סלפי אחד יותר מדי מאת דנה אבירם

על הרומן סלפי אחד יותר מדי מאת דנה אבירם (ידיעות אחרונות, קוראים)

שתי קריאות שונות מזמין הרומן החדש של דנה אבירם, סלפי אחד יותר מדי. קריאה ראשונה היא קריאה ז'אנרית, המתמקדת בעלילת הרומן, כרומן ווידויי הנמסר על ידי מספרת בגוף ראשון המשתפת את הקוראים בחוויותיה הקשות ובתחושות האשמה שלה לנוכח סלפי מיותר שצילמה את עצמה והופץ ברבים. הקריאה הז'אנרית תעגן את הרומן בנישת ה"רומנים לבני הנעורים", המציגים גיבור בעל פרופיל זהה לדמותם של קוראיו, נער או נערה אוניברסליים המוצגים על רקע משבר כלשהו, כאשר הרומן עוקב אחר התמודדותם עם המשבר, עד ליציאה ממנו. ז'אנר ספרות בני הנעורים מתאפיין לעתים באסקפיזם הנאמן לראיית המבוגרים (הכותבים את היצירה) את בני הנוער, כמנותקים מהקשרים חברתיים ופוליטיים נרחבים, ועסוקים בחייהם היומיומיים, קרי, בעולמם הבית ספרי ובעולמם החברתי בלבד. רומנים רבים לבני הנעורים במאה ה-21 משרים על הקוראים תחושה על-זמנית, שכן הסיפור מתרחש בתקופה שאינה מוגדרת דיה הואיל והמיקוד הוא בספֵרות נפשיות ורגשיות ועיצוב הסביבה – התרבות, החברה המקיפה את הגיבור, היבטים פוליטיים או לוקאליים – כמעט ואינו נוכח בהם. ואכן, הרומן סלפי אחד יותר מדי מציג את דמותה של טל, נערה הלומדת בחטיבת הביניים, ונדרש בהרחבה לעולמה הפרטי ולקושי החברתי שהיא חווה לנוכח מעבר דירה מדרום הארץ אל רמת השרון, כמו גם לקושי שלה בלמידת הקודים החברתיים אותם עליה להפנים כדי להשתלב כהלכה בבית ספרה החדש.

קריאה שנייה של הרומן תבקש לראות בו רומן ריאליסטי המקפיא את "רוח התקופה". כבר משמו של הרומן עולה התמה שתופיע בו – המחיר שתשלם נערה עבור סלפי שצילמה. הסלפי כמנהג חברתי שהשתרש בשנים האחרונות (ומאפיין בני נוער ומבוגרים כאחד) הוא כשלעצמו ז'אנר מעניין. צילום עצמי המוחק לחלוטין הקשר מרחבי, היסטורי וחברתי. האדם המצולם מנציח את דמותו, עומד במרכז התמונה ובדרך כלל מדווח היכן התמונה צולמה, שכן הסלפי הוא מיקוד באני תוך מחיקת הסביבה והוא מצריך תיווך ותרגום עבור קהל הצופים. ניתן לראות בסלפי ביטוי של נרקיסיזם מוקצן ומנגד, נאמנות לעצמי האינדיבידואלי. בספריה של דנה אבירם (ולמשל כוכב ברשת, בו נער מפלס את דרכו לכוכבוּת דרך סרטוני יוטיוב וחווה את מחירה האכזר של התהילה, עד להבנה כי זו לא הדרך בה ירצה לחיות), היא עוקבת אחרי השימוש שעושים ילדים ובני נוער במדיומים החדשים, שאינם נהירים תמיד למבוגרים. בספרה החדש הפלאפון, הווטסאפ (על קבוצותיו המרושעות), הפייסבוק והסקייפ – הופכים האלוהים החדשים של בני הנוער ומשקפים את התקופה בה אנו חיים. העיסוק במדיומים אלו מוצג וכן השפעותיו הבולטות – התרדדותה של השפה, הניסיון "לדבר כמו כולם", העדריות הסוחפת, הפער בין מה שמרגישים לתדמית שמציגים ברשתות החברתיות, המפגש האישי פנים-אל-פנים המומר במפגשים וירטואליים, תחושת הבדידות בעולם שבו אתה נמדד על בסיס כמות הלייקים בה זכית.

יותר מכל דבר אחר, מראה הרומן של אבירם את האלימות במופעיה החדשים. אלימות מהירה, שאינה מותירה חותם על הגוף או נשמעת במרחב. המרחב הבית ספרי משתנה לחלוטין בעקבות כניסת הרשתות החברתיות. לא עוד קללות ותגרות, אלא שורה של אלימויות מקוונות: קבוצות ווטסאפ המדירות חלק מילדי הכתה, שימוש לרעה במסרים ובתמונות, הפיכתם של בני נוער לאובייקט התלוי במתבוננים המדרגים, מעריכים או משפילים, וכמובן, המחיר הנפשי שמשלם הקורבן. גיבורת הרומן טל, אשר עוברת עם משפחתה מבסיס חצרים בדרום הארץ לרמת השרון, נאלצת על מנת להשתלב ללמוד את הקודים החברתיים החדשים ולוותר כליל על אישיותה הקודמת. השינוי שמתחולל בה הוא שינוי חיצוני ופנימי כאחד. כפי שחברותיה מבהירות לה מה מותר ללבוש  ומה אסור, כך הן מהוות בשבילה מודל לחיקוי באשר לצורת הדיבור הנאותה וכן באשר לאופן שבו עליה להתנהל בבית הספר, אם ברצונה להשתייך לצד הנכון. הנערה שנודעה במקום מגוריה הישן כמשוררת חווה משבר זהות לנוכח המעבר המהיר שנכפה עליה. היא מוותרת על מראיה, על תחביביה, על העדפותיה האישיות, לטובת העדריות הסוחפת של חברותיה, ואף זוכה לחוות אהבה ראשונה. היא מתאהבת ממבט ראשון בשון, נער המבוגר ממנה בשנתיים. שון מצדו מפגין רגש התאהבות הדדי, מחזר אחריה, אולם ההתאהבות בו הופכת לאכזבה מרה. אנלוגי לשון הוא רועי, ידידה הטוב מאז היו ילדים. גם רועי מאוהב בטל, אולם נותר בנישת "החבר הטוב". בעידן הסלפי, פנימיותו ואהבתו שאינה תלויה בדבר, אינן מאפשרות לטל להשיב לו אהבה.

הספר סלפי אחד יותר מדי נקרא בנשימה עצורה. דנה אבירם היא סופרת מיומנת המרתקת את קוראיה ומצליחה להכניסם לנבכי נפשו של הנער אותו היא בוחרת לתאר. ברומן זה היא מצליחה, לראשונה, לא רק לחשוף את עולמה הפנימי והתנסויותיה של טל (וראו הרומן טורף ברשת שעקב אחרי ניצן, ילדה שנפלה קורבן לפדופיל וחששה לשתף את הסביבה במערבולת אליה נקלעה), אלא לשקף לקוראיה את רוח התקופה. אין לפנינו יצירה דידקטית המבחינה באופן שרירותי בין ה"טוב" המזוהה עם העולם ה"ישן" לבין ה"רע" המזוהה עם העולם ה"חדש". זוהי יצירה ביקורתית הבאה להוקיע את תופעת האלימות ברשתות החברתיות, הנגרמת כתוצאה מאי ההבנה של כוחן ושל השפעתן על הקורבנות. אי הבנה זו מאפיינת את בני הנוער כמו גם את עולם המבוגרים – הוריה של טל ונציגי בית הספר, העורכים לטל שיחת בירור ומבטיחים לתמוך בה, אולם אינם מבינים שאין המדובר במקרה פרטי אלא בתופעה חברתית. לא בכדי בחרה אבירם לציין שאמה של טל עוסקת בחקר מגדר; שכן גם המודעות הפמיניסטית לא יכולה ללחץ המופעל על נערות להשתמש בגופן על מנת לזכות בפופולאריות – לחץ המופעל עליהן מצדן של נערות אחרות ולאו דווקא מצדם של נערים.

