מאמר על יומנה של אנה פרנק

יומנה של אנה פרנק

רודין, שי (2014). "'פקעת של ניגודים': השיזור הפואטי ביומנה של אנה פרנק". עיונים בספרות ילדים, גיליון 23, עמ' 41-83.

'מר נמלה ואדון חרגול' מאת לולי גריי

מר נמלה ואדון חרגול – ד"ר שי רודין

רודין, שי (2014). "מר נמלה ואדון חרגול: ממשל על חריצות, לאלגוריה קווירית ופוסט-קולוניאליסטית". ספרות ילדים ונוער, חוברת 136, עמ' 21-38.

מאמר על הרומן 'נשים קטנות'

נשים קטנות ספרות ילדים ונוער

רודין, שי (2012). "'אל תסתגרי רק מפני שאת אשה': על פמיניזם רדיקלי, ליברלי ומטריאליסטי ברומן נשים קטנות ללואיזה מיי אלקוט". ספרות ילדים ונוער, חוברת 133, יולי 2012, עמ' 56-75.

הילדה החדשה: ייצוגי ילדוֹת בספרות הילדים הישראלית לגיל הרך

הילדה החדשה

רודין, שי (2015). "הילדה החדשה: ייצוגי ילדוֹת בספרות הילדים הישראלית לגיל הרך". חוקרים@הגיל הרך, גיליון 3, עמ' 55-80.

הפחד לדרוס שליח פיצה

הפחד לדרוס שליח פיצה מאת רותי ויטל-גלעד (קרן הוצאה לאור, 102 עמ')

נובלת חניכה כתובה היטב המגוללת את סיפורה של עלמה, נערה שאביה נפטר מסרטן. סיפורי חניכה מציגים את גיבורם כאשר הוא נע משלב אחד לשלב אחר, מתקדם, לאחר שהגיע לידיעה מסוימת או עבר מסע פיזי, נפשי או שניהם יחדיו. הנובלה מתארת את עלמה לאחר מותו של אביה, בזמן החופש הגדול. החופשה המיוחלת אמורה להיות תקופה מאושרת שבה היא קיוותה למצוא חבר ועבודה. אולם התכניות משתנות, שכן חברתה הקרובה מיכל מצאה חבר ואילו עלמה נותרת לבדה ונאלצת לבנות מחדש את זהותה כנערה ללא אב, ולמצוא את מקומה החדש במשפחתה החסרה הכוללת את אמה ואותה. היא מתחילה לעבוד בבית קפה הצמוד לבית הקברות בו קבור אביה, כצעד ראשון של החלמה. קשורה אל המת נפשית ופיזית, אולם גם מכירה אנשים חדשים ומסוגלת לשוחח עמם על כאבה. בבית הקפה היא מתוודעת למורכבותו של האובדן – אובדן משפחה בתקופת השואה, אובדן בן בתאונת דרכים ואובדן בן זוג. כל אחד מהנוכחים בבית הקפה נושא עמו את כאב האובדן, ומנתץ את הקלישאה לפי "עם הזמן הכאב דוהה".

כתיבתה של ויטל-גלעד עשירה בדימויים ובציורים לשוניים, וחלקים מן הסיפור כתובים כפרוזה לירית.

"אחרי שאבא מת, אמא חשבה שכדאי שאתחיל ללכת לטיפול אצל פסיכולוגית. במיוחד אחרי שהתחלתי להוציא עליה את הכעסים והכאב שלי. ישבתי אצל רונית הפסיכולוגית שותקת וחמוצה, ואחרי כמה פעמים אמרתי לאמא שאני לא הולכת יותר. אמא ניסתה לשכנע אותי שרונית יכולה לעזור לי לפתח כלים להתמודד עם האובדן.

אני שונאת את המילה הזאת, "אובדן". מילה קרה ומנוכרת למצב שהלב שלך הוא כמו פחמים של קומזיץ, עדיין מעלה עשן כשכולם כבר הלכו הביתה.

