מי ישאל את הקושיות? מאת נעמי בן-גור

מי ישאל את הקושיות? כתבה: נעמי בן-גור. איורים: כרמל בן-עמי. הוצאת הקיבוץ המאוחד.

הסופרת נעמי בן-גור כותבת רבות על קונפליקטים בעולמם של ילדים. בסיפורה החשוב לא הצליח לי מתואר נועם, שאינו מצליח לצייר כפי שהוא היה רוצה. הוא גונב את ציורה של ילדה אחרת מהגן – נועה – ועובר תהליך נפשי מורכב שבו הוא מכיר בחוזקותיו. בסיפורה מגדל של נמלים מתוארת גן-יה, שמציירת נמלה כחולה, ואילו המבוגרים שמסביבה מנסים להתערב בעולמה האמנותי ולהפוך את הנמלה לרגילה – שחורה או חומה. גן-יה בתחילה מנסה להסביר את שיקוליה האמנותיים, אולם כשהיא רואה שעולם המבוגרים אינו מבין את מקוריותה ומנסה להחזיר אותה לתבניות גדורות, היא מחליטה ליצור כאוות נפשה, מבלי לנסות להסביר את ציוריה למבוגרים. גם בסיפור האלגורי אפצ'יקונת מתוארת עכברה שעיטושיה החוזרים ונשנים מובילים לקונפליקט חברתי בינה ובין חבריה העכברים. דווקא העיטוש המכעיס הוא זה שמסלק את החתול שמגיע למקום, ומציל את חיי העכברים.

המשותף ליצירותיה של בן-גור היא החשיבה לפיה על ילדים לפתור את הקונפליקטים של עצמם, בעצמם, בעוד המבוגרים נותרים קרובים אך בלתי מתערבים. המבוגר לעתים חושף את השקפתו ביחס למצב, אבל זהו הילד שמקבל החלטה בסופו של דבר, עמה הוא שלם. תמה זו נוכחת גם בסיפורה החדש של בן-גור, מי ישאל את הקושיות?, שמתאים לחג הפסח, אבל לא רק, ומתאר ריב בין שני אחים המוביל לקונפליקט זהותי של האח הגדול.

בתחילת הסיפור מקבל איתן גיטרה חדשה מאמו, ומתכנן לשיר את הקושיות ולנגן. בתגובה להצהרתו לפיה הוא מתכנן לשיר את "מה נשתנה" בסדר, אומרת אחותו הקטנה ליבי – "אני אשיר השנה את מה משתנה" (עמ' 6, השגיאה במקור כמובן) ואף מנמקת: "נורית סיפרה לנו בגן שהכי קטן שר את הקוקיות" (עמ' 8). ליל הסדר מסתמן כאתר מלחמה עתידי בין שני האחים. אירוע שאמור להיות משפחתי ומאחד, אולם חושף את התחרות המצויה בין שני האחים ואת הקונפליקט הזהותי שלהם. איתן, האח הגדול, התרגל למיקומו, אולם גדילתה של ליבי מערערת על מקום זה. הוא אף מנסה להניא אותה ואומר לה – "את קטנה. את תתבלבלי" (עם 9), אך היא עונה – "אני כבר גדולה, ואני יכולה" (שם). בנקודה זו מתבהר, כי הסיפור, שחושף את הנמענים לליל הסדר ולמנהגים השונים המלווים את חג הפסח, עוסק גם בתמת החירות, המשויכת לחג: עיקשותה של ליבי, עמידתה על שלה ונכונותה להיאבק על מקומה, מציינים את חירותה החדשה. היא אמנם אחות קטנה, אבל היא מסרבת להיות חלק מנישה מוקטנת. כמו כן, למרות קטנותה, היא מציבה לעצמה אתגר, ובהתאמה, מתכוננת עם סבתה למאורע.

כבכל קונפליקט, מצוי גם בסיפור זה משא ומתן, שמנהל איתן. ראשית, הוא מנסה לדחות את הקץ ומבקש שהוא ישיר השנה וליבי תשיר בשנה הבאה. ליבי מסרבת. באחד הלילות הוא אף מציע לליבי את הגיטרה שלו תמורת התפקיד הנכסף בליל הסדר. למרות הפיתוי, ליבי מסרבת וממחישה מהו כוח עמידה ומהי דחיית סיפוקים, אות להתבגרותה.

קשה שלא לחוש בין הזיקה הנרקמת בין סיטואציה זו לסיפור יעקב ועשו. אולם בשונה מעשו שמכר את הבכורה עבור נזיד עדשים, ליבי לא מוכנה למכור את תפקידה בערב הבכורה, ערב שבו תצהיר על כניסתה הרשמית למשפחה, כילדה ולא כתינוקת, כמי שמקשיבים לה ולקולה.

ברגע האמת, בערב ליל הסדר, ליבי אינה מסוגלת לשיר. איתן, מציל את המצב, מתחיל בשירה, וליבי ממשיכה. בנקודה זו מכיר איתן בתפקידו כאח גדול שמסייע לאחותו הקטנה במצוקתה, ואף מגדיר מחדש את מהותה של ליבי: "אחותי הקטנה-גדולה" (עמ' 26).

ייחודו של הסיפור טמון הן בבחירה במספר-גיבור המגולל את הסיפור בגוף ראשון והן בהעמדתם של שני גיבורים – איתן וליבי. חרף העובדה, שהמספר הוא איתן, והסיפור מסופר מבעד לנקודת מבטו, הטקסט מעמיד באופן מובחן את שתי דמויות האחים ומזמן הצצה לבית טיפוסי, שבו האחים מתווכחים, רבים ונאבקים על מקומם ועל תפקידיהם. הקושי המרכזי הניצב לפני איתן, הוא הצורך לוותר על תפקיד שהורגל בו לטובת אחותו, ולקבל על עצמו תפקיד אחר – של אח מדריך ומסייע. מעשה זה מקפל בתוכו מודל מוקטן של ההכרה בכך שבכל תקופת חיים, תפקיד הפרט משתנה בהתאם לגילו ובהתאם למיקומו בחברה.

במהלך הסיפור לומד איתן להכיר בעצמיותה של אחותו – העצמאית, הדעתנית והחזקה. ליבי נאבקת לא רק על זכותה לשיר את הקושיות, אלא גם על זכותה לתרום מבלי שיתקנו אותה. לכן היא כועסת כשאיתן רוצה ליישר את המפיות שהיא מסדרת על שולחן הסדר.

הכריכה הנפלאה שציירה כרמל בן-עמי מיטיבה לתאר את ליבי הזמרת ולידה את איתן, חמוש בגיטרה, ומבטו כעוס. ברגע הזה, שבו האח הגדול פוגש לראשונה את אחותו הקטנה שמצליחה להתבלט ומאפילה עליו, עוסק הסיפור כולו, עד להתרתו ולהפנמתו של איתן, שגם כשאחותו מאיישת מקום גדול יותר במשפחה, מקומו נותר חשוב.