כתוצאה מסלפי אחד מאבדת טל ברגע את חברותיה, את הנער שאהבה, ואת כבודה העצמי וחווה משבר נפשי. מתוך המשבר היא צומחת. מבקרת את עצמה אולם גם את הסיטואציה אליה נקלעה. מחלצת בחזרה את עצמיותה שאבדה. וכתמיד, בכל הקשור לאלימות מסוג זה, שאינה מוגדרת כפלילית – המקרבן ממשיך בחייו ולא ניזוק, ואילו הקורבן מאחה בהדרגה את פצעיה. בעולם ה"חדש" יש אמנם קפיטליזם מוקצן, שטחיות, ונצרכת יכולת משחק והסתרה. ועם זאת, הרמזים התקופתיים המפוזרים ברומן, ולמשל, הספרים אותה קוראת חברתה של טל, ענת – פלא (ר"ג פלאסיו), אשמת הכוכבים (ג'ון גרין), הם עדות לכך שהמדיומים ה"ישנים" עודם נוכחים והשפעתם עדיין מורגשת. ספרים אלו מהדהדים את ההתנסויות המורכבות אותן חווים בני הנוער, ואף מטשטשים את הגבולות בין חייהם של נערים לחייהם של מבוגרים. לא בכדי, הרומן סלפי אחד יותר מדי נדרש לשינוי שחווים הוריה של טל כתוצאה מן המעבר. כאן נשברת התפיסה של המבוגר כבעל אישיות מעוצבת ויציבה, לטובת תפיסה חדשה, המראה שבני נוער ומבוגרים כאחד מתעצבים לאורם של משברים.

סיפורה של טל ממריא מסיפור אישי לסלפי של דור. הקריאה בו מעציבה את המבוגר (וחושפת אותו למתחולל בעולמם העכשווי של חלק ניכר מבני הנוער), אולם מהווה גם מראה-משקפת עבור בני הנוער החיים במציאות המתוארת ומכירים היטב את כלליה, לא תמיד אוהבים אותה ולעתים מנסים שלא לקחת בה חלק, אך ללא הצלחה. ועם זאת, הניסיון להקפיא תקופה צולח בגין שבירת הסטריאוטיפ של מהו בן נוער. שכן רומן החניכה של טל אבידן חושף אותה (ואת הקוראים) לאפשרויות קיומיות שונות. להיות חלק מחבורתן של הבנות המקובלות בכתתה, ולמחוק את ייחודה? להישאר הדמות שהייתה בעודה חיה בדרום, תמימה ובלתי נגועה בצורות התקשורת החדשות? לחבור אל קבוצת ה"חנוניות", להישאר בכתה בהפסקות ולקרוא ספרים ובכך להתרחק מהאלימות הסובבת, אך גם להימנע מן החיים? בחירתה האמיצה של טל היא להשתייך לכלל הקבוצות במקביל. זוהי בחירה שמפגינה אמון מלא ביכולת של בני הנוער לנווט בין זהויות שונות, בחירה המראה שבני הנוער אמנם משתמשים בסלפי אולם מודעים לכך שהוא מציג זהות אחת, זמנית ומצומצמת בלבד שלהם, בהתאם לדרישות התקופה.

מגיל: 10

העיפרון השחור מאת ינאי פרי

העפרון השחורינאי פרי, כותב מוכשר ומאייר מחונן, אמון על הסיפור האלגורי החשוב העיפרון השחור (הוצאת עם עובד). סיפור מבריק המתאר עיפרון שחור היוצר לו עולם שחור, בונה לו בית ואף מצייר לו חבר בשם קישקושון. חייו מתערערים כאשר הסביבה ה"תומכת" פולשת לביתו, והעפרונות הצבעוניים מבקשים להוסיף צבע אל תוך חייו השחורים. מבלי לקבל את אישורו למעשיהם, הם צובעים את כל יצירותיו – ביתו וחברו – בצבעים צבעוניים משום שהם מניחים שהוא "אומלל" במצבו הנוכחי. הם אינם מכבדים את רצונו לחיות בעולמו השחור, ומתחילים במתקפה אלימה תוך שהם משלחים בו יצורים צבעוניים שונים על מנת למגר את התנגדותו להידמות להם. בסופו של דבר העיפרון מנצח בקרב על עצמיותו, ומצייר מחק, המבריח את העפרונות הצבעוניים. לעתים, ההישארות "אחר" מצריכה מאבק איתנים בכל אלו המבקשים "ליישר" אותך, אולם בתום המאבק, חוזר העיפרון להיות מאושר ולחלום.

בשנים האחרונות ספרות הילדים הישראלית משופעת ב"סיפורי קבלת ה'אחר'". סיפורו של ינאי פרי מציג זווית מרעננת של ה"אחרוּת" – זו השלמה עם עצמה ומבקשת לשמר את עצמה ולא להתקבל על ידי הרוב. לא בכדִי מצייר העיפרון השחור בית, שהרי בית מסמל את שורשיו של אדם, מולדתו, מנהגיו, ותרבותו. ואילו העפרונות הצבעוניים, "מקבלים" אותו לחיקם רק בתנאי שידמה להם ויאמץ את צבעיהם, היינו, ישנה את ביתו. וכאן לפנינו אלגוריה חברתית ופוליטית, שכן אין זו "קבלת ה'אחר" אלא דרישה מן ה"אחר" לקבל על עצמו את כללי החברה ולהשיל מעצמו כל פן של ייחודיות ושונוּת.

ברובד הארס-פואטי לפנינו יצירה העוסקת ביוצר, בעת שיצירתו נפגשת עם נמעניה. אלו מסרבים לקבל אותה כמות שהיא ומבקשים לשנותה כך שתתאים להם ולערכיהם (האתיים והאסתטיים). הוא נלחם על זכותו ליצור אמנות אחרת, חתרנית וייחודית בעוד הנמענים מושכים לכיוונים אחרים – נעימים יותר עבורם להכלה ולעיכול, שהרי הצבעוני פחות מעורר התנגדות מהשחור ויש בו מעין אסקפיזם.

שילוב בין טקסט חריף לאיורים מרהיבים המניב יצירה חשובה וחד פעמית.

 

החיים המאושרים שלי מאת רוסה לגרקרנץ

החיים המאושרים שלי. כתבה: רוסה לגרקרנץ. איורים: אוה אריקסון. תרגום: דנה כספי. הוצאת ידיעות אחרונות / טל מאי

ספרה של הסופרת השבדית רוסה לגרקרנץ, החיים המאושרים שלי, הוא ספר ראשית קריאה הנקרא בישיבה אחת. לא ניתן לעזבו מתחילת הקריאה ועד לסיומה, ואין ספק, כי הקוראים בו (ילדים ומבוגרים) זוכים במתנת קריאה שתלווה אותם זמן רב אחרי תום הקריאה. גודל ההישג הופך את הרומן לאחד החשובים בז'אנר – רומן ראשית קריאה, המותאם ליכולת הקריאה של תלמידי כתות א' וב', אולם בדרך כתיבתו מציג בפני הקוראים תמונה מורכבת של העולם, על מוקדי האושר והעצב שבו.

