כיצד ללמד קיימוּת? להציל את שימבה

להציל את שימבה. כתבה: נעמי לויצקי. איורים: דני קרמן. כנרת, זמורה ביתן, דביר. מנוקד.

להציל את שימבה - סיפור אמיתי

ספר מרהיב העוסק בהשלכותיו של הציִד. ציידים יורים באמו של שימבה הפילון, הנותר ללא עדר וללא הגנה. חייו ניצלים בזכות אביה של דפנה, שדואג לשכּן פילים יתומים עד לגדילתם. שימבה מתקשה להתגבר על אובדן אמו, אך בהדרגה, רוכש חברים חדשים ומוצא את מקומו בבית היתומים לפילים.

ההיצמדות אל שימבה ואל החוויה הקשה שהוא עובר, מאובדן האם והעוגנים החברתיים ועד להתאקלמות בביתו החדש (המהווה למעשה תחליף-בית), מצליחה להנהיר את האבסורד הטמון בציד. עבור שנהב האדם גוזל מהחיות את חייהן וכך נותר שימבה ללא משפחה וחייו מצויים בסכנה. בניגוד לציידים חסרי המוסר והרגש, עומדת משפחתה של דפנה המתמסרת כל כולה לטיפול בפילים היתומים. כמו כן הפילים ה"ותיקים" מנסים להקל על שימבה את התקופה הקשה ולקלוט אותו באהבה ובהבנה, עד שהגלגל מתהפך והוא הופך ל"ותיק", וקולט בעצמו פיל יתום חדש. סיום זה אמנם מלמד על התבגרותו של שימבה, אולם גם על העובדה, שהציד ממשיך, ולפיכך יתומים חדשים יותר משימבה מגיעים אל בית היתומים.

הסופרת נעמי לויצקי כותבת באחרית הדבר על הפיל האמיתי שימבה אותו אימצה בשנת 2006, וחי בפארק הלאומי של ניירובי, שבו מצילים פילים שהתייתמו מאמם. לאחר האימוץ הווירטואלי נסעה לויצקי לאפריקה וביקרה לראשונה את שימבה.

מעבר לעיסוק החברתי בסוגיית הציד ומחירו, מוטיב היתמות המלווה את היצירה מנהיר לנמען-הילד באופן אלגורי ונגיש מהי יתמות ומהם שלבי האבל שעובר היתום עד לשלב בו הוא כשיר לחזור ולתפקד.

ספר חשוב בנושא קיימוּת המציג פגיעה חסרת תכלית בבעלי חיים, הגם שסופו אופטימי והומני.

מגיל: 6

חיבוק של אהבה

חיבוק של אהבה. כתבה: גילה מצליח-ליברמן. איורים: דני קרמן. הוצאת יסוד. מנוקד.

 

עטיפה_ק_חיבוק_של_אהבה[1]

מעטות היצירות שנכתבו לילדים בגיל הרך ועוסקות בתיווך השואה. קיים קושי של ממש לעסוק בנושא עם ילדים בגילאי ארבע עד שש, ולפיכך הפתרון המתבקש הוא הצגה אלגורית של הנושא. זכורים לטובה הסיפורים סבתא סורגת מאת אורי אורלב ומשהו על לוויתנים מאת אבא קובנר, וכעת מצטרף אל מדף הספרים המצומצם של ספרות השואה לגיל הרך ספר נוסף – חיבוק של אהבה.

הסיפור מציג את ביקורו של אורח מיוחד ב"גן פעמון" – "צעצוע משומש וישן". האורח המבקר את הצעצועים החדישים בגן הוא סוס עץ עם סדק בזנב ורגל אחת שבורה. הסוס מסביר: "הייתי צעצוע אהוב של ילדה שעברה את השואה", "שואה זו מילה אחרת לאסון. אסון נורא". באמצעות סיפורו הביוגרפי של הסוס, נחשפים הנמענים באופן עדין ומרומז לסיפור ההיסטורי שמאחורי הסיפור האלגורי. ברוניה בת החמש, ילדה שהתגוררה בפולין, קיבלה את הסוס כמתנת יום הולדת. מאוחר יותר פונתה המשפחה מביתה ועברה להתגורר בגטו. הילדים בגטו אמנם לא הורשו ללמוד, אולם הם הלכו בסתר לגן ולבית הספר והמציאו משחקים, שירים וסיפורים. בהמשך, עולים ההורים, ברוניה וסוס העץ לישראל, מתחילים בחיים חדשים, וזוכרים מדי שנה את עברם ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, עת נשמעת הצפירה.

