זאב זאב מאת ורוניק קפלן

זאב! זאב! כתבה: ורוניק קפלן. איורים: גרגורי מביר. תרגום: נעמי בן-גור. ספריית פועלים.

סיפור הומוריסטי שבו אבא-תיש מקריא לילדיו סיפור אימה אודות זאב ובמקביל להקראתו, מופיעים רמזים שונים על הימצאותו של זאב בבית. האב מפריך את חששות הילדים ומציין – "זאב? מה פתאום?! לא יכול להיות. אין זאבים ביער שלנו" – ואף מוצא את הסיבה לחשש. בתחילה מדובר בתריס שניתק מצירו, בהמשך הרעש הוא רעש נעילת הדלת, ודפיקות הדלת מוסברות על ידו כדפיקותיו של הדוור. פחדיהם של הילדים שולחים את האב למסע חיפושים בבית אחר הזאב, ותוך כדי כך נשרפת העוגה שאפה והגשם מרטיב את הכביסה שתלה. בסופה של היצירה, האב שיצא מן הבית, ראה זאב, וחזר בריצה. האיור מציג את האב מתחפר מתחת לכריות על מנת למצוא מחסה בעוד הילדים חוגגים את ניצחונם ואף לועגים לאב – "מה קרה, אבא? ראית את הזאב? […] הרי אמרת לנו מאה פעמים שאין שום זאב ביער שלנו. זה סיפור. זה רק סיפור".

ביצירה זו חל היפוך שכן האב הוא זה שלומד את הלקח הנעוץ בחשיבתו המוקדמת, המבטלת את פחדיהם של ילדיו. הילדים שהושפעו מן הסיפור האמינו שהזאב קיים ואילו האב, כמנהג ההורים, ניסה להרגיעם ולמתוח קו ברור בין אמת לבדיה. בנקודה זו מחוזקת תחושת הערך העצמי של הקוראים שכן דווקא הילדים הם אלו שחזו את בוא הסכנה.

הטקסט האלגורי, המציג את עולמם של בעלי חיים, שונה מן הטקסט הריאליסטי שבו מופיעים בני אדם, ועל כן, פחדיהם של הילדים בסיפור בהחלט ניתנים להבנה ומכאן עולה שדר נוסף באשר לאמונותיהם של ילדים. מבוגרים נוטים לעתים לנהוג בביטול בתרחישים שונים שמציגים ילדים, אולם הטקסט בא דווקא לחנך את האב ולהציג את החששות הילדיים כלגיטימיים וכנכונים. כמו כן הוא מקשר בין אמונה בדבר מה שלילי לבין התגשמותו, שכן מרוב שהילדים התמקדו בזאב, הוא הגיע לביתם. במישור הפסיכולוגי מתייחס הסיפור לנוכחותו של הפחד בחיינו. הפחד, שהופך לרגש הדומיננטי בסיפור, משבש את מהלך החיים התקין. העוגה נשרפת, הכביסה נרטבת וכך עולה שדר מורכב הנוגע לאמונות שליליות הצובעות את החיים ו"מזמינות" התרחשויות שליליות.

לגילאי 4-7

האריה של אלן מאת קרוקט ג'ונסון

האריה של אלן מאת קרוקט ג'ונסון. תרגמה: מאירה פירון. ידיעות אחרונות, טל-מאי

הוסף לסל את האריה של אלן / קרוקט ג'ונסון

שתיים עשרה שיחות המתקיימות בין אלן לאריה הצעצוע שלה מאיישות את הספר האריה של אלן. ניתן לקרוא את היצירה כאסופת סיפורים קצרים, כפי שמציע שמה, אולם ניתן גם לקראה כרומן לילדים שכן רק עם השלמת הקריאה מובהר לקורא טיב מערכת היחסים בין אלן לאריה וכן נחשף כמניפה עולמה הפנימי של אלן – עולם המורכב מדמיון ומציאות, פחדים והומור.

לפנינו יצירה בעלת פואטיקה חדשנית לילדים, המבחינה בינה לבין מרבית היצירות המופנות לילדים שבהן הגיבור פועל יותר מאשר חושב. היצירה ממרכזת את תודעתה של הילדה-המשחקת ועוסקת בדיאלוג שלה עם האריה, שעה שהיא נמצאת עמו בחדר המשחקים. לכאורה, מדובר בדיאלוג משחקי, אולם עיון בנושאי השיחות מלמד על משמעותו הרבה של האריה והמשחק עמו עבור אלן. השיחה הראשונה, "משוחחים ושרים" מקפלת בתוכה את כללי המשחק. "אני לא נותנת לך לומר אפילו מילה אחת […]. הבעיה שלי היא שאני מדברת יותר מדי" (עמ' 5). כלומר, לכאורה מדובר בדו שיח אולם שני הקולות הם קולותיה של אלן – גם זה שלה וגם קולו של האריה המשיב לה, או בוחר לעתים להתעלם מדבריה. אלן מעניקה לאריה חיים, אך היא אינה מעניקה לו שם, כיוון שהוא חלק ממנה, חלק מעולמה הפנימי וחלק מתודעתה. על כן היא אינה יוצרת הפרדה ממשית ביניהם. עבור אלן האריה הוא מעין מעבדה לבחינת רגשותיה ויחסיה עם אחרים. בשיחה שכותרתה "ברגע האחרון" היא מצילה את האריה מהשוטר שהיא עצמה הזמינה על מנת לתפסו. כאן נחשפת האמביוולנטיות בין האהבה שחשה אלן כלפי האריה ובין הדחפים האחרים שהיא מנסה להילחם בהם – אלו שתכליתם לפגוע. כאן גם אנו רואים את כמיהתה להיות גיבורה ו"להציל" ישות אהובה.

השיחה המעניינת ביותר בסיפור קרויה "שני זוגות עיניים" ובמסגרתה מתגברת אלן על הפחד שלה מפני המתרחש בלילה. היא מתעוררת ורוצה לשתות אולם הפחד מניא אותה מלקום. היא מספרת לאריה על פחדיה מ"דברים מפחידים" (עמ' 18), והדיאלוג עמו מאפשר לה להתמודד עמם: "'אני בטוח שהם ממש מפחידים', אמר האריה, 'אבל אם הם מתחבאים מאחוריך, הם לא כל כך אמיצים'" (עמ' 18). הפתרון היצירתי הוא ללכת ולשתות עם האריה מונח על כתפה, כשתפקידו להביט אחורנית, ותפקידה להביט קדימה. כך לא יפתיעו אותה הדברים המפחידים. לפנינו שיח ביבליותרפי שמוצג בין אלן לצעצוע דומם וחושף את אופן ההתגברות על הפחד ללא מעורבות חיצונית של מבוגר וללא הצורך להתוודות בפני אדם חיצוני על הפחד. זהו שדר מעצים לילדים הקורא להם ללבן את פחדיהם בתוך עולמם הפרטי ולאו דווקא לשתף את העולם החיצוני בפחדיהם. הוא מאותת לילד כי טבעי לפחד מן החושך, ובד בבד, מספק לו אמצעי להתגבר על הפחד בשני אופנים – זה הרציונאלי וזה הטִקסי.

החדר בו מצויים אלן והאריה מהווה מתחם סגור, אולם הדים מן העולם החיצוני מופיעים בו שוב ושוב. אלן משתפת את האריה בחוויותיה מן העולם שבו הוא אינו מלווה אותה, ולמשל, ההצגה שבה היא משתתפת, או הליכתה לאמה על מנת לבקש לקחתו איתה להצגה, בקשה שנענית בשלילה. גם בנקודה זו, האיור אמנם מציג את זעמה של אלן לנוכח הפרידה הכפויה מהאריה שאמור לנסוך בה אומץ בשעת ההופעה, אולם הטקסט עדין ומרומז, וממחיש כי אלן אינה מתווכחת עם אמה ומקבלת את התכתיב בבגרות. מכאן כי במהלך היצירה לומדת אלן להתנווט בין העולם החיצוני ודרישותיו, לבין עולמה הפנימי העשיר, בין דחפיה וחששותיה לבין ה"תפקיד" שעליה למלא כאשר היא מצויה בין אנשים. השיחה החותמת את היצירה מציגה צעצוע חדש אותו מקבלת אלן – סנאי. הצעצוע החדש והמלהיב אינו דוחק את מקומו של האריה האהוב, שכן האריה אינו רק שותף למשחק אלא גם מציין כפילות מעניינת – מחד גיסא, הוא הסופר אגו השומר על אלן ומזכיר לה את הציוויים החברתיים ואת ההסברים הרציונליים לתופעות הרגשיות אותן היא מתארת, ומאידך גיסא, הוא ישות נאמנה המלווה את אלן בתהליך הקסום של גדילתה.