ברובד הגלוי לפנינו סיפורה של דוני, ילדה המתחילה לבקר בכתה א'. אנו עוקבים אחר חששותיה, הבדידות הראשונית בבית הספר, ההכרות עם חברתה הטובה הראשונה אלה-פרידה, וסיומו של הסיפור נאמן למקום בו נמצאים קוראיו – דוני רוכשת את הידע השפתי וכעת יכולה לכתוב מכתבים לחברתה הטובה, שעברה דירה עם משפחתה. ברובד הסמוי לפנינו טקסט שעוסק בקושי לווסת רגשות קיצוניים ולהכילם בו זמנית. דוני חיה עם אביה שכן אמה נפטרה ממחלה בקטנותה. במקום כבשים היא סופרת מאורעות מאושרים בחייה, וכך אלו מאפשרים לה לישון על רקע האובדן הקשה שחוותה בגיל צעיר והיעדרה של אם שתסייע לה להירדם. רגשותיה לנוכח מות אמה נותרים בלתי אמורים אולם מהדהדים לכל אורך הסיפור. הם גם מטרימים את הפרידה השנייה הקשה בה היא מתנסה – פרידה מחברתה היחידה. אולם בין הפרידה הראשונה לפרידה השנייה, מתרחש קסם. ביקוריה של דוני בבית הספר מקנים לה את היכולת לכתוב ולקרוא, ולכן, עזיבתה של פרידה אלה שונה מעזיבתה של אמה. פרידה אלה מצויה במרחב גיאוגרפי אחר ויכולתן ההדדית לכתוב מאפשרת להן להתכתב ולשמר את הקשר העז שנרקם. זוהי אינה חברות "סתמית", כזו שממשיכים הלאה לאחר שחברתה עוברת דירה, אלא חברות רגשית עמוקה שממשיכה חרף ההפרדה. שכן אהבתו של ילד, לפי הספר, אינה תלויה במקום ובזמן. כפי שהאם חיה בתוך נפשה של דוני, אלה-פרידה ממשיכה להיות נאהבת על ידה ודוני ממתינה בקוצר רוח לפגישה עמה.

רבות המחמאות שניתן להרעיף על הסיפור. יכולתו לרגש מבלי להשתמש בעלילות דרמטיות קיצוניות ובתיאורים פסיכולוגיים מורכבים. השפה הנהירה והמרובדת. השילוב בין חששות מפני תחילת הלימודים לבין ההתמודדות עם מות האם. האופן שבו אובדן אחד משפיע על תפיסת הילד את האובדנים האחרים. ובעיקר, הניצחון הגדול של השפה, שמאפשרת לדוני להביע את עצמה ולשמור על חברתה האהובה. החיים המאושרים שלי הוא יצירת מופת הכורכת יחדיו את רגעי השמחה והדכדוך, מתוך ההבנה שאלו כרוכים באלו, ושאחרי כל אובדן, חרף רגש האומללות, מגיעים רגעים יפים וממלאים של אושר.

מומלץ כספר הכנה לכתה א', וכספר קריאה בכתות א'-ב'.

 

 

בועה על חוט

כתבה: יעל קלו-מור. איורים: רעיה קרס. מנוקד, הוצאת עם עובד.

 

שלכת הפוכה

ספר שירי הילדים של יעל קלו-מור, בועה על חוט, מזכיר לכולנו, המעדיפים ספרי פרוזה ודוחקים את ספרי השירה לקרן זווית, כמה יפה היא השירה לילדים, וכמה חשובות סגולותיה. אם נקרא את השיר
"שלכת הפוכה" שזכה בשנת 2012 במקום הראשון בתחרות שירי הילדים הארצית "שירה על הדרך" מטעם עיריית תל-אביב-יפו, נוכל לראות הלכה למעשה את השוני בין שיר לסיפור. ההבדל העיקרי נעוץ במהירות הקליטה. בעוד סיפור פשוט יותר למִשמוע, הרי ששיר דורש כמה קריאות. ב"שלכת הפוכה" מתוארת סיטואציה שאיננה ריאליסטית. עלי העצים נושרים למעלה במקום למטה, והופכים לעננים. בתגובה, מחייכת השמש, שמגלה שהעננים עשויים מעלי שלכת ואינם עננים "רגילים".

דמיונה של המשוררת בולט לכל אורך הקובץ, שכן שיריה אינם שואפים לחקות את המציאות אלא דווקא לשנותה, להציג תמונה של "אילו", ובמקומות בהם היא מתקרבת אל המציאות, היא עושה כן על מנת לייצג את מציאותו הנפשית של הילד הנתפסת בעיני המבוגר כדמיונית.

היפוך סדרי העולם המוצג ב"שלכת הפוכה" יוצר דבר חדש, בלתי צפוי, וכן הסכמה, שכן השמש אינה נזעקת לנוכח השינוי בחומר המרכיב את העננים המצויים בסביבתה הקרובה. וכך אנו, הנמענים, מגלים את היופי הטמון בשינוי, היופי הנובע מפגישה עם דבר החותר תחת ה"חוקים" הקבועים של הטבע – בין אם מדובר בטבע דומם ובין אם מדובר בטבע אנושי. גם השיר "בועה על חוט" שהעניק לקובץ את שמו מציג סיטואציה דמיונית – בועה על חוט המחליפה בלון או עפיפון, אשר הילדה המוצגת באיור נאלצת להגן עליה מפני האיומים השונים – אנשים המבקשים לגעת בבועה, רוח ועץ. "זו קצת טעות, בועה על חוט, / בועה על חוט זאת שטות", נכתב בסיום השיר, החושף את הפער בין הראייה היַלדית של הבועה כקיימת, וכדורשת הגנה, לבין הקול החיצוני הדידקטי, שלעתים חווה את הדמיון הילדי כ"שטות". המשורר חזי לסקלי כתב כי:

שִׁירָה חַיֶּבֶת לַעֲמֹד עַל אֶדֶן הַחַלּוֹן וּלְדַבֵּר

בִּשְׂפָתָם שֶׁל הָעוֹמְדִים עַל אֶדֶן הַחַלּוֹן.

ובהתאמה, שירה לילדים חייבת לדבר בשפתם. ואין המדובר בשפה הלשונית דווקא אלא בשפה הנפשית. וזוהי השירה הנפלאה של יעל קלו-מור, שמאפשרת לילד הדובר להיות דחליל (בשיר "דחליל יעיל"), להקים גינת נעליים (בשיר "גינת נעליים") ולהפוך את עץ התפוזים לאכלן תפוזים ולא לזה המספק אותם (בשיר "שרף טעים"). השיר "הגרביים של רותם" מאפשר לרותם לבחור זוגות גרביים שאינם זהים למרות מחאת הגרביים ובכך להפגין את ייחודיותה. בשיר "הענק שלי" מוצג הדיאלוג בין הילד לבין הענק שהמציא בתודעתו: "זה נפלא שאתה המצאת אותי. כי רק בראש שלך יש ענק שכמותי". בהתאמה, הקובץ מעורר ההשראה והרגש, הוא שיר הלל לדמיון ולאהבה.

מגיל: 5

דמותו של הערבי ביצירתה של תמר ורטה-זהבי / ד"ר שי רודין

 

רשימה על הספרים:

החלום של יוּסף (כתבו: תמר ורטה ועבדאלסלאם יונס), עם עובד 2003

שרוטה (כתבה: תמר ורטה-זהבי), עם עובד 2007

סלטה לאחור (כתבה: תמר ורטה-זהבי), עם עובד 2008

שרוטה
שרוטה

הקדמה

בימים של קיפאון מדיני מתעוררת סכנה, לפיה ילדים ובני נוער יהודים וערבים, שאין להם כל אינטראקציה עם בני הלאום השני, יוזנו מהתקשורת המקדמת נרטיביים שטחיים של "טובים" מול "רעים", "אנחנו" מול כל ה"הם" ויאבדו את היכולת לגבש דעה עצמאית אודות הסכסוך, מניעיו ואף דרכי סיומו. ספרות ילדים ונוער מאפשרת הרחבת התמונה הצרה (והגזענית) לטובת הבנת בן הלאום השני, ואפיון מורכב ועמוק שלו, כבן אנוש ולא כחלק מקבוצה דמונית.

בספרו החשוב פנים מכוערות במראה (רשפים, 1985) סוקר פרופסור אדיר כהן ייצוגים של ערבים בספרות הילדים הישראלית מזמן קום המדינה ועד שנות השמונים של המאה העשרים. מחקרו מעלה תמונה בעייתית לפיה ספרות הילדים שנכתבה בשנים אלו הִבנתה את דמות הערבי כמשויך לקולקטיב, כאריג של סטריאוטיפים וכסוכן של רוע ואלימות. כן היא הבליטה את נחיתותו לנוכח דמות היהודי.

