בעצמם או לענות על שאלות ונותנים לאחרים לענות בשבילם. ילדים שחוששים משינויים והמסע של פצפונת מעניק להם גישה לדמות שהחליטה לשנות מצב לא רצוי, למרות החשש מן היציאה למסע ומשינוי השגרה.

בהיבט החברתי הסיפור מצליח ללכוד את המורכבות החברתית והמשפחתית בה נתון הילד. צעיר מהאחרים ומחוסר ניסיון, אולם גם סקרן ורוצה להתוות דרך משלו. אחת הסיבות שפצפונת רוצה ליצור סיפורים משלה, היא שהסיפורים של הגדולות ממנה פחות מובנים לה. היציאה למסע מאיימת על הבבושקות הגדולות אולם השיבה ממנו מלמדת כי למידה והיבדלות אינן טומנות בחובן פירוק אלא להפך – הן רק מחברות יותר את בני המשפחה או את קבוצת השווים. כמובן שברובד נוסף ניתן לקרוא את הסיפור כסיפור על התחלות, וביתר דיוק – סיפור על מעבר לגן. פצפונת חוברת לילדה נגה, ומכירה לעומק את גן הילדים – הסיפורים, המשחקים, הגיוון בין הילדים השונים (וכמה נפלא שהאיורים מציגים ילדים בכל הצבעים ומאפשרים את הרחבת מנעד ייצוג הילדים בספרות), וההצגה של הגן כמקום שמזמן הרפתקאות הופכת אותו למזמין ומנטרלת חרדות.

האיורים עוצרי הנשימה של המאיירת המחוננת אפרת דהאן מאפשרים גם קריאה עצמאית של הסיפור, דרך הציורים השונים. הם מאפשרים לנו כקוראים לצעוד בשביל הקסום של לידתה המחודשת של פצפונת – כמי ששייכת לאחרים אולם גם לעצמה. מי שאוהבת את משפחתה ואת חברותיה, אולם גם נבדלת מהן. מי שלעתים כועסת על בנות משפחתה, אולם מיד מגלה, שאהבתן גדולה והן אף לומדות ממנה, רמז חשוב לכך שילדים מלמדים אותנו המבוגרים לא מעט, ולא רק אנחנו משמשים כמחנכים.

לגילאי 3-6.

מאת

שי רודין

פרופ' שי רודין, חוקר ומרצה לספרות עברית ולספרות ילדים ונוער

כתיבת תגובה