שירת בת-הים מאת ג'וליה דונלדסון

שירת בת-הים. כתבה: ג'וליה דונלדסון. איורים: לידיה מונקס. תרגמה: רִמונה די-נור. הוצאת כנרת

בת הים הקטנה מוכרת כמעט לכל ילד, בין אם מסיפורו של הנס כריסטיאן אנדרסן ובין אם מגרסת דיסני שהפכה את הסיפור הטראגי לסיפור רומנטי מתקתק. זהו אתגר בלתי מבוטל לחזור אל דמותה של בת הים הקטנה ולהציגה באור חדש ורענן, אולם ג'וליה דונלדסון מעניקה לדמות זו עלילה חדשה המתכתבת עם זו המוכרת, אולם מותאמת לקוראיה בני הזמן.

לעתים משתמשים במילה "דידקטי" כדי לציין את מגרעותיו של סיפור ילדים. דונלדסון היא סופרת נפלאה, שאינה מהססת להיות דידקטית ולתווך מסרים מורכבים באמצעות עלילות שאינן מורכבות, תיווך שיש בו גם חינוך. סיפורה הידוע טרופותי, שקנה לו קוראים רבים בכל רחבי העולם, ממחיש זאת. באמצעות תיאור "תמים" של עכבר, מעניקה דונלדסון לנמען-הילד כלים פסיכולוגיים להבנת המתרחש סביבו, להתמודד עם פחדים או עם יצורים גדולים ממנו וכן לנצל את כוחותיו חרף קוטנו. ספריה של דונלדסון מלאי הומור אולם מקפלים בתוכם תובנות חברתיות ופסיכולוגיות. כך גם ספרה הנפלא שירת בת הים, אשר מציג את בת הים על רקע מסע החניכה שעברה. הספר מתמודד עם הכמיהה לכסף ולפרסום ועושה זאת באמצעות התחקות אחרי עולמה של בת הים הקטנה. בתחילה, היא נמצאת במקומה הטבעי, בים, ושרה לדגי האוקיינוס. לשירתה, כולם מקשיבים – יצורים חיים, אולם גם עולם הצומח והדומם אינם נותרים אדישים: "צדפות, שבלולים, מיני זוחלים, ציפורים ושחפים מסביבה, מוחאים כף אל כף, כנף אל כנף, לשירת בת הים השלווה". תרגומה המצוין של רמונה די-נור הופך את השורה לדו-משמעית: השירה שלווה וגם בת הים, בשלב זה של הסיפור, שלווה. כאשר סם הקוסם מגיע לאזור הוא שומע את השירה ומבטיח לבת הים הקטנה שורה של הבטחות משל היה סוכן מיומן: "אצלי את תהיי מפורסמת, אצלי את תהיי עשירה, את תשחי בברכה של שיש ותישני במיטת נוצות אדירה". חבריה מנסים להניא אותה מללכת עם סם ומציינים בפניה שהוא רמאי, אך בת הים הקטנה אינה שועה לתחינותיהם. היא עוזבת את עולמה – עולם מימי ומוגן, והופכת לזמרת בקרקס.

חיי התהילה אינם זוהרים כפי שהובטח לה. הקהל אמנם נהנה משירתה, אולם את ביתה הקבוע ואת סביבתה התומכת, היפה, חסרת הגבולות המרחביים והאוהבת היא ממירה בקרון נדודים. בין ההופעות היא נדחסת לאקווריום צר וקודר, ההבטחות לעושר מתבדות, וכאשר היא מבקשת לחזור הביתה, סם הקוסם מגחך. ההופעות נמשכות, הקהל מריע, אולם השירה הופכת משירה שלווה לשירה נוגה, בהתאמה למצבה הנפשי של בת הים הקטנה. חלומותיה של בת הים משתנים. לא עוד עושר ופרסום אלא חולות הזהב ומימי המפרץ, היינו, לשוב אל ביתה ואל עברה. היא מבקשת לצאת לחופשי בשנית, אולם סם מציין – "הקהל משלם, הקהל יקבל" ומותיר אותה בעיצבונה. כאשר השחף, נציג של עולמה הקודם, שומע את שירתה, הוא מפציר בה לברוח. אולם כיצד תצליח לברוח מי שזקוקה למים על מנת לחיות? כיצד תצלח את מסעה כשלגופה זנב במקום רגליים, אותו זנב שמדגיש את חוסר התאמתה לעולם שבו היא נמצאת כעת. הסיוע מגיע מצדה של הלוליינית, שמלמדת את בת הים הקטנה ללכת על ידיה. וכך, היא חוזרת אל ביתה וצועדת על ידיה עד שהיא מגיעה אל חוף המבטחים תרתי משמע. בסיום הסיפור שירתה אינה שלווה, אינה עצובה, אלא צלולה. זוהי שירה אחרת, של מי שהתאכזבה אולם בעזרת ידידיה ואמונתה, שבה למקומה האהוב.

בגרסתה המודרנית לסיפור בת הים הקטנה "מייבאת" דונלדסון לסיפור את התבנית הטראגית המלווה את בת הים, שנוטה ללכת אחרי ליבה ולהקריב את ביתה ואת מהותה. אולם הפעם לא מדובר בנסיך הגורם לה לעזוב את עולמה המוכר ולוותר כליל על חייה אלא על קוסם, המבטיח לה תהילה וכסף רב. בזכות ידידיה הישנים והחדשים היא מצליחה להינצל ולשוב אל מקומה. בבית, היא ממשיכה לשיר ומגלה, כי התהילה האמתית היא זו שאדם זוכה בה כשהוא מממש את כישרונו אולם נותר עדיין הוא. היא אמנם כבר אינה נודדת ממקום למקום, אבל בסביבתה כל היצורים מקשיבים לשירתה, וכפי שמבטיח הסיפור לנמעניו, "אם תגיעו לכאן, לחולות הזהב, הביטו היטב מסביבכם, אולי מאי-שם תעלה בת-הים ואולי היא תשיר גם לכם".

ספר חשוב בעידן הריאליטי שמבטיח לילדים פרסום ותהילה ריקים מתוכן, המחדד מושגים דוגמת חברות, נאמנות, שייכות והגשמה עצמית וממחיש כי על מנת לממש כישרונות, אין צורך לעזוב את הסביבה המוכרת והאהובה ולהמירה בסביבה מנוכרת למען הממון וה"תהילה".

לגילאי – שלוש ומעלה, הנאה צרופה.

המאפייה של הציפורים מאת תמי בראון אלקלס

המאפייה של הציפורים מאת תמי בראון אלקלס. איורים: שירה קורח. הוצאת מטר.

ספרות הילדים הקלאסית עסקה לא אחת בילדים החווים משברים מעמדיים וכלכליים. שרה קרו, גיבורת נסיכה קטנה לפרנסס הודג'סון ברנט (1905), הופכת בין לילה מנסיכה למשרתת בעקבות מות אביה. הקיום כמשרתת שחיה בעליית הגג אינו משליך על אופייה יוצא הדופן, והיא נותרת נסיכה במהותה, חכמה וטובת לב. בהמשך, היא שבה למעמדה המקורי בזכות חברו של אביה. העוני ברומן מתואר כגורם לקושי ולבושה, אולם הפתרון הנִסי בדמות ההצלה ממנו, מטשטשים אותו והופכים אותו לחוויה זמנית הנובעת מאכזריותה של מנהלת הפנימייה. גם אוליבר טוויסט גיבור הרומן של צ'ארלס דיקנס (1838), שנחטף מביתו, נאלץ לפגוש בעולם של מטה, עולם שבו אנשים שורדים באמצעות פשיעה ואלימות, עולם חסר רגש המאופיין בעוני ובבערות. בדומה לשרה קרו גם אצל אוליבר טוויסט העוני זמני והוא שב אל משפחתו המבוססת. בנות משפחת מארץ', גיבורות נשים קטנות ללואיזה מיי אלקוט (1868), נאלצות גם הן להסתפק במועט ומצבן הכלכלי אינו מאפשר להן להידמות לשכניהם ולחברותיהם ומאלץ את מג וג'ו להיות שותפות בפרנסת הבית. הן מתחבטות לא אחת בקשר שבין כסף לאהבה, וגיבורת הרומן, ג'ו מארץ, מחליטה להינשא לפרופסור באר השווה לה אינטלקטואלית אולם חסר בסיס כלכלי איתן – בדומה לה.