עם זאת, חלו שינויים של ממש בספרות הילדים והנוער הישראלית ביחסה לדמות הערבי. מקום מיוחד מאיישת הסופרת תמר ורטה-זהבי, אשר יצירותיה המגוונות מפגישות את הקוראים עם דמויות רב-גוניות של ערבים ועם מצבים מורכבים (פיגועים, חייו של ילד-פליט בשטחים, אהבה בין בני שני לאומים, אפלייתם של ערביי ישראל) המצמיחים הבנה בוגרת ורבת מימדים של הסכסוך היהודי-ערבי. לעיון מיוחד ראויים הספרים החשובים החלום של יוּסף, שרוטה וסלטה לאחור, המהווים דרך נפלאה להעביר לילדים ולבני נוער את רעיונות הדו-קיום ומעניקים מבט שונה ב"אחר" הלאומי שהינו נטול סטריאוטיפים וחשדנות, מבט אנושי המאפשר לא רק את מיגורה של השנאה אלא גם הזדהות.

החלום של יוּסף

החלום של יוסף

בספרם לילדים (כתות א'-ג') החלום של יוּסף (עם עובד, 2003), מפגישים תמר ורטה-זהבי ועבדאלסלאם יונס את הקוראים עם יוסף, ילד פלסטיני החי במחנה פליטים, מרחב שולי ומוזנח, ומתמודד עם מחסור המיוצג על ידי כמיהתו לאופניים תקינים. המרכז העלילתי עוסק בחייו של יוסף כילד "אחר" בסביבתו, לאור שונותו מן הילדים המקיפים אותו, שונות המסומנת סביב מוטיב החלום המלווה את היצירה. יוסף הוא ילד חלמן, והדבר גורר את לעגם של הילדים במחנה הפליטים ואת הדרתו. כאשר מתארגנים כלל הילדים במטרה לקנות במשותף אופניים, הם אינם משתפים אותו בתכניתם וכך, במקום להיות עם חבריו, הוא מבלה עם סבתו בתום כל יום לימודים ומתוודע לסיפוריה.

כאמור, חולמנותו של יוסף גוררת את תיוגו כילד "אחר" והופכת אותו לדחוי חברתית. חולמנות זאת מקורה בתחביבו של יוסף. יוסף אוהב לצייר, וגם כאשר הוא אינו מצייר, הוא חולם על הציורים אותם יצייר. החלימה בהקיץ מנתקת אותו מההוויה בה הוא נתון, הוויה הכופה עליו משבר כפול: ראשית, משבר חברתי, שכן הוא מוחרם על ידי הילדים האחרים. שנית, הוא בורח ממצבו הכלכלי ומתנאי החיים הקשים במחנה הפליטים. אלו אינם נמסרים באופן ישיר אלא באופנים עקיפים. ברובד אחד, נחשפים הנמענים לצילומים המלווים את הטקסט. בשונה מטקסטים אחרים לתלמידי בית הספר היסודי, הסיפור שלפנינו מלווה בצילומים ואינו מלווה באיורים. הצילומים מחזקים את התחושה הריאליסטית ואת עובדת היותו של הסיפור וידוי אותנטי של ילד (חרף עובדת כתיבתו על ידי סופרים מבוגרים). ברובד אחר, חלומו של יוסף, שהוא למעשה חלומם של כלל ילדי מחנה הפליטים, על קניית זוג אופניים שאינו שבור ורעוע כמו זוגות האופניים שברשות ילדי המחנה, משקף מציאות כלכלית קשה שבה ילדים חולמים על פריט בסיסי: אופניים תקינים שיאפשרו להם להגיע לבית הספר בזמן ולא לאחר. הנמען היהודי נחשף למחסור, והצילומים המציגים מרחב מוזנח ואפור, ומדגישים את העוני והעזובה אשר אינם מקבלים מקום של ממש בטקסט הכתוב.

בשונה ממרבית ספרות הילדים הישראלית הכתובה עברית, הסיפור שלפנינו מופיע בשתי שפות. כל כפולת עמודים מציגה מימינה טקסט בערבית ומשמאלה טקסט בעברית. הנמען-הילד הישראלי לומד להכיר לא רק צורת קיום שונה משלו אלא גם שפה שונה משלו המתקיימת על אותו הדף, רמז לדו-קיום עתידי בין שני עמים על פיסת קרקע אחת, וכן לתפיסה שאינה היררכית בין שתי התרבויות. כן הוא בוחן את הסיפור על הילד הפלסטיני ואת הצילומים של מיקי קרצמן העוקבים אחר יוסף במרחב בו הוא חי, מרחב מוזנח, מצומצם המתאפיין בתחושת סגירוּת. חרף השוני התרבותי והמרחבי, סיפורו של יוסף ממחיש לנמען היהודי, כי החברה סולדת מגילויי "אחרוּת" ומכאן הדרתו של יוסף, בדידותו ובריחתו אל האמנות. האמן עסוק ביצירתו ולכן מתנתק מן הקיום הארצי, ועל כן משלם אמנם מחיר חברתי, אולם זוכה בסופה של היצירה בהערכת הסובבים ובהגשמת שני חלומותיו – זה האמנותי וזה הגשמי, ומכאן, כי לפנינו סיפור השוזר בין ארס-פואטיקה וקריאה לנמענים הילדים לממש את כישרונותיהם, לבין תמה לאומית חתרנית, הקוראת לנמען-הילד היהודי להכיר את הילד הפליט הפלסטיני, שאיננו חייל ואיננו מחבל, אלא ילד רגיל, שחולם על אופניים.

שרוטה

פיגוע טרור פותח את הרומן החשוב לבני הנעורים שרוטה (עם עובד, 2007) לתמר ורטה-זהבי, ומהווה נקודת זינוק הן לבחינת דמות הערבי והן לבחינת הרקע לטרור הפלסטיני. גיבורת הרומן, אלה, נקלעת לפיגוע-התאבדות בסופרמרקט השכונתי בירושלים, שבוצע על ידי מחבלת. היא נפצעת, אולם חברתה הטובה ירוס, שעלתה מאתיופיה, נרצחת. בשבועות העוקבים, נאלצת אלה להתמודד עם רגשות האשם שלה לאחר מותה של ירוס, שכן היא זו שיזמנה את המפגש בין השתיים בסופרמרקט ועם האבל לנוכח מות חברתה הקרובה. כמו כן היא מתמודדת עם פציעותיה הגופניות, עם תגובות פוסט-טראומטיות, והיא אף נאלצת לעבור "בדיקה מחדש" של האידיאולוגיות הפוליטיות בהן היא מחזיקה. אלה אמנם משייכת אותה למחנה השמאל, אולם הפיגוע מאלץ אותה לבדוק מחדש כיצד היא תופסת ערבים, שכן לאירוע משברי יש פוטנציאל להפוך את הערבים מבני אנוש לסטריאוטיפים או לקבוצת אויב נטולת אנושיות. יש לציין, כי הרומן המורכב, הנוגע במקום הכאוב ביותר ביחסי יהודים וערבים – פיגועי טרור, בוחן באמצעות השימוש בדמותה של אלה ובחוויותיה, את היחס הן לדמות הערבי, והן לסכסוך היהודי-פלסטיני.

היחס לדמות הערבי עולה מתוך הכרותה של אלה עם מאהר, בנה של סמירה (קולגה של אמה), בזמן אשפוזה בבית החולים. באמצעות שיחותיהם מצליחה אלה להיחשף לראשונה לעולמו ולקשייו של ערבי ישראלי:

אני יודע שבשביל היהודים שאני פוגש אני הערבי היחיד שאתו הם דיברו בחיים שלהם. עד כתה ו' למדתי בבית-ספר של יהודים, מגיל שבע אני שוחה בנבחרת של ימק"א. תאמיני לי אני מכיר הרבה יהודים. אתם תמיד חושבים שאני הנציג של כל הפלסטינים ושעלי אתם יכולים לשפוך את כל המחשבות שלכם על כל הערבים שבעולם. אבל לי זה נמאס! חלאס! אני לא רוצה את התפקיד הזה. אם את רוצה לדבר אתי תדברי עם מאהר עליאן ולא עם מאהר הדובר של מדינת פלסטין, הבנת? (עמ' 42).

