אלסה מרי והאבאים הקטנים
כתבה: פיה לינדנבאום. תרגמה: דנה כספי. הוצאת ידיעות אחרונות / טל מאי
על גבי כריכת ספרה של הסופרת השבדית פיה לינדנבאום, אלסה-מרי והאבאים הקטנים, מבשרים לנו שזהו ספר משעשע. לא הבחנתי בשעשוע למרות שהספר מציג סיטואציה הומוריסטית כביכול: לאלסה מרי יש אמא ושבעה אבות קטנים, להבדיל מהמשפחות המוכרות לה, שבהן יש אם אחת ואב אחד גדול. ואם לא שעשוע אז מה כן? זהו סיפור רגיש, שמועבר לקוראים בצורת ווידוי אינטימי של ילדה. ספרות הווידוי ממשיכה את ריטואל הווידוי הדתי, אולם כאן אין לפנינו אדם מאמין שמתוודה בפני כומר אלא ילדה שמתוודה בפני הקוראים על חרדותיה המוסתרות מן הסביבה.
בפתיחת הסיפור מציינת הגיבורה: “זאת אני, יושבת כאן כל יום חמישי בערב ומחכה שהאבאים שלי יבואו הביתה”. ההמתנה היא מוטיב מרכזי ביצירה. שכן הגיבורה ממתינה בתחילה לשובם של האבות מן החוץ, מעבודתם כסוכנים נוסעים. בימי שני עוזבים אותה האבות בלכתם לעבודתם ורק בימי חמישי בערב הם שבים. וגם לאחר חזרתם, ממשיכה אלסה מרי לחכות. היא רוצה לשחק עמם, “אבל הם עייפים בגלל כל הנסיעות והמכירות”, או שעליהם להמשיך ולעבוד מן הבית. טרם לכתה לישון האבות מקריאים לה סיפור, אולם “הם תמיד מתבלבלים ולא זוכרים מי הבא בתור”. ושוב, היא ממתינה לסדר, לרגילות, להתגשמותה של תמונה הרמונית ואידילית שמציגה אב ובת, או “משפחה נורמלית” ובסופו של דבר, ההמתנה מסתיימת בפגישה עם המציאות – האבות שלה קטנים ומצטיירים כמוזרים. ולמרות זאת, פתיחת הסיפור היא גם סיומו. כי אלסה מרי שמספרת את סיפורה הרגיש בגוף ראשון, מסבירה, שלמרות שהאבות שלה אינם רגילים, היא ממשיכה לחכות להם וממשיכה לרצות בהם לידה. כי כזוהי האהבה, חורגת מתבניות ומשבלונות מוכרות.
הדרמה המרכזית מתרחשת כשהאבות אמורים להגיע לאסוף את אלסה מרי מהצהרון. בנקודה זו הלא שגרתי אמור להיחשף בפרהסיה, ואלסה מרי, בת השש וחצי, חווה התקף חרדה. היא חוששת משני תסריטים עיקריים: שהאבות יהיו מושא ללעג, וכן, שתופעל אלימות כלפי האבות. הסיפור נדרש לתחושת הבושה שמלווה ילדים רבים בשל גורמים אובייקטיביים וסובייקטיביים כאחד. לעתים המבנה המשפחתי השונה מעורר חשש שמא הסביבה לא תקבל אותו ולעתים מדובר בתחושה סובייקטיבית של נבדלות ושל חתירה תחת הנורמה השליטה.
לבסוף הקונפליקט מיושב. האבות מגיעים לצהרון ותסריטי האימה של אלסה מרי אינם מתגשמים. קיומם אינו מעורר פליאה או תמיהה. אלסה מרי מבינה, כי מה שהיא דמיינה כחורג מן הסדר, אינו נתפס כך על ידי הילדים שמסביבה או על ידי הסגל החינוכי. הציור שלה, בשעה שהיא ממתינה לאבות, של נקניקיה שחורה ואימתנית, מייצג את מערך החרדות שהיא נושאת עמה. אבל בסופו של דבר גם אותה מפלצת נתפסת על ידי המורה לציור כ”היפופוטם נהדר”. הנמענים של היצירה נחשפים לפער שבין תחושת הבושה האישית, ובין האופן שבו החברה מסתכלת עליהם. בין המבט הביקורתי של הילד על הוריו, למבט הקולקטיבי שהוא נטול ביקורת כי הלוא אין משפחה “רגילה” ולכל משפחה הייחוד שלה. כמו כן היצירה המעניינת הזו נדרשת לפער העצום בין פרשנויות. מה שאלסה מרי פירשה כמזמין לעג ואף אלימות, נחווה על ידי הסביבה כרגיל לחלוטין. ההתקבלות הזאת מאפשרת לאלסה מרי לנוע אל עבר הקבלה העצמית וזאת משנה את מצבה מילדה ששרויה בחרדה ובהמתנה לילדה שחווה שמחה, אושר ורואה את החיוב שבמשפחתה.
ומה לגבי שבעת האבאים? הסיפור מקיים דיאלוג נהדר עם מעשיית העם “שלגייה ושבעת הגמדים”. במעשייה המפורסמת שלגייה מוצאת מפלט מאמה החורגת המאיימת בביתם של הגמדים. בבית הזה היא חווה רגיעה מהאיום, והמנוחה והשיקום מאפשרים לה לעבור לשלב הבא – שלב החתונה שמציין בגרות ועצמאות. ובדומה, האבות הגמדיים מאפשרים לאלסה מרי להתנסות באפשרויות האלימות שמזמן העולם – אולם בתודעתה בלבד. היא דואגת להם, חושבת עליהם, ובדומה לשלגייה, מתכוננת לשלב הבא שלה – שלב הבגרות והחוסן, שיגיע רק אחרי החיים המשותפים עם הגמדים, שאמנם מדאיגים אותה, אולם מעניקים לה כוח רב והתנסות בחשיבה על האחר.
אלסה מרי והאבאים הקטנים הוא סיפור מרתק וסוחף, שחשיבותו בכך שהוא משמיע את קולה החבוי של ילדה, שמרגישה נוח לחשוף את סודותיה בפני הילדים-הקוראים, שהופכים להיות בה בעת שותפים לסוד, ומזדהים עם הסיפור, לנוכח העובדה שלכל אחד מהם, יש סודות ומבוכות שברא לעצמו בתודעתו.
מומלץ לגילאי 8-6 וגם לבני החמש שהוריהם אוהבים לקרוא בפניהם סיפור וליהנות יחד איתם.
