“הים ראה” מאת טום פרסיבל (הוצאת תכלת), תרגמה: דנה טל.

כשאני קורא המלצות על ספרי ילדים, בדרך כלל מופיעות בהן מחמאות כמו “מרגש”, “מדהים”, ו”מטלטל”. הפונקציה הרגשית בסיפורי ילדים חשובה מאוד, אולם לא די בה. גם סרט יכול לרגש ולטלטל. גם הצגת תיאטרון. מהי תרומתו הייחודית של סיפור ילדים? מדוע הגדרתי כעת את “הים ראה” בתור ספר נדיר ביופיו וחשיבותו?
ההמלצה שלי על הספר היא תוצר של שיקולים שונים שעלינו להפעיל כשאנחנו בוחרים ספר לילדים. השיקול הראשון הוא השיקול העלילתי. סיפורי ילדים אינם הרצאה. הם אמורים להיות עלילתיים. הסיפור “הים ראה” משרטט עלילה מורכבת שבמסגרתה הגיבורה, ילדה בשם סופיה, מאבדת את הדובי שלה, שנותר על חוף הים. החיפושים הרבים בבית, ואף החזרה לים, אינם מחזירים אליה את הדובי האהוב. הים מחליט להשיבו לביתו, אולם המסע מתארך שכן הים אינו יודע היכן מצוי בית הדובי. נדבך חשוב בעלילה הוא הפיצול שלה לשתי עלילות – העלילה העוקבת אחרי סופיה וחיפושיה, והעלילה העוקבת אחר מסעו של הדובי מרגע שנשכח בחוף הים. זהו פיצול חשוב שאינו שכיח בספרים לגיל הרך. הוא מאלץ את הילדים והילדות להפעיל חשיבה מורכבת יותר בזמן שמיעת הסיפור ובכך גורם להם לחידוד יכולות קוגניטיביות. יש כאן גם היבט פסיכולוגי חשוב: ההתוודעות לשני הסיפורים המקבילים מסייעת לילדים לעבור משלב אגוצנטרי לשלב סוציוצנטרי, כלומר – להבין שגם כשהם לא נוכחים, העולם ממשיך לפעול ולהתקיים.
בהיבט השפתי – מדובר בשפה נגישה ויומיומית על פי רוב. המטרה היא להקל על הילדים והילדות לצלוח את אתגר שתי העלילות. אם השפה הייתה גבוהה מדי, הילדים לא היו יכולים לעקוב אחר ההסתעפויות העלילתיות. ועדיין, הספר תורם להעשרה שפתית ולדוגמה, “הדובון של סופיה היה ישן ומרופט” (כלומר – המילה החדשה “מרופט” נמסרת בצמידות למילה המוכרת “ישן” וכך לא צריך לעצור ולפרש אותה והקריאה נשארת קולחת). או מושגים דוגמת “הדובון אירח גם לה לחברה”, שמרחיבים את הידע השפתי של ילדים וילדות.
האיורים – מבליטים את הקשר בין סופיה לשתי ישויות – הדובי ואביה. אמה נוכחת רק בתמונות המשפחתיות, ואינה מתוארת בעלילה, רמז למותה. הקשר בין סופיה לדובי הוא תוצר של העובדה שהדובי היה שייך בעבר לאמה ולסבה, ומכאן שהוא אינו רק צעצוע כי אם הקשר לאם המתה. האיורים בסיפור מהווים מעין טיול במוזיאון. הם חושפים אותנו לנופים, לימים, לאגמים, למרחבי הים העצומים, והם בונים דמות מובחנת של ילדה, ועושים שימוש נרחב בהבעות פנים להמחשת רגשות הדמויות.
הסיום – בסיום הסיפור נכדתה של סופיה מוצאת את הדובי ומחזירה אותו למי שחיכתה לו כל השנים. וכאן אנו מגיעים למסר המוצהר של הסיפור – “שום דבר לא הולך אף פעם באמת לאיבוד, אם אתם שומרים אותו בלב”. אמירה זו מתייחסת הן לדובי, והן לזיכרון באשר הוא מאדם אהוב, שנישא איתנו כל ימי חיינו. חשוב לציין שכמעט ואין בנמצא ספרי ילדים שעוקבים אחר ילדה ומסתיימים כשהיא הופכת לסבתא. בניית סיפור חיים שכזה מנכיחה מושגים כגון גדילה, התבגרות והמתנה, ומעמיקה את הקשר של ילדים וילדות לעולם.
ולכן, הסיפור שלפנינו, לצד היותו מתאר ברגישות עולם של ילדה שחוותה שני אובדנים, פותח צוהר להכרות עם אמנות, להבנה של מבנה ספרותי מורכב, ומדגיש מהי ספרות ילדים במופעיה המוצלחים – ספרות שהיא גם מרגשת אולם גם תורמת להתפתחותם הקוגניטיבית והשפתית של ילדים.
לגילאי – 3 ועד 5.