ככל שארצות המערב אימצו ערכים קפיטליסטיים קיצוניים, כך העוני נותר מחוץ לטקסט הספרותי והרווחה הכלכלית הפכה למובנת מאיליה ולחלק אינטגרלי מעיצובם של מרבית הטקסטים לילדים ולנוער. גם כשדמויות הילדים חוות מגוון של בעיות, הבעיות הכלכליות אינן מוזכרות לרוב, והזרקור מופנה לבעיות פסיכולוגיות וחברתיות שחווה הדמות המרכזית ביצירה. התכחשותו של הטקסט לילדים להיבט כה מרכזי בחייו של הילד – הקיום הכלכלי של משפחתו – גוררת הבנייה של תודעה כוזבת המתייחסת לעושר ולשפע כברירת מחדל. הבנייה זו מאותתת לילד כי אין גבולות ליכולת הכלכלית של הוריו ומכאן כי ההיבט הכלכלי נטול חשיבות בחייו ואין להכיר בו כלל. את מקומה של ההנגדה בין העניים לעשירים, הנגדה הנוכחת באופן בולט במיוחד במעשייה העממית, מצאה ההצגה של הילד החי בסביבת שפע אשר לא הוא ולא הוריו טרודים בבעיות כלכליות וסוגיות של מציאת חבר חדש, "אחרוּת", יחסי הורים וילדים, או קשיים כאלו ואחרים, הן היחידות המטרידות את הילד והוריו.

ספרה החדש של תמי בראון אלקלס, המאפייה של הציפורים, מישיר עין לסוגיה הרגישה של קיומו הכלכלי של הילד, באופן רגיש ויוצא דופן. הספר עוקב אחר יואב, בנם של שמחה האופה ואשתו פאני, המנהלים מאפייה ובית קפה. יואב מהווה חלק ממחזור החיים של המאפייה ומדי יום עם שובו מהגן הוא מגיע למאפייה ומסייע במלאכות השונות. הוא אף מביא לחברתו נעמה עוגיית ריבה בצורת לב בכל בוקר. התיאור של ילד המצוי במקום העבודה של הוריו ואף מסייע להם אינו שולח את היצירה לימיו של אוליבר טוויסט אולם מעגן את הילד בסביבתם התעסוקתית של הוריו ואף רומז כי לפנינו אופה לעתיד.

המפנה בסיפור מגיע כאשר המאפייה נעזבת על ידי מרבית לקוחותיה מסיבה לא ברורה. השולחנות והכיסאות נותרים מיותמים. יואב שומע חלקיקי שיחות שמנהלים הוריו: "מה יהיה? עוד מעט הכסף ייגמר, ולא נוכל לקנות מצרכים", וצופה בדאגה של הוריו מבלי להבין את המצב. הוא אף מנסה להצחיק את הוריו, אך ללא הועיל. במקביל לעזיבת המאפייה שמתרחשת על ידי לקוחותיה האנושיים, מתחילות לבקר בה ציפורים שונות ומגוונות, מרהיבות ביופיין. יואב דואג להאכיל את הציפורים, והאיור, שחושף רבדים שאינם נמסרים בטקסט, מציג את האב המודאג כשלמולו מודעות דרושים. כשנותרות שקית סוכר אחרונה, חפיסת חמאה אחת ושקית קמח, יואב ונעמה מכינים עוגיות ומכבדים את הציפורים בתקרובת. ובדיוק כאשר ההורים תולים שלט 'למכירה' על המאפייה, והאֵם מוצגת באיור כשהיא עצובה ומתקשה לספר ליואב על רוע הגזירה, מתחילים לפקוד את המאפייה צפרים ותיירים וממלאים שוב את שולחנותיה. במקום שלט 'למכירה', נתלה שלט חדש – "המאפייה של הציפורים", והמאפייה חוזרת להיות שוקקת חיים.

בשעה שבה הוריו של יואב חרדים מן הבאות ונערכים לקראת מכירתה של המאפייה, הפתרון למצב הקשה עולה דווקא מצדו של יואב, שאהבתו ודאגתו לציפורים מצילה את המשפחה מפשיטת רגל. הטקסט נדרש הן למשבר הכלכלי והן לקושי של ההורים להסביר לילדם ולתווך עבורו מצב זה. בְמַקום שבו המילה אינה נגישה, מגיעים האיורים וחושפים את הקושי שחווים האב והאם לנוכח שקיעתו של מפעל חייהם מזה, ואת חוסר ההבנה של יואב המוליד גם כן תחושה קשה של אי וודאות ואף בריחה לעולם הציפורים שיש בו קסם וצבעוניות המנוגדים למצוקתם של ההורים.

הסוף הטוב והמחויך מלמד כי לעתים דווקא דמיון ויצירתיות הם המובילים להצלחה כלכלית שכן בזכות ה"לקוחות" החדשים שמצא יואב הופכת המאפייה לשם דבר, ו'ניצלת' ממכירתה. ובשונה ממשלים קפיטליסטיים דוגמת משל הנמלה והצרצר שמלמד להפגין קשיות לב כלפי מי שסובל ממחסור, דווקא הנדיבות היא זו שמובילה בסיפור לשפע ולהצלחה.

מגיל: 5

כפפה אחת ורודה מאת חנוך פיבן

"בבוקר קר, בדרך לגן, נפלה כפפה ורודה מכיס מעיל של ילדה". כך נפתחת האלגוריה הקסומה של חנוך פיבן, המתחקה אחר הכפפה הוורודה במסע שנכפה עליה והפך מטראומה לציון דרך משמח. התבנית המוצגת בסיפור זה מוכרת מסיפורי ילדים רבים: עזיבת הבית, מסע ושיבה. אולם התוכן הייחודי הוא המקנה ליצירה את כוחה. פרידתה של הכפפה משתי הישויות הקרובות אליה – הילדה והכפפה האחרת מותירה אותה מבולבלת ואבודה. היא מנותקת מבת-זוגה הכפפה ותוהה – "אז מה אוכל עכשיו לעשות, חוץ מלבכות?"

בנקודה זו מתחדדת התֵמה המועברת לקוראים באמצעות השימוש בכפפה – הבדידות וההתמודדות עמה. בשלב הראשוני הבדידות טומנת בחובה ממד מדאיג ומכאן פחדיה של הכפפה. היא מנותקת מן הסביבה המוכרת לה, ובוכה. בשלב השני פוגשת הכפפה מספר ישויות וכל אחת מהן גורמת לה לחוש נחוצה ונצרכת. היא מסייעת לברווז להתחפש לתרנגולת ומבינה ש"הנה משהו שכפפה אחת לבד כן יכולה לעשות!". אמונתה בעצמה ובשייכותה לעולם שבה אליה והיא למעשה מתוודעת לחיים נוספים על אלו שחוותה – כישות בודדה שאינה מחוברת עוד לתאומתה ויכולה לחוות חוויות חדשות. במסעה היא מסייעת לאיל חד-קרן ואף מאכילה עגלה רעבה. מי שהתחילה את מסעה בוכייה וחסרת כיוון, מצליחה לשמח אחרים ואף לדאוג להם.

