ג’יימי ומיה מאת טרי ליבנסון

חרם. מדובר באחד הנושאים שמעסיקים כיום את ספרות הילדים והנוער, ומכאן עולה השאלה – “אז מה כבר אפשר לחדש”?

הרומן הגרפי החשוב “ג’יימי ומיה” מוכיח שניתן להציג את החרם מזוויות חדשות, מעמיקות יותר, דווקא מתוך שימוש בז’אנר שלמראית עין נתפס כפשטני. כי ב”ג’יימי ומיה” מוצגות שתי חברות מילדות, ג’יימי ומיה כמובן, שבחטיבת הביניים חוברות לנערה פופולרית ונערצת בשם סיליה. סיליה מחליטה שג’יימי אינה מתאימה לחבורה ולכן מפצירה במיה לנתק עמה כל קשר. ברגע אחד, לאחר הודעת ווטסאפ לקונית, נותרת ג’יימי לבד. מבפנים – היא מתפרקת, אולם כלפי חוץ היא מקפידה לשמור על חוזק כדי שלא יראו מה מתחולל בנפשה. הפרידה ממיה גורמת לה להכיר נערים ונערות אחרים מכיתתה, כאלו שפעם בזה להם וריכלה אודותיהם, וגם לתהות אודות זהותה – מה היא אוהבת לעשות מול מה שהחבורה לשעבר הכריחה אותה לעשות בזמנה הפנוי, האם להישאר ספורטאית או לוותר על הספורט לטובת ביגוד ואיפור שהיא סולדת מהם, האם היא יכולה לשוחח על אמה על נושאים חברתיים, וכיצד להתמודד עם משבר חברתי ונפשי ולצאת מחוזקת.

גדולתו של הרומן טמונה בעובדה שהוא מסופר מבעד לשני קולות. קולה של מיה וקולה של ג’יימי. בדרך זו אנחנו נחשפים לא רק למה שמתחולל בנפשה של קורבן-חרם, אלא גם למתחולל בקבוצה המחרימה. מיה בהדרגה מבינה, שה’פופולריות’ שהיא זוכה בה מדומה, ואינה תחליף לחברת נפש. גם היא עוברת תהליך זהותי מעניין מחשיבה על מעמד חברתי ועל השתייכות לחבורה נחשקת כמושא רצונותיה, לחשיבה על עצמה ועל עולמה הרגשי, וכמובן, על מהי חברות שמבוססת על קרבה רגשית ועל קבלת אופייה של החברה מבלי לנסות לשנותו.

הרובד הגראפי מעשיר את הסיפור וזאת למרות הבחירה במינימליזם איורי. הבעות הפנים של הדמויות מסגירות את מה שהן לא מעזות להסגיר כשהן בבית הספר. כמו כן היוצרת בחרה במוטיב מעניין – היא לעתים “שוכחת” לאייר את פיה של אחת הגיבורות, רמז לסיטואציה שבה הנערה חשה מושתקת, אילמת. כמעין כתב סתרים הפה של כל הדמויות הוא שמסגיר את התהליך שהן עוברות ואת תחושותיהן בכל רגע נתון. פחד וחרדה, מול שמחה והקלה, עלבון צורב וכעס מול תחושת השתייכות והתקבלות.

בית הספר הופך ברומן זה לאתר מורכב. למשל, המורה לצרפתית גברת זאקוסקי, הופכת לאוזן הקשבת של ג’יימי. התלמיד המוזר מתגלה לג’יימי כבחור רגיש שממהר לצרף אותה לחבורתו. החרם אינו רק נקודה משברית כי אם מעניק לג’יימי אפשרות לחוות מחדש את סביבתה. מסתבר ששרה, הילדה השתקנית רק תויגה ככזאת והיא בעצם חכמה ושנונה. וכן – שאם היא נותרת נאמנה לעצמה, היא מוצאת חברות שמתאימות לה יותר. וכאן עולה השדר המרכזי של הרומן – משבר חברתי אינו סוף פסוק. הוא גם אפשרות לעתיד טוב יותר. להיכרות מחודשת עם עצמך ועם סביבתך.

הרומן נקרא בהנאה גדולה. הוא רגיש בדיוק במידה, לא הופך את הדמות לאנטי-גיבורה שנרמסת על ידי כלל סביבתה, ומייצג באופן מעורר השתאות את “מרק הדרמה” (כך בסיפור קוראים לחטיבת הביניים) של בני נוער כיום. מומלץ בחום לגילאי 10-120.

“ג’יימי ומיה” מאת טרי ליבסון (תרגמה: אורנה כץ, הוצאת כנרת)