כאמור, בסופו של דבר, איתן מפנה את מקומו לליבי, אך מסייע לה ברגע הגורלי כשהיא מתרגשת ולא מסוגלת לשיר. חשוב לציין כי דמותה של הסבתא בסיפור מייצגת את הקול ההגמוני – קולם של המבוגרים שמנסים ליישב סכסוכים בין ילדים, ונדחים שוב ושוב. סבתם של איתן וליבי מציעה שישירו ביחד, אך ליבי מתנגדת. בהמשך, היא מבקשת מאיתן ללמד את ליבי לשיר את הקושיות, אך הוא אינו רוצה. נמעני הסיפור מכירים היטב את רצון המבוגרים לסיים במהירות סכסוכים בין אחים, אולם הסיפור מדגים, כי פתרונות אד-הוק אינם רצויים, וכי רק כאשר חולף זמן מסוים, יכולים האחים להתגמש ולהגדיר מחדש את מקומם במשפחה ואת יחסיהם עם אחיהם, הגדֵלים.

סיפור נפלא לחג הפסח.

לגילאי: 3-6.

הילדים צוחקים מאת זכריא תאמר

הילדים צוחקים מאת זכריא תאמר. איורים: רוני פחימה. תרגם: אלון פרגמן. הוצאת מכון ון ליר, עולם חדש.

מאורע ספרותי שמח במיוחד בישראל: הסיפור הילדים צוחקים מאת הסופר הסורי זכריא תאמר ראה אור בעברית, ומלווה באיוריה הסוחפים של המאיירת המחוננת רוני פחימה.

מדובר ביצירה אלגורית קצרה אך חשובה, בעלת השתמעויות רבות.

הסיפור נפתח בתיאור המלך: "המלך לא צחק, מעולם. חיוך לא עלה על פניו". אין לפנינו אדם רגיל כי אם סמכות שלטונית עליונה, ובהתאמה, כשהמלך זר לצחוק, כך מעשיו מרתיעים ומשדרים אלימות משתמעת: האיור שמקיף את המלך מציג תמונה מאיימת ומלמד כי אדם שאיבד את צחוקו, היינו, את רגישותו, והוא בעל עמדה שלטונית, הופך את הסביבה כולה לאימתנית – לנטולת צבעים ויופי, לכזו המשרה בקורא תחושה של עקירה, עקרות ושקיעה. אולם חוסר יכולתו של המלך לצחוק אינו משפיע על הילדים. ילדי הממלכה צוחקים וצחוקם מאפשר להם לראות את הצבע ואת היופי שמסביבם – את השמיים, העצים והציפורים. ברגישותם הם מצליחים ליהנות מהסובב אותם ולהכיר גם בטבע וביופיו וגם בבעלי החיים המקיפים אותם. הם אמנם חיים באותו המרחב שבו חי המלך, אבל הם מוקפים בצבעים, בפריחה ובשמחה.

המלך מנסה להבין את צחוקם של הילדים ומביט על השמיים, העצים ובעלי החיים, אולם הוא אינו מצליח לראות את מה שהילדים רואים, ועל כן אין ביכולתו לצחוק. בתגובה, הוא מעניש את הממלכה כולה ואוסר על הצחוק, בפקודה. האנשים הבוגרים מפסיקים לצחוק, ואילו הילדים – ממשיכים בשלהם, צוחקים ונהנים מיופיו של העולם, לא נותנים לדיקטטור להשליט את חיתתו ולהתערב באופן שבו הם חווים את העולם.

בסיפור חברתי ופוליטי מהודק זה, מקופלת ראיית חיים שלמה. מי שלא מסוגל לצחוק, מנסה למנוע מהאחרים את הצחוק. כאשר מדובר במלך, והיצירה נכתבת תחת משטר דכאני ואלים, האזרחים חשים שאין להם ברירה זולת לציית לצו. אולם הילדים הם נושאי הדגל של המרד ושל הבחירה בהומניות ובאהבת החיים ובסירובם הם למעשה מגֵנים על אנושיותם – על המבט החופשי, על ההתרשמות מהיופי, על תחושת השייכות שלהם למקום וליושביו ועל זכותם להביע את רגשותיהם ולא להסתירם. ההפגנה בסיפור זה אינה מתחוללת באמצעות שלטים או מרידה אלא בעקבות הבחירה לצחוק, ולשמר את ההוויה הצוחקת.

כאן המקום להזכיר את מקבילתו הישראלית של הסיפור. בשנת 1998 יצא ספרה החשוב של עפרה גלברט-אבני, המלך שידע הכל (הקיבוץ המאוחד). מלך זה אסר על נתיניו לענות על שאלותיהם ושאלות קרוביהם, או לחפש תשובות בעצמם לשאלות אלו, מתוך המחשבה שרק הוא לבדו מסוגל לענות על שאלות: "חובה לא לדעת דבר, מותר רק לשאול, השאירו למלך בלבד לענות על הכל!". שוטריו של המלך נשלחו לאכוף את הצו, וכך תושבי הממלכה הפסיקו לשאול שאלות וחיו בצל פחד, היעדר ביקורת ובורות. המצב בא על פתרונו כאשר נולדה הנסיכה שלא הכירה את הצו, ואתגרה את הסובבים אותה בשאלות רבות. כך היא השיבה את חדוות הלמידה לממלכה, והראתה כי לא ניתן לבלום את חדוות הידע של הילד. כמו כן, כפי ששתי היצירות מראות, דווקא הילדים ניחנים באומץ להמרות את פיו של השלטון, בעוד המבוגרים, משלימים עם הגזרות הניחתות עליהם.

מעבר לפן הפוליטי קיימת בסיפור הילדים צוחקים הצגה פסיכולוגית של האדם שאינו מסוגל לצחוק, האדם הבודד שמנתק את עצמו גם מהסביבה הטבעית וגם מהסביבה האנושית. האדם שמשליך על הסביבה את ראייתו המנוכרת ולכן מאבד את היכולת לראות את היפה שבעולם. כשהמלך פונה אל הילדים הוא לא שואל אותם כיצד יוכל הוא לצחוק כמותם, אלא נוזף בהם – "ילדים, מדוע אתם צוחקים?". זרותו לצחוק משקפת את זרותו כלפי החברה שהוא אמור למשול בה. צחוקם של הילדים משקף את אחדותם, את הקודים המשותפים שלהם, את חברותם שמצמיחה נושאים משותפים לצחוק, אולם המלך הזר אינו חלק מהחברה, הוא מנותק ממנה, ושואף להפוך אותה למעוקרת מכל רגש. אין בו רצון להשתנות כי אם חשיבה לפיה כלל האנשים צריכים להיות זעופים כמוהו. וכאן הילדים מראים את גדולתם: למרות שמדובר במלך, באדם בוגר בעל סמכות, הם ממשיכים בשלהם, שכן משמעות הצחוק היא אהבת החיים וראיית הצבע שיש בחיים, גם כשמסביב ישנו דיקטטור חסר רגשות. נותר לנו רק לקוות, שהילדים שיקראו את הסיפור, ימשיכו להיאבק על הזכות החשובה הזאת, לצחוק.