בהמשך, השתקפותה במימי האגם מזכירה לה את תאומתה, והיא שבה לחוש געגועים אל הילדה ואל חברתה. השתקפות זו מנוגדת לסיפורו של נרקיסוס שהתאהב בבבואתו ובחר לאהוב את עצמו ולא את הנשים השונות שביקשו את אהבתו. בניגוד לנרקיסיזם הקיצוני של מיתוס נרקיסוס, כאן הכפפה נזכרת שלמרות שהיא הגשימה את עצמה והיא מסוגלת לשרוד לבדה, מקומה הוא בחיק משפחתה – הילדה והכפפה הנוספת. היא מחליטה למצוא אותן ומגלה את סודו של מי ששלח את לחמו על פני המים. כפי שהיא סייעה לישויות השונות במסעה, כך הציפור הלבנה מסייעת לה לשוב לביתה ולהתאחד עם הכפפה ועם הילדה, מהן הופרדה.

חנוך פיבן, אמן החפצים, מבצע הזרה למוכר ולשגור. את הייצוגים שהתרגלנו לראות בעולמנו ובספרי הילדים הוא מציג באופן אחר, חדש ומרענן וכך הוא מאתגר את החשיבה היצירתית של קוראיו. ממה שנדמה למראית עין כאוסף חפצים רנדומלי, הוא מרכיב עולם של ישויות חיות, שחיותן ואנושיותן מורכבת דווקא מן הדומם. באמצעות סיפור פשוט לכאורה על כפפה שנפלה, מהדהדים בטקסט מושגים מורכבים דוגמת תאומוּת, פרידה, חשש מכישלון ומאבדן דרך, עזרה הדדית, ביטחון עצמי וכן חברות אמת ואהבה, שסופן לצלוח כל משבר.

הנאה צרופה מובטחת לקוראים הצעירים והמבוגרים כאחד.

מגיל: שלוש

כפפה אחת ורודה מאת חנוך פיבן. הוצאת עם עובד.

אחח איזה אח מאת פטל

אחחח איזה אח. כתבה: פטל (קרן גונן). איורים: אלינה גורבן. הוצאת מטר.

תינוק חדש נולד והצטרף למשפחה. זהו אינו הילד הראשון במשפחה. האם הגעתו משמחת את כלל חברי המשפחה או שמא מעוררת אנטגוניזם בחברים מסוימים של המשפחה, היינו, בילד שקדם לו, שזהותו משתנה בין רגע מ"ה-ילד" ל"אח גדול", ולא רק היא אלא כל מהלך חייו והדפוסים המוכרים לו עתידים גם הם לחוות שינוי מכריע.

פרופסור מירי ברוך, בספרה החשוב, ילד אז ילד עכשיו, מציינת כי בשנות הארבעים ספרות הילדים הציגה את האח הגדול כמי שתפקידו לחנוך את האח הצעיר, להקנות לו מידע ולהעניק לו חסות. האח הבכור הוצג בטקסטים כמי שעליו לוותר לאחיו הקטן בשם השמירה על אחדות המשפחה. האח הבכור שמח על הצטרפותו של האח הקטן למשפחה, לא חש כלל קנאה, זעם או כעס, וגם אם במיעוט היצירות שפורסמו בעשורים הראשונים לקום המדינה הופיעו פחדיו של האח הגדול לנוכח הגעת האח הקטן – הם נדחו תוך הרגעת האח הבכור והצגתו של סוף טוב ומאושר. מגמות אלו שליטות בספרות הילדים הישראלית עד סוף שנות השבעים. מעניין לראות כיצד מוצג הקשר בין האחים ביצירה שרואה אור בשנת 2017.

הסופרת פטל מטפלת בספרה אחחח איזה אח בסוגיית הולדתו של האח הקטן בהומור, המאפשר את העלאתן של תמות מורכבות הנקשרות בהליך הקבלה של הילד הגדול את אחיו החדש. הסיפור מתחיל כאשר ההורים מספרים לאורן, גיבור היצירה, כי עומד להיוולד לו אח. האיור מציג את התדהמה הנסוכה על פניו של אורן, והטקסט מוסיף – "כשאמרתי שמשעמם לי זה היה בצחוק, לא התכוונתי שאני רוצה אח תינוק". בהמשך, כשנולד אחיו דני, מתוארים השינויים שמתחוללים בחיי אורן, החל מהשינוי המרחבי – "לחדר נוספו שידה ולול ובכל מקום התגלגל חיתול" וכלה בהסתגלות לבכיו של התינוק, לתגובות הרבות שהוא מקבל, ולשלבים השונים בגדילתו. האיורים הנפלאים של אלינה גורבן מציגים את אורן ואת הבעותיו בהתאם למצב רוחו המשתנה. תמיהה, אכזבה, קנאה וכעס, חוברים לרגשות חיוביים כמו שמחה ואושר. התיאורים המאוזנים של ההווי המשפחתי כוללים משחק משותף של האחים, אולם גם ריבים – "וכשאנחנו הולכים בכאילו מכות, מכל דחיפה חלשה הוא מתחיל לבכות", הערצה של האח הקטן את האח הגדול וניסיונות חיקוי בלתי פוסקים, אולם גם כעס שעולה באורן על כך שאחיו לעתים מחבל בתכניותיו, או מפריע לו בבילוי עם חבריו.

הבחירה להציג תיאורים מורכבים של אחאות באמצעות סיפור מחורז בעל איורים הומוריסטיים היא בחירה נכונה וקולעת המאפשרת לטקסט לגעת בנקודות המכריעות הנקשרות ביחסים בין אחים. זאת, מבלי לייפות את המציאות או להעלים את הקשיים הנלווים לסיטואציה הרגשית הקשה שחווה האח הבכור, ובד בבד, להדגיש את מכלול הרגשות (החיוביים והשליליים) העולים באח הגדול ואת התהליך ההדרגתי שהוא עובר בקבלתו של האח הקטן. על פי רוב, כאשר מציגים לנמען-הילד תמונה וורודה ודידקטית, מתגלע חוסר אמון בינו לבין הספר המוביל לדחיית הטקסט והנאמר בו. לעומת זאת, כאשר מוצגת תמונה ריאליסטית והקשיים מתוארים בהרחבה, הנמען חש הזדהות, ורגשותיו מקבלים לגיטימציה. כך גם דמותו של אורן מאותתת לנמען-הילד כי חרף הקושי הראשוני, עם גדילתו של האח הקטן יופיעו יתרונות לקשר, וכמו כן, הטקסט מנרמל רגשות קשים בין אחים, שלעתים, החברה אינה מאפשרת את המללתם.

האיורים מציגים את גדילתו של דני, האח הקטן, ומצביעים על שינויו של הקשר מרגע שדני גדל ובין השניים נרקמת חברות וקרבה. מעניינת במיוחד הכריכה שבה משתנה הפרספקטיבה והאח הקטן מאייש את מרכזה, תוך הסתרה מסוימת של האח הגדול. התחושה לפיה מישהו אחר גוזל את מקומו של אורן וגורם לו להיות ישות צדדית מלווה את תחילתו של הטקסט, ונאמנה לתחושתו הקשה, שמא מקומו יילקח ממנו. ועם זאת, ככל שמתקדמת עלילת הספר, כך מוצגת השוויוניות בין האחים. שניהם בולטים במרחב האיורי, שניהם חולקים חדר אחד, ולמרות שאורן מתגעגע מעט לתקופה שבה היה בן יחיד, הוא מוקיר את נאמנותו של דני, את ניסיונותיו להצחיק אותו כשהוא עצוב, ואת נוכחותו בחייו.