הוריו של מאהר טענו שבבית הספר היהודי הרמה גבוהה יותר ולכן הוא למד עד כתה ו' בבית ספר יהודי. לאור אי השתלבותו, ובקשתו לעבור לבית ספר ערבי, הוא נשלח ללמוד בירושלים המזרחית. כעת, הוא חווה את חייהם של פלסטינים ללא תעודת זהות ישראלית, שכן הוא נאלץ לעבור במחסומים למרות היותו אזרח ישראלי. גם שאיפתו של מאהר ללמוד פסיכולוגיה נוגעת למיקומו הלימינאלי, בין יהודים, ערבים-ישראלים ופלסטינים: "רציתי פעם להיות עורך דין ולהגן על כל מיני פלסטינים שיהודים דופקים. עכשיו אולי מעניין אותי ללמוד פסיכולוגיה. מעניין אותי ה'למה'. למה אנשים מתנהגים ככה? למה אנשים מרגישים ככה?" (עמ' 43).

הקשר המתהווה בין אלה למאהר נתקל בהתנגדותו של אביה ולפיכך, עם יציאתה מבית החולים, היא משוחחת עם מאהר ונפגשת עמו ללא ידיעת הוריה. אלה נדרשת לא אחת לחיצוניותו של מאהר, לחיוכיו, ולדרישותיו של איתן חברהּ להיות נוכח בפגישות בין השניים. מכאן כי דמותו של מאהר מעוצבת כדמות המושכת את אלה פנימית וחיצונית. האפשרות של הירקמותו של קשר רומנטי בין יהודייה לערבי נוכחת ביצירה ויש בה כשלעצמה להפוך את הערבי מאדם השייך לקבוצת האויב, לאדם אינדיבידואל המושך את הגיבורה בזכות אישיותו ומראהו. מאהר אף משתף את אלה בקשיי משפחתו, בהחלטה להגר לגרמניה לאור סיוטיו של אביו, ואף בהחלטתו ללמוד פסיכולוגיה בחו"ל, החלטה שיש בה אי אמון מוחלט כלפי מערכת החינוך הישראלית, לאור הגזענות שחווה בזמן לימודיו בבית הספר היהודי.

מאהר מאפשר לאלה ליצור קשר עם משפחתה של המחבלת מן הפיגוע בו היא נפגעה. אלה נחושה לגלות את הסיבות שהובילו את המחבלת נאדירה לבצע פיגוע התאבדות ולכן כותבת מכתב להוריה. עצם הגילוי שלמחבלת יש שם, מכה את אלה בתדהמה: "לא חשבתי שיש לה שם. אצלי היא מין נאצית כזאת" (עמ' 82). ההבנה שהמחבלת היא אדם, בעל משפחה, ולא ישות ערטילאית מחוסרת זהות, גורמת לאלה לרצות לחקור את אישיותה ומניעיה של נאדירה, ומכתבה להוריה זוכה במכתבי תשובה מראניה בת השמונה, בת דודתה של המחבלת, שכותבת, בין היתר: "קראתי והרגשתי מאוד עצובה. עצובה על נאדירה שלנו, עצובה על החברה שלך, עצובה עלייך, עצובה עלי, עצובה על כל העולם" (עמ' 119). חליפת המכתבים בין אלה לראניה, לצד פגישה חטופה בין השתיים, אינה חושפת את מניעיה של המחבלת המתאבדת, אולם מנשלת אותה מ"אחרותה" או מעיצובה הסטריאוטיפי כמפלצת מחוסרת זהות. כמו כן הכאב שנגרם לנוכח הפיגוע מוליד צער הן בצד היהודי והן בצד הפלסטיני, והרומן מבקר את בחירתה של מדינת ישראל להעניש את הנפגעים בין כה וכה – משפחת המחבלת שמאבדת בת משפחה וכן בית, והופכת למחוסרת בית בגין הריסת ביתה. ההכרות עם המשפחה מבהירה לקוראים שגם כאשר אדם בוחר לבצע אקט אלים ורצחני, יש להאשים אותו בכך, אולם לא את בני משפחתו אשר נותרים מאחור, המומים, כואבים, ומחוסרי בית.

כפי שמכתביה של ראניה מבהירים לאלה שמאחורי כל פלסטיני, גם אם הוא מחבל, מצויים סיפור וקשת של רגשות, מכתבה של אלה מבהיר לראניה "שהיהודים הם לא רק חיילים" (עמ' 125). ראניה מספרת על מפגשים עם ילדים יהודים מירושלים בזמן שלמדה בכתה א'. מפגשים אלו, אותם הספיקה כמעט לשכוח, לצד מכתבה של אלה, מחדדים בתודעתה את העובדה, שאין יהודי קולקטיבי ושניתן לכונן קשר שאינו מיליטנטי עם יהודים.

בראשית הרומן שואל איתן את אלה: "תגידי לי את האמת, הדעות שלך השתנו אחרי הפיגוע?" (עמ' 49). איתן חפץ לדעת, האם אלה הפכה לימנית, אולם אלה אינה עונה. בסיום הרומן מסיימת אלה לכתוב את סיפורה – אמצעי להתגבר על הטראומה ותחושת האובדן וכמו כן להנציח את חברתה ירוס – מתוך כוונה לשלוח אותו למאהר, כדי שיקרא ויתרגם למשפחתה של ראניה. מה שהתחיל כקשר המבוסס על עימות בבית החולים, הופך לחברות עמוקה, ולהבנה מורכבת, כי לכל צד בסכסוך סיפור משלו, שעל הצד השני להכיר, גם אם אינו מקבלו. מכאן כי הרומן מנסה להילחם בדעות הקדומות ובתפיסה הסטריאוטיפית של דמות הערבי כמשתייכת לקבוצת אויב וכנטולת אפיון ייחודי, מתוך העלאת האפשרות לכינון חברות בין נערה יהודייה לנער ערבי, וכמו כן להידברות בין פלסטינים ליהודים, המניבה לא רק אמפטיה והכרות עם מכאובי האחר ומהלך חייו, אלא גם תחושה של קרבה רגשית, שכן דווקא האובדן המשותף מוליד הזדהות וחמלה.

סלטה לאחור

סלטה לאחור

נדמה שבהקשר להצגת הסכסוך היהודי-פלסטיני, הרומן סלטה לאחור (עם עובד, 2008) לתמר ורטה-זהבי הוא היצירה היחידה הנדרשת מפורשות לאהבתם הרומנטית של יהודייה וערבי. בסיפור מוצגת נטע, נערה המתגוררת בירושלים, ומצטרפת לקרקס היהודי-ערבי בעיר. היא מתחברת עם אבּתיסאם, נערה ערביה, ודרכה מתוודעת לשאפיק, אחיה של אבתיסאם, בו היא מתאהבת. זהו סיפור אהבה ראשונה יוצא דופן: שאפיק הוא נער ערבי-ישראלי בעל תודעה פוליטית מפותחת, החווה שוב ושוב את אלימותו של הממסד היהודי. הוא מודע למיקומם השולי של ערביי ישראל ולפיכך מתנגד לחברות הנרקמת בין אחותו לבין נטע. הרתיעה האידיאולוגית מכסה על משיכה רומנטית, ובהדרגה, השניים מעמיקים את היכרותם, מתחילים בקשר רומנטי, אולם במהרה מסיימים קשר זה לאור ההבנה ההדדית שלא ניתן יהיה להעמיקו בתנאים הפוליטיים הקיימים. בעוד חברתה הקרובה של נטע, שרון, קושרת קשר רומנטי עם אלון, העומד להתגייס לצבא ומעוניין לשרת שירות קרבי, נטע מתאהבת בנער הנתפס כ"אויב", ומכאן השמירה על הסודיות, ההקנטות מצד שרון, ואף ההפרעה החוזרת ונשנית לקשר בדמות חיילים הנטפלים לזוג בבית קפה או התחושה לפיה אין מקום שבו הם יוכלו להיות לבדם, ולא לעורר את חשדם/זעמם של הסובבים, משני צדי המתרס.