עניתי שהכלים היחידים שאני רוצה זה כלי נשק להרוג את הרופאים שנתנו לאבא למות" (עמ' 47-48).

המעבר בין המשלבים הלשוניים – אלו האופייניים לשפתה העכשווית של מתבגרת לצד אלו האופייניים לקטעי הגות – אמין ומעשיר את הקוראים. במהלך הסיפור משולבים מכתבי אביה של עלמה אותם הוא כותב בימיו האחרונים. מכתבים אלו חושפים פנים אחרים באישיותו של האב ומעודדים את בתו לבחור בחיים ולא בדבקות במת. בחירה זו אינה טומנת בחובה ויתור על האב, אלא להפך – זיכרון יומיומי ורגשי, ולצדו, יציאה מן הקליפה, היכרות עם אנשים ואף יציאה לבילויים כמו יתר בני גילה. עלמה צולחת חופש גדול אותו התחילה כבודדה וכמסוגרת ובסיומו של תהליך החניכה היא חשה שהיא חוזרת לעצמה ואף מסוגלת להתפייס עם אמה לאחר תחושת ריחוק וכעס. יצירה מומלצת הנוגעת בכנות ובאמינות בנושא מות הורה והשפעתו על המתבגר.

מגיל: 12

דב ושמו פדינגטון

דב ושמו פדינגטון. כתב: מייקל בונד. איורים: פגי פורטנם. תרגום: אברהם יבין. אחוזת בית. מנוקד, 130 עמ'.

פדינגטון חזית עטיפה

דב ושמו פדינגטון, הסיפור הקלאסי שפורסם לראשונה בשנת 1958, רואה עתה אור בעברית. נוסחים קודמים ראו אור בשנות ה-60 של המאה ה-20 בהוצאת "עמיחי", אולם זהו תרגום של הנוסח הראשון והשלם של הספר. היצירה עוסקת בדב נטוש מפרו הנמצא על ידי בני הזוג בראון בתחנת "פדינגטון" בלונדון. בני הזוג מאמצים את פדינגטון ומשכנים אותו בביתם. יש לציין כי דב זה מדבר, אולם עובדת היותו מדבר אינה הופכת לסוגיה מפתיעה והכל נוהגים בו בטבעיות גמורה. כאן טמון גם הקסם שביצירה שקשה לתחמה מבחינה ז'אנרית שכן עלילתה ריאליסטית לחלוטין (לונדון של שנות ה-50) למעט "חריגה" אחת – אנושיותו של פדינגטון וטבעיותו של ה"אימוץ".

משפחת בראון המאמצת את הדב, מחליטה לקרוא לו פדינגטון כצעד ראשון לקראת ביוּתו, ובהדרגה, חושפת אותו לחיי העולם המערבי. הפרקים השונים מפגישים את פדינגטון עם הצגת תיאטרון, חוף ים, מרכז קניות, או חדר אמבטיה, וכך בהדרגה מתוודע פדינגטון לנורמות המקובלות של בני אדם מערביים. תהליך ה"ביות" כולל אפיזודות הומוריסטיות, ולדוגמה, פדינגטון הצופה בהצגת תיאטרון מאמין שהנבל אכן מרושע ואינו מפריד בין מציאות לבדיה, אולם יותר מכל מחולל הזרה למה שנדמה כריטואלים שגורים בחיינו. חלון ראווה בחנות הופך לתקרית משעשעת, נסיעה ברכבת התחתית מזמנת לפדינגטון קשיים מרובים עד כדי הסתבכות עם נציגי החוק, ואף הליכה בחוף הים מזמנת היתקלות עם צלם רמאי המנסה לגזול מפדינגטון את כספו. ייחודו של הסיפור נעוץ דווקא בכישלונו של תהליך ה"ביוּת". פדינגטון אינו הופך לדב בריטי מחונך. הוא נותר בשונותו וזוכה לאהבה ולקבלה מלאה מצד בני הבית המשלימים עם כך, שלפדינגטון נטייה ל"צרות" ושה"אחר" יוותר "אחר".