ספר חשוב לאחים גדולים, ולא פחות מכך, לאחים הקטנים, שילמדו ממנו, כי ההתנגדויות השונות שהם פוגשים מצד אחיהם עתידות להפוך לחברות יוצאת דופן ולאהבה.

מגיל: 4

 

זאב זאב מאת ורוניק קפלן

זאב! זאב! כתבה: ורוניק קפלן. איורים: גרגורי מביר. תרגום: נעמי בן-גור. ספריית פועלים.

סיפור הומוריסטי שבו אבא-תיש מקריא לילדיו סיפור אימה אודות זאב ובמקביל להקראתו, מופיעים רמזים שונים על הימצאותו של זאב בבית. האב מפריך את חששות הילדים ומציין – "זאב? מה פתאום?! לא יכול להיות. אין זאבים ביער שלנו" – ואף מוצא את הסיבה לחשש. בתחילה מדובר בתריס שניתק מצירו, בהמשך הרעש הוא רעש נעילת הדלת, ודפיקות הדלת מוסברות על ידו כדפיקותיו של הדוור. פחדיהם של הילדים שולחים את האב למסע חיפושים בבית אחר הזאב, ותוך כדי כך נשרפת העוגה שאפה והגשם מרטיב את הכביסה שתלה. בסופה של היצירה, האב שיצא מן הבית, ראה זאב, וחזר בריצה. האיור מציג את האב מתחפר מתחת לכריות על מנת למצוא מחסה בעוד הילדים חוגגים את ניצחונם ואף לועגים לאב – "מה קרה, אבא? ראית את הזאב? […] הרי אמרת לנו מאה פעמים שאין שום זאב ביער שלנו. זה סיפור. זה רק סיפור".

ביצירה זו חל היפוך שכן האב הוא זה שלומד את הלקח הנעוץ בחשיבתו המוקדמת, המבטלת את פחדיהם של ילדיו. הילדים שהושפעו מן הסיפור האמינו שהזאב קיים ואילו האב, כמנהג ההורים, ניסה להרגיעם ולמתוח קו ברור בין אמת לבדיה. בנקודה זו מחוזקת תחושת הערך העצמי של הקוראים שכן דווקא הילדים הם אלו שחזו את בוא הסכנה.

הטקסט האלגורי, המציג את עולמם של בעלי חיים, שונה מן הטקסט הריאליסטי שבו מופיעים בני אדם, ועל כן, פחדיהם של הילדים בסיפור בהחלט ניתנים להבנה ומכאן עולה שדר נוסף באשר לאמונותיהם של ילדים. מבוגרים נוטים לעתים לנהוג בביטול בתרחישים שונים שמציגים ילדים, אולם הטקסט בא דווקא לחנך את האב ולהציג את החששות הילדיים כלגיטימיים וכנכונים. כמו כן הוא מקשר בין אמונה בדבר מה שלילי לבין התגשמותו, שכן מרוב שהילדים התמקדו בזאב, הוא הגיע לביתם. במישור הפסיכולוגי מתייחס הסיפור לנוכחותו של הפחד בחיינו. הפחד, שהופך לרגש הדומיננטי בסיפור, משבש את מהלך החיים התקין. העוגה נשרפת, הכביסה נרטבת וכך עולה שדר מורכב הנוגע לאמונות שליליות הצובעות את החיים ו"מזמינות" התרחשויות שליליות.

לגילאי 4-7

האריה של אלן מאת קרוקט ג'ונסון

האריה של אלן מאת קרוקט ג'ונסון. תרגמה: מאירה פירון. ידיעות אחרונות, טל-מאי

הוסף לסל את האריה של אלן / קרוקט ג'ונסון

שתיים עשרה שיחות המתקיימות בין אלן לאריה הצעצוע שלה מאיישות את הספר האריה של אלן. ניתן לקרוא את היצירה כאסופת סיפורים קצרים, כפי שמציע שמה, אולם ניתן גם לקראה כרומן לילדים שכן רק עם השלמת הקריאה מובהר לקורא טיב מערכת היחסים בין אלן לאריה וכן נחשף כמניפה עולמה הפנימי של אלן – עולם המורכב מדמיון ומציאות, פחדים והומור.

לפנינו יצירה בעלת פואטיקה חדשנית לילדים, המבחינה בינה לבין מרבית היצירות המופנות לילדים שבהן הגיבור פועל יותר מאשר חושב. היצירה ממרכזת את תודעתה של הילדה-המשחקת ועוסקת בדיאלוג שלה עם האריה, שעה שהיא נמצאת עמו בחדר המשחקים. לכאורה, מדובר בדיאלוג משחקי, אולם עיון בנושאי השיחות מלמד על משמעותו הרבה של האריה והמשחק עמו עבור אלן. השיחה הראשונה, "משוחחים ושרים" מקפלת בתוכה את כללי המשחק. "אני לא נותנת לך לומר אפילו מילה אחת […]. הבעיה שלי היא שאני מדברת יותר מדי" (עמ' 5). כלומר, לכאורה מדובר בדו שיח אולם שני הקולות הם קולותיה של אלן – גם זה שלה וגם קולו של האריה המשיב לה, או בוחר לעתים להתעלם מדבריה. אלן מעניקה לאריה חיים, אך היא אינה מעניקה לו שם, כיוון שהוא חלק ממנה, חלק מעולמה הפנימי וחלק מתודעתה. על כן היא אינה יוצרת הפרדה ממשית ביניהם. עבור אלן האריה הוא מעין מעבדה לבחינת רגשותיה ויחסיה עם אחרים. בשיחה שכותרתה "ברגע האחרון" היא מצילה את האריה מהשוטר שהיא עצמה הזמינה על מנת לתפסו. כאן נחשפת האמביוולנטיות בין האהבה שחשה אלן כלפי האריה ובין הדחפים האחרים שהיא מנסה להילחם בהם – אלו שתכליתם לפגוע. כאן גם אנו רואים את כמיהתה להיות גיבורה ו"להציל" ישות אהובה.

השיחה המעניינת ביותר בסיפור קרויה "שני זוגות עיניים" ובמסגרתה מתגברת אלן על הפחד שלה מפני המתרחש בלילה. היא מתעוררת ורוצה לשתות אולם הפחד מניא אותה מלקום. היא מספרת לאריה על פחדיה מ"דברים מפחידים" (עמ' 18), והדיאלוג עמו מאפשר לה להתמודד עמם: "'אני בטוח שהם ממש מפחידים', אמר האריה, 'אבל אם הם מתחבאים מאחוריך, הם לא כל כך אמיצים'" (עמ' 18). הפתרון היצירתי הוא ללכת ולשתות עם האריה מונח על כתפה, כשתפקידו להביט אחורנית, ותפקידה להביט קדימה. כך לא יפתיעו אותה הדברים המפחידים. לפנינו שיח ביבליותרפי שמוצג בין אלן לצעצוע דומם וחושף את אופן ההתגברות על הפחד ללא מעורבות חיצונית של מבוגר וללא הצורך להתוודות בפני אדם חיצוני על הפחד. זהו שדר מעצים לילדים הקורא להם ללבן את פחדיהם בתוך עולמם הפרטי ולאו דווקא לשתף את העולם החיצוני בפחדיהם. הוא מאותת לילד כי טבעי לפחד מן החושך, ובד בבד, מספק לו אמצעי להתגבר על הפחד בשני אופנים – זה הרציונאלי וזה הטִקסי.

