איך זה שמפסיקים לאהוב?
כתבה: נרי אלומה. איורים: אור רוזנשטיין. הוצאת הקיבוץ המאוחד.
באופן מפתיע, למרות שכיחותם של מקרי גירושין בחברה הישראלית, כמעט שאין בנמצא ספרי ילדים שנוגעים בנושא. התפיסה לפיה משפחות כוללות אב, אם, אחים, כלב וחתול, עודנה התפיסה השלטת בספרות הילדים הישראלית, והיא מותירה קהלים רבים בלתי מיוצגים ובעיקר, ילדים רבים שמחפשים את עצמם ואת משפחתם בטקסט הספרותי ונתקלים שוב ושוב במודלים אחרים מזה המוכר להם, דבר הגורר תחושת בושה, מזה ותחושת ניכור כלפי ספרות וייצוגיה, מזה.
נרי אלומה, סופרת מחוננת ברגישותה לטוות עלילות רגשיות נטולות פאתוס, זכורה לטוב מן הסיפור אוגי. סיפור יוצא דופן ביופיו הנדרש לילדה בשם ניבי שגונבת אוגר. כפי שבעבר לא נרתעה מהתייחסות לתופעה מושתקת, גם ספרה החדש – איך זה שמפסיקים לאהוב? – עוקב אחר פירוקה של משפחה מבעד לעיניה של מיקה, ילדה בת עשר. הוריה של מיקה ושל אחותה הקטנה, שי, מזמנים אותן לשיחה בתחילת הסיפור ובמהלכה מבהירים להן את המצב אליו נקלעו:
“כשאתן הייתן קטנות ואבא ואני היינו צעירים, האהבה בינינו הייתה כמו אש גדולה, אבל במשך השנים…” הקול שלה רעד, “האהבה קטנה ודעכה, כמו שקורה לפעמים בין בני זוג, ועכשיו היא כבר לא מצליחה לחמם אותנו, אז… החלטנו להיפרד” (עמ’ 4).
מרגע מסירת ההודעה שינויים רבים עוברים על זוג האחיות. ביתן נמכר והוריהם עוברים לגור בשתי דירות. אביהן אורז את חפציו ועובר לגור בנפרד. מעבר לפירוקה של המשפחה המוכרת חרדות נוספות מאיישות את תודעתה של מיקה, ולמשל, החרדה שמא הדבר יתגלה, וחלק מחברותיה לכיתה תשתמשנה במידע על מנת לפגוע בה. המצב החדש שמעסיק את מיקה ללא הרף גורם לה לחוסר ריכוז והיא מתקשה לעקוב אחר הסבריה של המורה. מורתה מנסה להרגיע אותה ומספרת שגם הוריה גרושים, אולם מיקה אינה מגיבה. לא תמיד צרת רבים היא נחמה, כפי שממחישה שיחה זאת. מיקה מסוגרת בעולמה וכמעט ואינה מסגירה את הקושי שלה להתמודד עם המצב החדש. כאשר כלבן נעלם, והמשפחה יוצאת לחפשו ומדליקה מדורה, שואלת מיקה – “עכשיו, כשאנחנו יושבים ליד המדורה, אולי האהבה שלכם כבר התחממה ואפשר לסלק את האיש הקרֵח עם הקול העבה ולחזור לבית שלנו?” (עמ’ 24) – שכן גם אחרי פרידת ההורים והמעבר לבתים החדשים מיקה עדיין מצפה לפיוס. הוריה דבקים בהסברם וטוענים: “אני מבין אותך כי גם אני מתגעגע לפעמים למה שהיה, אבל אני יודע שככה זה נכון לי ולאמא” […] “יש דברים שקשה להבין […], גם אנחנו לא מבינים הכל” (עמ’ 24). נדמה כי הסופרת נחושה לתווך את נושא הגירושין באופן ריאליסטי ונטול מסכות הגורר את הנהרת המושג וחושף את הקושי של כלל המעורבים בדבר – ההורים וילדיהם. בחירת כותר היצירה – איך זה שמפסיקים לאהוב? – מציגה את מורכבותו של מושג האהבה (ולעתים את זמניותו) וכן את חוסר יציבותו ואת התמורות שחלות בו. ההורים מוצגים באופן אנושי וחומל ואינם מצטיירים כיודעי-כל. עם זאת הם מבהירים, שהבחירה להתגרש שמורה להם, וזאת למרות רצון בנותיהן שלא לפרק את המשפחה במתכונתה הנוכחית.
