אהבה עדיפה על אין-אהבה מאת רוסה לגרקרנץ

כרך חדש ואחרון בסדרת ראשית הקריאה היפה בעולם, “החיים המאושרים שלי” מאת רוסה לגרקרנץ בתרגום מופתי של דנה כספי (הוצאת ידיעות אחרונות וטל-מאי).

הפעם דוני נוסעת לרומא להשתתף בחתונתם של אביה ובת זוגו, ורה. הציפייה היא לסיפור שיעסוק בהתמודדות המורכבת שלה עם החתונה ועם כניסתה של אם חורגת למשפחה. אולם ציפייה זו מתבדה שכן עולמה הרגשי של דוני אינו מורכב רק מיחסיה עם אביה, אלא גם מיחסיה עם חברתה הטובה אלה-פרידה. האהבה בין השתיים היא הדבק בסדרה הנפלאה הזאת שמלמדת על חברות ללא תנאים בין שתי ילדות, ועל האופן שבו היא נבנית ומתקיימת. אין לפנינו שתי ילדות זהות. כל אחת ועולמה, כל אחת וחייה. בסיפור מקבלים הילדים מפתחות להבנת מושג החברות. הם נחשפים להפכפכותה הרגשית של אלה-פרידה, לגעגועים של דוני, שכן השתיים לא מתגוררות באותה עיר, לצורך להילחם על החברות שכן אביה של דוני זועם על כך שהיא דבקה בחברתה ולא מייצרת חברויות חדשות, לנאמנותן זו לזו ואף לאי ההבנות ההדדיות ולתחושות של פגיעה וקושי בתוך מערכת חברית.

מעניין במיוחד המפגש בין דוני וסבתה השבדיות, ובין בני המשפחה האיטלקים. כאן אנו רואים את הפער בין תרבות סגורה ומופנמת לתרבות ססגונית ומוחצנת ואת הקושי של דוני השקטה שחווה את העולם באמצעות דיבור מועט להשתלב בחברה שבה הנורמות הפוכות.  

וכמו בכל הכרכים של הסדרה, מהדהדים בה נושאים טעונים בעדינות רבה: יתמות (דוני יתומה מאם), דיכאון (אביה של דוני נוטה לדיכאונות), שינויים משפחתיים (אמה של אלה-פרידה חיה עם “אוף”, שאינו אביה) ואף הריונה של ורה מבשר על תוספת של אח למשפחה. וחרף הפיתוי לגלוש לפאתוס או למניפולציות רגשיות פתלתלות הסופרת שומרת על תיאורים מדודים שמתאימים לגילאי הקוראים מחד גיסא, ושוברים את תבנית משברי הנפש של ילדים בסדרות בעיה, מאידך גיסא. הבחירה להראות ילדה ששואפת לאושר ואינה מוכנה להתמכר לרחמים עצמיים או לחיבוטי נפש היא שהופכת את הסדרה לאמינה ולייחודית.

לצד הטקסט נפרשים האיורים שהם למעשה רישומים עדינים של המתרחש. המוקד בהם הוא הבעות הפנים של הדמויות. שמחה, עצב, תימהון, ציפייה, ריכוז. כל איור הוא עולם ומלואו בדרך להבין את המתחולל בנפשה של הדמות, ללא כל פרטים עודפים. היעדר הגודש מסייע לקוראים לפענח את האיורים ולהתמקד בפן הרגשי של הדמויות ולא בתרבות החומרית. קסום במיוחד הוא האיור שמתאר את דוני ואלה פרידה עומדות, מתמזגות זו בזו וראשיהן יוצרים לב.

הסדרה כולה היא שיר הלל לאדם. שיר הלל לילדים. לחברות בין ילדים. לאופן השגוי שבו אנו נוטים לפעמים לזלזל ברגשות של ילדים כלפי סביבתם. יפה בעיני במיוחד האופן בו דוני מכילה את אביה ודואגת לאושרו, כי מי אמר שרק הורים צריכים לדאוג לאושרם של ילדיהם ושאהבה משפחתית היא חד סטרית? אין ספק שכל ילד שיפגוש בשבעת הספרים של דוני בהיותו קורא מתחיל, יגדל להיות אוהב-ספרים.

לגילאי 6-8 ולאוהבי ספרים טובים.