הלב שלי קופץ וצוחק מאת רוסה לגרקרנץ. איורים: אוה אריקסון. תרגום: דנה כספי. הוצאת ידיעות אחרונות/טל-מאי.
הלב שלי קופץ וצוחק הוא ספר ההמשך לרומן ראשית הקריאה החיים המאושרים שלי. רוסה לגרקרנץ מתגלה כקוסמת, לא פחות מאשר כסופרת מחוננת; שכן הלב שלי קופץ וצוחק הוא פלא ספרותי. ספר שלא ניתן להפסיק לקרוא בו וזאת תוך שימוש מושכל במשפטים קצרים ובתיאורי פעולות הבאים להחליף תיאורים גדושים ומשפטי חיווי. המסירה התמציתית מעוררת בקוראים רגשות עזים ביחס לדמות ולחוויותיה, והופכת את הסדרה לחשובה במיוחד בכל הנוגע לחשיפת העולם הבית ספרי בפני ילדי כיתות א’ וב’, והוריהם.
אחד האתגרים המשמעותיים של רומן ראשית קריאה, הוא להיות מותאם לרמה האוריינית של ילדי כיתות א’-ג’, ומנגד, לא להסתפק בתיאורים שטחיים ובעלילות בלתי מורכבות שהקושי הלשוני “קורץ” לעברם. רומן ראשית הקריאה הוא גשר חשוב שאם פוסעים עליו בבטחה, הופכים הילדים לקוראים מיומנים המסוגלים להתמודד עם טקסטים ארוכים ומורכבים. במקרים רבים זהו רומן ראשית הקריאה שיקבע האם הילד יהפוך למבוגר קורא, או לא.
לגרקרנץ חוזרת בספר זה אל דוני, ילדה שממציאה סופים חדשים לכל הסיפורים העצובים. אפיון זה מלמד על אופטימיות, אולם הוא גם מרמז על הצורך של ילדים להתמודד עם קשיים שונים כבר בשלבים מוקדמים בחייהם. במקרה של דוני, היצירה מעלה שורה של קשיים עמם היא מתמודדת, מבלי לנקוט טון פסיכולוגיסטי. ראשית, עליה להתמודד עם המרחק מחברתה הטובה אלה-פרידה, שגרה בעיר אחרת. שנית, בספר זה חווה דוני התנהגות בריונית מצד שתי בנות מכיתתה, ואקט בלתי מוכר זה מאלץ אותה להתמודד עמו בדרכים שונות ולמצוא דרך אחת רצויה. ושלישית, דוני חיה עם אביה והיא יתומה מאם, עובדה שמתוארת בקצרה בספר הראשון בסדרה, אולם מהדהדת לאורך הסיפור כולו וזורעת אור על עולמה הפנימי ועל פעולותיה.
בסוגיה הראשונה, בולטת בדידותה של דוני בכיתה לאחר עזיבתה של אלה-פרידה. היא שומרת על מקומה של אלה-פרידה לצדה פנוי, ומעבירה את הקורא הציני שיעור בנאמנות תוך ניתוץ הסטריאוטיפ לפיו “ילדים שוכחים מהר”. בזמן הפסקת האוכל היא משחזרת את ביקורה אצל אלה-פרידה. בנקודה זו מדווח, כי לאלה-פרידה שני אבות. “אבא אחד אמיתי שעליו היא מעולם לא דיברה, ואבא-נוסף שקוראים לו אולף. אבל אלה-פרידה קוראת לו אוף” (עמ’ 38). זוהי דוגמה מאלפת לאופן שבו הרומן מעלה תמות מורכבות באופן עדין ומרומז. אין אנו יודעים האם אביה הביולוגי של אלה-פרידה נטש אותה, או שמא נפטר. המציאות נמסרת כפשוטה, וכינוי הגנאי של אולף מצביע על סלידתה ממנו ועל כך שהיא אינה מקבלת אותו כהורה. כאן גם נרמזת סיבה נוספת להבנה ההדדית השוררת בין השתיים, שכן שתיהן מתמודדות עם הורה-נעדר. הקושי להיפרד מאלה-פרידה, ההיאחזות באלה-פרידה על מנת לשמור על העולם המוכר והאהוב, חוסר רצון להרפות מעוד אדם אהוב לאחר שאיבדה את אמה – כל אלו מופיעים בטקסט אולם נותרים בגדר רמיזה, ממחישים את עצמת רגשותיהם של ילדים ואת עומק חברויותיהם.