העניין הגדול שמעוררת היצירה נובע בעיקר מאיונם של תרחישים עלילתיים "גדולים" ומהתמקדות בעולמה הפנימי של ילדה, המשוחחת עם אריה צעצוע, שלעתים תומך בה, לעתים נרדם, ולעתים מתווכח עמה וגורם לה לאתגר את חשיבתה. האריה המשלב במהותו חוץ ופנים מאפשר לה לחוות באופן מוגן – בחדרה – את יחסיה עם עצמה ואת יחסיה עם העולם הסובב, ובעיקר, ממחיש כי ההימצאות לבד הינה מקפצה לידיעה עצמית ולמתן חופש לדמיון.

מול כל הרעש והתזזית שמציעים היום ספרי וסרטי ילדים, המתאפיינים בגודש עלילתי ובבניית מתח רב, בולט האריה של אלן בשונותו הנפלאה המחזירה את השקט והעומק ליצירה לילדים, ונזכיר בהקשר זה שתי יצירות קלאסיות שהתחקו אחר אהבת הילד לצעצועיו – ארנב הקטיפה של מרג'ורי וויליאמס ונסיכה קטנה של פרנסס הודג'סון ברנט.

לגילאי 5-7

מצחיק מאת ג'יימס פטרסון וכריס גרבנסטיין

מצחיק. כתבו: ג'יימס פטרסון וכריס גרבנסטיין. איורים: לורה פארק. תרגום: יעל ענבר. הוצאת ידיעות אחרונות / ספרי חמד

%d7%9b%d7%a8%d7%99%d7%9b%d7%94-%d7%9e%d7%a6%d7%97%d7%99%d7%a7

ספרים רבים לילדים ולנוער מתיימרים לקדם את "קבלת ה'אחר'". עם זאת, רובם שולחים מסר ברור לפיו ה'אחר' יתקבל לחברת הילדים אם יידמה לקבוצת הרוב ויאמץ את התנהגותה או את אמונותיה או אף את חיצוניותה, כלומר, יחדל להיות 'אחר' ויחבור אל הקבוצה המיטיבה המטשטשת כל ממד של שונות בין חבריה. ג'יימס פטרסון, הזכור לטובה מן הרומן חטיבת הביניים: או שנות חיי הגרועות ביותר, כתב עם כריס גרבנסטיין את מצחיק, רומן יוצא דופן על אנטי-גיבור – נער בשם ג'יימי גרים, המשותק ברגליו ומרותק לכיסא גלגלים. ג'יימי חולם להפוך לסטנדאפיסט ובמשך ההווה הסיפורי מחליט לגשת למיונים לקראת תחרות "הקומיקאי הצעיר הכי מצחיק בעולם".

חטיבת-הביניים-או-שנות-חיי-הגרועות-ביותר1

הרומן מפגיש את קוראיו עם בדיחות רבות של טובי הקומיקאים. השימוש בהומור מרכך את התמה המורכבת בה הוא עוסק – חייו של נער משותק החי אצל דודו ודודתו – וכמו כן מאפשר לג'יימי להצטיין בתחום מסוים ולא להיות מושא לרחמים כי אם מושא להערצה. שאיפתו להיות 'נורמלי', היינו, לזכות מן הסובבים ליחס שאינו מיוחד, נחשפת כבר בתחילת היצירה, כשהוא מתאר את יחסיו עם הבריון הבית ספרי באופן המשנה לחלוטין את תפיסת הבריונות ואת תחושותיו של נער 'רגיל' הנופל קורבן לאלימות פיזית קשה:

"זה פשוט אדיר! קוסגרוב מכסח אותי. זאת אומרת, הוא מכניס לי כזאת מכה חזקה, עד שבסוף אני מוצא את עצמי על הגב כמו צב הפוך (רק בלי הרגליים הבועטות). […] אני שוכב על הקרקע ובוהה בשמים, השיער שלי מלא חצץ ממגרש החניה, ואני מרגיש כאילו סוף סוף הגעתי ליעד. סטיבי קוסגרוב הכניס לי אגרוף כאילו אני סתם ילד רגיל, נורמלי. הוא לא קרא לי צולע או נכה, או אומלל על גלגל. הוא פשוט דפק לי בומבה בבטן וצחק בהיסטריה כשנפלתי לאחור. הוא אפילו בעט בכיסא הגלגלים והעיף אותו הצידה כדי שאיראה דומה יותר ללוזר רגיל ששרוע על האספלט השחור" (עמ' 31-32).

השונוּת מיתר הנערים והחיים לצד משפחה חסרת חוש הומור שג'יימי חש מנוכר אליה, בעיר חדשה שאינה עיירת הולדתו, מזמנים עבור ג'יימי קשיים פיזיים ופסיכולוגיים, והוא מתמודד עמם באמצעות הומור. ההומור הופך את החיים מאפרוריים למלאי גוונים ואפשרויות, אולם בה בעת, הוא מהווה מסיכה ומאפשר לג'יימי להדחיק את עברו – הסיבה לשיתוקו ולהיפרדות מהוריו. אלו נחשפים רק בסופו של הרומן, כאשר ג'יימי לומד לבטוח מחדש בסובבים אותו ומסוגל לספר את סיפורו ולחזור אל מקומות שהיה שייך אליהם בעברו כנער בעל ביטחון עצמי שהצליח לגבור על לא מעט "שדים" פנימיים.

זהו רומן שמאפשר לבני נוער להתוודע לצורת קיום אחרת מזו המוכרת להם, של בני נוער משותקים, בני נוער המצויים בתהליכי שיקום, אולם הסוגיות שמעסיקות את ג'יימי הן גם אוניברסליות, ולמשל – חרדותיו החברתיות, החשש שמקנן בו טרם הופעותיו, הפחד לשוחח עם "הילדה הקולית" (שמתגלה כנערה רגישה וחכמה בניגוד לסטריאוטיפ של "מלכת הכיתה"), והתחושה כי הסובבים אותו אינם מבינים אותו וחולקים ערכים שונים משלו. ג'ימי צולח חלק ניכר מן המכשולים שנקרים על דרכו, ומלמד את קוראיו שיעור חשוב בתקווה.

ידוע כי מבקרים מסוימים נוטים לזלזל בחשיבותו של הסופר ג'יימס פטרסון, אולם 230 מיליון קוראים אינם טועים.  פטרסון הופך את הנושאים המורכבים ביותר בחיינו, לחוויית קריאה נדירה ביופייה וברגישותה ומזכיר לנו בספריו לתור אחר השמחה והאור גם כשנדמה שהם נעדרים מחיינו.

מומלץ ביותר לגילאי 10-16.

איך זה שמפסיקים לאהוב? מאת נרי אלומה

איך זה שמפסיקים לאהוב?

כתבה: נרי אלומה. איורים: אור רוזנשטיין. הוצאת הקיבוץ המאוחד.

%d7%90%d7%99%d7%9a-%d7%96%d7%94-%d7%a9%d7%9e%d7%a4%d7%a1%d7%99%d7%a7%d7%99%d7%9d-%d7%9b%d7%a8%d7%99%d7%9b%d7%94

באופן מפתיע, למרות שכיחותם של מקרי גירושין בחברה הישראלית, כמעט שאין בנמצא ספרי ילדים שנוגעים בנושא. התפיסה לפיה משפחות כוללות אב, אם, אחים, כלב וחתול, עודנה התפיסה השלטת בספרות הילדים הישראלית, והיא מותירה קהלים רבים בלתי מיוצגים ובעיקר, ילדים רבים שמחפשים את עצמם ואת משפחתם בטקסט הספרותי ונתקלים שוב ושוב במודלים אחרים מזה המוכר להם, דבר הגורר תחושת בושה, מזה ותחושת ניכור כלפי ספרות וייצוגיה, מזה.

נרי אלומה, סופרת מחוננת ברגישותה לטוות עלילות רגשיות נטולות פאתוס, זכורה לטוב מן הסיפור אוגי. סיפור יוצא דופן ביופיו הנדרש לילדה בשם ניבי שגונבת אוגר. כפי שבעבר לא נרתעה מהתייחסות לתופעה מושתקת, גם ספרה החדש – איך זה שמפסיקים לאהוב? – עוקב אחר פירוקה של משפחה מבעד לעיניה של מיקה, ילדה בת עשר. הוריה של מיקה ושל אחותה הקטנה, שי, מזמנים אותן לשיחה בתחילת הסיפור ובמהלכה מבהירים להן את המצב אליו נקלעו:

"כשאתן הייתן קטנות ואבא ואני היינו צעירים, האהבה בינינו הייתה כמו אש גדולה, אבל במשך השנים…" הקול שלה רעד, "האהבה קטנה ודעכה, כמו שקורה לפעמים בין בני זוג, ועכשיו היא כבר לא מצליחה לחמם אותנו, אז… החלטנו להיפרד" (עמ' 4).