שני רבדי משמעות מרכזיים בולטים ביצירה: ראשית, הקושי הניצב בפני מהגר בהגיעו למקום חדש והצורך ללמוד קודים חברתיים חדשים במהירות ומנגד, ההבנה כי מהגר אינו יכול להשיל את עברו לחלוטין אלא יוצר דיאלוג בין מולדתו לארצו החדשה. שנית, פדינגטון מייצג חיות נטושות באשר הן, הזוכות בבית חם ואוהב. ועם זאת, כאמור, הוא אינו הופך לדב מאולף, אלא דווקא מרגיל את הסובבים למנהגיו. יותר מכל מציג הסיפור את אנושיותו של פדינגטון, שהיא אנושיות מסוג אחר, ואת היותו חד-פעמי, אינדיבידואל. בשונה מחיות ההופכות לסוכנות של רעיון ומאיישות את מרבית ספרות הילדים (שועל ערמומי ונמלה חרוצה), פדינגטון הוא דב פנורמי, בעל תכונות רבות ואף סותרות (קמצן ונדיב, נכון לסייע וגרגרן, תמים אך סתגלן) ועל כן יש לשער, כי במישור האלגורי, פדינגטון מייצג ילדים באשר הם: מגיעים כאורחים לעולם המבוגרים ונאלצים ללמוד את שפתם ומנהגיהם, ותוך כדי כך, מנסים לשמור על אישיותם וקולם. בדרך מנותצים כמה מיתוסים אודות דובים מדברים/מהגרים, או ילדים, כמו מיתוס התמימות וכן מיתוס חוסר היכולת לשקול דברים באופן עמוק. ובדומה לילדים, גם פדינגטון מהווה פנס המאיר את יופיים של מבוגרים, אולם לעתים, גם את לְקותם.

מגיל: 6

סיפור שמתחיל בשמיכה

סיפור שמתחיל בשמיכה. כתבה ואיירה: פיבי גילמן. תרגום: סיגל גפן. ידיעות אחרונות. מנוקד.

סיפור שמתחיל בשמיכה

תרגום חדש ליצירה שראתה אור ב-1992 בקנדה וזכתה בשנת 1993 בפרס ע"ש רות שוורץ לספר ילדים מצטיין. שמו המקורי של הסיפור הוא Something From Nothing וזהו המוטיב המלווה את היצירה: תמיד ניתן ליצור משהו מ"כלום". עם היוולדו של יוסף, סבו תופר לו שמיכה, אולם יוסף גדל והשמיכה "נהייתה ישנה". האם מציעה לזרוק אותה, אולם יוסף מסרב להיפרד מן השמיכה האהובה, ולוקח אותה לסבו על מנת שיתקנה. הסב תופר לו מעיל, ושוב, יוסף גדל והמעיל קטן, והאם מייעצת לו לזרוק את המעיל. יוסף מסרב לזרוק את בגדו האהוב ופונה לסבו לעזרה. וכך, פעם אחר פעם, מצליח הסב האהוב לתפור ליוסף וסט, עניבה, מטפחת ואף כפתור וליצור משהו מ"כלום".

הסיפור הרגיש מעמת בין נקודת המבט הילדית, זו הנקשרת לחפץ אהוב ומאצילה עליו זכרונות ורגשות עמוקים, לבין נקודת המבט הבוגרת, שוות הנפש כלפי אותו "כלום", שברגע שתם ייעודו – ניתן להשליכו. אותה שמיכה וגלגוליה מדגימה את הקשר המיוחד בין יוסף לסבו, שהרי הסב לא רק תפר את השמיכה, אלא גם תופר את הפריטים הנוספים, וכל גלגול מצביע על מעורבותו של הסב בשלב החדש בו נמצא נכדו ההופך מתינוק לילד כותב. הסיפור חותר תחת זמניותם של חפצים בעולם קפיטליסטי החושף את הילדים למוצרים רבים ומגדיר את המונח "ישן" כדבר שלילי שיש לזרוק אותו ולבכר תחתיו את החדש. בנוסף, המימד הארס- פואטי שבסיפור מציע, כי יוסף ההופך לילד כותב, מנציח את אותה שמיכה וכפועל יוצא את סבו, באמצעות סיפורו ומכאן, כי חומרי הגלם לכתיבה (במקרה זה) הם האהבה ששררה בינו לבין סבו, והרצון להנציח אותה ואת גן העדן האבוד של הילדות, שסמלו הבולט היא השמיכה. היעלמותה של השמיכה בהדרגה, מקבילה להיעלמותה של ילדותו של יוסף ההופך מתינוק לילד, אולם הבגרות אינה מנתקת אותו משורשיו כי אם דווקא מעמיקה את אחיזתו בהם. כעת, הוא אינו נזקק לשמיכה, אלא יכול לכתוב עליה, וכך היא נוכחת בחייו הבוגרים. סיפור ערכי וחשוב.

