דמותו של הערבי ביצירתה של תמר ורטה-זהבי / ד”ר שי רודין

 

רשימה על הספרים:

החלום של יוּסף (כתבו: תמר ורטה ועבדאלסלאם יונס), עם עובד 2003

שרוטה (כתבה: תמר ורטה-זהבי), עם עובד 2007

סלטה לאחור (כתבה: תמר ורטה-זהבי), עם עובד 2008

שרוטה
שרוטה

הקדמה

בימים של קיפאון מדיני מתעוררת סכנה, לפיה ילדים ובני נוער יהודים וערבים, שאין להם כל אינטראקציה עם בני הלאום השני, יוזנו מהתקשורת המקדמת נרטיביים שטחיים של “טובים” מול “רעים”, “אנחנו” מול כל ה”הם” ויאבדו את היכולת לגבש דעה עצמאית אודות הסכסוך, מניעיו ואף דרכי סיומו. ספרות ילדים ונוער מאפשרת הרחבת התמונה הצרה (והגזענית) לטובת הבנת בן הלאום השני, ואפיון מורכב ועמוק שלו, כבן אנוש ולא כחלק מקבוצה דמונית.

בספרו החשוב פנים מכוערות במראה (רשפים, 1985) סוקר פרופסור אדיר כהן ייצוגים של ערבים בספרות הילדים הישראלית מזמן קום המדינה ועד שנות השמונים של המאה העשרים. מחקרו מעלה תמונה בעייתית לפיה ספרות הילדים שנכתבה בשנים אלו הִבנתה את דמות הערבי כמשויך לקולקטיב, כאריג של סטריאוטיפים וכסוכן של רוע ואלימות. כן היא הבליטה את נחיתותו לנוכח דמות היהודי.

עם זאת, חלו שינויים של ממש בספרות הילדים והנוער הישראלית ביחסה לדמות הערבי. מקום מיוחד מאיישת הסופרת תמר ורטה-זהבי, אשר יצירותיה המגוונות מפגישות את הקוראים עם דמויות רב-גוניות של ערבים ועם מצבים מורכבים (פיגועים, חייו של ילד-פליט בשטחים, אהבה בין בני שני לאומים, אפלייתם של ערביי ישראל) המצמיחים הבנה בוגרת ורבת מימדים של הסכסוך היהודי-ערבי. לעיון מיוחד ראויים הספרים החשובים החלום של יוּסף, שרוטה וסלטה לאחור, המהווים דרך נפלאה להעביר לילדים ולבני נוער את רעיונות הדו-קיום ומעניקים מבט שונה ב”אחר” הלאומי שהינו נטול סטריאוטיפים וחשדנות, מבט אנושי המאפשר לא רק את מיגורה של השנאה אלא גם הזדהות.

החלום של יוּסף

החלום של יוסף

בספרם לילדים (כתות א’-ג’) החלום של יוּסף (עם עובד, 2003), מפגישים תמר ורטה-זהבי ועבדאלסלאם יונס את הקוראים עם יוסף, ילד פלסטיני החי במחנה פליטים, מרחב שולי ומוזנח, ומתמודד עם מחסור המיוצג על ידי כמיהתו לאופניים תקינים. המרכז העלילתי עוסק בחייו של יוסף כילד “אחר” בסביבתו, לאור שונותו מן הילדים המקיפים אותו, שונות המסומנת סביב מוטיב החלום המלווה את היצירה. יוסף הוא ילד חלמן, והדבר גורר את לעגם של הילדים במחנה הפליטים ואת הדרתו. כאשר מתארגנים כלל הילדים במטרה לקנות במשותף אופניים, הם אינם משתפים אותו בתכניתם וכך, במקום להיות עם חבריו, הוא מבלה עם סבתו בתום כל יום לימודים ומתוודע לסיפוריה.