הסיפור מנהיר מושגי יסוד הקשורים בשואה: פירוש המילה, מלחמת העולם, נאצים, גטו ועלייה לישראל. איוריו נחלקים לאיורים צבעוניים המייצגים את ההווה הבטוח ומולם מוצגים איורים בשחור-לבן, המציגים את העבר הכואב. כך מחוזק הקו לפיו בתום התקופה הקשה באה תקופה חדשה, שמחה וחיובית.

למראית עין, הסיפור נדרש למונחים שילדים בגיל הרך לא צריכים להכיר. ועם זאת, אם ברצוננו להכין את הילדים לצפירה ולהכרת משמעותה, וכמו כן, לשורת הביטויים הנשמעים סביב יום הזיכרון לשואה ולגבורה מעל לראשי הילדים, הרי שעדותו של סוס הצעצוע, "ניצול" השואה, היא עדות המסבירה הן את המהלך ההיסטורי הכללי (חיים באירופה, מלחמה, עלייה) והן את המסר אותו אנו מחדדים במסגרת הוראת השואה בגנים: בתום תקופה קשה בה היהודים היוו "אחרים", קמה מדינת ישראל שבה היהודים הפכו לאזרחים וקיומם הובטח. המחברת בחרה לספר על משפחה שניצלה בשואה על מנת שלא לחשוף את הנמענים להשמדה או למקרי אלימות קשים, תמה שאין מעבירים לילדי הגיל הרך, וכך נחשפת התקופה הקשה באופן מעצים ומחוזקים ערכים דוגמת הדבקות המשפחתית, האמונה בטוב והערכת הארץ.

חשוב לציין, כי התבגרותה של החברה הישראלית ביחס להבנת השואה ניכרת בסיומו של הסיפור: כלל הצעצועים מחבקים את סוס העץ בחיבוק של אהבה שכן הם רואים בו גיבור. וכאן טמון שדר חשוב לפיו ניצולי השואה הם גיבורים לאור עובדת הישרדותם, שכן ההישרדות כשלעצמה מהווה גבורה.

מגיל: 5

ספרות קווירית לילדים

ספרות קווירית מאמר ד"ר שי רודין

רודין, שי (2013). "'אגדה על שני נסיכים': ספרות קווירית לילדים ולנוער בישראל – בין ספרות קווירופובית וספרות קווירית משתמעת". ספרות ילדים ונוער, חוברת 134, עמ' 33-66.

מאמר על יומנה של אנה פרנק

יומנה של אנה פרנק

רודין, שי (2014). "'פקעת של ניגודים': השיזור הפואטי ביומנה של אנה פרנק". עיונים בספרות ילדים, גיליון 23, עמ' 41-83.

'מר נמלה ואדון חרגול' מאת לולי גריי

מר נמלה ואדון חרגול – ד"ר שי רודין

רודין, שי (2014). "מר נמלה ואדון חרגול: ממשל על חריצות, לאלגוריה קווירית ופוסט-קולוניאליסטית". ספרות ילדים ונוער, חוברת 136, עמ' 21-38.

מאמר על הרומן 'נשים קטנות'

נשים קטנות ספרות ילדים ונוער

רודין, שי (2012). "'אל תסתגרי רק מפני שאת אשה': על פמיניזם רדיקלי, ליברלי ומטריאליסטי ברומן נשים קטנות ללואיזה מיי אלקוט". ספרות ילדים ונוער, חוברת 133, יולי 2012, עמ' 56-75.