מרגע מסירת ההודעה שינויים רבים עוברים על זוג האחיות. ביתן נמכר והוריהם עוברים לגור בשתי דירות. אביהן אורז את חפציו ועובר לגור בנפרד. מעבר לפירוקה של המשפחה המוכרת חרדות נוספות מאיישות את תודעתה של מיקה, ולמשל, החרדה שמא הדבר יתגלה, וחלק מחברותיה לכיתה תשתמשנה במידע על מנת לפגוע בה. המצב החדש שמעסיק את מיקה ללא הרף גורם לה לחוסר ריכוז והיא מתקשה לעקוב אחר הסבריה של המורה. מורתה מנסה להרגיע אותה ומספרת שגם הוריה גרושים, אולם מיקה אינה מגיבה. לא תמיד צרת רבים היא נחמה, כפי שממחישה שיחה זאת. מיקה מסוגרת בעולמה וכמעט ואינה מסגירה את הקושי שלה להתמודד עם המצב החדש. כאשר כלבן נעלם, והמשפחה יוצאת לחפשו ומדליקה מדורה, שואלת מיקה – "עכשיו, כשאנחנו יושבים ליד המדורה, אולי האהבה שלכם כבר התחממה ואפשר לסלק את האיש הקרֵח עם הקול העבה ולחזור לבית שלנו?" (עמ' 24) – שכן גם אחרי פרידת ההורים והמעבר לבתים החדשים מיקה עדיין מצפה לפיוס. הוריה דבקים בהסברם וטוענים: "אני מבין אותך כי גם אני מתגעגע לפעמים למה שהיה, אבל אני יודע שככה זה נכון לי ולאמא" […] "יש דברים שקשה להבין […], גם אנחנו לא מבינים הכל" (עמ' 24). נדמה כי הסופרת נחושה לתווך את נושא הגירושין באופן ריאליסטי ונטול מסכות הגורר את הנהרת המושג וחושף את הקושי של כלל המעורבים בדבר – ההורים וילדיהם. בחירת כותר היצירה – איך זה שמפסיקים לאהוב? – מציגה את מורכבותו של מושג האהבה (ולעתים את זמניותו) וכן את חוסר יציבותו ואת התמורות שחלות בו. ההורים מוצגים באופן אנושי וחומל ואינם מצטיירים כיודעי-כל. עם זאת הם מבהירים, שהבחירה להתגרש שמורה להם, וזאת למרות רצון בנותיהן שלא לפרק את המשפחה במתכונתה הנוכחית.

%d7%90%d7%99%d7%9a-%d7%96%d7%94-%d7%a9%d7%9e%d7%a4%d7%a1%d7%99%d7%a7%d7%99%d7%9d-%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%94

ספרות ילדים נמנעת מלהתייחס לזוגיות, הימנעות שהמחקר מכנה "שקט טקסטואלי". עם זאת, חשוב שילדים יהיו מודעים למופעים השונים של האהבה שכן ביום מן הימים עתידים הילדים להפוך למבוגרים, והיצירה קוראת להם שלא לפעול מתוך הרגל ולשאול את עצמם, היום כבעתיד, מהי דרך החיים הנכונה עבורם. ההתייחסות להורים ולמשבר שהם עוברים חשובה שכן מסכת הגירושין חושפת את הילדים לפן אחר בהוריהם; ההורים נאלצים במקביל לתפקודם כ"מבוגרים אחראיים" להשתקם רגשית ולהתמודד עם כאב הפירוד, למצוא תשובות לשאלות שמטרידות אותם ולהגדיר מחדש את מערכת היחסים ביניהם.

במהלך הסיפור מגלה מיקה שגם כאשר היא חווה משבר, היא אינה לבדה ומשפחתה ממשיכה לתפקד, רק באופן שונה מזה שהורגלה אליו. מורתה מעודדת אותה, אמה מודעת לכך שהיא מסתירה את רגשותיה, יחסיה עם אחותה הקטנה מתהדקים, וכאשר הכלב המשפחתי בוב נעלם, המשפחה כולה נרתמת למציאתו. וכך מועבר השדר המרכזי של הסיפור, לפיו גם כאשר הגדרותיה של המשפחה משתנות, או דפוסי החיים משתנים, המשפחה נותרת משפחה ונענית לצרכי הילד, כבעבר.

בסיום היצירה כותבת מיקה התחלה של סיפור לקראת יום המשפחה: "היה היה בית אחד ליד הוואדי וגרו בו אבא ואמא, שתי ילדות וכלב חמוד, וכולם אהבו מאוד אחד את השני" (עמ' 30). הפתיחה מזכירה מעשייה עממית, ז'אנר שמעלה על נס התאהבויות וחתונות, אולם אינו נדרש ליום שאחרי החתונה ואינו מציג את הקשיים שעומדים בפני זוגות. מיקה עודנה קשורה לתבנית זו, אולם היא אינה בטוחה כיצד לסיים את הסיפור, אות להתנגשות בין השדרים התרבותיים שהיא צורכת לבין ניסיונה האישי. האם תסיים את הסיפור ברוח המעשייה או באופן ריאליסטי יותר? הילדה שבעבר גרה בבית עם גינה, שבה עמד עץ אבוקדו, גורשה מגן העדן האבוד של הילדות התמימה ומחוסרת הדאגות. הגירושין הם חוויה מטלטלת ומבגרת והם מזמנים תחושה של גירוש מן העולם המוכר והאהוב. בד בבד, חיבוקן של האחיות המסיים את הסיפור מנכיח את האהבה שעדיין נותרה במשפחה ויש בה כדי לעודד בשעות הקשות.

ספר שעתיד לתמוך בילדים רבים בתקופה הקשה של גירושי הוריהם וממלא חסר של ממש. הוא מציע שפה חדשה – ישירה אך רגישה, נטולת התיילדות, וזאת במטרה להמליל את הרגשות הקשים שעולים בעקבות גירושי ההורים. ההיתר לעצבות הילדית מנפץ את מיתוס "הילד השמח" ומאפשר לילדים לקבל בהבנה מצבי רוח שונים ולהכיר בכך שתקופות הסתגלות הן חלק ממרקם החיים. ספרות במיטבה!

לגילאי: 6-8

 

ככה-ככה, זוזי שמש מאת דפנה בן-צבי

ככה-ככה, זוזי שמש. כתבה: דפנה בן-צבי. איורים: עפרה עמית. הוצאת הקיבוץ המאוחד.

זוזי שמש, ככה-ככה / דפנה בן-צבי

לאחר המתנה ארוכה בת שבע שנים יוצא לאור ספר ההמשך לזוזי שמש ככה-ככה, זוזי שמש. בספר הראשון תוארו קורותיהן של זוזי החתולה העצלה ושמש הכלבה הפעלתנית, זוג חברות החיות יחדיו בקצה העיר. הדגש שהושם בספר זה היה על יופייה של מערכת יחסים אוהבת המורכבת משתי ישויות השונות בתכלית זו מזו, ועם זאת, ברגע שבו שמש הכלבה נזקקה לעזרתה של זוזי העצלה בשעת סערה, זו נרתמה ו"ויתרה" על אהבתה המרכזית – שינה – לטובת הצלת חברתה. בספר השני פוגשות זוזי ושמש בכלבה בודדה ששמה ככה. טכניקת השיום מאפשרת לקוראים להבין צדדים מסוימים באישיותה של הדמות לאחר שהתוודעו לשמה, ואכן, ככה חיה חיים שבין לבין, מצויה בעמדת השלמה עם בדידותה וממתינה לנס.

ככה נמצאת לבד בביתה, מסוגרת ומפוחדת, ומספרת שבעבר היה לה חבר בשם מיקי, אך זה עזב לקוטב הצפוני. ניתן לקבל תשובה זו כפשוטה, אולם אלגוריות משתמשות לא אחת במסכות שמטרתן לעמעם תֵמות מורכבות בהיבט הפסיכולוגי. עזיבתו של מיקי יכולה להתפרש גם כנובעת ממותו, או לנוכח סיום הקשר עמה, ולכן ככה שרויה באבל (דבר המקבל חיזוק באמצעות צבעה השחור). שתי החברות נחושות להחזיר את שמחת החיים לככה, והן משחקות איתה בביתה ומזמינות אותה למסיבת יום ההולדת של זוזי. ככה שרויה בהתלבטות האם ללכת למסיבה, שכן היא התנתקה מן המעגלים החברתיים וחוששת לחזור אליהם.

היא התלבשה, ענדה סיכה לשיער

והתכוונה לצאת לפני שיהיה מאוחר.

אבל בדלת נעצרה.

"מה יהיה אם לא אתיידד עם אף אחד

וכל הזמן אעמוד בצד?" נבהלה.

"מה יהיה אם האוכל לא יהיה לי טעים,

אם ארצה הביתה אבל לא יהיה לי נעים?"

היא פחדה שתרצה לדבר אבל לא ייצא לה קול,

שמרוב התרגשות הרגליים שלה ירעדו והיא תיפול.

לא-לא-לא, אני לא הולכת, הכי טוב שאחזור לישון" (עמ' 27).