כאמור, חולמנותו של יוסף גוררת את תיוגו כילד “אחר” והופכת אותו לדחוי חברתית. חולמנות זאת מקורה בתחביבו של יוסף. יוסף אוהב לצייר, וגם כאשר הוא אינו מצייר, הוא חולם על הציורים אותם יצייר. החלימה בהקיץ מנתקת אותו מההוויה בה הוא נתון, הוויה הכופה עליו משבר כפול: ראשית, משבר חברתי, שכן הוא מוחרם על ידי הילדים האחרים. שנית, הוא בורח ממצבו הכלכלי ומתנאי החיים הקשים במחנה הפליטים. אלו אינם נמסרים באופן ישיר אלא באופנים עקיפים. ברובד אחד, נחשפים הנמענים לצילומים המלווים את הטקסט. בשונה מטקסטים אחרים לתלמידי בית הספר היסודי, הסיפור שלפנינו מלווה בצילומים ואינו מלווה באיורים. הצילומים מחזקים את התחושה הריאליסטית ואת עובדת היותו של הסיפור וידוי אותנטי של ילד (חרף עובדת כתיבתו על ידי סופרים מבוגרים). ברובד אחר, חלומו של יוסף, שהוא למעשה חלומם של כלל ילדי מחנה הפליטים, על קניית זוג אופניים שאינו שבור ורעוע כמו זוגות האופניים שברשות ילדי המחנה, משקף מציאות כלכלית קשה שבה ילדים חולמים על פריט בסיסי: אופניים תקינים שיאפשרו להם להגיע לבית הספר בזמן ולא לאחר. הנמען היהודי נחשף למחסור, והצילומים המציגים מרחב מוזנח ואפור, ומדגישים את העוני והעזובה אשר אינם מקבלים מקום של ממש בטקסט הכתוב.

בשונה ממרבית ספרות הילדים הישראלית הכתובה עברית, הסיפור שלפנינו מופיע בשתי שפות. כל כפולת עמודים מציגה מימינה טקסט בערבית ומשמאלה טקסט בעברית. הנמען-הילד הישראלי לומד להכיר לא רק צורת קיום שונה משלו אלא גם שפה שונה משלו המתקיימת על אותו הדף, רמז לדו-קיום עתידי בין שני עמים על פיסת קרקע אחת, וכן לתפיסה שאינה היררכית בין שתי התרבויות. כן הוא בוחן את הסיפור על הילד הפלסטיני ואת הצילומים של מיקי קרצמן העוקבים אחר יוסף במרחב בו הוא חי, מרחב מוזנח, מצומצם המתאפיין בתחושת סגירוּת. חרף השוני התרבותי והמרחבי, סיפורו של יוסף ממחיש לנמען היהודי, כי החברה סולדת מגילויי “אחרוּת” ומכאן הדרתו של יוסף, בדידותו ובריחתו אל האמנות. האמן עסוק ביצירתו ולכן מתנתק מן הקיום הארצי, ועל כן משלם אמנם מחיר חברתי, אולם זוכה בסופה של היצירה בהערכת הסובבים ובהגשמת שני חלומותיו – זה האמנותי וזה הגשמי, ומכאן, כי לפנינו סיפור השוזר בין ארס-פואטיקה וקריאה לנמענים הילדים לממש את כישרונותיהם, לבין תמה לאומית חתרנית, הקוראת לנמען-הילד היהודי להכיר את הילד הפליט הפלסטיני, שאיננו חייל ואיננו מחבל, אלא ילד רגיל, שחולם על אופניים.

