דב ושמו פדינגטון. כתב: מייקל בונד. איורים: פגי פורטנם. תרגום: אברהם יבין. אחוזת בית. מנוקד, 130 עמ’.
דב ושמו פדינגטון, הסיפור הקלאסי שפורסם לראשונה בשנת 1958, רואה עתה אור בעברית. נוסחים קודמים ראו אור בשנות ה-60 של המאה ה-20 בהוצאת “עמיחי”, אולם זהו תרגום של הנוסח הראשון והשלם של הספר. היצירה עוסקת בדב נטוש מפרו הנמצא על ידי בני הזוג בראון בתחנת “פדינגטון” בלונדון. בני הזוג מאמצים את פדינגטון ומשכנים אותו בביתם. יש לציין כי דב זה מדבר, אולם עובדת היותו מדבר אינה הופכת לסוגיה מפתיעה והכל נוהגים בו בטבעיות גמורה. כאן טמון גם הקסם שביצירה שקשה לתחמה מבחינה ז’אנרית שכן עלילתה ריאליסטית לחלוטין (לונדון של שנות ה-50) למעט “חריגה” אחת – אנושיותו של פדינגטון וטבעיותו של ה”אימוץ”.
משפחת בראון המאמצת את הדב, מחליטה לקרוא לו פדינגטון כצעד ראשון לקראת ביוּתו, ובהדרגה, חושפת אותו לחיי העולם המערבי. הפרקים השונים מפגישים את פדינגטון עם הצגת תיאטרון, חוף ים, מרכז קניות, או חדר אמבטיה, וכך בהדרגה מתוודע פדינגטון לנורמות המקובלות של בני אדם מערביים. תהליך ה”ביות” כולל אפיזודות הומוריסטיות, ולדוגמה, פדינגטון הצופה בהצגת תיאטרון מאמין שהנבל אכן מרושע ואינו מפריד בין מציאות לבדיה, אולם יותר מכל מחולל הזרה למה שנדמה כריטואלים שגורים בחיינו. חלון ראווה בחנות הופך לתקרית משעשעת, נסיעה ברכבת התחתית מזמנת לפדינגטון קשיים מרובים עד כדי הסתבכות עם נציגי החוק, ואף הליכה בחוף הים מזמנת היתקלות עם צלם רמאי המנסה לגזול מפדינגטון את כספו. ייחודו של הסיפור נעוץ דווקא בכישלונו של תהליך ה”ביוּת”. פדינגטון אינו הופך לדב בריטי מחונך. הוא נותר בשונותו וזוכה לאהבה ולקבלה מלאה מצד בני הבית המשלימים עם כך, שלפדינגטון נטייה ל”צרות” ושה”אחר” יוותר “אחר”.
שני רבדי משמעות מרכזיים בולטים ביצירה: ראשית, הקושי הניצב בפני מהגר בהגיעו למקום חדש והצורך ללמוד קודים חברתיים חדשים במהירות ומנגד, ההבנה כי מהגר אינו יכול להשיל את עברו לחלוטין אלא יוצר דיאלוג בין מולדתו לארצו החדשה. שנית, פדינגטון מייצג חיות נטושות באשר הן, הזוכות בבית חם ואוהב. ועם זאת, כאמור, הוא אינו הופך לדב מאולף, אלא דווקא מרגיל את הסובבים למנהגיו. יותר מכל מציג הסיפור את אנושיותו של פדינגטון, שהיא אנושיות מסוג אחר, ואת היותו חד-פעמי, אינדיבידואל. בשונה מחיות ההופכות לסוכנות של רעיון ומאיישות את מרבית ספרות הילדים (שועל ערמומי ונמלה חרוצה), פדינגטון הוא דב פנורמי, בעל תכונות רבות ואף סותרות (קמצן ונדיב, נכון לסייע וגרגרן, תמים אך סתגלן) ועל כן יש לשער, כי במישור האלגורי, פדינגטון מייצג ילדים באשר הם: מגיעים כאורחים לעולם המבוגרים ונאלצים ללמוד את שפתם ומנהגיהם, ותוך כדי כך, מנסים לשמור על אישיותם וקולם. בדרך מנותצים כמה מיתוסים אודות דובים מדברים/מהגרים, או ילדים, כמו מיתוס התמימות וכן מיתוס חוסר היכולת לשקול דברים באופן עמוק. ובדומה לילדים, גם פדינגטון מהווה פנס המאיר את יופיים של מבוגרים, אולם לעתים, גם את לְקותם.
מגיל: 6