בסוגיה השנייה מתואר, כי מיקה וויקי עוינות את דוני לאחר שצוציק מציע לה חברות, כיוון שהן אלו שרצו בו כחבר. כאן אנו רואים אנלוגיה ניגודית בין חברות מעצימה לחברות מצמצמת. ויקי ומיקה משעתקות זו את התנהגותה של זו, זו את רגשותיה של זו. אם אחת מאוהבת בצוציק, מיד השנייה מתאהבת בו גם כן. שתיהן מחרימות את דוני ובהמשך, בחדר האוכל, מתחילות לצבוט אותה. “הן צבטו וצבטו, עד שדוני צווחה וזינקה מהכיסא שלה. היא העיפה מבט חטוף סביבה, לקחה שוב את בקבוק הקטשופ, כיוונה על מיקה ולחצה בכל הכוח” (עמ’ 47). דוני, שאינה מורגלת להיות בסביבות עוינות, אינה יודעת כיצד להתמודד עם אלימותן של ויקי ומיקה, הגם שהמורה היא שכפתה עליה לשבת ביניהן. לאחר ניסיון כושל להשפריץ קטשופ על ויקי, היא מכוונת את הבקבוק בשוגג אל המורה, ופוגעת בה. הסיטואציה הקשה גורמת לה לברוח מבית הספר. היא מסתגרת בביתה ומתקשה להכיל את העצב המשולב – לנוכח הבריונות שחוותה, הפרידה מחברתה הקרובה וחוסר ההבנה לגבי מניעיהן של ויקי ומיקה.
ואילו בסוגיה השלישית, האב המתפקד כהורה יחיד, מתבקש לטפל בבתו לאורו של מצב חדש שאינו מוכר לשניהם. כיצד יתמודד עם כאבה של דוני? התשובה מורכבת ומדגימה את הקושי בו נתקלים הורים לילדים בתחילת דרכם הבית ספרית. בתחילה, האב מתעניין במצבה. בהמשך, הוא מקבל טלפון מבית הספר ומורה עליה לצאת מהחדר ולבקש סליחה “מכל מי שהתזת עליו קטשופ!” (עמ’ 63). סימן הקריאה מלמד על כך שהאב, מבלי לקיים דיון מקדים, מחליט להרשיע את בתו ולקבל את גרסת בית הספר תוך התעלמות מדוני ומסיפורה. דוני נותרת מסוגרת בחדרה והאב מתייאש. היא מתמודדת עם המצב באמצעות שחזור ביקורה אצל אלה-פרידה. ואילו האב, מחליט לשנות את האסטרטגיה, מבשל עבורה קרפים, ובמהלך השיחה עם דוני היא מספרת לו על מיקה וויקי, מפשילה את שרווליה ומראה לו את סימני הצביטות. האב שהפציר מדוני לבקש סליחה מתפרץ לכיתתה ומציין שעל כמה ילדים לבקש ממנה סליחה. אמינותו של הטקסט מתגלה לאור חוסר רצונן של ויקי ומיקה לבקש סליחה. הצגתן של ילדות מתעללות ככאלו שאינן מודעות למעשיהן ואינן מוכנות לחזור בהן חשובה, שכן מעבר להנאה מן הסיפור, הספר מעניק כלים לילדים ולהורים באשר להתמודדות עם תהליך קליטתו של ילד בבית הספר. דמותו של הבריון אינה דמות מאיימת כלל וכלל. מדובר בשתי ילדות המתנכלות לילדים אחרים בכיתה, ורק לאחר שיתוף המורה והכיתה כולה ניתן להתמודד עם הדבר. אין לפנינו הכרה במעשה או מעבר מהתעללות לחברות. כמו כן הניסיונות של דוני לפייס אותן בתחילת הסיפור עולים בתוהו כי פניהן אינם לשלום. דוני דבקה בחברתה היחידה, וכך לקוראים נמסר בעקיפין כי כל כיתה מכילה ילדים-חברים לצד ילדים שיש להישמר מפניהם. הקוראים הצעירים לומדים כמה חשוב לספר להורים ולמורה על מקרים מסוג זה, שכן ההסתגרות וההסתרה אינן פותרות את מצוקתה של דוני. גם ההורים לומדים לדובב את ילדיהם ולא לחרוץ את דינם טרם ישמעו את גרסתם לאירועים, שכן לא תמיד המורה מודעת לכל מקרה אלים שהתרחש בכיתה.
לא ניתן לחשוב על הנאה גדולה יותר מספר ראשית קריאה. מומלץ לגילאי 6-8.