סיגור היצירה עומד בסתירה למוסכמה הז'אנרית המקובלת של ספרות גיל הנעורים העוסקת באהבות ראשונות. אין לפנינו "סוף טוב", כי אם פרידה כפולה: הזוג נפרד ופורם את הקשר הרגשי העז והבלתי ממומש ואילו נטע ואמה נפרדות מישראל ועוברות לגור בניו-יורק. הפרידה מהווה מוטיב מרכזי ביצירה, שכן אבתיסאם מתכננת כוריאוגרפיה למופע בקרקס הנושא שם זה, חומות ההפרדה בין יהודים לערבים מוזכרות שוב ושוב, הן בהקשר הפיזי והן כהסמלה למערכת היחסים בין העמים, ואמנם ידידותן של נטע ואבתיסאם גוררת ידידות בין שתי המשפחות, אולם מדובר באפיזודה קצרה. הפרידה נגזרת על הנערים ובאה להצביע על חוסר מוכנותם של בני שני הלאומים להרפות מן השנאה והחשדנות ההדדית לטובת אהבה והיקשרות.

סיכום

חשיפה לרעיונות של רב-תרבותיות באמצעות יצירות ספרות חשובות אלו, מנשלת את ה"אחר" מן הסטריאוטיפים השגורים המופיעים בשיח התקשורתי, וחושפת את הנמענים לאנושיותו, למניעיו, למורכבותו, ומראה הלכה למעשה, כי עובדת היותו "אחר" לאומי אינה מצדיקה שימוש באלימות נגדו, או את הדרתו, אלא להפך – יחס מכבד המניב חברות, הכרות הדדית ולעתים, אף אהבה. במציאות בה ספרות הילדים המקומית שומרת לא אחת על "פוליטיקלי קורקט" באשר לתמות לאומיות, קריאה ביצירות שלעיל מותירה את הקוראים משתאים – הן לאור האומץ של הסופרת והן לאור מורכבותן של היצירות שיש בה כדי להצביע על האמונה במורכבותם של הקוראים הצעירים בישראל.

סיפורו של פרדיננד

 

כתב: מוּנרו ליף. איורים: רוברט לוֹסוֹן. עם עובד, מנוקד.

האלגוריה הקלאסית סיפורו של פרדיננד יוצאת כעת בהדפסה מחודשת בתרגומה של תתי כדורי. היצירה ראתה אור לראשונה בשנת 1936 ונחלה הצלחה (מוצדקת ביותר) בכל רחבי העולם.

יותר מכל, מדובר בסיפור הנותן לגיטימציה לילדים לנהוג באופן אחר מזה המאפיין את הכלל. זהו שיר הלל לאינדיווידואליות, ליכולתו של אדם לעצב באופן אחר את חייו, לאהוב שקט ויופי, לעצור ולהריח את הפרחים, ולסרב לקחת חלק בחיי המלחמה, ואף בתהילה העתידית שיכול להביא הניצחון. סירובו של פרדיננד להשתתף במלחמת השוורים מציין גם את בחירתו לחיות חיים נטולי אלימות אך בה בעת את הפניית העורף שלו לחיים מוחצנים הכוללים פרסום, תהילה ועמידה במרכז הזירה. אם באיליאדה של הומרוס בוחר אכילס לצאת למלחמת טרויה על מנת להפוך לגיבור תרבות, והיצירה האמנותית היא שהופכת אותו לכזה בכך שהיא מנציחה את גבורתו ומותירה אותו בתודעת העולם שנים אחרי מותו, הרי שסיפורו של פרדיננד היא יצירה המצדיעה לגיבור ה"אחר" – זה שהופך לגיבור בזכות בחירתו לפרוש מן הכלל ולהוות אנטיתזה לדרך המקובלת; מי שמעריך את היופי הטמון בפרטים הקטנים, למרות ש"גדל וגדל וצמח עד שהיה לענק. מאוד חזק", (עמ' 24) ואינו מנצל לרעה את כוחו כיוון שהוא מעדיף חיים שקטים על פני חיים סוערים.

מה שהופך את סיפורו של פרדיננד לשיר הלל לבחירה החופשית של כל אדם, הוא אפשרותו לבחור בדרך אחרת: הלוא מדובר בפר חזק וגדול ובחירתו שלא לנצל את כוחו ולא ללכת במסלול ה"קבוע" של כל הפרים מלמדת על הבנתה יש ישות חזקה ומגובשת, שאין לה צורך לבזבז את חייה בלחימה ומכאן העדיפות לאסתטיקה ולחדוות החיים.

כיום פופולאריות מאוד אלגוריות אודות קבלת ה"אחר", אולם יש לציין כי סיפורו של פרדיננד שונה מן התבנית המקובלת באלגוריות אלו. אין לפנינו מפגש בין "אחר" לחברה, שבו ה"אחר" חש בזרותו וחווה קשיים במאמציו להתקבל לחברה, אלא להיפך: פרדיננד אינו מעוניין להידמות לכלל, ומרגיע את אמו הדואגת באומרו: "אמא, אני אוהב לשבת כאן, לשבת סתם ככה, בדשאים הלחים – ולשאוף לי, בנחת, ריחות של פרחים…" (עמ' 20). האם מבינה שבנה אינו בודד כפי שחשבה, ומאפשרת לו לחיות "כפי שבחר, לשבת, סתם ככה, ולהיות מאושר" (עמ' 22). פרדיננד בשונה מן הפרים האחרים, אינו מרגיש שהוא צריך להוכיח את גבורתו, וסירובו להילחם מצביע על עדיפותו של השלום על פני מלחמה, ובעיקר, על היופי שבחיים נטולי אלימות, חיים בהם ריח הפרחים חשוב יותר ממחטי הבנדרילרים. ובעולם התחרותי בו אנו חיים, כמה טוב שישנה יצירה המאותתת לילדים שניתן גם ניתן לחיות מבלי לאמץ גישה תחרותית דורסנית ושמותר, ואף רצוי, לעצור ולהריח פרח הנקרה בדרך.

מגיל: 5

קוף משקפוף

כתבה: חנה גולדברג. איורים: יוסי אבולעפיה. הקיבוץ המאוחד, מנוקד.

הסיפור קוף משקפוף נוגע בסוגיות מכריעות עבור ילדי הגן. הוא מגולל את סיפורו קופצ'וק, קוף ממושקף הסובל מבריונותם של בעלי החיים ביער. לאחר התקף זעם הוא מודיע לאמו – "לא מעניינים אותי המשקפיים המטומטמים האלה, נמאס לי! […] נמאס לי שכולם צוחקים עלי. נמאס לי להיות המשקפופר היחיד ביער המכוער הזה!" (עמ' 5). קופצ'וק מספר לאמו על כך שדובי, זאב ואריה חטפו את התיק שלו, הפילו אותו וכינו אותו "אבו ארבע". הוא מסיר את משקפיו, זורק אותם על הרצפה ואמו, מבלי להרגיש, דורכת עליהם ושוברת אותם. הקוף הקטן מנצל את ההזדמנות, שכן הוא "נגאל" ממשקפיו הממסגרים אותו כ"אחר", ויוצא אל היער. כעת, משום שהוא בלי משקפיו, הוא רואה את העולם בצורה מטושטשת וכך כל האיומים מהם חשש כבר אינם ניצבים בפניו, שהרי הוא אינו רואה אותם. בנקודה זו הטקסט מטשטש את היותו טקסט דידקטי, וקופצ'וק מצליח להתגבר על אויביו: במצב של אי-ראייה, אריה, דובי וזאב, הופכים לכתמים בלתי מאיימים ולכן הוא כבר אינו בורח כשהם מתקרבים אליו. וכאשר מגיע האויב המשותף המטיל אימה על כלל חיות היער – מוישה שומר היער החמוש באקדח – החיות מוצאות מחסה על העצים ובורחות, אולם קופצ'וק נותר במקומו, שוכב ליד האגם, ומוישה מתרשם מאומץ לבו ולכן אינו פותח בעימות עמו. עמידתו "בגבורה" מול האויב משנה לחלוטין את מעמדו בקרב חיות היער. אלו מעריצים את אומץ לבו, לאחר שקודם לכן התעמרו בו, ומגיעים למסקנה שאלו המשקפיים שהעניקו לקופצ'וק אומץ לב. וכך, כלל חיות היער מתהדרות במשקפיים – בין אם הן סובלות מליקויי ראייה ובין אם לא. ובסופו של דבר קופצ'וק חוזר להרכיב משקפיים, ולמעשה, הוא חוזר לראות את העולם מחד גיסא, ולהיות הוא עצמו ללא הסתרות, מאידך גיסא.