לגילאי: שנתיים וחצי ועד 120

השיר של רוזי מאת תמר ורטה-זהבי

השיר של רוזי. כתבה: תמר ורטה-זהבי. הוצאת ידיעות אחרונות, טל מאי

הנובלה החדשה של תמר ורטה-זהבי, השיר של רוזי,  מתאפיינת בשלושה מרכיבים פואטיים: חדשנות, מקצב עלילתי מהיר ודמות יוצאת דופן המשמשת מובילה עלילתית.

החדשנות עולה מתוך הבחירה לכתוב על נושא שאין נפיץ ממנו – יחסי יהודים וערבים בעיר חברון. רוזי, הגיבורה, היא נערה ירושלמית. היא פוגשת את אמונה, נערה שחיה בחברון, ומתוודעת דרכה לאורח החיים בעיר השסועה. במקרה, לאחר שמצאה ארנק ברחוב, היא מתוודעת לסנא, צעירה מוסלמית מחברון, היכרות המאפשרת לה להיכנס לביתו של ה"אחר" ולהתוודע לבעיותיו – אלו החיצוניות שנובעות מהמתיחות עם החיילים ואלו הפנימיות שנובעות מהיותה אשה מוסלמית בחברה פטריארכלית, אשה שבעלה נוהג להכות אותה והיא הופכת לשק אגרוף לחבטותיו, אלו שלא יוכל להפנות לחיילי צה"ל שפולשים לביתו ומשבשים את סדרי חייו. נישואיה של סנא הם תחנה נוספת וטראגית בסיפורה של מי שחלמה להיות זמרת ונאלצת להסוות את עצמה ואת קולה להוציא כמה רגעים גנובים.

המקצב העלילתי מהיר והנובלה נקראת בנשימה אחת. רוזי מתארת בגוף ראשון את קורותיה, כנערה שאוהבת לכתוב שירים, מתויגת כ"אחרת" בסביבתה – הן בקרב בני משפחתה והן בבית ספרה, מאוהבת בבחור צעיר שמתעלל בה נפשית, גוזל את שיריה אולם לא נותן לה את הקרדיט על כתיבתם, וכך נוצר דיוקן מעניין של שלוש נשים צעירות, שכל אחת מהן מנסה לשרוד בסביבה בה היא חשה נרדפת.

מרבית היצירה מתרחשת בחברון, והגעותיה של רוזי לחברון מתבצעות או כשהיא מוותרת על ההליכה לבית הספר, או אחרי הלימודים. כאן מופיע שדר חשוב על הנתק בין בית הספר הישראלי ובין הפוליטיקה הישראלית. אם נערה מבקשת להבין מה מסתתר מאחורי מהדורת החדשות, עליה לנסוע לחברון ולצפות בעצמה בהתרחשויות שכן בבית הספר של רוזי (ובכלל) לא מתקיים שיח פוליטי. בית הספר מצטייר כמקום שבו על רוזי למלא תפקיד, מקום שדוחה את עצמיותה. היא מפנימה צו זה ויודעת כיצד להתנהל כבובה ממוכנת, להשתתף, לסכם, לא להשמיע ביקורת, אולם כאן מתקבלת תמונה של טשטוש זהות הנגרם במודע וזאת כדי לא להצטייר כתלמידה חתרנית. רוזי, שאמה סובלת מבעיות רפואיות קשות, אינה זוכה לאוזן קשבת בבית ספרה, אלא להפך, בית הספר הופך לאתר דכאני, וייתכן והמחברת מנסה לקשור בין חינוך דכאני לתוצריו – חיילים המדכאים עם אחר ואנשים האדישים לסבלו של העם שחי לצדם.

שורה של נסיעות הלוך ושוב מחברון לירושלים, נסיעות שזמנן הפיזי הוא שעה לכל כיוון אולם זמנן הנפשי ארוך עד בלי יכולת לחשבו, ודאי עבור מי שאינו בקי במתרחש במרחב עוין זה, הופכת את היצירה לסיפור שמזמן עבור הגיבורה מסע נפשי עמוק להכרת עצמה ולהכרת החברה בה היא חיה. ההתבוננות בנשים שחיות חיים שונים משלה מיתרגמת לשינוי תפיסתי והתנהגותי, הנתפס כאמין, למרות הזמן הקצר שמתואר בנובלה. לאחר שרוזי מתוודעת לאלימותו של בעלה של סנא, היא מחליטה שלא לתת עוד למיש, הנער בו היא מאוהבת, להתעלל בה. לאחר שהיא צופה ביחסים בין אמונה לאחיה, היא שבה להתעניין באחיה הגדול, ממנו נהגה להתעלם. ה"מראות" שהיא פוגשת במסעה משקפות לה את חייה, ונדמה כי בסופו של המסע היא מעריכה את בני משפחתה ואת הכישרון בו התברכה – כתיבת שירים.

דמותה של רוזי היא דמות מרתקת בשל הניגודים העזים המאפיינים אותה. הבגדים השחורים והתספורת הלא שגרתית, אהבתה לסבתה ולפולחן הניקיון המאפיין את שתיהן, החזות הקשוחה והשיח הבוטה שלה, המונגדים לנפשה הפיוטית ולשיריה. הסביבה ממהרת לתייג אותה כ"משוגעת" ולפנות לפסיכולוגים על מנת להבינה, אולם ה"משוגעת" היא זו שחושפת בפני הקורא את המציאות המשוגעת בה היא חיה. היא זו שרואה את המצב הפוליטי נכוחה, אינה מסתפקת במהדורת החדשות אלא חווה את המאורעות בעיניה שלה, ומוצאת לה נתיב בין הנרטיבים השונים.

תמר ורטה זהבי, שתרמה לספרות הנוער הישראלית ספרים בלתי נשכחים דוגמת סלטה לאחור, שרוטה, מנדלה, האישה ששינתה את אמריקה והחלום של יוסף, מביאה לנו ספר יוצא דופן, ראשון מסוגו, בעל אמירות חברתיות ופוליטיות חשובות. ההצגה המורכבת מלמדת על החשיבה לפיה בני נוער זכאים ואף חייבים להכיר את המרחב בו הם חיים ולבקר את המציאות הקיימת. השיר של רוזי הוא רומן שעוסק באמנית שיוצרת מתוך קושי, סבל ושנאה. התוצר, הוא רומן עוצר נשימה שמחזיר את התכונה החשובה ביותר של בני הנוער לספרות הנוער – ביקורתיות וראייה רעננה.

רומן שעל כל ישראלי לקרוא.

מגיל: 12

לא סתם אנטילופה מאת דב אלבוים

לא סתם אנטילופה. מאת: דב אלבוים. איורים: אביאל בסיל. הוצאת עם עובד.

ספרות הילדים הישראלית רושמת לה פסגה חדשה. ספרו האחרון של דב אלבוים, לא סתם אנטילופה (עם עובד) עתיד להיקרא באהבה על ידי ילדים והורים רבים, ודורש קריאות רבות על מנת לעמוד על יופיו ומורכבותו. זהו סיפורה של לופה האנטילופה שנעלבת כשילד מציין בפני אמו בעת ביקור בגן החיות: "אמא, אין פה אריה! זאת סתם אנטילופה".