 

הפחד מדחייה משתק אותה ועל כן שמש אינה מחכה שככה תבוא למסיבה מיוזמתה ומגיעה לביתה לאסוף אותה. כבר בדרך לביתן של זוזי ושמש חוזרת ככה ומגלה "כמה כיף בחוץ". בבית, במסיבה, לאט לאט, משיבה לעצמה ככה את היכולת להתמזג עם האנשים סביבה ולהיות חלק מאירוע חברתי. היא שרה בתחילה בקול חלש, בהדרגה משחקת עם חבריה החדשים, ובשיאה של המסיבה מקריאה לזוזי את שיר יום ההולדת שכתבה עבורה. השיר מאפשר לככה להשמיע את קולה ולהפסיק לחשוש מדיבור בפני קהל או מעצם ההימצאות מחוץ לביתה. היא מתעמתת בהצלחה עם חרדותיה וממחישה, כי לאחר תקופת סגירות ממושכת, היא מצליחה ליצור יצירת אמנות שמסכמת את המעבר שחוותה מחיים של "ככה-ככה" שבהם "לא היה לי שמח, גם לא עצוב, סתם הרגשתי שכלום לא חשוב", לחיים הטומנים בחובם שמחה, יצירה ורצון לתת דבר מה מעצמה לאחר. הפגישה המקרית עם זוזי ושמש, שתי חברות שחשות אחריות גם ביחס לישות אחרת ובודדה, שסיגלה לעצמה אדישות הפוגעת בה, משנה את חייה של ככה ומשיבה אותה אל חיק החברה.

Image result for ‫זוזי שמש‬‎

זהו ספר חשוב מאין כמוהו לילדים הסובלים מחרדה חברתית או מביישנות קיצונית, או לילדים שחברם היחיד עבר דירה או עזב מסיבה כלשהי. יופיו מעניק כוח ותקווה ומעודד לנסות שוב להשתלב וליזום מגעים חברתיים. בד בבד הוא קורא לאלו שמצאו חבר נפש לסייע לאחרים השרויים בבדידות. כתיבתה העמוקה ומלאת הרגש של דפנה בן צבי חוברת לאיוריה המפעימים של עפרה עמית ורק נותר לקוות שלא נמתין שבע שנים נוספות עד להוצאתו של הספר הבא בסדרה.

מגיל: 5

 

 

 

הלב שלי קופץ וצוחק מאת רוסה לגרקרנץ

הלב שלי קופץ וצוחק מאת רוסה לגרקרנץ. איורים: אוה אריקסון. תרגום: דנה כספי. הוצאת ידיעות אחרונות/טל-מאי.

Image result for ‫הלב שלי קופץ וצוחק רוסה לגרקרנץ‬‎

הלב שלי קופץ וצוחק הוא ספר ההמשך לרומן ראשית הקריאה החיים המאושרים שלי. רוסה לגרקרנץ מתגלה כקוסמת, לא פחות מאשר כסופרת מחוננת; שכן הלב שלי קופץ וצוחק הוא פלא ספרותי. ספר שלא ניתן להפסיק לקרוא בו וזאת תוך שימוש מושכל במשפטים קצרים ובתיאורי פעולות הבאים להחליף תיאורים גדושים ומשפטי חיווי. המסירה התמציתית מעוררת בקוראים רגשות עזים ביחס לדמות ולחוויותיה, והופכת את הסדרה לחשובה במיוחד בכל הנוגע לחשיפת העולם הבית ספרי בפני ילדי כיתות א' וב', והוריהם.

אחד האתגרים המשמעותיים של רומן ראשית קריאה, הוא להיות מותאם לרמה האוריינית של ילדי כיתות א'-ג', ומנגד, לא להסתפק בתיאורים שטחיים ובעלילות בלתי מורכבות שהקושי הלשוני "קורץ" לעברם. רומן ראשית הקריאה הוא גשר חשוב שאם פוסעים עליו בבטחה, הופכים הילדים לקוראים מיומנים המסוגלים להתמודד עם טקסטים ארוכים ומורכבים. במקרים רבים זהו רומן ראשית הקריאה שיקבע האם הילד יהפוך למבוגר קורא, או לא.

לגרקרנץ חוזרת בספר זה אל דוני, ילדה שממציאה סופים חדשים לכל הסיפורים העצובים. אפיון זה מלמד על אופטימיות, אולם הוא גם מרמז על הצורך של ילדים להתמודד עם קשיים שונים כבר בשלבים מוקדמים בחייהם. במקרה של דוני, היצירה מעלה שורה של קשיים עמם היא מתמודדת, מבלי לנקוט טון פסיכולוגיסטי. ראשית, עליה להתמודד עם המרחק מחברתה הטובה אלה-פרידה, שגרה בעיר אחרת. שנית, בספר זה חווה דוני התנהגות בריונית מצד שתי בנות מכיתתה, ואקט בלתי מוכר זה מאלץ אותה להתמודד עמו בדרכים שונות ולמצוא דרך אחת רצויה. ושלישית, דוני חיה עם אביה והיא יתומה מאם, עובדה שמתוארת בקצרה בספר הראשון בסדרה, אולם מהדהדת לאורך הסיפור כולו וזורעת אור על עולמה הפנימי ועל פעולותיה.

בסוגיה הראשונה, בולטת בדידותה של דוני בכיתה לאחר עזיבתה של אלה-פרידה. היא שומרת על מקומה של אלה-פרידה לצדה פנוי, ומעבירה את הקורא הציני שיעור בנאמנות תוך ניתוץ הסטריאוטיפ לפיו "ילדים שוכחים מהר". בזמן הפסקת האוכל היא משחזרת את ביקורה אצל אלה-פרידה. בנקודה זו מדווח, כי לאלה-פרידה שני אבות. "אבא אחד אמיתי שעליו היא מעולם לא דיברה, ואבא-נוסף שקוראים לו אולף. אבל אלה-פרידה קוראת לו אוף" (עמ' 38). זוהי דוגמה מאלפת לאופן שבו הרומן מעלה תמות מורכבות באופן עדין ומרומז. אין אנו יודעים האם אביה הביולוגי של אלה-פרידה נטש אותה, או שמא נפטר. המציאות נמסרת כפשוטה, וכינוי הגנאי של אולף מצביע על סלידתה ממנו ועל כך שהיא אינה מקבלת אותו כהורה. כאן גם נרמזת סיבה נוספת להבנה ההדדית השוררת בין השתיים, שכן שתיהן מתמודדות עם הורה-נעדר. הקושי להיפרד מאלה-פרידה, ההיאחזות באלה-פרידה על מנת לשמור על העולם המוכר והאהוב, חוסר רצון להרפות מעוד אדם אהוב לאחר שאיבדה את אמה – כל אלו מופיעים בטקסט אולם נותרים בגדר רמיזה, ממחישים את עצמת רגשותיהם של ילדים ואת עומק חברויותיהם.

בסוגיה השנייה מתואר, כי מיקה וויקי עוינות את דוני לאחר שצוציק מציע לה חברות, כיוון שהן אלו שרצו בו כחבר. כאן אנו רואים אנלוגיה ניגודית בין חברות מעצימה לחברות מצמצמת. ויקי ומיקה משעתקות זו את התנהגותה של זו, זו את רגשותיה של זו. אם אחת מאוהבת בצוציק, מיד השנייה מתאהבת בו גם כן. שתיהן מחרימות את דוני ובהמשך, בחדר האוכל, מתחילות לצבוט אותה. "הן צבטו וצבטו, עד שדוני צווחה וזינקה מהכיסא שלה. היא העיפה מבט חטוף סביבה, לקחה שוב את בקבוק הקטשופ, כיוונה על מיקה ולחצה בכל הכוח" (עמ' 47). דוני, שאינה מורגלת להיות בסביבות עוינות, אינה יודעת כיצד להתמודד עם אלימותן של ויקי ומיקה, הגם שהמורה היא שכפתה עליה לשבת ביניהן. לאחר ניסיון כושל להשפריץ קטשופ על ויקי, היא מכוונת את הבקבוק בשוגג אל המורה, ופוגעת בה. הסיטואציה הקשה גורמת לה לברוח מבית הספר. היא מסתגרת בביתה ומתקשה להכיל את העצב המשולב – לנוכח הבריונות שחוותה, הפרידה מחברתה הקרובה וחוסר ההבנה לגבי מניעיהן של ויקי ומיקה.