הילדה החדשה: ייצוגי ילדוֹת בספרות הילדים הישראלית לגיל הרך

הילדה החדשה

רודין, שי (2015). "הילדה החדשה: ייצוגי ילדוֹת בספרות הילדים הישראלית לגיל הרך". חוקרים@הגיל הרך, גיליון 3, עמ' 55-80.

הפחד לדרוס שליח פיצה

הפחד לדרוס שליח פיצה מאת רותי ויטל-גלעד (קרן הוצאה לאור, 102 עמ')

נובלת חניכה כתובה היטב המגוללת את סיפורה של עלמה, נערה שאביה נפטר מסרטן. סיפורי חניכה מציגים את גיבורם כאשר הוא נע משלב אחד לשלב אחר, מתקדם, לאחר שהגיע לידיעה מסוימת או עבר מסע פיזי, נפשי או שניהם יחדיו. הנובלה מתארת את עלמה לאחר מותו של אביה, בזמן החופש הגדול. החופשה המיוחלת אמורה להיות תקופה מאושרת שבה היא קיוותה למצוא חבר ועבודה. אולם התכניות משתנות, שכן חברתה הקרובה מיכל מצאה חבר ואילו עלמה נותרת לבדה ונאלצת לבנות מחדש את זהותה כנערה ללא אב, ולמצוא את מקומה החדש במשפחתה החסרה הכוללת את אמה ואותה. היא מתחילה לעבוד בבית קפה הצמוד לבית הקברות בו קבור אביה, כצעד ראשון של החלמה. קשורה אל המת נפשית ופיזית, אולם גם מכירה אנשים חדשים ומסוגלת לשוחח עמם על כאבה. בבית הקפה היא מתוודעת למורכבותו של האובדן – אובדן משפחה בתקופת השואה, אובדן בן בתאונת דרכים ואובדן בן זוג. כל אחד מהנוכחים בבית הקפה נושא עמו את כאב האובדן, ומנתץ את הקלישאה לפי "עם הזמן הכאב דוהה".

כתיבתה של ויטל-גלעד עשירה בדימויים ובציורים לשוניים, וחלקים מן הסיפור כתובים כפרוזה לירית.

"אחרי שאבא מת, אמא חשבה שכדאי שאתחיל ללכת לטיפול אצל פסיכולוגית. במיוחד אחרי שהתחלתי להוציא עליה את הכעסים והכאב שלי. ישבתי אצל רונית הפסיכולוגית שותקת וחמוצה, ואחרי כמה פעמים אמרתי לאמא שאני לא הולכת יותר. אמא ניסתה לשכנע אותי שרונית יכולה לעזור לי לפתח כלים להתמודד עם האובדן.

אני שונאת את המילה הזאת, "אובדן". מילה קרה ומנוכרת למצב שהלב שלך הוא כמו פחמים של קומזיץ, עדיין מעלה עשן כשכולם כבר הלכו הביתה.

עניתי שהכלים היחידים שאני רוצה זה כלי נשק להרוג את הרופאים שנתנו לאבא למות" (עמ' 47-48).

המעבר בין המשלבים הלשוניים – אלו האופייניים לשפתה העכשווית של מתבגרת לצד אלו האופייניים לקטעי הגות – אמין ומעשיר את הקוראים. במהלך הסיפור משולבים מכתבי אביה של עלמה אותם הוא כותב בימיו האחרונים. מכתבים אלו חושפים פנים אחרים באישיותו של האב ומעודדים את בתו לבחור בחיים ולא בדבקות במת. בחירה זו אינה טומנת בחובה ויתור על האב, אלא להפך – זיכרון יומיומי ורגשי, ולצדו, יציאה מן הקליפה, היכרות עם אנשים ואף יציאה לבילויים כמו יתר בני גילה. עלמה צולחת חופש גדול אותו התחילה כבודדה וכמסוגרת ובסיומו של תהליך החניכה היא חשה שהיא חוזרת לעצמה ואף מסוגלת להתפייס עם אמה לאחר תחושת ריחוק וכעס. יצירה מומלצת הנוגעת בכנות ובאמינות בנושא מות הורה והשפעתו על המתבגר.