אמירה זו גורמת ללופה לחוות משבר זהות. היא מציינת – "אני לא מוכנה להיות סתם, סתם אנטילופה!" ומחליטה לשנות את מהותה ואת מעמדה. באמצעות תרגילי ספורט מאומצים היא מצליחה לזכות בלבם של המבקרים בגן החיות והופכת לישות מפורסמת. היא זוכה בתהילה והופכת לאהודה ולמצליחה. ההערצה שהיא זוכה לה אינה מניחה את דעתה וגורמת לה לחוות משבר נוסף – "לא היה לה זמן לחלום או פשוט להשתעמם בחצר, לאכול קש ועשבים. לופה הרגישה איך הלב שלה מתכווץ, כל כולה שקר, חנופה, עבודה בעיניים. היא כבר מזמן שכחה מי היא ומה היא ומה יום מיומיים".

החיים באור הזרקורים מנתקים אותה הן מעצמה והן מן החיות המקיפות אותה. היא שוכחת להתעניין בסביבתה והעיסוק המתמיד בעצמה ובפרסום גורם לה להתרחק ממהותה האמיתית. היא מבינה שהשמחה איננה תוצר של פרסום ותהילה וכעת, נחושה להחזיר את עצמה לעצמה, היא בוחנת כיצד להפוך מחדש למאושרת.

זוהי אלגוריה מתוחכמת שנוגעת בהיבטים קיומיים – גם בעולמם של ילדים וגם בעולמם של מבוגרים. החשש של הפרט מהאופן שבו אנשים מתייגים אותו (או במקרה זה, דוחים אותו), האופן שבו אדם מגיב לביקורת אודות אופיו או חשיבותו, השאיפה להתפרסם ולזכות בתהילה שפוגשת מציאות מנוכרת רוויה בהעמדות פנים, הפער בין מה שנראה נוצץ מרחוק לבין מה שהופך למדכא מקרוב, והאפשרות או האומץ לשנות מסלול חיים – סביבה, חברים, עיסוק. לופה יוצאת אל הלא נודע ומאותתת לקוראיה על גמישותן של זהויות אנושיות. כפי שהייתה אנונימית, הפכה למפורסמת בעזרת עבודה קשה ותושייה, וכפי שנהנתה מתשומת לבם של הסובבים, בחרה לחזור אל האנונימיות ולעזוב את המוכר לטובת חיפוש מחודש אחר סביבה שבה היא תחוש טוב יותר ולא תצטרך להעמיד פנים או לעטות זהות שאינה מתאימה לה. הסיפור ממחיש לילדים כמה עדין ומורכב הוא מיקומם. כמה קל לעצב זהות בעקבות ביקורת חיצונית, אולם לאור קורותיה של לופה, כך אנו למדים, אין לתת למתבונן מבחוץ לקבוע עבורך מי אתה. ויותר מכל, הספר מראה שניתן לתקן. גם בחירות מוטעות, או ניסיונות כושלים, יכולים להוביל להתפתחות, לבגרות ולתחושת מלאות. לופה בסופו של דבר בוחרת בחיפוש. הספר אינו מציע תשובה בדמות זהות רצויה אלא מעלה על נס את החיפוש ואת השינוי כשני מרכיבים חיוניים שמובילים לתחושת אושר, חיוניות, שחרור ומלאות.

מומלץ לגילאי 4 ועד 120

עובדה ועוד עובדה מאת מאירה פירון

עובדה ועוד עובדה. כתבה: מאירה פירון. איורים: אלינה גורבן. טל מאי / ידיעות אחרונות

כמה עובדות שגרמו לי לאהוב את ספרן החדש של מאירה פירון ואלינה גורבן, עובדה ועוד עובדה:

  1. הומור – "עובדה. כל לילה אני הולך לישון במיטה שלי. עוד עובדה: כל בוקר אני מתעורר במיטה שלהם". כמובן שמי שאשם בדבר, לדידו של הילד המספר, הוא האב, שמעביר את בנו ממיטתו למיטת הוריו. השימוש בהומור כדי להתמודד עם פחדי לילה חשוב גם כשבאים לדון בסוגיה שנמצאת במרכז הטקסט – ילד שישן במיטת הוריו – אולם גם כאשר דנים בכל בעיה אחרת בה נתקלים ילדים. ההומור הוא פרי שילובם של הטקסטים התמימים בגוף ראשון, עם האיורים החותרים תחת הטקסט וממחישים את המעבר של הילד למיטת הוריו באמצע הלילה. להומור תפקיד מנרמל – הוא מפחית מחומרת הבעיה וכמו כן קושר בין בעייתו של המספר לבעייתו של הנמען. הוא אף מעודד ילדים (ומבוגרים) לגלות חוש הומור ביחס לחולשותיהם.

2. גוף ראשון יחיד – הילד הוא שמספר את סיפורו והמילה "סיפור" משמשת כאן בשני מובנים: ראשית, סיפור עלילתי של ילד שעובר למיטת הוריו ומשבש את שנתם, וגם סיפור כיסוי שנועד להסביר את הימצאותו בבוקר במיטת ההורים: "אני יודע שהוא עושה את זה בשביל אמא. אמא אוהבת מאוד לישון בחדר שלי". אין מדובר בשקר אלא בדרך שבו הילד-המספר מנסה להסביר לעצמו את מצבו ואת תחושת הוריו, וכמובן, שהאיורים קוראים תיגר על סיפור זה ומתארים את מעברו העצמאי באישון לילה למיטה האחרת.

3. שיח ילדים: הגיבור אינו משוחח עם הוריו על פחדיו לישון במיטתו לילה שלם. רק בגן הוא חש שהוא יכול לשתף את חבריו בפחדיו, באפיזודה המאוירת כמקבילה לטיפול פסיכולוגי. יולי חברתו מנסה לסייע לו – "אז תגיד לאבא שלך שהוא רוצה לישון רק איתך", ואכן, הגיבור מקבל את עצתה של חברתו ומסביר להוריו שהוא חייב להישאר במיטה שלו ולשמור על הדובי החום.

  1. 4. חיקוי השיח ההורי – את מקומו של ההורה הנוזף מאייש גיבור היצירה, שמסביר לאמו – "את כבר גדולה מאוד, זאת עובדה. ועוד עובדה: את צריכה לישון במיטה שלך". החלפת התפקידים בין ההורה לילד מאפשרת לילד לנכס לעצמו נימה בוגרת שהוא חש מחויב לה, והיא שתגרום לו להמשיך ולישון במיטתו.

