הילדים צוחקים מאת זכריא תאמר

הילדים צוחקים מאת זכריא תאמר. איורים: רוני פחימה. תרגם: אלון פרגמן. הוצאת מכון ון ליר, עולם חדש.

מאורע ספרותי שמח במיוחד בישראל: הסיפור הילדים צוחקים מאת הסופר הסורי זכריא תאמר ראה אור בעברית, ומלווה באיוריה הסוחפים של המאיירת המחוננת רוני פחימה.

מדובר ביצירה אלגורית קצרה אך חשובה, בעלת השתמעויות רבות.

הסיפור נפתח בתיאור המלך: “המלך לא צחק, מעולם. חיוך לא עלה על פניו”. אין לפנינו אדם רגיל כי אם סמכות שלטונית עליונה, ובהתאמה, כשהמלך זר לצחוק, כך מעשיו מרתיעים ומשדרים אלימות משתמעת: האיור שמקיף את המלך מציג תמונה מאיימת ומלמד כי אדם שאיבד את צחוקו, היינו, את רגישותו, והוא בעל עמדה שלטונית, הופך את הסביבה כולה לאימתנית – לנטולת צבעים ויופי, לכזו המשרה בקורא תחושה של עקירה, עקרות ושקיעה. אולם חוסר יכולתו של המלך לצחוק אינו משפיע על הילדים. ילדי הממלכה צוחקים וצחוקם מאפשר להם לראות את הצבע ואת היופי שמסביבם – את השמיים, העצים והציפורים. ברגישותם הם מצליחים ליהנות מהסובב אותם ולהכיר גם בטבע וביופיו וגם בבעלי החיים המקיפים אותם. הם אמנם חיים באותו המרחב שבו חי המלך, אבל הם מוקפים בצבעים, בפריחה ובשמחה.

המלך מנסה להבין את צחוקם של הילדים ומביט על השמיים, העצים ובעלי החיים, אולם הוא אינו מצליח לראות את מה שהילדים רואים, ועל כן אין ביכולתו לצחוק. בתגובה, הוא מעניש את הממלכה כולה ואוסר על הצחוק, בפקודה. האנשים הבוגרים מפסיקים לצחוק, ואילו הילדים – ממשיכים בשלהם, צוחקים ונהנים מיופיו של העולם, לא נותנים לדיקטטור להשליט את חיתתו ולהתערב באופן שבו הם חווים את העולם.

בסיפור חברתי ופוליטי מהודק זה, מקופלת ראיית חיים שלמה. מי שלא מסוגל לצחוק, מנסה למנוע מהאחרים את הצחוק. כאשר מדובר במלך, והיצירה נכתבת תחת משטר דכאני ואלים, האזרחים חשים שאין להם ברירה זולת לציית לצו. אולם הילדים הם נושאי הדגל של המרד ושל הבחירה בהומניות ובאהבת החיים ובסירובם הם למעשה מגֵנים על אנושיותם – על המבט החופשי, על ההתרשמות מהיופי, על תחושת השייכות שלהם למקום וליושביו ועל זכותם להביע את רגשותיהם ולא להסתירם. ההפגנה בסיפור זה אינה מתחוללת באמצעות שלטים או מרידה אלא בעקבות הבחירה לצחוק, ולשמר את ההוויה הצוחקת.

כאן המקום להזכיר את מקבילתו הישראלית של הסיפור. בשנת 1998 יצא ספרה החשוב של עפרה גלברט-אבני, המלך שידע הכל (הקיבוץ המאוחד). מלך זה אסר על נתיניו לענות על שאלותיהם ושאלות קרוביהם, או לחפש תשובות בעצמם לשאלות אלו, מתוך המחשבה שרק הוא לבדו מסוגל לענות על שאלות: “חובה לא לדעת דבר, מותר רק לשאול, השאירו למלך בלבד לענות על הכל!”. שוטריו של המלך נשלחו לאכוף את הצו, וכך תושבי הממלכה הפסיקו לשאול שאלות וחיו בצל פחד, היעדר ביקורת ובורות. המצב בא על פתרונו כאשר נולדה הנסיכה שלא הכירה את הצו, ואתגרה את הסובבים אותה בשאלות רבות. כך היא השיבה את חדוות הלמידה לממלכה, והראתה כי לא ניתן לבלום את חדוות הידע של הילד. כמו כן, כפי ששתי היצירות מראות, דווקא הילדים ניחנים באומץ להמרות את פיו של השלטון, בעוד המבוגרים, משלימים עם הגזרות הניחתות עליהם.

מעבר לפן הפוליטי קיימת בסיפור הילדים צוחקים הצגה פסיכולוגית של האדם שאינו מסוגל לצחוק, האדם הבודד שמנתק את עצמו גם מהסביבה הטבעית וגם מהסביבה האנושית. האדם שמשליך על הסביבה את ראייתו המנוכרת ולכן מאבד את היכולת לראות את היפה שבעולם. כשהמלך פונה אל הילדים הוא לא שואל אותם כיצד יוכל הוא לצחוק כמותם, אלא נוזף בהם – “ילדים, מדוע אתם צוחקים?”. זרותו לצחוק משקפת את זרותו כלפי החברה שהוא אמור למשול בה. צחוקם של הילדים משקף את אחדותם, את הקודים המשותפים שלהם, את חברותם שמצמיחה נושאים משותפים לצחוק, אולם המלך הזר אינו חלק מהחברה, הוא מנותק ממנה, ושואף להפוך אותה למעוקרת מכל רגש. אין בו רצון להשתנות כי אם חשיבה לפיה כלל האנשים צריכים להיות זעופים כמוהו. וכאן הילדים מראים את גדולתם: למרות שמדובר במלך, באדם בוגר בעל סמכות, הם ממשיכים בשלהם, שכן משמעות הצחוק היא אהבת החיים וראיית הצבע שיש בחיים, גם כשמסביב ישנו דיקטטור חסר רגשות. נותר לנו רק לקוות, שהילדים שיקראו את הסיפור, ימשיכו להיאבק על הזכות החשובה הזאת, לצחוק.

לגילאי: שנתיים וחצי ועד 120