מגיל: 4

אחרי אייריס

אחרי אייריס. כתבה: נטשה פארנט. תרגום: יעל אכמון. כנרת, זמורה ביתן. 223 עמ'.

אחרי אייריס

 

רומן מפעים ורגיש, הנכתב כיומנה של בּלוּבֶּל, נערה בת ארבע עשרה, שאחותה התאומה אייריס נדרסה שלוש שנים טרם ההווה הסיפורי. במהלך שלוש שנים אלו בלובל מנסה לאיין את עצמה, מתוך הזדהות נפשית עמוקה עם אחותה המתה. היא מעלימה את עצמה מעיני הסביבה, מנתקת את כל קשריה החברתיים, ומסתייעת במצלמת וידאו המאפשרת לה להפוך לזוג עיניים הצופות בסביבה, אותה סביבה שמנסה להמשיך אחרי המוות, לעתים מצליחה ולעתים כושלת. אמנם לפנינו יומן המתאר את חוויותיה האישיות של בלובל ואת הקושי הגלום באבדן אחותה, אולם ניתן בהחלט לקרוא אותו כרומן משפחה. הפיכתה של בלובל לצלמת המשפחתית מאפשרת לקורא לבחון כיצד כל אחד מבני המשפחה מתמודדים עם האבל. הוריה של בלובל בוחרים לברוח מהמשפחה. היא ואחיה נותרים עם זורן, סטודנט לתואר שני, המשמש להם מטפלת ואוזן קשבת, בעוד ההורים בוחרים לעבוד במקומות מרוחקים. ניתן לבקר את בחירתם, אולם באישון לילה, שומעת בלובל את אמה מסבירה, שרק בעבודה היא מצליחה לשכוח את המוות של בתה.

אחותה הגדולה של בלובל, פלורה, היא נערה אקסצנטרית המנסה למשוך את תשומת לבם של ההורים באמצעות שבירת כללים וזעזוע הסובבים. שני אחיה הקטנים אינם יודעים להמליל את כאבם, אולם זה מורגש ומהדהד: כאב אבדן האחות לצד כאב אבדן הוריהם שהתנתקו מהם ואף הפחד שמא הם אינם זוכרים עוד את אחותם שמתה כאשר היו קטנים. בתקופה המתוארת ברומן מנסה בלובל לחזור ולהנכיח את עצמה במשפחתה ובקרב חבריה. היא אף מתאהבת בנכדם של השכנים וזוכה לטעום את טעמה של אהבה ראשונה, ואכזבה ראשונה. ולמרות החלל המצוי בלבן של הדמויות, וההבנה שלא באמת ניתן להחלים לאחר מותו של אדם אהוב גם כאשר הזמן עובר, הסיפור רוויי אהבה והתבוננות בסביבה, ובעיקר, מציג את הגיבורה כמי שמצליחה להפוך יגון למעשה אמנות מרהיב. ספרות במיטבה.

מגיל: 13

ג'ינג'י: הסבר פניך לתייר

ג'ינגי: הסבר פניך לתייר. כתבה: גלילה רון-פדר-עמית איורים: שי צ'רקה. מודן. מנוקד, 101 עמ'.