ואילו בסוגיה השלישית, האב המתפקד כהורה יחיד, מתבקש לטפל בבתו לאורו של מצב חדש שאינו מוכר לשניהם. כיצד יתמודד עם כאבה של דוני? התשובה מורכבת ומדגימה את הקושי בו נתקלים הורים לילדים בתחילת דרכם הבית ספרית. בתחילה, האב מתעניין במצבה. בהמשך, הוא מקבל טלפון מבית הספר ומורה עליה לצאת מהחדר ולבקש סליחה "מכל מי שהתזת עליו קטשופ!" (עמ' 63). סימן הקריאה מלמד על כך שהאב, מבלי לקיים דיון מקדים, מחליט להרשיע את בתו ולקבל את גרסת בית הספר תוך התעלמות מדוני ומסיפורה. דוני נותרת מסוגרת בחדרה והאב מתייאש. היא מתמודדת עם המצב באמצעות שחזור ביקורה אצל אלה-פרידה. ואילו האב, מחליט לשנות את האסטרטגיה, מבשל עבורה קרפים, ובמהלך השיחה עם דוני היא מספרת לו על מיקה וויקי, מפשילה את שרווליה ומראה לו את סימני הצביטות. האב שהפציר מדוני לבקש סליחה מתפרץ לכיתתה ומציין שעל כמה ילדים לבקש ממנה סליחה. אמינותו של הטקסט מתגלה לאור חוסר רצונן של ויקי ומיקה לבקש סליחה. הצגתן של ילדות מתעללות ככאלו שאינן מודעות למעשיהן ואינן מוכנות לחזור בהן חשובה, שכן מעבר להנאה מן הסיפור, הספר מעניק כלים לילדים ולהורים באשר להתמודדות עם תהליך קליטתו של ילד בבית הספר. דמותו של הבריון אינה דמות מאיימת כלל וכלל. מדובר בשתי ילדות המתנכלות לילדים אחרים בכיתה, ורק לאחר שיתוף המורה והכיתה כולה ניתן להתמודד עם הדבר. אין לפנינו הכרה במעשה או מעבר מהתעללות לחברות. כמו כן הניסיונות של דוני לפייס אותן בתחילת הסיפור עולים בתוהו כי פניהן אינם לשלום. דוני דבקה בחברתה היחידה, וכך לקוראים נמסר בעקיפין כי כל כיתה מכילה ילדים-חברים לצד ילדים שיש להישמר מפניהם. הקוראים הצעירים לומדים כמה חשוב לספר להורים ולמורה על מקרים מסוג זה, שכן ההסתגרות וההסתרה אינן פותרות את מצוקתה של דוני. גם ההורים לומדים לדובב את ילדיהם ולא לחרוץ את דינם טרם ישמעו את גרסתם לאירועים, שכן לא תמיד המורה מודעת לכל מקרה אלים שהתרחש בכיתה.

לא ניתן לחשוב על הנאה גדולה יותר מספר ראשית קריאה. מומלץ לגילאי 6-8.

בנצי והלווייתנים מאת דיויד מק-קי

בנצי והלווייתנים מאת דיויד מק-קי. תרגום: תמר נויגרטן פולגר. הוצאת עם עובד.

%d7%91%d7%a0%d7%a6%d7%99-%d7%9b%d7%a8%d7%99%d7%9b%d7%94

ספרו הידוע של דיויד מק-קי, בנצי, הקרוי בשפת המקור אלמר, ראה אור בשנת 1989. היה זה ספר ראשון בסדרה מצליחה המונה עשרים ושניים ספרים ותורגמה לחמישים שפות. הסדרה נכתבה בעקבות מקרה של גזענות שחוותה בתו כהת העור של מק-קי והנחילה לילדי העולם כולו ערכים של כבוד כלפי השונה מהם. כמו כן, כפי שניתן לראות בסיפור בנצי, מק-קי פונה אל הילד ה"אחר" ומלמד אותו לאהוב את "אחרותו" ולדבוק בה ובכך לגבור על משבר הזהות שהוא חווה.

הסיפור בנצי והלווייתנים מציג את מסעם של בנצי ובן דודו איציק אל עבר הים הפתוח. מדובר באלגוריה מתוחכמת שמטרתה להראות את הדרך להגשמת יעדים וחלומות אישיים וכמו כן כיצד יש להתגבר על המכשולים השונים בדרך להשגתם. בנצי ואיציק מחליטים, שכמו סבם, גם הם יחזו בלווייתנים השוחים בים ועל כן הם עוזבים את סביבתם הבטוחה והמוגנת ופוסעים לכיוונו של הים הפתוח.

הפתיחה מעלה אנלוגיה למעשיית 'כיפה אדומה', אודות הילדה שאמורה ללכת בתוואי מסוים אולם סוטה ממנו ולכן נענשת. הסב מורה לנכדיו – "פשוט תעקבו אחר אפיק הנהר" והם ממלאים אחר ההוראה בתחילת המסע. הם מציעים לאריה ולטיגריס להצטרף, אולם אלו מסרבים תוך שימוש בתירוצים שונים. כאן אנו רואים שלא כל אחד ניחן באומץ הלב לצאת מסביבתו המוגנת ולחזות בעולם הגדול ויש המעדיפים להישאר בדלת אמותיהם. מעניין לראות כי דווקא החיות הנחשבות לאמיצות ולתוקפניות נותרות ביער, ואילו הפילים הם שניחנו באומץ לב ובסקרנות לבחון את העולם מזוויות שונות ולהכיר מקומות חדשים ויצורים שטרם פגשו. ההליכה אל עבר הים מפגישה את הפילים עם התנינים. מי שאמורים להיות בעלי חיים טורפים ומאיימים, מצטיירים כבעלי חיים המעוניינים בטובתם של הפילים. הם מייעצים להם לקצר את זמן ההליכה באמצעות בניית רפסודה. הקופים מסייעים לפילים בקשירת העצים וכך, יוצאים הפילים לכיוונו של הים, ומשנים את התוואי שהתווה סבם. בניגוד לכיפה אדומה, הם אינם נענשים אלא מתקדמים אל עבר היעד. השיט על הרפסודה מאפשר לפילים לצפות במקום בו הם חיים מזווית אחרת – "הרבה יותר קל לשוט. והג'ונגל נראה אחרת מכאן". כלומר, ממקום חדש ניתן לחוות אחרת את החיים במקום הרגיל ולעתים יש צורך להתרחק על מנת לזכות בהכרות מחודשת עם המקום אליו אנו שייכים.

הסיבוך מופיע לאור התחזקותם של הזרמים. בנצי ואיציק מגלים שהנהר שנשא אותם ברכות שינה את פניו והשליך את הרפסודה לכל עבר. עם זאת, הזרמים החזקים פסקו והשניים התקרבו אל הים. ניכר, כי מק-קי מדגיש שהיציאה מן המקום המוגן כרוכה בהתמודדות עם קשיים ועם איומים לא פשוטים. עם זאת ההתמדה משתלמת, שכן ניתן להתמודד עם הקשיים ולהגיע לחוף מבטחים, תרתי משמע. הסיום המוצלח מציג את הלווייתנים המסייעים לבנצי ולאיציק לשוב אל החוף. מעגל בין-דורי נסגר, שכן אלו אותם הלווייתנים שסייעו לסבם לחזור לחוף לפני שנים רבות.

הסיפור המקסים מציג באופן ציורי את בחירתם של הפילים לחוות חוויות חדשות כחלק מתהליך התבגרותם. הם לומדים להיעזר בסביבתם, לדבוק במטרה אחת ואינם מפגינים אזלת יד בשעת סערה. המעגליות של הסיפור קושרת את חיי הנכדים בחיי סבם. הסב נתפס כגורם מעצים, סיפוריו מדרבנים את הפילים לנקוט בפעולות מאתגרות, וניכר שהם רוצים ללכת בדרכו.

ניתן לקרוא את הסיפור כאלגוריה העוסקת בהגירה, נושא שמק-קי מציין, כי מעניין אותו במיוחד בתור סופר. המסע שעובר המהגר רווי קשיים, אולם בסופו הוא מצליח למצוא מקום רגוע ומאושר, תוך שמירה על הקשר עם עברו ועל תרבותו השורשית.

בבנצי והלווייתנים ישנו מסר חשוב לא רק לילדים כי אם גם להורים. הסב המשלח את נכדיו להרפתקה מסוכנת, סומך עליהם שבדומה לו, יצלחו אותה, והוא אינו מתבדה. הג'ונגל אמנם מאיים, אולם בנצי ואיציק, בחכמתם ובטוב הליכותיהם, מצליחים לעשות את מה שהאריות והטיגריסים, לא מעזים אף לנסות.

מומלץ לילדי הגן!

לגילאי: שנתיים ואילך

לראות בגובה העיניים מאת עפרה גלברט-אבני

לראות בגובה העיניים. כתבה: עפרה גלברט-אבני. איורים: נורית צרפתי. הקיבוץ המאוחד.

