דרקולו מופלא כולו מאת לוסי רולנד ובן מאנטל

יש הורים, שהילד שנולד להם הוא לא הילד אליו פיללו.

כאלו הם אדון וגברת דרקולה שחיים יחדיו "חיים קודרים לתפארת" (בסיפור "דרקולו מופלא-כולו"). לשניים נולד ילד-דרקולה, ושמחתם הגדולה מתעמעמת כשהם מגלים שהעולל "יותר מדי נחמד. הוא לא נושך ועיניו כה כחולות. הוא נראה ילד טוב, מה נוכל לעשות?!".

ההורים המודאגים והמסורים, מלמדים את ילדם כיצד להתנהג "כיאות". לזנק, להבהיל ולהפחיד, אבל דרקולו הבן "רק צחקק והסמיק, והזמין את כולם לכוס תה ורקיק". ואם לא די בכך, הילד טוב הלב והרגיש, בוחל בבגדים השחורים ואוהב בגדים צבעוניים, רצוי נוצצים.

הילדים בסביבה מצפים ממנו להיות מפחיד ומרתיע. אולם גם הם מגלים שהילד-דרקולה הזה אינו ממלא את ייעודו. במקום להפחיד אותם הוא מצחיק אותם. ובמיוחד הוא אוהב את ארונות הבגדים שלהם, כיוון שלהם מותר ללבוש בגדים צבעוניים. במפגש עם ילדה "רגילה" בשם אמילי, שבו השניים מרחפים בעולם, הוא מוכיח לה שהחושך כלל לא מפחיד כיוון שבכל חושך יש אורות רבים – מהאור שמפיצות הגחליליות ועוד אורו של הירח.

דרקולו חוזר לביתו עצוב ומסתגר בחדרו. הוריו, שהיו נחושים להפכו למשהו אחר, מחליטים לשנות אסטרטגיה. הם צובעים את קירות חדרו בצבעים צבעוניים, וכמובן, במרכז הקיר הם מציירים לו שמש גדולה – אותה שמש שממנה עליו להיזהר כיוון שאסור לו לצאת החוצה בשעות האור. ההורים-האוהבים מתפכחים. אהבתם ומסירותם באה לידי ביטוי בכך שהם מפסיקים לנסות לשנות את בנם, ומתחילים לתפקד כהורים של ממש – כאלו שתורמים לשמחה של ילדם ומקבלים את אופיו הייחודי ואת מראהו השונה. אף הפתרון היצירתי שמצאו – שמש מצוירת שתחליף את השמש המסוכנת שאורבת בחוץ מלמד על רצונם לסייע לבנם להשיג את אותם דברים בלתי מושגים, וללמד אותו לעשות כן באופן יצירתי. בסיום הסיפור ההורים מרשים לדרקולו לשחק עם אמילי, וזוהי הרשאה שפירושה התעוררות. הם מבינים שהוא לא נועד להפחיד ילדים, אלא דווקא לאהוב ילדים וליהנות בחברתם.

בשנים האחרונות הרבה מאוד ספרים שכותרתם "קבלת האחר" מאיישים את מדפי הספרים. מרבית הספרים הללו מסוכנים, שכן הילד שמופיע בהם נדרש לשנות את מהותו כדי להתקבל לחברה ולהתאים לדרישותיה. ואילו כאן, החברה שמיוצגת על ידי ההורים ואמילי, היא זו שצריכה להשתנות ולא הילד. והשינוי הוא כמובן הדרגתי. מרגע האכזבה, ועד ההבנה, שאין צורך לשנות את אופיו של הילד. פשוט צריך לשמוח איתו, כי מה לעשות – גלימה עם כוכבים יפה יותר מגלימה שחורה…

בהיבט הפואטי שני גורמים הופכים את הספר למוצלח. ראשית – המעטה הז'אנרי של סיפור ערפדים לילדים. כביכול סיפור מפחיד ומרוחק שלא מדבר על בעיות ריאליסטיות. בפועל, זהו סיפורם של ילדים רבים. ושנית – השימוש בהומור. לא תמיד צריך לדבר בכובד ראש על סוגיות של "אחרות". ניתן בהחלט להציג סיטואציות הומוריסטיות ודרכן להראות את הפער בין הסביבה ל"אחר", פער שאינו גדול כפי שנראה למראית עין. פער שניתן ליישב באמצעות הומור בריא, והכלה. ולא בכדי, החברה הראשונה של דרקולו היא אמילי, ילדה שחורה וליברלית, שגם היא יודעת משהו על שונות, בעולם גזעני.

כמובן שלא ניתן להתעלם ממוטיב החושך. החושך מפחיד ילדים רבים, ולכן הוא הופך להיות מוטיב ביצירה שמתעמתת בהצלחה עם שני סוגי החושך – זה של הלילה (כי "הירח חזק כמו השמש") וזה שנגרם כתוצאה מסטריאוטיפים אודות מה ילדים אמורים להיות וכיצד עליהם להתנהג.

מומלץ בחום לגילאי 5-3.

"דרקולו מופלא-כולו" מאת לוסי רולנד ובן מאנטל, הוצאת הכורסא ומודן.

מאת

שי רודין

ד"ר שי רודין, חוקר ומרצה לספרות עברית ולספרות ילדים ונוער