5. התהליך – הספר אינו מציג פתרון קסם. אנו מתוודעים למספר לילות במשפחה של דמויות חסרות שם, באופן מודע, שכן זהו סיפור אוניברסלי שכל ילד והורה מכירים מחייהם. מה שמתחיל כסיפור-כיסוי של ילד הבא להסביר את ההרגל שלו לעבור למיטת הוריו, הופך לווידוי בפני חברתו בגן, ולניסיונות אקטיביים להפסיק ולעבור למיטת ההורים. התהליך אמנם מסופר מנקודת מבטו של הילד אולם בולט הקושי הכפול – זה של הילד שחש מועקה ומנסה לשנות את מנהגו, וזה של הוריו, אשר האיורים מדגישים את עייפותם הרבה ואת הקושי שלהם להתמודד עם בעיות השינה של ילדם. הַשְקטת ההורים המתאפשרת על ידי תיאורם באיורים בלבד מנוגדת לחוסר השקט שחש בנם. כאן טמונה חשיבותו של הסיפור: ההורים אינם מחנכים, אינם מטיפים ואינם מתמרדים בעקבות המצב. הם שקטים ועייפים, נשאבים לתוך המציאות שנכפית עליהם לנוכח הרגלי השינה של בנם, ודווקא השקט שלהם הוא שמוביל בסופו של דבר להחלטת בנם לישון במיטתו. הבחירה הפואטית לוותר על עימות או על גישה פטרונית מולידה סיפור שעוסק לא רק בהרגלי שינה (קלוקלים), אלא גם באהבה חסרת תנאים של הורים לילדם, ובניסיון של ילד לשנות בכוחות עצמו מנהגים "ילדותיים", ברגע שניתן לו המרחב לעשות כן, ניסיון שמסתיים ברגע מזוקק של התבגרות.

מומלץ לגילאי: שנתיים ואילך

קריאת חובה: טיפים והמלצות לקראת שבוע הספר

שבוע הספר קרב ובא. זוהי הזדמנות נפלאה להתוודע למבחר נרחב של ספרים ואף לפגוש סופרים אהובים. המבחר רב ועל כן קשה מאוד להחליט מה כדאי לקנות ועל מה לוותר. להלן כמה טיפים וכן המלצות על ספרים שכדאי לרכוש לילדים בגילאי שלוש ועד שבע:

  1. התעלמו מן הכריכה. הכריכה הקדמית מציגה איור המושך את העין אולם היא לאו דווקא מרמזת על עלילת הסיפור או על נושאו. הכריכה האחורית כוללת בדרך כלל קלישאות ותשבחות וגם ממנה חשוב להתעלם.
  2. כשאתם בדוכן, התחילו לקרוא או להקריא את תחילת הסיפור. שימו לב האם הסיפור מעניין את הילד והאם הוא מעוניין להמשיך את הקריאה. בדקו את המשלב הלשוני – האם המילים קשות מדי או שמא כולן מובנות. המטרה היא שהספר יכיל גם מילים שהילד אינו מכיר על מנת להעשיר את שפתו.
  3. אפשרו לילד לבחור. אם ילד מגיע מראש עם בקשה לספר, שמעו לו ואל תכפו עליו את טעמכם האישי. הוא הנמען של הספר ולא אתם. הציגו בפני הילד ספרים שונים, ספרו לו על נושאיהם ותנו לו להחליט. המטרה היא לפתח אצל הילד טעם עצמאי.
  4. שילוב: שלבו בין ספרים חדשים לספרים קלאסיים.
  5. אל תתנו לאורך הספר להוות שיקול. לא כל ספר נקרא בישיבה אחת ולא כל סיפור הוא סיפור שלפני השינה. ניתן להקריא לילדים סיפור בהמשכים אם הוא ארוך מדי.
  6. חריזה: ספרים רבים לגיל הרך מחורזים. החריזה היא בדרך כלל פשוטה (מדי) ומלמדת על שליטה בינונית בשפה. שימו לב האם מדובר בחריזה מורכבת או שמא בגרביים, נעליים, מכנסיים ואופניים, חריזה שכלל אינה מפתחת את שליטתו הלשונית של הילד.
  7. נושאים: נסו לבחור ספר שיתקשר לנושא שהילד מתעניין בו. זה יכול להיות ספר שעוסק בבעל חיים מסוים שהילד אוהב, או ספר שנוגע בסוגיה שרלבנטית לילד – הולדת אח קטן, תחילת כיתה א', גירושי הורים, תחושה של שונות ועוד.

8. אומר או מראה? כלל הברזל שמנחה אותנו בבחירה של ספר כתוב היטב, היא שהספר מראה לנו מצב מסוים ולא אומר לנו מהו המצב. אם ספר הוא הגדתי, כלומר, אם המספר נותן עודף מידע, הרי שהספר אינו מפתח לא את הקוגניציה של הילד ולא את דמיונו. המטרה היא שהספר יהיה הראייתי – יתאר ויאפשר לנמען להבין ולשפוט בעצמו את הדמות ואת המצב. דוגמה פשוטה: "חומי היה כלב נאמן ותמיד סייע לבעליו". זהו ספר הגדתי שנותן מידע שאמור להינתן באופן עקיף. המטרה היא שהילד יסיק לבדו מהן תכונותיו של חומי: "כשדני חש שצרה מתקרבת, חומי מיד הזדקף ובא".

המלצות לספרים לגיל הרך שהם בבחינת קריאת חובה (מצוינות ההוצאות על מנת שתוכלו להגיע לדוכן המתאים):

העיפרון השחור מאת ינאי פרי (עם עובד)

עמליה רוצה חיה מאת יעל איכילוב (עם עובד)

פנדה יוצאת למרעה מאת מאיר שלו (עם עובד)

וניל על המצח ותות על האף מאת מאיר שלו (עם עובד)

לא הצליח לי מאת נעמי בן גור (הקיבוץ המאוחד)

זוזי שמש מאת דפנה בן צבי (הקיבוץ המאוחד)

קוף משקפוף מאת חנה גולדברג (הקיבוץ המאוחד)

אמא שלי תמיד ממהרת מאת הדסה יובל (הקיבוץ המאוחד)

מבוקשת חיית המחמד המושלמת מאת פיונה רוברטון (הקיבוץ המאוחד)

הכי חזק בגן מאת עדינה בראל (הקיבוץ המאוחד)

משהו אחר מאת קתרין קייב (מעריב / מכון שבא)

קטנה מאת ג'סיקה מזרב (מעריב)

אוי לא ג'ורג' מאת כריס הוטון (כנרת זמורה ביתן)

זוג והרופאים המעופפים מאת ג'וליה דונלדסון (כנרת זמורה ביתן)

שירת בת הים מאת ג'וליה דונלדסון (כנרת זמורה ביתן)

מר נמלה ואדון חרגול מאת לולי גריי (כנרת ואיגואנה)

ידי הזהב של קלואי מאת קלי דיפוצ'יו (ידיעות אחרונות / טל מאי)

הנסיכה שלבשה שקית נייר מאת רוברט מאנץ' (ידיעות אחרונות / טל מאי)

שלג של סביונים מאת רינת פרימו (ידיעות אחרונות)

רוזלינדה מאת איריס ארגמן (מטר)

מי דופק בדלת? מאת מיכאל אבס (מודן)

למלא את הדלי (לילדים) מאת טום ראת ומרי רקמיר (מודן)

 

כשהייתי הכי מאושרת מאת רוסה לגרקרנץ

כשהייתי הכי מאושרת. כתבה: רוסה לגרקרנץ. איורים: אוה אריקסון. תרגמה: דנה כספי. הוצאת ידיעות אחרונות / טל מאי

ספר שלישי בסדרת ראשית הקריאה העוקבת אחר חייה של דוני (קדמו לו החיים המאושרים שלי והלב שלי קופץ וצוחק) הוא הזדמנות נאותה לחשוב מחדש על סדרות ספרותיות לילדים. ז'אנר זה מנקז אליו ביקורת רבה. הטענות הנפוצות הן שסדרות לילדים נכתבות משיקולים מסחריים ולמעשה משעתקות הצלחה על חשבון איכות אסתטית. מכאן גם שיוכן המידי של סדרות ספרותיות לספֵרת הספרות הפופולארית.