%d7%9c%d7%a8%d7%90%d7%95%d7%aa-%d7%91%d7%92%d7%95%d7%91%d7%94-%d7%94%d7%a2%d7%99%d7%a0%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%9b%d7%a8%d7%99%d7%9b%d7%94

 

 

"בהתחלה רק הכנתי לנו ארוחות קלות, גם לאמא. אחר כך ראיתי שהבלגן בבית גדל, כל הזמן חיפשנו דברים ולא מצאנו, אז התחלתי לסדר קצת. כשראיתי שעוד מעט לא יהיה לנו מה ללבוש, אספתי את הבגדים המלוכלכים שלנו ועשיתי מכונה. אחר כך חיטטתי בארנק של אמא, הוצאתי כסף, עשיתי רשימה לסופר והלכתי לקניות. וכל הזמן ניסיתי להוציא מאמא איזו מילה, התחננתי שתענה לי, אמרתי לה שאבא בטח יתקשר כשהוא יירגע קצת" (עמ' 10)

 

ילד הורי. מושג אוקסימורוני המעלה תמונה כואבת של היפוך תפקידים. הילד, שאמור "להיות ילד" וליהנות מעולם נטול דאגות עד כמה שניתן, הופך להורה, ולמעשה עוזב את העולם הילדי ונוטל על עצמו מטלות הוריות. הילד ההורי למעשה מוותר על ילדותו מתוך הכרח וכן ועל הפריבילגיות המוצעות לו לנוכח גילו הצעיר, ומציג חוסר תואם בין גיל כרונולוגי לבין התפתחות רגשית ונפשית. במרכז ספרה החדש של עפרה גלברט-אבני, לראות בגובה העיניים, מתוארת גאיה, נערה בת שתיים עשרה, שנקלעת למציאות מורכבת. אביה עוזב את הבית ואמה לוקה בדיכאון, מסתגרת בחדרה ומפסיקה לתפקד. בין רגע הופכת גאיה מילדה למבוגרת. עליה לטפל באחיה הקטן יהלי, באמה המסרבת לקום מן המיטה, בחיות המחמד המשפחתיות ובעצמה. היא נאלצת לבצע את מלאכות ניהול הבית – קטנות כגדולות – ומנסה ככל יכולתה לתפקד בשתי הספרות, זו הביתית, שהיא עומדת בראשה בעל כורחה, וזו הבית ספרית, שכן היא עדיין תלמידה בעלת סדר יום "רגיל" – לימודים, חוגים, שיעורי בית. בהמשך, היא מגלה כי סיבת עזיבתו של אביה נעוצה בהתמכרותו להימורים, והאב חוזר אל בית הסבים במסגרת מעצר בית וממתין למשפט לאור החובות הרבים שצבר. בנקודה זו היא מבינה מדוע עזב האב, שכן הוריה לא שוחחו איתה על סיבת פרידתם, היא מחברת בין התנהגותו המרוחקת כלפיה לבין התמכרותו וכמו כן נאלצת לארגן מחדש את רגשותיה כלפי האב כשברקע פועלים בה שני כוחות – כעס לצד תקווה שאביה יכיר בהתמכרותו ויטפל בה.

ייחודה של גלברט-אבני ככותבת לילדים ולנוער נעוץ ביכולתה למדל עולם המוצג בסיפור על מלאותו. לכן אין לפנינו כתיבה נובליסטית (מלשון נובלה, הממוקדת בגיבור אחד ומתאפיינת בדחיסות עלילתית) אלא כתיבה רומניסטית (מלשון רומן) המאפיינת את הגיבור הנטוע בחברה בה הוא חי, על כלל מאפייניה. הסיפור אמנם מתמקד בגיבורה ובמשבר אליו נקלעה, אולם אינו מסתפק בתיאור רגשות ואינו מגביל עצמו לתיאור עולמה הפנימי של גאיה. כבספריה הקודמים, גם בספרה החדש מתעכבת גלברט-אבני על דמויות משנה רבות שמתפקדות בחייה של גאיה וכך נפרשת תמונת חיים מרובת שכבות. הוריה של גאיה מתוארים על לקותם, אולם התיאור משלב אהבה, חמלה וביקורת ומזכיר שהורים מתוקף אנושיותם חווים משברים וקשיים אישיים ואינם ממוקדים רק בגידול ילדיהם. הסביבה המשפחתית מתוארת בדקדקנות – הסב החולה המטופל על ידי הסבתא שמסרבת לשלחו למוסד או להיעזר בעזרה חיצונית. הדוד קל הדעת שאינו מסוגל לסייע לגאיה אולם מנסה בכלים ילדותיים לשמח אותה ולהסיח את דעתה מצרותיה, שכן גם הוא בילדותו חי עם אם שנוטה לדיכאונות. חברתה הקרובה מאיה אותה היא משתפת במצבה. ארז, נער עיוור משכבתה שהיא מתוודעת אליו והופך לחברה הקרוב. בת שבע, חברתה של אמה, ניצולת שואה המסייעת לה לטפל באם. איציק, שכן עיוור שהיא נוהגת לשוחח עמו. סבתה מצד אמה שסבלה בעברה מדיכאון ובשלב מסוים חוזרת לתפקד כאם ומסייעת לבתה לצלוח את המשבר. פנורמת דמויות זו נדירה בספרות הילדים שמרביתה ממוקדת-גיבור והיא האחראית למלאותו של העולם הנשקף מבעד לדפי הספר. השדרים של גלברט-אבני עולים דווקא מתוך ההתמקדות בדמויות הרבות. שדר מרכזי עוסק בפנייה לעזרה. אמנם משפחתה של גאיה מכזיבה אותה, בייחוד בשבועות הראשונים לדיכאונה של האם, אולם היא מוצאת כתובות אחרות לשתפן במצב – מאיה, ארז, איציק ובת שבע. נדמה כי הוויתור על תחושת הבושה או על אווירת הסודיות שילדים רבים חשים לנוכח קריסת המשפחה או מחלתו של הורה הוא הצהרה חשובה של גאיה ושל גלברט-אבני, לפיה אל לילדים להתבייש גם כאשר משפחתם אינה מתפקדת וכן כי חשוב לשתף את הסובבים במצוקות ולא לעסוק בהסתרתן.

בכתיבתה של עפרה גלברט-אבני לא אחת ילדים מתגלים כבוגרים יותר ממבוגרים ומכאן עולה אפשרות חבירתם למבוגרים אחרים. חברויות אלו מעצימות הן את הילד והן את המבוגר והן בולטות ביצירות המכוערים של דניאל, החיים שלי, דוט. קום וקירות שלא רואים. כניסתם של מבוגרים שונים לעולמה של גאיה וחשיפתה למגוון סיפורי חיים מורכבים, מסייעות לה להתמודד עם המשבר אליו נקלעה ומחזקות אותה. סיפור ההינצלות של בת שבע בתקופת השואה הוא סיפור אופטימי על חוזק, על ראיית החיובי שבחיים, ועל בנייה מתוך הרס. סיפורו של איציק שהתעוור בגיל מבוגר הופך לאנלוגיה לסיפורה של גאיה שכן הוא מלמד אותה שניתן להסתגל למצבים קשים ולתפקד אחרת ממה שהורגלנו בו. נדמה כי התנועה המרכזית ברומן היא תנועה שמתוך הגיבור וחוצה לו, היינו, גאיה אינה מתוארת על רקע ההצפה הרגשית שהיא חווה אלא על רקע הפעולות שהיא מבצעת והאנשים עמם היא באה במגע. דרך תיאורית זו מדגישה את עולמו של הילד ההורי, שנאלץ לבצע מטלות רבות ואין לו פנאי להתבוננות פנימית ממושכת, והיא גם מהווה פתרון למצב, שכן גאיה בוחרת בפעולות על פני ההתבוססות ברחמים עצמיים ומנסה ככל יכולתה לסייע לאמה ולטפל באחיה הקטן. המשבר המשפחתי מתואר כמעין טקס חניכה שבמסגרתו גאיה נאלצת להפסיק להיות ילדה לתקופה מסוימת, ומכאן שמדובר באירוע אמביוולנטי – קשה מחד גיסא, מעצים ומבגר, מאידך גיסא.

בנקודה זו יש לציין את מוטיב העיוורון המלווה את הרומן. במישור הגלוי, מתוארת התרקמותה של חברות בין גאיה הרואה לארז העיוור, החושף אותה בהדרגה לעולמם של עיוורים. במישור הסמוי עולה השאלה מיהו העיוור האמיתי, שכן המבוגרים מתגלים שוב ושוב במהלך הרומן כעיוורים למציאות הסובבת אותם. הדוד איתן רואה שהאם בדיכאון ומתייחס למצב בבדיחות הדעת. האב עיוור להתמכרותו ומחמיר את מצבו. גם שתי הסבתות ספונות בעולמן בשבועות הראשונים לדיכאון האם ולכן גאיה נותרת לבד בהתמודדותה, ללא כל מבוגר אחראי. מול המבוגרים מתגלים הילדים בתושיותם, באנושיותם, וביכולת ההכלה שלהם – את בעיותיהם ואת זולתם. ראויה לציון האפיזודה שבה גאיה מתייצבת באומץ מול כיתתה, לאחר שדבר מעצרו של אביה התגלה והפך לסיפור רכילותי. הדבר מתגלה כיוון שאביה של עלמה, בת כיתתה של גאיה, הוא שוטר. חוסר מקצועיותו של האב השוטר, שהסגיר פרט כה רגיש מובא כהנגדה לבגרותה של גאיה, העומדת מול כיתתה ומספרת את סיפורה ואף מזכה את אביה מהפשעים שיוחסו לו. וכאן אנו שוב רואים כיצד היצירה חותרת תחת התפיסה לפיה על ילדים להתבייש בקשיים אליהם נקלעים הוריהם.

אחת ממטרותיו העיקריות של רומן היא לתאר אמת קיומית מסוימת הנוגעת לחברה בה הוא מתמקד. שני מוסדות מרכזיים שנוכחים ביתר שאת בחברה הישראלית מאותגרים ברומן – מוסד המשפחה ומוסד החברות. באופן חתרני, מתוארת המשפחה דווקא כמשפחה שאינה מתפקדת, דבר שמאלץ את גאיה לנכס לעצמה תפקידים לא-לה, אולם מוסד החברות שב ומוכיח לגאיה שאנשים טובים אכן נמצאים באמצע הדרך ולכן היא לא לבדה.