החדר בו מצויים אלן והאריה מהווה מתחם סגור, אולם הדים מן העולם החיצוני מופיעים בו שוב ושוב. אלן משתפת את האריה בחוויותיה מן העולם שבו הוא אינו מלווה אותה, ולמשל, ההצגה שבה היא משתתפת, או הליכתה לאמה על מנת לבקש לקחתו איתה להצגה, בקשה שנענית בשלילה. גם בנקודה זו, האיור אמנם מציג את זעמה של אלן לנוכח הפרידה הכפויה מהאריה שאמור לנסוך בה אומץ בשעת ההופעה, אולם הטקסט עדין ומרומז, וממחיש כי אלן אינה מתווכחת עם אמה ומקבלת את התכתיב בבגרות. מכאן כי במהלך היצירה לומדת אלן להתנווט בין העולם החיצוני ודרישותיו, לבין עולמה הפנימי העשיר, בין דחפיה וחששותיה לבין ה"תפקיד" שעליה למלא כאשר היא מצויה בין אנשים. השיחה החותמת את היצירה מציגה צעצוע חדש אותו מקבלת אלן – סנאי. הצעצוע החדש והמלהיב אינו דוחק את מקומו של האריה האהוב, שכן האריה אינו רק שותף למשחק אלא גם מציין כפילות מעניינת – מחד גיסא, הוא הסופר אגו השומר על אלן ומזכיר לה את הציוויים החברתיים ואת ההסברים הרציונליים לתופעות הרגשיות אותן היא מתארת, ומאידך גיסא, הוא ישות נאמנה המלווה את אלן בתהליך הקסום של גדילתה.

העניין הגדול שמעוררת היצירה נובע בעיקר מאיונם של תרחישים עלילתיים "גדולים" ומהתמקדות בעולמה הפנימי של ילדה, המשוחחת עם אריה צעצוע, שלעתים תומך בה, לעתים נרדם, ולעתים מתווכח עמה וגורם לה לאתגר את חשיבתה. האריה המשלב במהותו חוץ ופנים מאפשר לה לחוות באופן מוגן – בחדרה – את יחסיה עם עצמה ואת יחסיה עם העולם הסובב, ובעיקר, ממחיש כי ההימצאות לבד הינה מקפצה לידיעה עצמית ולמתן חופש לדמיון.

מול כל הרעש והתזזית שמציעים היום ספרי וסרטי ילדים, המתאפיינים בגודש עלילתי ובבניית מתח רב, בולט האריה של אלן בשונותו הנפלאה המחזירה את השקט והעומק ליצירה לילדים, ונזכיר בהקשר זה שתי יצירות קלאסיות שהתחקו אחר אהבת הילד לצעצועיו – ארנב הקטיפה של מרג'ורי וויליאמס ונסיכה קטנה של פרנסס הודג'סון ברנט.

לגילאי 5-7

מצחיק מאת ג'יימס פטרסון וכריס גרבנסטיין

מצחיק. כתבו: ג'יימס פטרסון וכריס גרבנסטיין. איורים: לורה פארק. תרגום: יעל ענבר. הוצאת ידיעות אחרונות / ספרי חמד

%d7%9b%d7%a8%d7%99%d7%9b%d7%94-%d7%9e%d7%a6%d7%97%d7%99%d7%a7

ספרים רבים לילדים ולנוער מתיימרים לקדם את "קבלת ה'אחר'". עם זאת, רובם שולחים מסר ברור לפיו ה'אחר' יתקבל לחברת הילדים אם יידמה לקבוצת הרוב ויאמץ את התנהגותה או את אמונותיה או אף את חיצוניותה, כלומר, יחדל להיות 'אחר' ויחבור אל הקבוצה המיטיבה המטשטשת כל ממד של שונות בין חבריה. ג'יימס פטרסון, הזכור לטובה מן הרומן חטיבת הביניים: או שנות חיי הגרועות ביותר, כתב עם כריס גרבנסטיין את מצחיק, רומן יוצא דופן על אנטי-גיבור – נער בשם ג'יימי גרים, המשותק ברגליו ומרותק לכיסא גלגלים. ג'יימי חולם להפוך לסטנדאפיסט ובמשך ההווה הסיפורי מחליט לגשת למיונים לקראת תחרות "הקומיקאי הצעיר הכי מצחיק בעולם".

חטיבת-הביניים-או-שנות-חיי-הגרועות-ביותר1

הרומן מפגיש את קוראיו עם בדיחות רבות של טובי הקומיקאים. השימוש בהומור מרכך את התמה המורכבת בה הוא עוסק – חייו של נער משותק החי אצל דודו ודודתו – וכמו כן מאפשר לג'יימי להצטיין בתחום מסוים ולא להיות מושא לרחמים כי אם מושא להערצה. שאיפתו להיות 'נורמלי', היינו, לזכות מן הסובבים ליחס שאינו מיוחד, נחשפת כבר בתחילת היצירה, כשהוא מתאר את יחסיו עם הבריון הבית ספרי באופן המשנה לחלוטין את תפיסת הבריונות ואת תחושותיו של נער 'רגיל' הנופל קורבן לאלימות פיזית קשה:

"זה פשוט אדיר! קוסגרוב מכסח אותי. זאת אומרת, הוא מכניס לי כזאת מכה חזקה, עד שבסוף אני מוצא את עצמי על הגב כמו צב הפוך (רק בלי הרגליים הבועטות). […] אני שוכב על הקרקע ובוהה בשמים, השיער שלי מלא חצץ ממגרש החניה, ואני מרגיש כאילו סוף סוף הגעתי ליעד. סטיבי קוסגרוב הכניס לי אגרוף כאילו אני סתם ילד רגיל, נורמלי. הוא לא קרא לי צולע או נכה, או אומלל על גלגל. הוא פשוט דפק לי בומבה בבטן וצחק בהיסטריה כשנפלתי לאחור. הוא אפילו בעט בכיסא הגלגלים והעיף אותו הצידה כדי שאיראה דומה יותר ללוזר רגיל ששרוע על האספלט השחור" (עמ' 31-32).

השונוּת מיתר הנערים והחיים לצד משפחה חסרת חוש הומור שג'יימי חש מנוכר אליה, בעיר חדשה שאינה עיירת הולדתו, מזמנים עבור ג'יימי קשיים פיזיים ופסיכולוגיים, והוא מתמודד עמם באמצעות הומור. ההומור הופך את החיים מאפרוריים למלאי גוונים ואפשרויות, אולם בה בעת, הוא מהווה מסיכה ומאפשר לג'יימי להדחיק את עברו – הסיבה לשיתוקו ולהיפרדות מהוריו. אלו נחשפים רק בסופו של הרומן, כאשר ג'יימי לומד לבטוח מחדש בסובבים אותו ומסוגל לספר את סיפורו ולחזור אל מקומות שהיה שייך אליהם בעברו כנער בעל ביטחון עצמי שהצליח לגבור על לא מעט "שדים" פנימיים.

זהו רומן שמאפשר לבני נוער להתוודע לצורת קיום אחרת מזו המוכרת להם, של בני נוער משותקים, בני נוער המצויים בתהליכי שיקום, אולם הסוגיות שמעסיקות את ג'יימי הן גם אוניברסליות, ולמשל – חרדותיו החברתיות, החשש שמקנן בו טרם הופעותיו, הפחד לשוחח עם "הילדה הקולית" (שמתגלה כנערה רגישה וחכמה בניגוד לסטריאוטיפ של "מלכת הכיתה"), והתחושה כי הסובבים אותו אינם מבינים אותו וחולקים ערכים שונים משלו. ג'ימי צולח חלק ניכר מן המכשולים שנקרים על דרכו, ומלמד את קוראיו שיעור חשוב בתקווה.