שרוטה

פיגוע טרור פותח את הרומן החשוב לבני הנעורים שרוטה (עם עובד, 2007) לתמר ורטה-זהבי, ומהווה נקודת זינוק הן לבחינת דמות הערבי והן לבחינת הרקע לטרור הפלסטיני. גיבורת הרומן, אלה, נקלעת לפיגוע-התאבדות בסופרמרקט השכונתי בירושלים, שבוצע על ידי מחבלת. היא נפצעת, אולם חברתה הטובה ירוס, שעלתה מאתיופיה, נרצחת. בשבועות העוקבים, נאלצת אלה להתמודד עם רגשות האשם שלה לאחר מותה של ירוס, שכן היא זו שיזמנה את המפגש בין השתיים בסופרמרקט ועם האבל לנוכח מות חברתה הקרובה. כמו כן היא מתמודדת עם פציעותיה הגופניות, עם תגובות פוסט-טראומטיות, והיא אף נאלצת לעבור “בדיקה מחדש” של האידיאולוגיות הפוליטיות בהן היא מחזיקה. אלה אמנם משייכת אותה למחנה השמאל, אולם הפיגוע מאלץ אותה לבדוק מחדש כיצד היא תופסת ערבים, שכן לאירוע משברי יש פוטנציאל להפוך את הערבים מבני אנוש לסטריאוטיפים או לקבוצת אויב נטולת אנושיות. יש לציין, כי הרומן המורכב, הנוגע במקום הכאוב ביותר ביחסי יהודים וערבים – פיגועי טרור, בוחן באמצעות השימוש בדמותה של אלה ובחוויותיה, את היחס הן לדמות הערבי, והן לסכסוך היהודי-פלסטיני.

היחס לדמות הערבי עולה מתוך הכרותה של אלה עם מאהר, בנה של סמירה (קולגה של אמה), בזמן אשפוזה בבית החולים. באמצעות שיחותיהם מצליחה אלה להיחשף לראשונה לעולמו ולקשייו של ערבי ישראלי:

אני יודע שבשביל היהודים שאני פוגש אני הערבי היחיד שאתו הם דיברו בחיים שלהם. עד כתה ו’ למדתי בבית-ספר של יהודים, מגיל שבע אני שוחה בנבחרת של ימק”א. תאמיני לי אני מכיר הרבה יהודים. אתם תמיד חושבים שאני הנציג של כל הפלסטינים ושעלי אתם יכולים לשפוך את כל המחשבות שלכם על כל הערבים שבעולם. אבל לי זה נמאס! חלאס! אני לא רוצה את התפקיד הזה. אם את רוצה לדבר אתי תדברי עם מאהר עליאן ולא עם מאהר הדובר של מדינת פלסטין, הבנת? (עמ’ 42).

הוריו של מאהר טענו שבבית הספר היהודי הרמה גבוהה יותר ולכן הוא למד עד כתה ו’ בבית ספר יהודי. לאור אי השתלבותו, ובקשתו לעבור לבית ספר ערבי, הוא נשלח ללמוד בירושלים המזרחית. כעת, הוא חווה את חייהם של פלסטינים ללא תעודת זהות ישראלית, שכן הוא נאלץ לעבור במחסומים למרות היותו אזרח ישראלי. גם שאיפתו של מאהר ללמוד פסיכולוגיה נוגעת למיקומו הלימינאלי, בין יהודים, ערבים-ישראלים ופלסטינים: “רציתי פעם להיות עורך דין ולהגן על כל מיני פלסטינים שיהודים דופקים. עכשיו אולי מעניין אותי ללמוד פסיכולוגיה. מעניין אותי ה’למה’. למה אנשים מתנהגים ככה? למה אנשים מרגישים ככה?” (עמ’ 43).

הקשר המתהווה בין אלה למאהר נתקל בהתנגדותו של אביה ולפיכך, עם יציאתה מבית החולים, היא משוחחת עם מאהר ונפגשת עמו ללא ידיעת הוריה. אלה נדרשת לא אחת לחיצוניותו של מאהר, לחיוכיו, ולדרישותיו של איתן חברהּ להיות נוכח בפגישות בין השניים. מכאן כי דמותו של מאהר מעוצבת כדמות המושכת את אלה פנימית וחיצונית. האפשרות של הירקמותו של קשר רומנטי בין יהודייה לערבי נוכחת ביצירה ויש בה כשלעצמה להפוך את הערבי מאדם השייך לקבוצת האויב, לאדם אינדיבידואל המושך את הגיבורה בזכות אישיותו ומראהו. מאהר אף משתף את אלה בקשיי משפחתו, בהחלטה להגר לגרמניה לאור סיוטיו של אביו, ואף בהחלטתו ללמוד פסיכולוגיה בחו”ל, החלטה שיש בה אי אמון מוחלט כלפי מערכת החינוך הישראלית, לאור הגזענות שחווה בזמן לימודיו בבית הספר היהודי.

