הכלל המרכזי שמלווה אותי בבחירת ספר ילדים מוצלח, פשוט. הימצאותו של סיפור בתוך הספר. רבים מהספרים שיוצאים כיום לאור ניתנים להגדרה כ”ספרי הרצאה”. אלו ספרים שנכתבים מתוך תפיסה שגויה, לפיה על הספר ללמד משהו את הילד, ולעשות זאת באופן ישיר והגדתי (מלשון הגדה). הספרים הללו מתבלבלים בין אמנות ובין הטפה ואולי מוצאם בכוונה טובה, אבל כך היא גם הדרך לגיהינום… בהתאמה, ספרי אותיות נוטים להיות משמימים, שכן הם מציגים את האות, ומילה או מילים שמתחילות באותה האות. בשביל הכרות ראשונית עם האותיות, או הטמעת כתיבתן, אין צורך בסיפור ילדים. מספיק לקחת דפים (לבנים או צבעוניים), לכתוב עליהם את האות, ולצייר (רצוי עם הילדים) ציור שמתחיל באות האמורה. ניתן אף להדביק מדבקות של אובייקטים המתחילים באות.
לאור האמור לעיל, הופתעתי מאוד לקרוא את ספרם החדש של פנינה גפן ואביאל בסיל (שיצא בהוצאת טל-מאי), “אלף-בית של חיות אמיתיות בלבד”, ששובר לחלוטין את התבנית המשמימה שתיארתי.
ראשית, הספר פונה אל ילדי הגיל הרך. ילדים בגילי שלוש עד שש ימצאו בו עניין בשל הסיפור שמתחבא החל מן האות ו’. שכן הספר מתחיל בהלימה לחוקי הז’אנר – א’ הוא אריה, אבל כבר באות ב’ מופיע היפוך, כיוון שבאות ב’ נפגוש ברווזה (ולא ברווז), וכך לומדים הילדים לא רק את צורת הזכר של בעלי החיים אלא גם את צורת הנקבה. אותה ברווזה היא להטוטנית, שמקפיצה מעלה בקבוקים. וכך נשמר מאזן מעניין בין המבוגרים שקוראים את המילה לילד – ברווזה, ובין הילדים שמוסיפים את מילת האיור – בקבוק. הילדים הם חלק חשוב מקריאת הספר ומפיצוח האותיות ומכאן תחושת המעורבות שלהם לכל אורך הקריאה.
חשוב לציין שקריאת סיפורים לילדים בגיל הרך לא רק משפרת את אוצר המילים ואת יכולותיהם הקוגניטיביות של ילדים, אלא גם מהווה אמצעי שמנבא יכולות קריאה וכתיבה. ומדוע? כי ילדים ששומעים סיפורים רבים, יצליחו לקרוא מילים טוב יותר מילדים שלא נחשפו לסיפורים. קל יותר לפענח בקריאה מילה ששמעת בעבר מאשר מילה שמעולם לא נחשפת אליה. בתשתית הסיפור שלפנינו מונחת הבנה זו ומכאן החשיבה שילדים צריכים לשמוע את האותיות ולהכיר מילים שמתחילות באותיות אלו, כבר מגיל שלוש.
שנית, בסיפור יש סיבוך. לא מספיק להציג בפני ילדים את האותיות שכן הצגה שיטתית מא’ ועד ת’ תגרום לאבדן ריכוז, או במילים אחרות – לשעמום נוראי. לפיכך, החל מן האות ו’, שבה מוצג הקונפליקט בין החיות באשר להתאמתו של וירוס לספר (“יש לך פרווה?”, “נוצות?”, “זנב?”, “אפשר ללטף אותך?”) אנו עדים לוויכוח עתיק יומין סביב שייכותו של וירוס למשבצת החיה באות ו’. בתחילה, התשובה שלילית, והווירוס כביכול יוצא מן הסיפור. אולם לאחר שבעלי החיים “טועמים” מנקמתו של הווירוס, שהופך אותם לחולים ולמצוננים, הם מצליחים להכיל אותו ומפסיקים לגרש אותו. התמה של הכלת ה”אחר” נוכחת כאן, באופן מתוחכם, באפשרות שנותנות החיות לווירוס להיות חלק מהסיפור שלהן, חרף שונותו, אולם אין מדובר בהכלה מיידית כי אם בהבנה איטית של מחיר המחיקה. לעתים, גם ישות קטנה יכולה להזיק כשהיא נדחקת לפינה. והילדים, צופים בווירוס שמצוי בשולי הדפים, דף אחר דף, וחשים את כאבו לנוכח מיקומו. לאט לאט הם אפילו מחבבים אותו.
שלישית, לסיפור פן אקטואלי. בימים אלו של התמודדות עם וירוס הקורונה, הילדים נחשפים למונחים אניגמטיים שונים ואלו מופיעים בספר ולובשים לבוש קונקרטי, מה שמסייע להתמודד עם חוסר ההבנה של מושגים בלתי ברורים שמרחפים מעל לראשי הילדים. הווירוס גורם לחום ולצינון בקרב החיות, הצבה מצויה בבידוד ביתי, והתקופה האיומה שעברנו מוצגת באופן הומוריסטי שמלעיג על האופן שבו וירוס כה קטן מוציא את העולם הסיפורי (והלא סיפורי) מאיזון.
ורביעית, גם הפן הארספואטי מצוי בסיפור. וכאן הכוונה היא לדיון שנסוב בסוגיית הכניסה לסיפור. מה נכנס לסיפור? מה לא נכנס? האם ניתן לבצע שינויים בסיפור?
הספר המהנה והחשוב, שיסייע לילדים להכיר את אותיות הא’-ב’ במהירות מפתיעה, מסתיים בסוף טוב שבו הסדר שב אל כנו. כולם מבריאים, והווירוס הקטן מוצא לעצמו בית וחבר. אצל מי תשאלו? אצל חיה אחרת באות ו’, ובשביל לגלות מיהי, תצטרכו לקרוא.