אם נבחן את הרומן כשהייתי הכי מאושרת, על רקע שני הספרים שקדמו לו, נבחין במעלותיה של סדרה ספרותית כתובה היטב. המפגש עם דוני מתבצע ביצירה לקראת סיום הלימודים בכיתה א'. מספר הדמויות בכרך השלישי נותר מצומצם: אביה של דוני ,חברתה הטובה אלה-פרידה המתגוררת הרחק ממנה, וכן סבה, סבתה ובן דודה. הבחירה למקד את המבט בדמויות מועטות חותרת תחת מוסכמה רווחת של סדרות ספרותיות שנוטות להרחיב את מספר הדמויות המאיישות את עלילת היסוד מכרך לכרך במטרה להבנות עלילה מפותלת ומותחת. מספרן המועט של הדמויות נובע כפי הנראה מתוך שאיפה להעמיק את ההכרות עם הדמות המרכזית ועם עולמה, וכמו כן, הוא תוצר של חתירה לתיאור מימטי של חייו של ילד בן שש. אין בסדרה הרפתקאות אלא נאמנות מוחלטת לשגרת יומו של ילד בן שש, הכוללת לימודים בבית הספר, מגעים חברתיים מוגבלים וחיים משפחתיים. במקרה של דוני – משפחתה כוללת את אביה (שכן אמה נפטרה עוד בטרם תחילתו של ההווה הסיפורי), בעלי החיים אותם היא מגדלת (חתול ושרקנים) וכן את סבה, סבתה ובן דודה. אלו האחרונים מאיישים תפקיד חשוב בכרך השלישי שכן לאור תאונת הדרכים של אביה ואשפוזו עוברת דוני לבית סביה. בעוד הקורא מתוודע לדמותה של דוני כשסוגיית יתמותה היא עובדה מוגמרת, הרי שפרשת פציעתו של האב בתאונה מטלטלת את עולמה הפנימי. עם זאת האושר ממשיך להוות את המוטיב המרכזי בסדרה. אל מול הכאב לנוכח אשפוז האב בוחנים דוני והקוראים את הנקודות המאושרות בחייה – משפחתה התומכת, חברותה עם אלה-פרידה, שמלתה החדשה, ריח הפריחה, האפשרות לסייע לשכן קשיש ולטייל עם כלבו, היכולת לגמול למורתה האהובה עם ספר שכתבה וההמתנה לחופשת הקיץ המבטיחה. החתירה לאושר מנחה את דוני לכל אורך הרומן. מציאת הנקודות שבהן היא הייתה מאושרת הופכת לתזכורת מתמדת לכך שהחיים טומנים בחובם עצב ושמחה, נקודות שפל לצד רגעי אושר. אושרה של דוני אינו חד ממדי ואינו מושג באמצעים חומריים. כשהיא צריכה להחליט איזו שמלה תקנה מבין השתיים שהיא אוהבת, אנדנדינו פשוט מסייע לה. לעומת זאת זיכרונותיה מן התקופה בה אלה-פרידה למדה בכיתתה, טיולה בשדה המאפשר לה להריח פרחים והדהוד מילות האהבה של אביה – הם הממלאים אותה באושר והופכים לחומר שממנו היא רוקחת את ספרה. מתוך חתירתה של דוני לאושר עולה שדר מורכב וחשוב: אושר אינו מונח לפתחו של אדם ועל כן שומה עליו לתור אחריו. החתירה לאושר היא לפני הכול עניין תודעתי: דוני מאלצת את עצמה, גם ברגעים קשים, לחשוב על אותן נקודות בחייה שמילאו אותה באושר. נקודות אלו שזורות בסיפור כנסיגות אקספוזיציוניות, קרי, פרטים שונים מן העבר שמועלים ומוזכרים בעת הצורך. ולמשל – אחרי שוויקי ומיקה רודפות אחריה וגורמות לה למעוד, היא נזכרת ביום שבו סוזי התחפשה לפרה. וכאשר היא נוגעת בתנוכי אוזניה ומרגישה את עגיליה, שוב היא נמלאת אושר, עדות להתגברותה על הפחד מפני ניקוב חורים באוזניים.

אמנותה של לגרקרנץ משלבת דחיסות ואיפוק בתיאור אפיזודות נפשיות מורכבות. התיאור הקצר מקיף עולם רגשי טעון אולם ללא פאתוס וללא ניתוח עצמי:

בימים שאלה-פרידה למדה בכיתה של דוני, הכול היה כיף, חוץ מפעם אחת – כשכולם התבקשו לצייר את אמא שלהם. דוני לא זוכרת הרבה מהשנים שבהן הייתה לה אמא. היא הייתה קטנה כל כך. בעצם היא זוכרת רק שסיפרו לה שאמא שלה מתה. אבא שלה בכה. כמה שנים אחר כך הוא סיפר לה מה היו מילותיה האחרונות של אמא שלה: 'תמסור דרישת שלום ממני, במיוחד לדוני', ביקשה ממנו. כמה טוב לדעת שזה מה שאמרה. כשהתבקשו לצייר את אמא שלהם, הרשו לדוני לצייר במקום זה את אבא שלה (עמ' 34).

ובהמשך, מציינת המספרת: דוני היא ילדה מאושרת, באמת מאושרת, אבל לא כל הזמן. על הפעמים שבהן לא הייתה מאושרת היא מעדיפה לא לחשוב. היא מנסה לדלג עליהן" (עמ' 37), ואכן, זהו המוטו של סדרת ראשית הקריאה הטובה ביותר שנראתה במחוזותינו. חרף הסיבות לאי האושר, יש לדלג ולחתור למצוא את האושר, להאיר את הזרקור על הנקודות המשמחות וגם בשעת משבר לבחון את העולם על דבשו שמתקיים לצד עוקצו.

אין תיאור הולם יותר לספר כשהייתי הכי מאושרת, מלבד זה: ספר שיעניק לקוראיו שעה צרופה של אושר.

לגילאי: שש ועד מאה ועשרים.

 

 

הסוד של פלוריאן מאת חוה ניסימוב

הסוד של פלוריאן. כתבה: חוה ניסימוב. איורים: מריאנה רסקין.