בספר ה-63 בסדרה האהובה והוותיקה, חוזרים אודי שחר המכונה ג'ינג'י, וחבורתו, לפענח תעלומה בלשית חדשה הקשורה בהונאת תיירים. כבכל ספרי הסדרה, מתוארות שתי עלילות: העלילה הבלשית המציגה את האופן שבו מפענחת החבורה את המקרה, והעלילה הבין-אישית המגוללת את היחסים בין הילדים בחבורה, ואת התלבטויותיו של ג'ינג'י הן באשר לפעולות שעליו לנקוט כמנהיג והן באשר לאופן שבו יש לתכנן את המבצע. בעוד שהעלילה הבלשית אופיינית לספרי הרפתקאות ומתח רבים לילדים, הרי שהעלילה הבין-אישית ייחודית לסדרה הנדונה. ג'ינג'י כמנהיג דמוקרטי, בוחן את גבולותיו ופעולותיו בחינה מתמדת. מה מותר לו לעשות כמפקד דמוקרטי, כיצד לשתף באופן הראוי ביותר את השותפים לחבורה, כיצד להַבנות את דמותו מול חבריו ומהו האופן הנכון ביותר לנהל את החבורה כך שהחברים יישארו מלוכדים. נדבך זה הופך את הסדרה והסיפור הנדון ליצירה פוליטית-חברתית המנהירה לנמען הילד את כלליו של המשחק הדמוקרטי על מורכבותו: "בחבורה שלנו, אפילו אני מקבל את הדעה של הרוב, כי אנחנו חבורה דמוקרטית. אם אני מחליט על פעולה מסוימת וכל השאר מתנגדים, אני לא אכריח אותם לעשות מה שאני קובע, רק משום שאני המפקד" (עמ' 45). ואכן, בדומה לראש ממשלה, נאלץ ג'ינג'י לחוות את הקושי הטמון בחלוקת "תיקים", ובמקרה זה התפקיד שיקבל כל חבר בקבוצה, וכמו כן, "להילחם" באופוזיציה, המגולמת על ידי דנה פישמן.

מבין דמויות הילדים החברים בקבוצה, שאינם ג'ינג'י (אודי שחר), רק דנה פישמן מופיעה בשמה המלא. יתר הילדים הם מושיק, דן, שגית ויפעת. דנה פישמן איננה דמות סטריאוטיפית של "ילדה רעה", שכן היא מחשיבה את עצמה כדמות טובה וחיובית ורואה דווקא את בני החבורה כ"רעים". היא מנסה להשתלב בחבורה אולם נדחית על ידי הילדים שכן ברור, שהקבוצה לא תוכל להכיל שני מנהיגים. היא מנכסת לעצמה את הצלחתה של הקבוצה (בדומה למתרחש בספרה הפוליטית בה מנהיג מפלגה יריבה נוהג לראות בעצמו את האחראי להישג מסוים) ולמעשה דמותה מלמדת את נמעני היצירה להכיר בקיומה של אופוזיציה לוחמת בעלת ערכים שונים ואף מתנגדים לאלו שלהם. ועם זאת, האמירה הפוליטית העולה מתוך עיצוב דמותה המעניינת של דנה פישמן נוגעת ליחסי "אנחנו" ו"הם". גם כאשר "אנחנו" מתנגדים ל"הם" ואף מתרחקים מן ה"הם", ה"הם" עודם כאן בשביל להישאר, נחושים ומלאי תחבולות.

מגיל: 6

ידי הזהב של קלואי

ידי הזהב של קלואי. כתבה: קלי דיפוצ'יו. איורים: הת'ר רוס. תרגום: רונית רוקאס. ידיעות אחרונות / טל מאי. מנוקד.

