האוצר של יניב מאת דן פוטרמן

האם כל ילד מרגיש שייכות למשפחתו?

הספר הרביעי בסדרת “הספרייה שלי”, “האוצר של יניב” (ידיעות אחרונות/טל מאי) נכתב על ידי דן פוטרמן ואויר להפליא בידי רותם טפלו.

הספר עוסק, כמו קודמיו, במקומו של הילד במשפחתו. אולי זה מצטייר כמובן מאיליו שכל ילד חש שייכות למשפחתו, אולם הספרים בסדרה מלמדים אותנו שלעתים קיימים בילד תחושה של ניכור ביחס לבני המשפחה (בעיקר ביחס לאח/ות), או צורך מתמיד בחיזוק ובהפגנת אהבה מצד בני המשפחה.

אם נביט בספר “האוצר של יניב” בקריאה ראשונה בלבד, אנו עלולים לפספס אותו, שכן קריאה ראשונה מעבירה רושם שלפנינו ספר הומוריסטי על ילד אגרן, שמסרב לעזוב את ה”אוצר” שלו – חפצים עמם הוא הולך לכל מקום. עם הזמן גדל האוצר ואחיו נמרוד מציע לו לפרוס את החפצים בסלון. אביו מסדר את החפצים במקום – בחדר הילדים, וכך מתחיל מאבק יומיומי. יניב ונמרוד מפזרים את  החפצים, ואילו בזמן האמבטיה שלו – הכול בדרך פלא חוזר למקום. בסופו של דבר מניחים האחים את האוצר מתחת לפסנתר, והמשפחה כולה מוצאת את מקומה במקום הקטן, העמוס והשמח.

קריאה שנייה של הסיפור מתרחשת בין שני האיורים המרכזיים שלו: האיור הפותח והאיור הסוגר. בפתיחה, יניב יושב ואוכל, תיקו עם האוצר על הגב, והבעת פניו דאוגה. בדף זה יניב מוצג לבדו. זוהי התחושה עמה הסיפור מתחיל – של ילד שחש לבדו, ומכאן כי עליו להציל את מה ששלו – ילקוט שמכיל חפצים שונים – שמא ייקחו לו אותם. תחושת הלבד היא תחושה ממושכת ועל כך מעידה תכולת האוצר שגדלה עם הזמן, ותוספת האותיות א’ וב’ וכן הקלמר מלמדים על המעבר לכיתה א’. החפצים השונים כוללים צעצועים אולם גם חפצים וכלי בית שונים – מצלמה, נר, עציץ, שעון מעורר ואף דברי מזון. התחושה היא של מוכנות לעזיבת הבית או אפילו תכנון של בריחה.

המפנה מגיע בדמותו של אחיו של יניב, נמרוד. השניים מאוירים באותו הגובה והגודל – רמז לכך שמדובר או באחים תאומים או בזוג אחים קרובים מאוד בגילם. מכאן כי נמרוד הוא זה שמאתר את מצוקתו הרגשית של יניב ונכון לעזור לו לפרוק את המועקה, תרתי משמע. הם פורקים את החפצים בסלון ויושבים יחד לשמור עליהם מפני האֵם שמבקשת להחזירם למקום. מרגע שנמרוד חובר למשחק הגדלת האוצר, משתנות הבעות פניו של יניב. הוא רגוע יותר. עם זאת יניב עדיין חש צער כשמסדרים את ה”אוצר” במקום – בחדר הילדים – המשותף לו ולנמרוד, כפי שרומזת התמונה התלויה בחדר.

יניב נאבק על נבדלותו מאחיו, על מה ששייך לו, ובהדרגה הוא מבין שאין לו צורך להחביא דברים, שכן נמרוד אינו גוזל את אוצרו, אלא להפך, מוסיף עליו ואף מסייע לו לשמור עליו מפני ההורים. מרגע שיניב חווה את נמרוד כבעל ברית, ולא כמישהו שהוא צריך להחביא מפניו את חפציו, מתקיים הפיוס המשפחתי, והמשפחה כולה יושבת יחדיו מתחת לפסנתר. באופן סמלי, ריבוי החפצים והסתרתם העידו על מצוקתו של יניב, על תחושת הניתוק שלו ממשפחתו ובייחוד – על שאיפה להתבדל מיתר בני המשפחה. גם ה”בלגן” שבילקוט מעיד על סערת הנפש. באיור הסוגר, מצוירת המשפחה כולה, האב, האם ושני האחים, והפעם – יניב מחייך. במקום צפיפות של חפצים בתיק ישנה צפיפות של אנשים שאוהבים אותו – מסביבו. ומעניין לראות שכל אחד מן האחים אוחז בידו בובת בד, שכן שניהם אוהבים את אותו הצעצוע ומכאן כפילותו וחוסר הצורך בהסתרתו. השניים דומים, אולם הדומות אינה מבטלת כליל את הצורך ב”שלי”, ב”רכוש” אישי או במטען (פיזי ורגשי) שכל אח נושא עמו. וכאן נפתר הקונפליקט – דומים, אוהבים, חולקים לעתים, ולעתים לא.

מומלץ לגילאי 5-7, נהדר בתור סיפור ראשית קריאה לתלמידים המסיימים את כיתה א’.