טל מאי / ידיעות אחרונות

מה עובר בראשו של ילד פולני שהוריו מביאים לביתו שק, ובמקום מתנה לחג המולד יוצאת ממנו ילדה יהודייה? האם יוכל לשמור על דבר הימצאה בבית בסוד? כיצד ישתנה מהלך חייו לאור הגעתה של הילדה הזרה המסכנת את חייו ואת חיי הוריו? האם הגעתו של זר למשפחה רווית כאב וסודות מן העבר ישנו במשהו את התנהלותה?

הרומן הסוד של פלוריאן מנסה לענות על שאלות אלו ומשרטט ביד אומן את תודעתו של פלוריאן בימי מלחמת העולם השנייה, עת בני משפחתו הסתירו את אווה היהודייה.

כל סיפור שעוסק בתקופת מלחמת העולם השנייה, על זוויותיה השונות, מיד מתויג כ"סיפור שואה" ונשלח למדף ספרי השואה תוך הפיכתו לספר שעניינו הנחלת השואה לילדים ולנוער. הסוד של פלוריאן מסרב לתיוג שכזה, ולא בגלל שהשואה אינה נוכחת בו – היא אכן מהווה חלק חשוב ממנו שכן אווה הילדה מופרדת ממשפחתה ונאלצת לחוות חיים במסתור, לא לראות אור יום ולחיות בפחד מתמיד מפני הלשנה. גם הילדה בה פלוריאן מאוהב, קמילה, מגיעה לכפר מוורשה כיוון שמשפחתה נאלצת לברוח שכן סבה הוא יהודי. הפן היהודי נוכח ברומן אולם הוא מִשני לסוגיות הקיומיות שהרומן עוסק בהן, סוגיות הנעדרות בדרך כלל מרומנים המיועדים לגילאי 9-12.

לפנינו ילד פולני שחי עם הוריו בעוד אחיו הגדול מגויס לצבא ובהמשך נודע כי הוא נפל בשבי. במהלך הרומן מתגלה סוד מעברם של הוריו – מותה של אחותו שלא זכה להכיר, שמתה כתינוקת מדלקת ריאות עוד בטרם נולד. הסוד הזה משפיע על חייו של פלוריאן לא פחות מסוד הסתרתה של אווה שכן מות התינוקת מסביר את יחסיו העכורים עם ההורים, את תחושתו שאביו הוא נוכח-נפקד ושאמו מסוגרת ואינה משתפת אותו בעולמה הפנימי. באופן פרדוקסלי, דווקא אימוצה של אווה מהווה עבור הוריו את השבת הסדר על כנו והשלמתו של החסר הלא מדובר. פלוריאן מתיידד עם אווה בהדרגה, והשניים הופכים לאחים לכל דבר וממלאים באהבתם את החלל העצום שפוערים המלחמה וכן ההורים ביחסם המרוחק לילדם.

במהלך תקופה זו נאלץ פלוריאן לחוות פיצול שלא ברצונו. כלפי חוץ הוא משמיע מימרות אנטישמיות כדי שלא ייחשד בהסתרת יהודייה, ואילו בביתו, הוא משחק עם אווה וקשוב לחרדותיה ולמצוקותיה, רואה דווקא בה מישהי שמסייעת לו להתמודד עם בדידותו.

כך מתקבל רומן רווי סודות ומכאן המקום החשוב של המרתף בביתו של פלוריאן, כסמל מרכזי ביצירה. המרתף הוא המקום בו פלוריאן משחק עם אווה, מקום שבו הם חוזרים להיות ילדים ואוכלים ריבות בהיחבא במציאות מורכבת שבה יש לנהוג בזהירות במזון על מנת שלא ייגמר. המרתף הוא המקום שמוביל למחילה בה תסתתר אווה במקרה שהנאצים יפשטו על הבית וינסו לתפסה. במרתף מטמינה אמו של פלוריאן את בגדיה של אחותו שנפטרה. חשיבתה היא, שעליה להסתיר מפלוריאן את דבר האסון שקרה לה ולהורידו ל"מרתף", אולם הדברים חוזרים וצפים אל מעל פני השטח עד לגילוים. גם פלוריאן מנסה להיות ילד אחראי שמסוגל לשמור על סודות ועל כן הוא ממעט לפגוש את חבריו. שתיקתו יוצרת עומס על "מרתפו" התודעתי ומיתרגמת לחלומות בלהה שחושפים את המתח בו הוא שרוי. וכל אלו, עולים ממרתפה של הכותבת, חוה ניסימוב, ניצולת שואה שהוסתרה בזמן מלחמת העולם השנייה אצל משפחה פולנית, לה מוקדש הספר – "לזכר משפחת ואלצ'אק שהצילה את חיי".

המרתף מחליף ביצירה את הדיבור שכן לפנינו רומן של שותקים. האב נמנע מלשוחח עם בנו ורק מביט אל החגורה, תזכורת לאלימות הצפויה לבן אם ימרה את פיו. האם שותקת את כאב אבדן בתה, הבן שותק את כאב היחסים הקשים עם אביו ובהמשך, את כאב הפרידה מחברתו הראשונה אותה אהב, שנאלצה לברוח עם הוריה שוב בגין יהדותם, ואילו אווה שותקת את פחדיה ואת חוסר האונים שהיא חשה. אין אנו מקבלים גישה לתודעתה ולשאלות שוודאי מקננות בה – היכן הוריה? האם תשוב ותתאחד עם אמה? מה יקרה בתום המלחמה? במרתף יכולים פלוריאן ואווה לדבר מעט, לאכול ריבות ולשחק, להתלכלך, לבצע מעשי קונדס, לברוא הרפתקאות ובעיקר – להתנהג כשני אחים ולחזור לילדותם שנגזלה מהם בגין המלחמה.

במכלול יצירתה שבה ניסימוב אל סיפורה הביוגרפי ומעבדת אותו מזוויות שונות. בספרה קלידוסקופ היא צמצמה את המבט כך שהקורא יכול היה לחוש את חוסר הידיעה שחוותה ילדה יהודייה בתקופת מלחמת העולם השנייה. בספרה ילדה משם היא כותבת: "מהיום אני ילדה אחרת, פולנייה. נוצרייה. אסור לי לספר לאיש שאני יהודייה. אימא שלי מלמדת אותי להצטלב כמו שעושים הנוצרים". התיאור התמים מכסה על מציאות שבה עליה ללבוש ולהשיל זהויות שוב ושוב על מנת לשרוד.

את המסירה בגוף ראשון של הילדה-הניצולה שאפיינה את ספריה הקודמים, מחליפה ניסימוב במסירה בגוף ראשון של הילד-המציל המספר את קורותיו בסיפור הסוד של פלוריאן. ילד שאוּמן להבריח את אווה במקרה שהנאצים קרבים וההורים אינם בביתם. ילד שוויתר על מעמדו החברתי לטובת שמירה על סודה/סודו. זוהי הסטת מבט חשובה ונדירה שמאפשרת לסופרת, ועמה גם לקוראים, להתאחד עם מבטו של מי שהביט באותה תקופה על ה"אחר" ולנסות להתחלף עמו כדי לחוש את כאבו ולהבין את מיקומו. זוהי גם אמירת תודה למציליה של ניסימוב: הפניית הזרקור למשפחת איכרים פולנית שסיכנה את חייה והיוותה אנטיתזה לכפר שמתאפיין באנטישמיות שורשית מעצימה את המעשה ההרואי של בני המשפחה, שאמנם קיבלו כסף בעבור הסתרתה של ילדה יהודייה, אולם היו עלולים לשלם על המעשה בחייהם.