ידי הזהב של קלואי

שמו של הסיפור ידי הזהב של קלואי עלול להטעות ולנטוע בקוראו תחושה, לפיה מדובר ביצירה המקדמת שבירה של נורמות והתנהגויות מגדריות "נשיות" ביחס לילדה. עם זאת, כבר בפתיחה מובהר כי "קלואי לא כל כך טובה בספורט, היא לא משתגעת על משחקי מחשב. פעם היא השתתפה בחוג בלט ונראתה כמו גמל על סקטים". שלילוֹת אלו אינן באות רק על מנת לאפיין את קלואי ולציין באילו תחומים היא אינה מצטיינת. יש בהן גם כדי להאיר את האפשרויות שתרבות הילד המודרנית מספקת לילד: עיסוק בספורט, במחשבים או בחוגים שונים, סטריאוטיפיים יותר או פחות, דוגמת בלט (לילדות).

האיורים המצוינים מדגישים בכל אחת מן האפשרויות שקלואי שוללת, מניין נובעת השלילה: בשעת משחק כדורגל, בעוד יתר הבנות עסוקות במרדף אחר כדור, בצעקות ובקריאות, קלואי עוצרת להתרשם מיופיו של פרפר הנח על עלה. את משחק המחשב היא דוחה לאור תחושת האימה שהוא מעורר בה (ובכלבהּ ברט), ונוכח היצרים האלימים שהוא מעורר בחברתה למשחק. מוטיב התחרות, המלווה את היצירה לכל אורכה, מיובא גם אל חוג הבלט. קלואי נראית אחרת מיתר הבנות: גבוהה פחות, גמלונית מעט, שוקלת קצת יותר, ואינה מוכנה ללבוש מדים (גם אם אלו בגדי בלט) המוחקים את ייחודה והופכים אותה לחלק מ"פס הייצור הילדי". היא רוקדת עם החותלות, הגרביונים והחצאית, שבהמשך יובן, כי היא זו שתפרה אותם; שכן ידי הזהב של קלואי, הוא בראש ובראשונה, סיפור ארס-פואטי נפלא לגיל הרך. קלואי "טובה מאוד ביצירה", מעצבת בגדים, תופרת, ומיפה את העולם בזכות יצירותיה.

המשבר שמופיע בסיפור נוגע לקניית מתנת יום הולדת לחברתה הטובה, אמה. היא יודעת שאמה תשמח אם תקנה לה בובה, ועל כן מתכוונת לקנות לה את "ויולט – בובת הפרחים", אולם לני, ילדה נוספת המתפקדת ביצירה כאנטי-תזה לקלואי, פוגשת אותה בחנות ומבהירה לה, שהיא זו שתקנה את הבובה ויולט. קלואי, כדרכה, אינה מתעמתת עם לני, ומציינת: "אני אכין לה משהו מיוחד שאי אפשר אפילו לקנות בחנות". לני נדהמת מהצהרה זו, שכן היא מייצגת את דור ילדי המותגים, שאינו מודע ליכולתו ליצור משהו בעצמו במקום לקנות, ושאינו מעריך אמנות שכן שוויה אינה נמדד, על פי רוב, בכסף, בעיקר כשמדובר באמנות ילדית, כזו שעולם המבוגרים נוהג בה בביטול.

קלואי חווה משבר יצירתי שכן היא לא מצליחה למצוא מתנה יצירתית שתתחרה בבובה ויולט. היא צובעת את עצמה בנקודות כחולות, וכך יש לה מעין "אליבי" שלא להגיע למסיבת יום ההולדת בדמות מחלת אבעבועות רוח. אולם היא מתחרטת, ואת הלילה היא מקדישה לעיצוב שמלה, לתפירתה, כאשר היא שרויה במתח ומקווה שחברתה אמה תאהב את מתנתה. סיטואציות מקבילות בספרות ילדים לגיל הרך נוטות להזמין "פתרון נִסי", אולם קלואי מוצאת את הפתרון לבעיה בתוך תוכה: הכוח היצירתי שלה, יכולתה לדמיין ולהפוך תכנית למעשה אמנות של ממש – אלו מחלצים אותה מן המשבר. בדומה לשירו הארס-פואטי של ביאליק "לא זכיתי באור מן ההפקר" (תרס"ב), שבו ביאליק משווה את פעולת כתיבת השיר לחציבה מן הסלע, קלואי ממחישה לקוראים, כי תהליך היצירה אינו מתרחש רק בתודעתו של האמן, אלא מלווה בעבודה קשה ובהקרבה. ייאמר לזכות הוריה, שהם מאפשרים לה ליצור את המתנה, ולא כופים עליה את הסדר ההגמוני – היינו, ללכת לישון. הישארותה ערה עד שעה מאוחרת, היא חתרנית וחינוכית גם יחד: חותרת תחת שגרת יומו של הילד, אולם מאפשרת לקלואי לממש את תכניתה האמנותית ולהגיע למסיבה עם מתנה ייחודית.