זוהי פסגת יצירתה של עפרה גלברט-אבני, סופרת עטורת פרסים, שזכתה בעבר בפרסים שונים דוגמת פרס יאנוש קורצ'אק, פרס זאב ופרס ראש הממשלה ע"ש לוי אשכול, ועתידה לזכות בפרסים נוספים בעקבות כתיבתו של רומן מפעים זה, שגורם לנו לראות ילדים כשווי ערך למבוגרים – בבינתם, בבגרותם ובאצילותם.

לגילאי: 9-14

 

האבא שהיו לו עשרה ילדים מאת בנדיקט גטייה

האבא שהיו לו עשרה ילדים. כתב: בנדיקט גטייה. תרגמה מצרפתית: דנה טריואקס-פשיץ. הוצאת מטר

Image result for ‫האבא שהיו לו עשרה ילדים בנדיקט גטייה‬‎

דמות האב מהווה את אחת הדמויות המרכזיות בספרות הילדים, בעבר ובהווה. קריאה של ספרות ילדים עכשווית מלמדת, כי דמות זו זוכה, על פי רוב, לשלוש הופעות תמטיות, אותן אכנה: האב המגוחך, האב הנעדר, והאב הפנורמי.

האב המגוחך הוא דמות-אב המלווה ספרים הומוריסטיים שונים, שהמוכר בהם הוא אבא עושה בושות למאיר שלו. זהו אב בעל רצון טוב ומחויבות כלפי ילדו, ועם זאת, דמותו מעוררת לעג ואף ביקורת מצדה של דמות-הילד שחשה נעלה על אביה. אביה של עמליה בסיפור עמליה רוצה חיה מאת יעל איכילוב, מבטיח לה שהיא תוכל לקבל כל חיה שתרצה. האב עתיר הממון אינו מגביל את בתו, ועל כן, היא בוחרת בתנין כחיית מחמד. כשהאב מתחרט הוא אינו מסוגל לעמוד בפני בקשותיה של בתו, הגם שהבטחות יש לקיים, כפי שההורים עצמם מלמדים את ילדיהם, ומכאן, כי האב המגוחך מוצג שוב ושוב כקורס וכנחות ביחס לדמות הילד – הפיקח, האסרטיבי, המנצל בחכמה את מגרעותיו של אביו.

האב הנעדר הוא אב שמופיע ביצירה ספרותית, אשר נדרשת לאי תפקודו. הוא יכול לגלוש במחשב בשעה שילדיו זקוקים לו, וכך הם נמלטים מן הבית (בגלל הברוגז מאת אור-לי רובינשטיין קצפ), הוא שקוע בעולמו וכלל אינו מרגיש בקיומם של רעייתו וילדיו (מושלמת והמעגל המכושף מאת אלונה קמחי) או עסוק בעולמו המקצועי ולפיכך מתקשר עם משפחתו באופן חלקי, ונתפס כישות שדמות הילד כלל אינה פונה אליו (אמא שלי תמיד ממהרת מאת הדסה יובל). לעתים, ההיעדרות מהווה מקפצה עלילתית למשמועו של שדר דידקטי. אביה של גל טס בעולם, ובאמצעות סיפוריו היא לומדת על מקומות נפלאים (אבא מגלה-ארצות מאת שירלי שגב), אולם עובדה זו אינה מוחקת את היעדרותו התכופה מחייה. לעתים, האב מפגין התנהגות בלתי אחראית וסגנון הורותו מועמד בסימן שאלה, כפי שמתרחש בסיפור גור חתול אדם ארוך שיער מאת אתגר קרת. דמותו של האב הנעדר ממשיכה מבחינה היסטורית את האופן בו תואר האב בספרות הילדים הקלאסית, שפורסמה עד שנות השבעים של המאה העשרים. בספרות הקלאסית האב הוא סמכותי ושוררת היררכיה מוחלטת בינו לבין ילדיו. ואילו הספרות החדשה, שבה ילדים קוראים תיגר על הוריהם ועל כלל סוכני החיברות המקיפים אותם, מוצג אב מרוחק, בלתי מתפקד, המזוהה כמעט באופן בלעדי עם המרחב הציבורי – עבודתו, תוך התעלמות מוחלטת מצרכיו הרגשיים והנפשיים של ילדיו.

האב הפנורמי, שנוכחותו היא בשיעור נמוך משתי הקטגוריות שצוינו לעיל, הוא אב מתפקד. אין לפנינו דמות פנורמית במובנה הקלאסי שכן סיפור לגיל הרך מתאפיין בדחיסות ואינו מאפיין לעומק את תכונות ההורים, ועם זאת, האב מוצג בסיפור על רקע יחסיו המורכבים עם דמות הילד ועל ניסיונותיו המגוונים לענות על צרכיו הרגשיים והפיזיים של ילדיו. אין לפנינו אב המתאפיין בתכונה מרכזית אחת, כי אם אב בעל תכונות שונות, לעתים אף סותרות. הסיפור האבא שהיו לו עשרה ילדים מאת בנדיקט גטייה, מציג הרחבה של תפיסת האב הפנורמי, שכן היצירה מתארת אב לעשרה ילדים, המטפל בהם לבדו, ומחליט לצאת למסע ולהשאירם אצל סבתם. לאחר כמה ימים של חופש מהעשייה הקדחתנית הנלווית לגידולם של עשרה ילדים, הוא מקצר את החופשה וחוזר לילדיו שכן הגעגועים וכוחו של ההרגל – גוברים עליו. החידוש בסיפור טמון בהצגת אב שהוא הורה עיקרי ולא הורה משני הנספח לאם. זוהי תרומה של ממש לתפיסת האב כהורה משמעותי ולא רק כבעל תפקיד משני לזה של האם. כמו כן האב בסיפור אינו סטריאוטיפי ואינו מגוחך. הוא מסוגל לבשל לעשרה ילדים, להלבישם, ולהסיעם לגן. הוא נוסע לעבודה ולאחריה אוסף את ילדיו, מקלח אותם, מכין ארוחת ערב ומספר סיפור. הוא אף בונה בעצמו את הסירה שבה הוא עתיד לצאת למסעו.

Image result for ‫האבא שהיו לו עשרה ילדים בנדיקט גטייה‬‎

הסיפור מציג את האופן המוצלח בו האב משלב בין עבודתו לבין מלאכת גידול הילדים, בין חלומותיו כסובייקט לבין אהבתו ומסירותו לילדים, בין הכמיהה לנוע במרחב הפתוח (הים) ולזכות בשקט ובשלווה לבין חיי היומיום המתנהלים בין ארבעה קירות (בית ועבודה) וכרוכים בהתמודדות עם לחצים רבים. ההומור המלווה את הסיפור מקפל בתוכו תובנות קיומיות אודות ההורות: הקשר העז אל הילדים ותחושת האחריות, לצד הרצון לצאת לחופש ולשמור על עצמיות המנותקת מהתפקיד ההורי. כמו כן המעטפת ההומוריסטית מכילה שדר דידקטי הנוגע לסדר היום של הילדים, מזמן הקימה ועד זמן השינה בלילה. הילדים המתוודעים לסיפור זה מגלים כי ה"תחנות" שנהוגות בביתם, משותפות לכלל הבתים ולכלל הילדים, ומכאן חשיבותו של הסיפור בהתוויית הרגלים מסודרים וסדר יום קבוע לפעוט.

חשוב לציין, כי ספרות הפעוטות היא נישה שאינה מפותחת דיה במחוזותינו. סיפור נפלא כמו האבא שהיו לו עשרה ילדים, ישובב את לב הילדים והוריהם ויזמין קריאות מרובות.

לגילאי: שנתיים

 

ארי ודנטה מגלים את סודות היקום

ארי ודנטה מגלים את סודות היקום מאת בנג'מין אלירה סאיינז. תרגום: מאירה פירון. טל מאי/ידיעות אחרונות.

אם סוקרים את ספרות הנוער האמריקנית של שני העשורים האחרונים, מגלים זהות מטרידה בין היצירות השונות. מרביתן, מוהלות שלוש תמות חוזרות אל תוך העלילה: אלימות, גיבוש זהות ומוות, וכמו כן, נכתבות כ"ספרות בעיה" המציגה נער או נערה החווים משבר וצולחים אותו לאחר תקופה קשה. דוגמאות בולטות (ומוצלחות) שאף תורגמו לעברית הן הרומנים היינו שקרנים, אחרי אייריס, דברי, חיים יקרים אתם דפוקים, 13 סיבות וירח שבור. ועם זאת, הדבקות התמטית מובילה לשאלה מהותית: האם בני נוער נפגשים רק עם בעיות הקשורות להבניית זהותם האישית, ומתמודדים עם אלימות ועם מוות, וכאן הכוונה למחשבות על התאבדות כמו גם למוות של קרובים – הורים, אחים וחברים. נדמה שספרות נוער מבקשת ליצור האחדה מטרידה בין בני נוער וחוויותיהם, ייצוג שאינו נאמן בהכרח למציאות, אולם הפך לשגור בספרות הנוער המייצרת דימוי חוזר של בן הנוער ובעיותיו, ומגבילה את עצמה למנעד מצומצם של "בעיות" כמו גם לייצוג חלקי של תודעתם של בני הנוער. בן הנוער האמריקני מוצג כבעל צבע עור לבן, חי במשפחה בורגנית או עשירה במיוחד, הטרוסקסואל. והסיפור מציג אותו כ"אחר", למרות ש"אחרות" זו אינה מהותית, על פי רוב. ומכאן, כי הדרך לפתרון "בעיותיה" של הדמות קלה, והסיגור טומן בחובו סוף טוב בו הדמות משתחררת מעול כאביה.