האלגוריה ההומוריסטית קוף משקפוף מציפה אל פני השטח בעיות של דימוי עצמי הן בגין שונוּת חיצונית (הרכבת משקפיים) והן בגין שונות פנימית (חרדות, קושי ברכישת חברים). היא עוקבת אחר תהליך ההתמודדות של קופצ'וק עם "אחרותו" – בעיטות בדלת, צעקות, ריב עם אמו, השחתת המשקפיים, שימוש בשפה שאינה נאותה, בכי, ואף תחושת אשמה, שכן אמו מבהירה לו שמשקפיים חדשים "עולים הרבה כסף" (עמ' 6). כן היא מתחקה באופן עקיף אחר בריונות בגיל הרך וממחישה את המחיר שמשלם הילד הדחוי. עם זאת, הפתרון היצירתי והלא חינוכי הוא זה שמשנה את מצבו ואת הרגשתו של קופצ'וק – מרגע ששבר את משקפיו, הוא יוצא לטייל ומתבונן בעולם באופן חדש, ללא המשקפיים שמסמלות צורת ראייה אחת מני רבות. הוא מאפשר לעצמו לשחות באגם, להתאמן בקרטה, בג'ודו ובהכנת פצצות, ובסופו של דבר כלי הנשק החדשים (ביניהם גם פצצות סֵרחון) אינם דרושים לו, שכן הוא כאמור, לא מבחין בכל אלו שמאיימים עליו. וכאן מהדהד השדר המרכזי עבור הקוראים, לפיו תחושת הפחד היא המעצימה את כוחו של המקרבן. מרגע שקופצ'וק מפסיק לפחד או אינו מראה שהוא מפחד, חבורת הבריונים מפסיקה להתעלל בו ואף מתחילה להעריץ אותו על עמידותו. ממקום של תחושה שוויונית, הבוז וההערכה מתאיידים, ונרקמת חברות בין הארבעה, עדות לכך שניתן להתחבר גם עם אלו שבעבר היו בבחינת אויבים.

סיפור קולח ומעניין, המצליח למרות דחיסותו, להאיר תופעות מושתקות ולשזור ביניהן. מומלץ!

מגיל: 5

יקינטון: סיפור על חברות ושיר

יקינטון: סיפור על חברות ושיר. כתבה: שהם סמיט. איורים: רוני פחימה. כנרת, מנוקד.

יקינתון – סיפור על חברות ושיר

"זהו סיפור אמיתי על שתי חברות: לאה ורבקה". כך נפתחת היצירה המפתיעה יקינטון, העוסקת בחברוּת הנרקמת בין היוצרת לאה גולדברג לבין המלחינה רבקה גווילי, אשר הולידה את השיר "פזמון ליקינטון". הסיבה להפתעה נעוצה בנושאו של הסיפור – מפגש מקרי בין שתי נשים מבוגרות המגיעות מרקע שונה, המניב יצירה אהובה, או למעשה שתי יצירות: השיר, והסיפור שבעקבותיו. כמו כן ההיצמדות לפרטים הביוגרפיים נוסכת בטקסט עומק ומורכבות הנעדרים על פי רוב מספרות ראשית קריאה. כך למשל מדווח על חייהן של גולדברג וגווילי בזמן ילדותן (בהונגריה ובליטא, הזדמנות פז לחשוף את הנמענים הצעירים למרחבים פחות מוכרים). כן מסופר על ההבדלים הסוציואקונומיים בין המשפחות – גווילי  שגדלה בבית עשיר, וגולדברג, שמשפחתה ידעה קשיים כלכליים עקב מחלת אביה. שתי הילדות, לאה ורבקה, מתאפיינות בידיעת שפות ובכישרונות מרובים. רבקה יודעת לשיר ולנגן בפסנתר, ולאה כותבת סיפורים ושירים מגיל צעיר ואף מצטיינת בציור. הן שונות לא רק ברקען החברתי אלא גם באופיין – רבקה מלאת חיים, ולאה חכמה ונוגה. ועם זאת, פגישתן מניבה הן חברוּת והן יצירה משותפת. הדיווח הפרטני על מהלך חייהן – לימודיהן, עבודותיהן, עלייתן לישראל, יש בו כדי לשרטט סיפורי חיים היסטוריים בתוך הנרטיב הספרותי ולהעשיר את הקוראים ואת תפיסתם באשר לדמות עליה הם קוראים. זוהי מגמה מבורכת, שכן מרבית הדמויות בספרות הילדים הן דמויות בעלות הווה בלבד, ללא עבר של ממש, ואילו ביקינטון, שתי הילדות הופכות לנשים מוכרות, והקוראים נחשפים בהדרגה לסיפור התבגרותן, שהוא לא רק סיפור אישי אלא גם סיפור לאומי של שתי נשים אירופאיות שעלו לישראל ובחרו בעברית וביצירה העברית.

איוריו המרהיבים של הספר, מבית היוצר של רוני פחימה, יוצרים תמונה אנלוגית בין שתי הדמויות, וממחישים קווי שוני ודמיון בין שתי הילדות/הנשים. כך מקוּדם שדר חשוב לפיו חברות יכולה להירקם בין אנשים המגיעים מרקעים שונים וחולקים תחומי עניין שונים, שכן דווקא אלו משלימים זה את זה, ומכאן כי האיור האחרון בסיפור עומד כהנגדה לכל האיורים שלפניו, והוא איור יחיד המציג את שתי הנשים יחדיו, שכן היצירה המשותפת מחברת ומאחדת בין לאה ורבקה. והנה, בין אם באת מבית עשיר, ובין אם באת מבית שאינו מבוסס – כישרון ונחישות הופכים לכלים נחוצים להצלחה, וכשאלו מאפיינים שני יוצרים שחוברים יחדיו, נולדת יצירה גדולה.

אחד מתפקידיה המרכזיים של ספרות הילדים הוא להוות סוכן סוציאליזציה ולהכיר לנמענים את ה"זיכרון הקולקטיבי" המייחד את החברה בה הם חיים. כאן נעוצה חשיבותו של הסיפור. ההתוודעות לסיפורן הביוגרפי של שתי יוצרות חשובות, מילדות ועד לבגרות בונה סיפור המלמד על כשרון בגיל צעיר שמתפתח ככל שהאדם מתבגר לאור השקעתו וחריצותו, ערכים שהתרבות הפופולרית כלל אינה מקדמת ונעדרים, על פי רוב, מתרבות הילדים המקומית המקדמת תפיסה של כוכבוּת-אינסטנט. חברה הזוכרת את יוצריה ומפתחת בדור ההמשך תודעה זוכרת ומעריכה, היא חברה שתמשיך ליצור ולהעריך יצירה. הקוראים נחשפים ל"מאחורי הקלעים" של יצירה – חייו של היוצר, פגישה עם יוצר אחר, העבודה על היצירה וכן לגלגוליה של היצירה, מרגע התהוותה ועד להפיכתה לקנונית ולנחלת הכלל. ספר חשוב, מורכב ומעשיר, שכדאי שילדי ישראל יכירו.