בדרך אל מסיבת יום ההולדת הראוותנית של חברתה אמה, בה הילדים רוכבים על סוס פוני, לני (הנעולה נעלי עקב וחמושה במשקפי שמש) נופלת, ושמלת הבובה נקרעת ומתלכלכת בבוץ. קלואי, שיכלה לחגוג את ניצחונה, פותרת את הבעיה, ומלבישה את ויולט הבובה בשמלה שעיצבה ותפרה בעצמה. לני מתפעלת מכך שקלואי הכינה את השמלה בעצמה, והאשרור החיצוני נוטע בקלואי גאווה: עיניה נוצצות כמו יהלומים והיא מספרת שסבתה לימדה אותה לתפור. שהרי האמן נזקק להערכת (ולאהבת) קהלו, ואמנות מזמנת תקשורת בין האמן לסביבה, ואינה נותרת בדלת אמות. כמו כן כאמור, קלואי, מהווה אנטי-תזה ללני. היא פותרת קונפליקטים כשהיא מפגינה איפוק (בחנות) וגדלות נפש (בדרך למסיבה). משום שהיא ממוקדת בטובתה של אמה חברתה הטובה, היא לא תניח לבובה ויולט להישאר לבושה בשמלה מלאת בוץ, אלא תתעלה מעל יצר הנקמנות שלה (או השמחה לאיד), ותפעל באופן שיקדם את אושרה של אמה, למרות עוינותה של לני. ניצחונה של קלואי מומחש באיור המסכם את הסיפור, שבו אמה מחבקת את קלואי, בעוד לני הרוטנת-תמיד, רוכבת על הפוני, מופרשת מחברת הילדות. כאן אנו מגיעים אל השדר המרכזי של הסיפור, המבקר את התרבות הקפיטליסטית ואת מוצריה השונים (כולל חוגים לילדים שבהם נאמר להם מה לעשות, או מטמיעים בהם ערכים הגמוניים דורסניים), וממחיש, כי האושר מצוי דווקא ביכולת ליצור ובתקשורת הבלתי אמצעית. הילדה שכל מאווייה נתונים למותגים, מאופיינת בהבעות פנים זועפות ובחוסר שביעות רצון כללי. ואילו קלואי מוצאת את האיזון הנכון שבין היותה לבד, עם מחשבותיה ויצירותיה, וביחד, עם חברה שהיא דואגת לה ומפגינה לאור החברות עמה, אלטרואיזם. זהו אינו סיפור על ילדה "גברית", אלא על ילדה-אמנית, העושה את צעדיה הראשונים בעולם שבו אמנות הפכה מוקצה. האמנות במקרה זה קשורה לעיצוב, ליצירה ולתפירה – נישות המזוהות עם ילדוֹת אולם כמשחקות בהן ולא כיוצרות אותן.

מה שמצטייר במבט ראשון כסיפור תמים, מלמד את הנמענים והנמענות שיעור חשוב בפתרון קונפליקטים ובמוסריות. קלואי דוחה את המסרים האלימים של התרבות הקפיטליסטית (תחרותיות, רזון, סגידה למותגים, התנשאות, הפיכת מסיבה משפחתית וחברית לקרקס ראוותני) ובוחרת בערכים אחרים, של נאמנות לעצמה ולחברתהּ הקרובה. בהחלט הצעה מעניינת בעידן המאותת לילד כי אושרו תלוי בחפצים המקיפים אותו.

מגיל: 4