מאהר מאפשר לאלה ליצור קשר עם משפחתה של המחבלת מן הפיגוע בו היא נפגעה. אלה נחושה לגלות את הסיבות שהובילו את המחבלת נאדירה לבצע פיגוע התאבדות ולכן כותבת מכתב להוריה. עצם הגילוי שלמחבלת יש שם, מכה את אלה בתדהמה: “לא חשבתי שיש לה שם. אצלי היא מין נאצית כזאת” (עמ’ 82). ההבנה שהמחבלת היא אדם, בעל משפחה, ולא ישות ערטילאית מחוסרת זהות, גורמת לאלה לרצות לחקור את אישיותה ומניעיה של נאדירה, ומכתבה להוריה זוכה במכתבי תשובה מראניה בת השמונה, בת דודתה של המחבלת, שכותבת, בין היתר: “קראתי והרגשתי מאוד עצובה. עצובה על נאדירה שלנו, עצובה על החברה שלך, עצובה עלייך, עצובה עלי, עצובה על כל העולם” (עמ’ 119). חליפת המכתבים בין אלה לראניה, לצד פגישה חטופה בין השתיים, אינה חושפת את מניעיה של המחבלת המתאבדת, אולם מנשלת אותה מ”אחרותה” או מעיצובה הסטריאוטיפי כמפלצת מחוסרת זהות. כמו כן הכאב שנגרם לנוכח הפיגוע מוליד צער הן בצד היהודי והן בצד הפלסטיני, והרומן מבקר את בחירתה של מדינת ישראל להעניש את הנפגעים בין כה וכה – משפחת המחבלת שמאבדת בת משפחה וכן בית, והופכת למחוסרת בית בגין הריסת ביתה. ההכרות עם המשפחה מבהירה לקוראים שגם כאשר אדם בוחר לבצע אקט אלים ורצחני, יש להאשים אותו בכך, אולם לא את בני משפחתו אשר נותרים מאחור, המומים, כואבים, ומחוסרי בית.

כפי שמכתביה של ראניה מבהירים לאלה שמאחורי כל פלסטיני, גם אם הוא מחבל, מצויים סיפור וקשת של רגשות, מכתבה של אלה מבהיר לראניה “שהיהודים הם לא רק חיילים” (עמ’ 125). ראניה מספרת על מפגשים עם ילדים יהודים מירושלים בזמן שלמדה בכתה א’. מפגשים אלו, אותם הספיקה כמעט לשכוח, לצד מכתבה של אלה, מחדדים בתודעתה את העובדה, שאין יהודי קולקטיבי ושניתן לכונן קשר שאינו מיליטנטי עם יהודים.

בראשית הרומן שואל איתן את אלה: “תגידי לי את האמת, הדעות שלך השתנו אחרי הפיגוע?” (עמ’ 49). איתן חפץ לדעת, האם אלה הפכה לימנית, אולם אלה אינה עונה. בסיום הרומן מסיימת אלה לכתוב את סיפורה – אמצעי להתגבר על הטראומה ותחושת האובדן וכמו כן להנציח את חברתה ירוס – מתוך כוונה לשלוח אותו למאהר, כדי שיקרא ויתרגם למשפחתה של ראניה. מה שהתחיל כקשר המבוסס על עימות בבית החולים, הופך לחברות עמוקה, ולהבנה מורכבת, כי לכל צד בסכסוך סיפור משלו, שעל הצד השני להכיר, גם אם אינו מקבלו. מכאן כי הרומן מנסה להילחם בדעות הקדומות ובתפיסה הסטריאוטיפית של דמות הערבי כמשתייכת לקבוצת אויב וכנטולת אפיון ייחודי, מתוך העלאת האפשרות לכינון חברות בין נערה יהודייה לנער ערבי, וכמו כן להידברות בין פלסטינים ליהודים, המניבה לא רק אמפטיה והכרות עם מכאובי האחר ומהלך חייו, אלא גם תחושה של קרבה רגשית, שכן דווקא האובדן המשותף מוליד הזדהות וחמלה.