הרומן ארי ודנטה מגלים את סודות היקום אמנם עושה שימוש נרחב בשלוש התמות הללו, אולם יוצר הפרדה ברורה בינן, לבין שתי תמות-העל המלוות אותו מתחילתו ועד סופו – חברות ואהבה.

גיבור הרומן הוא ארי, בן להורים היספנים, נער בודד שעמל להרחיק ממנו את הסובבים. הרומן עוקב אחר שנתיים בחייו, בין גיל חמש עשרה לגיל שבע עשרה. סוד משפחתי טורד את נפשו ולמראית עין מאייש רק את עולם התת-מודע שלו, שכן הוא סובל מסיוטים רבים בזמן שהוא ישן. אולם בהדרגה, מתבהר לקוראים (ולדמות), שארי חי בצל כליאתו של אחיו הגדול. בעוד האח הגדול כלוא ומבודד לאור שורה של מעשי פשיעה שביצע, האח הקטן גוזר על עצמו נידוי והופך את חייו לכאלו המתקיימים בתוך כלא סימבולי. בהיעדר קשר בין האח הכלוא לאח החופשי, השעתוק הוא האמצעי היחיד של ארי להתקרב אל אחיו, עמו אין הוא מנהל קשר מגיל ארבע, זמן הכליאה. הורי של ארי אינם משוחחים עמו על אחיו, מוחקים לחלוטין את זיכרונו, ולכן הוא מנסה למצוא את התשובות בתוך עצמו, וכושל בכך. כמו כן הוא חי בצל האיום להפוך לאחיו, ומכאן שהוא מסגל לעצמו אורח חיים סגפני, מנותק מהחברה הסובבת וכן ממאפיינים של בני נוער, ולדוגמה, אין הוא צופה בטלוויזיה, והדבר ממחיש את הנתק התקשורתי בינו לבין תרבות בני גילו.

ההלקאה העצמית של ארי מפסיקה כאשר הוא פוגש את דנטה. נער פיוטי שלכאורה מהווה מעין היפוך לאופיו ולדרך חייו – נער צחקן, בקי באמנות, אקסצנטרי ודברן. במשך שנתיים השניים מנהלים קשר חברי הדוק, ולמעשה, כל אחד מהם הוא חברו היחיד של משנהו. בעוד ארי מבודד את עצמו לאור כליאתו של אחיו והחיים בצל הבושה, דנטה מבודד את עצמו מהכלל לאור נטייתו המינית. לכאורה, במערכת היחסים של השניים ארי מאייש את תפקיד המציל ואילו דנטה מוצל על ידו שוב ושוב. ועם זאת, ההצלה הינה הדדית. ארי מציל את חייו של דנטה בעוד דנטה מציל את חיי הרגש של ארי. הוא מצילו מידיהן של הבדידות והשתיקה, מגורל של חיים ללא אוזן קשבת וללא אהבה. המוות אורב לא אחת בפינה. כאשר דנטה מנסה להציל ציפורים מירי ילדים, אשפוזו של ארי לאחר שנדרס על ידי מכונית, כשדנטה מנסה להציל ציפור פצועה המצויה על הכביש, וכאשר דנטה מותקף על ידי נערים אחרים ואינו בורח אלא עומד ומוכה על ידם עד לאשפוזו. מאחורי כל תקרית עלילתית כזו מסתתרות אפשרויות שונות. האם מטרתו של הסופר לייצג את האלימות שמופנית נגד מי שמתנהג אחרת? את קיומה השביר של הישות החתרנית המשול לקיומן של ציפורים החומקות מציידים? או שמא הבחירה להיות מוכה ולא לברוח חושפת יצר התאבדותי לטנטי? שאיפה לקבל עונש על רקע הנטייה האחרת. אלו אינם דברים שהטקסט מעניק עליהם תשובות חד-משמעיות ומכאן גדולתו. העמעום בכל הנוגע לפסיכולוגיה של הדמויות וההתעכבות על דיאלוגים, משהים את ההתרשמות המידית מהדמויות, והופכים את מלאכת הקריאה למורכבת ולרב-גונית.

זהות, מוות, ואלימות נשזרות זו בזו בסיפור שקשה להניחו ולו לרגע מתחילת הקריאה בו. אין מדובר בסיפור מותח, כי אם בסיפור הכתוב ומתורגם היטב שעניינו מערכות יחסים ולא רק נפשו של המתבגר. העובדה כי סאיינז הוא סופר ומשורר מהדהדת לכל אורך היצירה, שבחלקים שונים שלה הופכת לפרוזה לירית רגישה ומתאפיינת בדיוק ובתמצות השמורים לשירים. הגיבורים, בנים להורים היספנים, חיים בתקופה מכרעת בכל הנוגע לעיצוב זהותם – זהות אתנית, ערכית ומינית. האלימות מלווה אותם בין אם מדובר באחיו האלים של ארי, ובין באלימותו המופנית כלפי אלו המפגינים אלימות כנגד דנטה. המוות, כאמור, גם כן מאיים על שניהם במקומות שונים ברומן אולם תפקידו אינו דרמטי אלא מתרכז בהדגשת יופיין של החברות הנדירה והאהבה חסרת הגבולות.

לעתים, ספרות נוער מציגה את "נער השוליים" ה"אחר" כאשר "אחרותו" נפתרת ככל שמתקדמת עלילת הסיפור. הרומן, בצעד מרתק, מתמקד הן בחברותם של ארי ודנטה, והן ביחסיהם עם הוריהם. שני זוגות ההורים אוהבים את ילדיהם, מפגינים קשב ורגישות מעוררי השתאות, והצגת היחסים ההרמוניים, יש בה כדי לשבור את תבנית ה"אנחנו" מול "ההם" הנוכחת בספרות הנוער ומרדדת את מערכות היחסים של הורים וילדיהם המתבגרים, משל התבגרות כוללת בהכרח ראייה בהורה כאויב וצורך להשתחרר ממנו על מנת לסגל 'עצמי' מגובש. דווקא ההורים ברומן הם המלווים את שני הגיבורים בתהליך גיבוש הזהות, ומעניין לראות כי לשתי הדמויות כמעט ואין קשרים עם בני נוער אחרים. אהבת הילדים את הוריהם מלווה את הרומן מתחילתו, וכמו כן התפיסה, כי האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו נוכחת בו מתוך אמירה ברורה לפיה דמות ההורים – דפוסי התקשורת, תחומי העניין ואף המשקעים – משפיעה על הנער ונותרת דומיננטית בתקופת הנערות אף יותר מאשר בתקופות אחרות.

בסופו של הרומן, כאשר ארי ודנטה מגבשים את זהותם, שורדים את האלימות שהופיעה פעמים שונות בחייהם ומודעים לכך שהמוות נוכח בחיים אולם יש להכיר בקיומו ובכל זאת לחיות את מלאותם, נזנחות לחלוטין שלוש התמות הללו, ומוארת החברות הגדולה המולידה אהבה. אם הורגלנו בעלילה הכוללת חיזור המוביל לקשר רומנטי בין בני הנעורים, ארי ודנטה מלמדים את הקוראים כי חברות היא המצע הטוב ביותר לאהבה ולזוגיות.

הרומן זכה בפרסים בינלאומיים רבים, ובצדק, אולם מרבית הביקורות שנכתבו עליו בארצות הברית מצניעות את העובדה שמדובר ברומן קווירי, כפי הנראה מתוך חשש לפגיעה במכירות, או ברגשותיהם של חוגים שמרניים שחשים כי תמות קוויריות אינן יאות לבני הנעורים וממהרים לפרסם מדי שנה רשימה של ספרים מוקצים. בחירתה של הוצאת "טל-מאי" לתרגם את הרומן ולהוציאו לאור, בהיעדר ספרות מקור העוסקת באהבה חד מינית, ראויה להערכה. כאן המקום לחדד, כי אין לפנינו "רומן נישה" כי אם סיפור בנוי היטב העוסק בחומרים מהם עשויה אהבה באשר היא – אהבת הורים לילדיהם, אהבה בין אחים, אהבה בין חברים, אהבת האמנות, ואהבה בין בני זוג. זוהי יצירה שתיטיב עם כלל קוראיה – בני נוער ומבוגרים כאחד.