ידוע כי מבקרים מסוימים נוטים לזלזל בחשיבותו של הסופר ג'יימס פטרסון, אולם 230 מיליון קוראים אינם טועים.  פטרסון הופך את הנושאים המורכבים ביותר בחיינו, לחוויית קריאה נדירה ביופייה וברגישותה ומזכיר לנו בספריו לתור אחר השמחה והאור גם כשנדמה שהם נעדרים מחיינו.

מומלץ ביותר לגילאי 10-16.

איך זה שמפסיקים לאהוב? מאת נרי אלומה

איך זה שמפסיקים לאהוב?

כתבה: נרי אלומה. איורים: אור רוזנשטיין. הוצאת הקיבוץ המאוחד.

%d7%90%d7%99%d7%9a-%d7%96%d7%94-%d7%a9%d7%9e%d7%a4%d7%a1%d7%99%d7%a7%d7%99%d7%9d-%d7%9b%d7%a8%d7%99%d7%9b%d7%94

באופן מפתיע, למרות שכיחותם של מקרי גירושין בחברה הישראלית, כמעט שאין בנמצא ספרי ילדים שנוגעים בנושא. התפיסה לפיה משפחות כוללות אב, אם, אחים, כלב וחתול, עודנה התפיסה השלטת בספרות הילדים הישראלית, והיא מותירה קהלים רבים בלתי מיוצגים ובעיקר, ילדים רבים שמחפשים את עצמם ואת משפחתם בטקסט הספרותי ונתקלים שוב ושוב במודלים אחרים מזה המוכר להם, דבר הגורר תחושת בושה, מזה ותחושת ניכור כלפי ספרות וייצוגיה, מזה.

נרי אלומה, סופרת מחוננת ברגישותה לטוות עלילות רגשיות נטולות פאתוס, זכורה לטוב מן הסיפור אוגי. סיפור יוצא דופן ביופיו הנדרש לילדה בשם ניבי שגונבת אוגר. כפי שבעבר לא נרתעה מהתייחסות לתופעה מושתקת, גם ספרה החדש – איך זה שמפסיקים לאהוב? – עוקב אחר פירוקה של משפחה מבעד לעיניה של מיקה, ילדה בת עשר. הוריה של מיקה ושל אחותה הקטנה, שי, מזמנים אותן לשיחה בתחילת הסיפור ובמהלכה מבהירים להן את המצב אליו נקלעו:

"כשאתן הייתן קטנות ואבא ואני היינו צעירים, האהבה בינינו הייתה כמו אש גדולה, אבל במשך השנים…" הקול שלה רעד, "האהבה קטנה ודעכה, כמו שקורה לפעמים בין בני זוג, ועכשיו היא כבר לא מצליחה לחמם אותנו, אז… החלטנו להיפרד" (עמ' 4).

מרגע מסירת ההודעה שינויים רבים עוברים על זוג האחיות. ביתן נמכר והוריהם עוברים לגור בשתי דירות. אביהן אורז את חפציו ועובר לגור בנפרד. מעבר לפירוקה של המשפחה המוכרת חרדות נוספות מאיישות את תודעתה של מיקה, ולמשל, החרדה שמא הדבר יתגלה, וחלק מחברותיה לכיתה תשתמשנה במידע על מנת לפגוע בה. המצב החדש שמעסיק את מיקה ללא הרף גורם לה לחוסר ריכוז והיא מתקשה לעקוב אחר הסבריה של המורה. מורתה מנסה להרגיע אותה ומספרת שגם הוריה גרושים, אולם מיקה אינה מגיבה. לא תמיד צרת רבים היא נחמה, כפי שממחישה שיחה זאת. מיקה מסוגרת בעולמה וכמעט ואינה מסגירה את הקושי שלה להתמודד עם המצב החדש. כאשר כלבן נעלם, והמשפחה יוצאת לחפשו ומדליקה מדורה, שואלת מיקה – "עכשיו, כשאנחנו יושבים ליד המדורה, אולי האהבה שלכם כבר התחממה ואפשר לסלק את האיש הקרֵח עם הקול העבה ולחזור לבית שלנו?" (עמ' 24) – שכן גם אחרי פרידת ההורים והמעבר לבתים החדשים מיקה עדיין מצפה לפיוס. הוריה דבקים בהסברם וטוענים: "אני מבין אותך כי גם אני מתגעגע לפעמים למה שהיה, אבל אני יודע שככה זה נכון לי ולאמא" […] "יש דברים שקשה להבין […], גם אנחנו לא מבינים הכל" (עמ' 24). נדמה כי הסופרת נחושה לתווך את נושא הגירושין באופן ריאליסטי ונטול מסכות הגורר את הנהרת המושג וחושף את הקושי של כלל המעורבים בדבר – ההורים וילדיהם. בחירת כותר היצירה – איך זה שמפסיקים לאהוב? – מציגה את מורכבותו של מושג האהבה (ולעתים את זמניותו) וכן את חוסר יציבותו ואת התמורות שחלות בו. ההורים מוצגים באופן אנושי וחומל ואינם מצטיירים כיודעי-כל. עם זאת הם מבהירים, שהבחירה להתגרש שמורה להם, וזאת למרות רצון בנותיהן שלא לפרק את המשפחה במתכונתה הנוכחית.

%d7%90%d7%99%d7%9a-%d7%96%d7%94-%d7%a9%d7%9e%d7%a4%d7%a1%d7%99%d7%a7%d7%99%d7%9d-%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%94

ספרות ילדים נמנעת מלהתייחס לזוגיות, הימנעות שהמחקר מכנה "שקט טקסטואלי". עם זאת, חשוב שילדים יהיו מודעים למופעים השונים של האהבה שכן ביום מן הימים עתידים הילדים להפוך למבוגרים, והיצירה קוראת להם שלא לפעול מתוך הרגל ולשאול את עצמם, היום כבעתיד, מהי דרך החיים הנכונה עבורם. ההתייחסות להורים ולמשבר שהם עוברים חשובה שכן מסכת הגירושין חושפת את הילדים לפן אחר בהוריהם; ההורים נאלצים במקביל לתפקודם כ"מבוגרים אחראיים" להשתקם רגשית ולהתמודד עם כאב הפירוד, למצוא תשובות לשאלות שמטרידות אותם ולהגדיר מחדש את מערכת היחסים ביניהם.

במהלך הסיפור מגלה מיקה שגם כאשר היא חווה משבר, היא אינה לבדה ומשפחתה ממשיכה לתפקד, רק באופן שונה מזה שהורגלה אליו. מורתה מעודדת אותה, אמה מודעת לכך שהיא מסתירה את רגשותיה, יחסיה עם אחותה הקטנה מתהדקים, וכאשר הכלב המשפחתי בוב נעלם, המשפחה כולה נרתמת למציאתו. וכך מועבר השדר המרכזי של הסיפור, לפיו גם כאשר הגדרותיה של המשפחה משתנות, או דפוסי החיים משתנים, המשפחה נותרת משפחה ונענית לצרכי הילד, כבעבר.

בסיום היצירה כותבת מיקה התחלה של סיפור לקראת יום המשפחה: "היה היה בית אחד ליד הוואדי וגרו בו אבא ואמא, שתי ילדות וכלב חמוד, וכולם אהבו מאוד אחד את השני" (עמ' 30). הפתיחה מזכירה מעשייה עממית, ז'אנר שמעלה על נס התאהבויות וחתונות, אולם אינו נדרש ליום שאחרי החתונה ואינו מציג את הקשיים שעומדים בפני זוגות. מיקה עודנה קשורה לתבנית זו, אולם היא אינה בטוחה כיצד לסיים את הסיפור, אות להתנגשות בין השדרים התרבותיים שהיא צורכת לבין ניסיונה האישי. האם תסיים את הסיפור ברוח המעשייה או באופן ריאליסטי יותר? הילדה שבעבר גרה בבית עם גינה, שבה עמד עץ אבוקדו, גורשה מגן העדן האבוד של הילדות התמימה ומחוסרת הדאגות. הגירושין הם חוויה מטלטלת ומבגרת והם מזמנים תחושה של גירוש מן העולם המוכר והאהוב. בד בבד, חיבוקן של האחיות המסיים את הסיפור מנכיח את האהבה שעדיין נותרה במשפחה ויש בה כדי לעודד בשעות הקשות.