מגיל: 12

דב ושמו פדינגטון

דב ושמו פדינגטון. כתב: מייקל בונד. איורים: פגי פורטנם. תרגום: אברהם יבין. אחוזת בית. מנוקד, 130 עמ'.

פדינגטון חזית עטיפה

דב ושמו פדינגטון, הסיפור הקלאסי שפורסם לראשונה בשנת 1958, רואה עתה אור בעברית. נוסחים קודמים ראו אור בשנות ה-60 של המאה ה-20 בהוצאת "עמיחי", אולם זהו תרגום של הנוסח הראשון והשלם של הספר. היצירה עוסקת בדב נטוש מפרו הנמצא על ידי בני הזוג בראון בתחנת "פדינגטון" בלונדון. בני הזוג מאמצים את פדינגטון ומשכנים אותו בביתם. יש לציין כי דב זה מדבר, אולם עובדת היותו מדבר אינה הופכת לסוגיה מפתיעה והכל נוהגים בו בטבעיות גמורה. כאן טמון גם הקסם שביצירה שקשה לתחמה מבחינה ז'אנרית שכן עלילתה ריאליסטית לחלוטין (לונדון של שנות ה-50) למעט "חריגה" אחת – אנושיותו של פדינגטון וטבעיותו של ה"אימוץ".

משפחת בראון המאמצת את הדב, מחליטה לקרוא לו פדינגטון כצעד ראשון לקראת ביוּתו, ובהדרגה, חושפת אותו לחיי העולם המערבי. הפרקים השונים מפגישים את פדינגטון עם הצגת תיאטרון, חוף ים, מרכז קניות, או חדר אמבטיה, וכך בהדרגה מתוודע פדינגטון לנורמות המקובלות של בני אדם מערביים. תהליך ה"ביות" כולל אפיזודות הומוריסטיות, ולדוגמה, פדינגטון הצופה בהצגת תיאטרון מאמין שהנבל אכן מרושע ואינו מפריד בין מציאות לבדיה, אולם יותר מכל מחולל הזרה למה שנדמה כריטואלים שגורים בחיינו. חלון ראווה בחנות הופך לתקרית משעשעת, נסיעה ברכבת התחתית מזמנת לפדינגטון קשיים מרובים עד כדי הסתבכות עם נציגי החוק, ואף הליכה בחוף הים מזמנת היתקלות עם צלם רמאי המנסה לגזול מפדינגטון את כספו. ייחודו של הסיפור נעוץ דווקא בכישלונו של תהליך ה"ביוּת". פדינגטון אינו הופך לדב בריטי מחונך. הוא נותר בשונותו וזוכה לאהבה ולקבלה מלאה מצד בני הבית המשלימים עם כך, שלפדינגטון נטייה ל"צרות" ושה"אחר" יוותר "אחר".

שני רבדי משמעות מרכזיים בולטים ביצירה: ראשית, הקושי הניצב בפני מהגר בהגיעו למקום חדש והצורך ללמוד קודים חברתיים חדשים במהירות ומנגד, ההבנה כי מהגר אינו יכול להשיל את עברו לחלוטין אלא יוצר דיאלוג בין מולדתו לארצו החדשה. שנית, פדינגטון מייצג חיות נטושות באשר הן, הזוכות בבית חם ואוהב. ועם זאת, כאמור, הוא אינו הופך לדב מאולף, אלא דווקא מרגיל את הסובבים למנהגיו. יותר מכל מציג הסיפור את אנושיותו של פדינגטון, שהיא אנושיות מסוג אחר, ואת היותו חד-פעמי, אינדיבידואל. בשונה מחיות ההופכות לסוכנות של רעיון ומאיישות את מרבית ספרות הילדים (שועל ערמומי ונמלה חרוצה), פדינגטון הוא דב פנורמי, בעל תכונות רבות ואף סותרות (קמצן ונדיב, נכון לסייע וגרגרן, תמים אך סתגלן) ועל כן יש לשער, כי במישור האלגורי, פדינגטון מייצג ילדים באשר הם: מגיעים כאורחים לעולם המבוגרים ונאלצים ללמוד את שפתם ומנהגיהם, ותוך כדי כך, מנסים לשמור על אישיותם וקולם. בדרך מנותצים כמה מיתוסים אודות דובים מדברים/מהגרים, או ילדים, כמו מיתוס התמימות וכן מיתוס חוסר היכולת לשקול דברים באופן עמוק. ובדומה לילדים, גם פדינגטון מהווה פנס המאיר את יופיים של מבוגרים, אולם לעתים, גם את לְקותם.