מגיל: 6

המסע אל האי אולי

המסע אל האי אולי. כתבה: מרים ילן-שטקליס. איורים: בתיה קולטון. כנרת זמורה ביתן דביר. מנוקד, 71 עמ'.

המסע אל האי אולי - מרים ילן שטקליס

הוצאה מחודשת של סיפורה הקלאסי של מרים ילן שטקליס, אשר ראה אור לראשונה בשנת 1944 ובמשך שנים רבות נעדר ממדפי הספרים. כוחו של הספר טמון בעושרו. זוהי יצירת רב-ז'אנרית: סיפור הרפתקאות המכיל שירי-משחק, שירים ליריים ושירי ערש, סיפור שיש בו מעבר מהעולם המוכר לעולם הפנטסטי, ברוח המעברים שמאפיינים את היצירות הקלאסיות הגדולות לילדים, הקוסם מארץ עוץ והרפתקאות אליס בארץ הפלאות שבהן ילד יוצא מביתו ופוגש עולמות חדשים ויצורים שאינם בני-אדם. העושר הצורני מקביל לעושר הרעיוני. הסיפור עוסק בכאבה של בובה חסרת רגל וקירחת, שאפה שבור, אשר ידידיה מחליטים לסייע לה לתקן את "מומֵיה". לפנינו קשב כלפי כאבו של ה"אחר" ורצון לסייע לו. לסיפור פן דידקטי הקורא לילדים לשמור על צעצועיהם ועושה זאת באמצעות האנשה והדגשת כאב הבובה הפצועה. הוא מאותת לנמעניו הילדים שעליהם לשמור על הקיים שכן גם צעצוע דומם יכול להינזק אם לא שומרים עליו.

הסיפור מעלה שאלות מורכבות ומצליח לתווך אותן לילדים. לדוגמה: סוגיית אלימותן של הילדות רותי ויהודית הפוגעות בבובותיהן. רותי פוגעת באלישבע הבובה ומכאיבה לה מבלי להבין את השלכות מעשיה. אלישבע מתחבטת בסוגיה הנוגעת לאופייה של רותי – האם היא רעה? וכאן הנמען-הילד שותף להבנה, שגם ילדים לא-רעים יכולים לבצע מעשים רעים, ללא כוונה תחילה. בפן המגדרי נוצרת תמונה מעניינת שכן רותי הילדה ה"רעה" פוגעת באלישבע ואילו דני, האח ה"טוב" והרגיש יוצא למסע על מנת לסייע לאלישבע ולתקן את העוול שנגרם לה.

אורכו של הסיפור הופך אותו למעין רומן לגיל הרך. יש כאן מעשה ספרותי חלוצי, שכן תפיסת הסיפורת לגיל הרך היא של "סיפור הנקרא בישיבה אחת". ילדים בני חמש לא יוכלו להחזיק קשב לאורכו של הסיפור, המשתרע על פני 71 עמודים. לפיכך הם יאזינו לו בהמשכים.

היצירה חושפת את הנמענים הצעירים למושגי יסוד דוגמת מתח, העלאת היפותזות לגבי המשך היצירה (יגיעו או לא יגיעו לאי אולי, יתקנו או לא יתקנו את הבובה) ומכוונת אל רמות חשיבה גבוהות ואל העמקה בתחומים של עיצוב מרחב, עיצוב דמויות וכן הרחבת הקשב, שכן הילד המורגל בטקסטים קצרים נחשף כאן לטקסט ארוך שיש בו פרטים מרובים המאלץ אותו לדחות את הסיפוק המיידי לסוף הטוב.

נושאי הסיפור משתלבים היטב עם הנושא "האחר הוא אני" הנלמד כיום במערכת החינוך. יש בסיפור חברות, קבלה הדדית וקבלה עצמית, הקרבה (דני מוכן לתת חלק מעורו לצורך תיקונה של אלישבע), סוגיות של מצפון, הגעה למקום זר והתגברות על פחדים וכן מסר ברור לילדים שעליהם לא רק לשמור על הקיים אלא גם להבין שמעשיהם אינם מתבצעים בחלל ריק וכל פעולה שלהם משפיעה על מישהו אחר. גם מטאפורת ה"תיקון" של אלישבע יכולה להתפרש כניסיון לייצג תהליך טיפול והחלמה של ילדה ממחלה, תהליך שניתן לעבור רק כשהיקרים לך נמצאים לצדך ומעודדים אותך, ויש לציין כי מעטים הטקסטים לילדים הנדרשים לסוגיות רפואיות ומכאן חשיבותו של הטקסט בייחוד עבור ילדים המתמודדים עם מחלה, שלהם או של קרוביהם.

הסיפור אף רלבנטי למציאות ימינו שבה רבים "נוסעים" אל איים דמויי האי אולי על מנת לשפר את הופעתם החיצונית ולתקן את "פגמיהם". נושא ההופעה החיצונית ודימוי הגוף הפך למרכזי בשיח ולנוכח גם בשיח הילדים. בנקודה זו ניתן לראות את חלוציותה של ילן-שטקליס ואת כתיבתה המרובֶּדת– רובד אחד לילדים והאחר למבוגרים.

בהקשר אקטואלי נוכל אף לציין את בית הספר לשפות שבארץ הבובות שבו לומדים "את כל השפות שבעולם", ומוץ הדובי מציין, "הלוואי והאנשים היו לומדים זאת", מעין הבעת תקווה שיבוא יום שבו נלמד את שפתו של ה"אחר" ועל ידי כך נכיר אותו ובו.

מגיל: 5

כיצד ללמד קיימוּת? להציל את שימבה

להציל את שימבה. כתבה: נעמי לויצקי. איורים: דני קרמן. כנרת, זמורה ביתן, דביר. מנוקד.

להציל את שימבה - סיפור אמיתי

ספר מרהיב העוסק בהשלכותיו של הציִד. ציידים יורים באמו של שימבה הפילון, הנותר ללא עדר וללא הגנה. חייו ניצלים בזכות אביה של דפנה, שדואג לשכּן פילים יתומים עד לגדילתם. שימבה מתקשה להתגבר על אובדן אמו, אך בהדרגה, רוכש חברים חדשים ומוצא את מקומו בבית היתומים לפילים.

ההיצמדות אל שימבה ואל החוויה הקשה שהוא עובר, מאובדן האם והעוגנים החברתיים ועד להתאקלמות בביתו החדש (המהווה למעשה תחליף-בית), מצליחה להנהיר את האבסורד הטמון בציד. עבור שנהב האדם גוזל מהחיות את חייהן וכך נותר שימבה ללא משפחה וחייו מצויים בסכנה. בניגוד לציידים חסרי המוסר והרגש, עומדת משפחתה של דפנה המתמסרת כל כולה לטיפול בפילים היתומים. כמו כן הפילים ה"ותיקים" מנסים להקל על שימבה את התקופה הקשה ולקלוט אותו באהבה ובהבנה, עד שהגלגל מתהפך והוא הופך ל"ותיק", וקולט בעצמו פיל יתום חדש. סיום זה אמנם מלמד על התבגרותו של שימבה, אולם גם על העובדה, שהציד ממשיך, ולפיכך יתומים חדשים יותר משימבה מגיעים אל בית היתומים.

הסופרת נעמי לויצקי כותבת באחרית הדבר על הפיל האמיתי שימבה אותו אימצה בשנת 2006, וחי בפארק הלאומי של ניירובי, שבו מצילים פילים שהתייתמו מאמם. לאחר האימוץ הווירטואלי נסעה לויצקי לאפריקה וביקרה לראשונה את שימבה.

מעבר לעיסוק החברתי בסוגיית הציד ומחירו, מוטיב היתמות המלווה את היצירה מנהיר לנמען-הילד באופן אלגורי ונגיש מהי יתמות ומהם שלבי האבל שעובר היתום עד לשלב בו הוא כשיר לחזור ולתפקד.

ספר חשוב בנושא קיימוּת המציג פגיעה חסרת תכלית בבעלי חיים, הגם שסופו אופטימי והומני.

מגיל: 6