ספר שעתיד לתמוך בילדים רבים בתקופה הקשה של גירושי הוריהם וממלא חסר של ממש. הוא מציע שפה חדשה – ישירה אך רגישה, נטולת התיילדות, וזאת במטרה להמליל את הרגשות הקשים שעולים בעקבות גירושי ההורים. ההיתר לעצבות הילדית מנפץ את מיתוס "הילד השמח" ומאפשר לילדים לקבל בהבנה מצבי רוח שונים ולהכיר בכך שתקופות הסתגלות הן חלק ממרקם החיים. ספרות במיטבה!

לגילאי: 6-8

 

ככה-ככה, זוזי שמש מאת דפנה בן-צבי

ככה-ככה, זוזי שמש. כתבה: דפנה בן-צבי. איורים: עפרה עמית. הוצאת הקיבוץ המאוחד.

זוזי שמש, ככה-ככה / דפנה בן-צבי

לאחר המתנה ארוכה בת שבע שנים יוצא לאור ספר ההמשך לזוזי שמש ככה-ככה, זוזי שמש. בספר הראשון תוארו קורותיהן של זוזי החתולה העצלה ושמש הכלבה הפעלתנית, זוג חברות החיות יחדיו בקצה העיר. הדגש שהושם בספר זה היה על יופייה של מערכת יחסים אוהבת המורכבת משתי ישויות השונות בתכלית זו מזו, ועם זאת, ברגע שבו שמש הכלבה נזקקה לעזרתה של זוזי העצלה בשעת סערה, זו נרתמה ו"ויתרה" על אהבתה המרכזית – שינה – לטובת הצלת חברתה. בספר השני פוגשות זוזי ושמש בכלבה בודדה ששמה ככה. טכניקת השיום מאפשרת לקוראים להבין צדדים מסוימים באישיותה של הדמות לאחר שהתוודעו לשמה, ואכן, ככה חיה חיים שבין לבין, מצויה בעמדת השלמה עם בדידותה וממתינה לנס.

ככה נמצאת לבד בביתה, מסוגרת ומפוחדת, ומספרת שבעבר היה לה חבר בשם מיקי, אך זה עזב לקוטב הצפוני. ניתן לקבל תשובה זו כפשוטה, אולם אלגוריות משתמשות לא אחת במסכות שמטרתן לעמעם תֵמות מורכבות בהיבט הפסיכולוגי. עזיבתו של מיקי יכולה להתפרש גם כנובעת ממותו, או לנוכח סיום הקשר עמה, ולכן ככה שרויה באבל (דבר המקבל חיזוק באמצעות צבעה השחור). שתי החברות נחושות להחזיר את שמחת החיים לככה, והן משחקות איתה בביתה ומזמינות אותה למסיבת יום ההולדת של זוזי. ככה שרויה בהתלבטות האם ללכת למסיבה, שכן היא התנתקה מן המעגלים החברתיים וחוששת לחזור אליהם.

היא התלבשה, ענדה סיכה לשיער

והתכוונה לצאת לפני שיהיה מאוחר.

אבל בדלת נעצרה.

"מה יהיה אם לא אתיידד עם אף אחד

וכל הזמן אעמוד בצד?" נבהלה.

"מה יהיה אם האוכל לא יהיה לי טעים,

אם ארצה הביתה אבל לא יהיה לי נעים?"

היא פחדה שתרצה לדבר אבל לא ייצא לה קול,

שמרוב התרגשות הרגליים שלה ירעדו והיא תיפול.

לא-לא-לא, אני לא הולכת, הכי טוב שאחזור לישון" (עמ' 27).

 

הפחד מדחייה משתק אותה ועל כן שמש אינה מחכה שככה תבוא למסיבה מיוזמתה ומגיעה לביתה לאסוף אותה. כבר בדרך לביתן של זוזי ושמש חוזרת ככה ומגלה "כמה כיף בחוץ". בבית, במסיבה, לאט לאט, משיבה לעצמה ככה את היכולת להתמזג עם האנשים סביבה ולהיות חלק מאירוע חברתי. היא שרה בתחילה בקול חלש, בהדרגה משחקת עם חבריה החדשים, ובשיאה של המסיבה מקריאה לזוזי את שיר יום ההולדת שכתבה עבורה. השיר מאפשר לככה להשמיע את קולה ולהפסיק לחשוש מדיבור בפני קהל או מעצם ההימצאות מחוץ לביתה. היא מתעמתת בהצלחה עם חרדותיה וממחישה, כי לאחר תקופת סגירות ממושכת, היא מצליחה ליצור יצירת אמנות שמסכמת את המעבר שחוותה מחיים של "ככה-ככה" שבהם "לא היה לי שמח, גם לא עצוב, סתם הרגשתי שכלום לא חשוב", לחיים הטומנים בחובם שמחה, יצירה ורצון לתת דבר מה מעצמה לאחר. הפגישה המקרית עם זוזי ושמש, שתי חברות שחשות אחריות גם ביחס לישות אחרת ובודדה, שסיגלה לעצמה אדישות הפוגעת בה, משנה את חייה של ככה ומשיבה אותה אל חיק החברה.

Image result for ‫זוזי שמש‬‎

זהו ספר חשוב מאין כמוהו לילדים הסובלים מחרדה חברתית או מביישנות קיצונית, או לילדים שחברם היחיד עבר דירה או עזב מסיבה כלשהי. יופיו מעניק כוח ותקווה ומעודד לנסות שוב להשתלב וליזום מגעים חברתיים. בד בבד הוא קורא לאלו שמצאו חבר נפש לסייע לאחרים השרויים בבדידות. כתיבתה העמוקה ומלאת הרגש של דפנה בן צבי חוברת לאיוריה המפעימים של עפרה עמית ורק נותר לקוות שלא נמתין שבע שנים נוספות עד להוצאתו של הספר הבא בסדרה.

מגיל: 5

 

 

 

הלב שלי קופץ וצוחק מאת רוסה לגרקרנץ

הלב שלי קופץ וצוחק מאת רוסה לגרקרנץ. איורים: אוה אריקסון. תרגום: דנה כספי. הוצאת ידיעות אחרונות/טל-מאי.

Image result for ‫הלב שלי קופץ וצוחק רוסה לגרקרנץ‬‎

הלב שלי קופץ וצוחק הוא ספר ההמשך לרומן ראשית הקריאה החיים המאושרים שלי. רוסה לגרקרנץ מתגלה כקוסמת, לא פחות מאשר כסופרת מחוננת; שכן הלב שלי קופץ וצוחק הוא פלא ספרותי. ספר שלא ניתן להפסיק לקרוא בו וזאת תוך שימוש מושכל במשפטים קצרים ובתיאורי פעולות הבאים להחליף תיאורים גדושים ומשפטי חיווי. המסירה התמציתית מעוררת בקוראים רגשות עזים ביחס לדמות ולחוויותיה, והופכת את הסדרה לחשובה במיוחד בכל הנוגע לחשיפת העולם הבית ספרי בפני ילדי כיתות א' וב', והוריהם.