סלטה לאחור

סלטה לאחור

נדמה שבהקשר להצגת הסכסוך היהודי-פלסטיני, הרומן סלטה לאחור (עם עובד, 2008) לתמר ורטה-זהבי הוא היצירה היחידה הנדרשת מפורשות לאהבתם הרומנטית של יהודייה וערבי. בסיפור מוצגת נטע, נערה המתגוררת בירושלים, ומצטרפת לקרקס היהודי-ערבי בעיר. היא מתחברת עם אבּתיסאם, נערה ערביה, ודרכה מתוודעת לשאפיק, אחיה של אבתיסאם, בו היא מתאהבת. זהו סיפור אהבה ראשונה יוצא דופן: שאפיק הוא נער ערבי-ישראלי בעל תודעה פוליטית מפותחת, החווה שוב ושוב את אלימותו של הממסד היהודי. הוא מודע למיקומם השולי של ערביי ישראל ולפיכך מתנגד לחברות הנרקמת בין אחותו לבין נטע. הרתיעה האידיאולוגית מכסה על משיכה רומנטית, ובהדרגה, השניים מעמיקים את היכרותם, מתחילים בקשר רומנטי, אולם במהרה מסיימים קשר זה לאור ההבנה ההדדית שלא ניתן יהיה להעמיקו בתנאים הפוליטיים הקיימים. בעוד חברתה הקרובה של נטע, שרון, קושרת קשר רומנטי עם אלון, העומד להתגייס לצבא ומעוניין לשרת שירות קרבי, נטע מתאהבת בנער הנתפס כ”אויב”, ומכאן השמירה על הסודיות, ההקנטות מצד שרון, ואף ההפרעה החוזרת ונשנית לקשר בדמות חיילים הנטפלים לזוג בבית קפה או התחושה לפיה אין מקום שבו הם יוכלו להיות לבדם, ולא לעורר את חשדם/זעמם של הסובבים, משני צדי המתרס.

סיגור היצירה עומד בסתירה למוסכמה הז’אנרית המקובלת של ספרות גיל הנעורים העוסקת באהבות ראשונות. אין לפנינו “סוף טוב”, כי אם פרידה כפולה: הזוג נפרד ופורם את הקשר הרגשי העז והבלתי ממומש ואילו נטע ואמה נפרדות מישראל ועוברות לגור בניו-יורק. הפרידה מהווה מוטיב מרכזי ביצירה, שכן אבתיסאם מתכננת כוריאוגרפיה למופע בקרקס הנושא שם זה, חומות ההפרדה בין יהודים לערבים מוזכרות שוב ושוב, הן בהקשר הפיזי והן כהסמלה למערכת היחסים בין העמים, ואמנם ידידותן של נטע ואבתיסאם גוררת ידידות בין שתי המשפחות, אולם מדובר באפיזודה קצרה. הפרידה נגזרת על הנערים ובאה להצביע על חוסר מוכנותם של בני שני הלאומים להרפות מן השנאה והחשדנות ההדדית לטובת אהבה והיקשרות.

סיכום

חשיפה לרעיונות של רב-תרבותיות באמצעות יצירות ספרות חשובות אלו, מנשלת את ה”אחר” מן הסטריאוטיפים השגורים המופיעים בשיח התקשורתי, וחושפת את הנמענים לאנושיותו, למניעיו, למורכבותו, ומראה הלכה למעשה, כי עובדת היותו “אחר” לאומי אינה מצדיקה שימוש באלימות נגדו, או את הדרתו, אלא להפך – יחס מכבד המניב חברות, הכרות הדדית ולעתים, אף אהבה. במציאות בה ספרות הילדים המקומית שומרת לא אחת על “פוליטיקלי קורקט” באשר לתמות לאומיות, קריאה ביצירות שלעיל מותירה את הקוראים משתאים – הן לאור האומץ של הסופרת והן לאור מורכבותן של היצירות שיש בה כדי להצביע על האמונה במורכבותם של הקוראים הצעירים בישראל.

מאת

שי רודין

פרופ' שי רודין, חוקר ומרצה לספרות עברית ולספרות ילדים ונוער

כתיבת תגובה