מגיל: 6

סיפור שמתחיל בשמיכה

סיפור שמתחיל בשמיכה. כתבה ואיירה: פיבי גילמן. תרגום: סיגל גפן. ידיעות אחרונות. מנוקד.

סיפור שמתחיל בשמיכה

תרגום חדש ליצירה שראתה אור ב-1992 בקנדה וזכתה בשנת 1993 בפרס ע"ש רות שוורץ לספר ילדים מצטיין. שמו המקורי של הסיפור הוא Something From Nothing וזהו המוטיב המלווה את היצירה: תמיד ניתן ליצור משהו מ"כלום". עם היוולדו של יוסף, סבו תופר לו שמיכה, אולם יוסף גדל והשמיכה "נהייתה ישנה". האם מציעה לזרוק אותה, אולם יוסף מסרב להיפרד מן השמיכה האהובה, ולוקח אותה לסבו על מנת שיתקנה. הסב תופר לו מעיל, ושוב, יוסף גדל והמעיל קטן, והאם מייעצת לו לזרוק את המעיל. יוסף מסרב לזרוק את בגדו האהוב ופונה לסבו לעזרה. וכך, פעם אחר פעם, מצליח הסב האהוב לתפור ליוסף וסט, עניבה, מטפחת ואף כפתור וליצור משהו מ"כלום".

הסיפור הרגיש מעמת בין נקודת המבט הילדית, זו הנקשרת לחפץ אהוב ומאצילה עליו זכרונות ורגשות עמוקים, לבין נקודת המבט הבוגרת, שוות הנפש כלפי אותו "כלום", שברגע שתם ייעודו – ניתן להשליכו. אותה שמיכה וגלגוליה מדגימה את הקשר המיוחד בין יוסף לסבו, שהרי הסב לא רק תפר את השמיכה, אלא גם תופר את הפריטים הנוספים, וכל גלגול מצביע על מעורבותו של הסב בשלב החדש בו נמצא נכדו ההופך מתינוק לילד כותב. הסיפור חותר תחת זמניותם של חפצים בעולם קפיטליסטי החושף את הילדים למוצרים רבים ומגדיר את המונח "ישן" כדבר שלילי שיש לזרוק אותו ולבכר תחתיו את החדש. בנוסף, המימד הארס- פואטי שבסיפור מציע, כי יוסף ההופך לילד כותב, מנציח את אותה שמיכה וכפועל יוצא את סבו, באמצעות סיפורו ומכאן, כי חומרי הגלם לכתיבה (במקרה זה) הם האהבה ששררה בינו לבין סבו, והרצון להנציח אותה ואת גן העדן האבוד של הילדות, שסמלו הבולט היא השמיכה. היעלמותה של השמיכה בהדרגה, מקבילה להיעלמותה של ילדותו של יוסף ההופך מתינוק לילד, אולם הבגרות אינה מנתקת אותו משורשיו כי אם דווקא מעמיקה את אחיזתו בהם. כעת, הוא אינו נזקק לשמיכה, אלא יכול לכתוב עליה, וכך היא נוכחת בחייו הבוגרים. סיפור ערכי וחשוב.

מגיל: 4