אחד האתגרים המשמעותיים של רומן ראשית קריאה, הוא להיות מותאם לרמה האוריינית של ילדי כיתות א'-ג', ומנגד, לא להסתפק בתיאורים שטחיים ובעלילות בלתי מורכבות שהקושי הלשוני "קורץ" לעברם. רומן ראשית הקריאה הוא גשר חשוב שאם פוסעים עליו בבטחה, הופכים הילדים לקוראים מיומנים המסוגלים להתמודד עם טקסטים ארוכים ומורכבים. במקרים רבים זהו רומן ראשית הקריאה שיקבע האם הילד יהפוך למבוגר קורא, או לא.

לגרקרנץ חוזרת בספר זה אל דוני, ילדה שממציאה סופים חדשים לכל הסיפורים העצובים. אפיון זה מלמד על אופטימיות, אולם הוא גם מרמז על הצורך של ילדים להתמודד עם קשיים שונים כבר בשלבים מוקדמים בחייהם. במקרה של דוני, היצירה מעלה שורה של קשיים עמם היא מתמודדת, מבלי לנקוט טון פסיכולוגיסטי. ראשית, עליה להתמודד עם המרחק מחברתה הטובה אלה-פרידה, שגרה בעיר אחרת. שנית, בספר זה חווה דוני התנהגות בריונית מצד שתי בנות מכיתתה, ואקט בלתי מוכר זה מאלץ אותה להתמודד עמו בדרכים שונות ולמצוא דרך אחת רצויה. ושלישית, דוני חיה עם אביה והיא יתומה מאם, עובדה שמתוארת בקצרה בספר הראשון בסדרה, אולם מהדהדת לאורך הסיפור כולו וזורעת אור על עולמה הפנימי ועל פעולותיה.

בסוגיה הראשונה, בולטת בדידותה של דוני בכיתה לאחר עזיבתה של אלה-פרידה. היא שומרת על מקומה של אלה-פרידה לצדה פנוי, ומעבירה את הקורא הציני שיעור בנאמנות תוך ניתוץ הסטריאוטיפ לפיו "ילדים שוכחים מהר". בזמן הפסקת האוכל היא משחזרת את ביקורה אצל אלה-פרידה. בנקודה זו מדווח, כי לאלה-פרידה שני אבות. "אבא אחד אמיתי שעליו היא מעולם לא דיברה, ואבא-נוסף שקוראים לו אולף. אבל אלה-פרידה קוראת לו אוף" (עמ' 38). זוהי דוגמה מאלפת לאופן שבו הרומן מעלה תמות מורכבות באופן עדין ומרומז. אין אנו יודעים האם אביה הביולוגי של אלה-פרידה נטש אותה, או שמא נפטר. המציאות נמסרת כפשוטה, וכינוי הגנאי של אולף מצביע על סלידתה ממנו ועל כך שהיא אינה מקבלת אותו כהורה. כאן גם נרמזת סיבה נוספת להבנה ההדדית השוררת בין השתיים, שכן שתיהן מתמודדות עם הורה-נעדר. הקושי להיפרד מאלה-פרידה, ההיאחזות באלה-פרידה על מנת לשמור על העולם המוכר והאהוב, חוסר רצון להרפות מעוד אדם אהוב לאחר שאיבדה את אמה – כל אלו מופיעים בטקסט אולם נותרים בגדר רמיזה, ממחישים את עצמת רגשותיהם של ילדים ואת עומק חברויותיהם.

בסוגיה השנייה מתואר, כי מיקה וויקי עוינות את דוני לאחר שצוציק מציע לה חברות, כיוון שהן אלו שרצו בו כחבר. כאן אנו רואים אנלוגיה ניגודית בין חברות מעצימה לחברות מצמצמת. ויקי ומיקה משעתקות זו את התנהגותה של זו, זו את רגשותיה של זו. אם אחת מאוהבת בצוציק, מיד השנייה מתאהבת בו גם כן. שתיהן מחרימות את דוני ובהמשך, בחדר האוכל, מתחילות לצבוט אותה. "הן צבטו וצבטו, עד שדוני צווחה וזינקה מהכיסא שלה. היא העיפה מבט חטוף סביבה, לקחה שוב את בקבוק הקטשופ, כיוונה על מיקה ולחצה בכל הכוח" (עמ' 47). דוני, שאינה מורגלת להיות בסביבות עוינות, אינה יודעת כיצד להתמודד עם אלימותן של ויקי ומיקה, הגם שהמורה היא שכפתה עליה לשבת ביניהן. לאחר ניסיון כושל להשפריץ קטשופ על ויקי, היא מכוונת את הבקבוק בשוגג אל המורה, ופוגעת בה. הסיטואציה הקשה גורמת לה לברוח מבית הספר. היא מסתגרת בביתה ומתקשה להכיל את העצב המשולב – לנוכח הבריונות שחוותה, הפרידה מחברתה הקרובה וחוסר ההבנה לגבי מניעיהן של ויקי ומיקה.

ואילו בסוגיה השלישית, האב המתפקד כהורה יחיד, מתבקש לטפל בבתו לאורו של מצב חדש שאינו מוכר לשניהם. כיצד יתמודד עם כאבה של דוני? התשובה מורכבת ומדגימה את הקושי בו נתקלים הורים לילדים בתחילת דרכם הבית ספרית. בתחילה, האב מתעניין במצבה. בהמשך, הוא מקבל טלפון מבית הספר ומורה עליה לצאת מהחדר ולבקש סליחה "מכל מי שהתזת עליו קטשופ!" (עמ' 63). סימן הקריאה מלמד על כך שהאב, מבלי לקיים דיון מקדים, מחליט להרשיע את בתו ולקבל את גרסת בית הספר תוך התעלמות מדוני ומסיפורה. דוני נותרת מסוגרת בחדרה והאב מתייאש. היא מתמודדת עם המצב באמצעות שחזור ביקורה אצל אלה-פרידה. ואילו האב, מחליט לשנות את האסטרטגיה, מבשל עבורה קרפים, ובמהלך השיחה עם דוני היא מספרת לו על מיקה וויקי, מפשילה את שרווליה ומראה לו את סימני הצביטות. האב שהפציר מדוני לבקש סליחה מתפרץ לכיתתה ומציין שעל כמה ילדים לבקש ממנה סליחה. אמינותו של הטקסט מתגלה לאור חוסר רצונן של ויקי ומיקה לבקש סליחה. הצגתן של ילדות מתעללות ככאלו שאינן מודעות למעשיהן ואינן מוכנות לחזור בהן חשובה, שכן מעבר להנאה מן הסיפור, הספר מעניק כלים לילדים ולהורים באשר להתמודדות עם תהליך קליטתו של ילד בבית הספר. דמותו של הבריון אינה דמות מאיימת כלל וכלל. מדובר בשתי ילדות המתנכלות לילדים אחרים בכיתה, ורק לאחר שיתוף המורה והכיתה כולה ניתן להתמודד עם הדבר. אין לפנינו הכרה במעשה או מעבר מהתעללות לחברות. כמו כן הניסיונות של דוני לפייס אותן בתחילת הסיפור עולים בתוהו כי פניהן אינם לשלום. דוני דבקה בחברתה היחידה, וכך לקוראים נמסר בעקיפין כי כל כיתה מכילה ילדים-חברים לצד ילדים שיש להישמר מפניהם. הקוראים הצעירים לומדים כמה חשוב לספר להורים ולמורה על מקרים מסוג זה, שכן ההסתגרות וההסתרה אינן פותרות את מצוקתה של דוני. גם ההורים לומדים לדובב את ילדיהם ולא לחרוץ את דינם טרם ישמעו את גרסתם לאירועים, שכן לא תמיד המורה מודעת לכל מקרה אלים שהתרחש בכיתה.

לא ניתן לחשוב על הנאה גדולה יותר מספר ראשית קריאה. מומלץ לגילאי 6-8.