ספרות ילדים נמנעת מלהתייחס לזוגיות, הימנעות שהמחקר מכנה “שקט טקסטואלי”. עם זאת, חשוב שילדים יהיו מודעים למופעים השונים של האהבה שכן ביום מן הימים עתידים הילדים להפוך למבוגרים, והיצירה קוראת להם שלא לפעול מתוך הרגל ולשאול את עצמם, היום כבעתיד, מהי דרך החיים הנכונה עבורם. ההתייחסות להורים ולמשבר שהם עוברים חשובה שכן מסכת הגירושין חושפת את הילדים לפן אחר בהוריהם; ההורים נאלצים במקביל לתפקודם כ”מבוגרים אחראיים” להשתקם רגשית ולהתמודד עם כאב הפירוד, למצוא תשובות לשאלות שמטרידות אותם ולהגדיר מחדש את מערכת היחסים ביניהם.
במהלך הסיפור מגלה מיקה שגם כאשר היא חווה משבר, היא אינה לבדה ומשפחתה ממשיכה לתפקד, רק באופן שונה מזה שהורגלה אליו. מורתה מעודדת אותה, אמה מודעת לכך שהיא מסתירה את רגשותיה, יחסיה עם אחותה הקטנה מתהדקים, וכאשר הכלב המשפחתי בוב נעלם, המשפחה כולה נרתמת למציאתו. וכך מועבר השדר המרכזי של הסיפור, לפיו גם כאשר הגדרותיה של המשפחה משתנות, או דפוסי החיים משתנים, המשפחה נותרת משפחה ונענית לצרכי הילד, כבעבר.
בסיום היצירה כותבת מיקה התחלה של סיפור לקראת יום המשפחה: “היה היה בית אחד ליד הוואדי וגרו בו אבא ואמא, שתי ילדות וכלב חמוד, וכולם אהבו מאוד אחד את השני” (עמ’ 30). הפתיחה מזכירה מעשייה עממית, ז’אנר שמעלה על נס התאהבויות וחתונות, אולם אינו נדרש ליום שאחרי החתונה ואינו מציג את הקשיים שעומדים בפני זוגות. מיקה עודנה קשורה לתבנית זו, אולם היא אינה בטוחה כיצד לסיים את הסיפור, אות להתנגשות בין השדרים התרבותיים שהיא צורכת לבין ניסיונה האישי. האם תסיים את הסיפור ברוח המעשייה או באופן ריאליסטי יותר? הילדה שבעבר גרה בבית עם גינה, שבה עמד עץ אבוקדו, גורשה מגן העדן האבוד של הילדות התמימה ומחוסרת הדאגות. הגירושין הם חוויה מטלטלת ומבגרת והם מזמנים תחושה של גירוש מן העולם המוכר והאהוב. בד בבד, חיבוקן של האחיות המסיים את הסיפור מנכיח את האהבה שעדיין נותרה במשפחה ויש בה כדי לעודד בשעות הקשות.
ספר שעתיד לתמוך בילדים רבים בתקופה הקשה של גירושי הוריהם וממלא חסר של ממש. הוא מציע שפה חדשה – ישירה אך רגישה, נטולת התיילדות, וזאת במטרה להמליל את הרגשות הקשים שעולים בעקבות גירושי ההורים. ההיתר לעצבות הילדית מנפץ את מיתוס “הילד השמח” ומאפשר לילדים לקבל בהבנה מצבי רוח שונים ולהכיר בכך שתקופות הסתגלות הן חלק ממרקם החיים. ספרות במיטבה!
לגילאי: 6-8