ראוי שילדי ישראל יכירו את פועלם של חסידי אומות עולם ובמקרה של הרומן הסוד של פלוריאן, לא רק פועלם מוצג בפני הקוראים, אלא גם עולמם האנושי, המורכב והקשה, שלראשונה, מואר באור כתיבתה הייחודית של ניסימוב, המפליאה לחדור לנבכי נפשם של ילדים. זוהי יצירה שלא תוכלו להפסיק לקרוא, יצירה – שאין דומַה לה.

לגילאי: 9 ואילך, מומלץ להקראה בהמשכים לתלמידי כיתות ד'

פנדה יוצאת למרעה מאת מאיר שלו

פנדה יוצאת למרעה. מאת: מאיר שלו. צילומים: דן גולדפינגר. עם עובד

קשה לתאר במילים את יופיו של ספרו של מאיר שלו, פנדה יוצאת למרעה, המתחקה אחר פנדה, גורת רועים שמבקשת להצטרף לעולם ה"גדולים" ולרעות את הכבשים. פנדה מתגוררת במושבה על יד הכרמל, מוקפת כלבי רועים לצד חיות שונות ומטופלת על ידי אמה. מרבית בני משפחתה עובדים הרחק, במרעה ומסייעים לרועים לרעות את הכבשים. פנדה פונה לאמה ואומרת – "אני אמנם גורה אבל אני כבר לא תינוקת" ומבקשת ממנה לחדול מהשימוש בכינויי חיבה. היא יונקת את ארוחתה, וחשה גדולה וחזקה ועל כן מחליטה שכעת ביכולתה לרעות. היא עוברת בין חיות המשק השונות – הטלה, שאינו מבין את שפתה, כלב השמירה, שנוזף בה על שהיא מפריעה לו במלאכתו, והתרנגול, שלמשמע שאלתה – "אתה רוצה שאני ארעה אותך?" משיב – "בוודאי. […] אני רוצה שאת תראי אותי, ואני רוצה שהתרנגולות יראו אותי, ואני רוצה שכולם יראו אותי, כי אני יפה וחזק וצנוע וחכם וגיבור. שמת לב לכרבולת הנהדרת שיש לי על הראש?"

גם נעמי הקטנה אינה פנויה שכן היא בדרכה אל גן הילדים. וכך נותרת פנדה בתחושה שרק לה אין ייעוד.

בסופו של דבר חומקת פנדה מהדיר ועוברת מסע מייגע אל מעבר לגבעות. היא צולחת את כל המכשולים שעמדו בפניה ומגיעה אל המרעה, פוגשת את בני משפחתה המופתעים ומציינת: "טיילתי בסביבה אז קפצתי לביקור", מצטנעת ואינה מספרת על דרך החתחתים שעברה ועל פחדיה במהלך המסע. מובן שאחרי שהוכיחה את יכולתה לשרוד בטבע לבדה, ניאות רועה הצאן ללמד אותה את המלאכה ופנדה מחקה את בני משפחתה בעבודתם ולומדת לרעות. בזמן הגז בוחרת פנדה למצוא מחבוא שכן לאחר ששקלה את הדברים גילתה שלהיות הפנדושה של אמא נעים יותר מאשר לעבוד בעבודה כה מאומצת.

זהו ספרו המוצלח ביותר של מאיר שלו לילדים. התבנית אמנם מוכרת – "ילד" שיוצא מביתו ועובר מסע פיזי ונפשי, אולם כאשר תבנית זו מותאמת למידותיה של גורה שיוצאת לראשונה לבדה לחקור את העולם ושואפת להידמות למבוגרים המקיפים אותה, נוסף ממד חשוב של הומור לצד הידע שהטקסט מקנה לילדים על עולם הטבע והחי. בדומה לאודיסיאוס שלמרות הרפתקאותיו בוחר לשוב לביתו, פנדה שחוותה את נפלאות המרחב וסכנותיו והתנסתה בעבודה קשה הטומנת בחובה אחריות, בוחרת להמשיך להיות גורה ולחדול מניסיונותיה להתבגר בטרם עת.

הטקסט הנפלא חובר לצילומים עוצרי נשימה (בשחור לבן דווקא, כחלק ממגמתו של הספר לחזור אל ישראל של פעם, הצנועה והערכית) והתחושה היא שהקוראים מתוודעים לעולמם הנסתר של כלבי הרועים והופכים לצופים בתהליך גדילתה של פנדה. השיבה הביתה היא שיבה מלאת אהבה לאם אוהבת ומגוננת אשר דואגת להזהיר ולכוון את פנדה, אולם אינה מגבילה אותה ומאפשרת לה להתנסות בחוויות שונות, להכיר את העולם הסובב כך שבסופו של דבר, בחירתה של פנדה לשוב לאמה מצטיירת כטבעית וכנובעת מרצון מלא.

ספר חדש שעתיד לאייש מקום של כבוד במדפי הספרים של ילדי ישראל.

לגילאי: 4 ועד 120

שירת בת-הים מאת ג'וליה דונלדסון

שירת בת-הים. כתבה: ג'וליה דונלדסון. איורים: לידיה מונקס. תרגמה: רִמונה די-נור. הוצאת כנרת

בת הים הקטנה מוכרת כמעט לכל ילד, בין אם מסיפורו של הנס כריסטיאן אנדרסן ובין אם מגרסת דיסני שהפכה את הסיפור הטראגי לסיפור רומנטי מתקתק. זהו אתגר בלתי מבוטל לחזור אל דמותה של בת הים הקטנה ולהציגה באור חדש ורענן, אולם ג'וליה דונלדסון מעניקה לדמות זו עלילה חדשה המתכתבת עם זו המוכרת, אולם מותאמת לקוראיה בני הזמן.

לעתים משתמשים במילה "דידקטי" כדי לציין את מגרעותיו של סיפור ילדים. דונלדסון היא סופרת נפלאה, שאינה מהססת להיות דידקטית ולתווך מסרים מורכבים באמצעות עלילות שאינן מורכבות, תיווך שיש בו גם חינוך. סיפורה הידוע טרופותי, שקנה לו קוראים רבים בכל רחבי העולם, ממחיש זאת. באמצעות תיאור "תמים" של עכבר, מעניקה דונלדסון לנמען-הילד כלים פסיכולוגיים להבנת המתרחש סביבו, להתמודד עם פחדים או עם יצורים גדולים ממנו וכן לנצל את כוחותיו חרף קוטנו. ספריה של דונלדסון מלאי הומור אולם מקפלים בתוכם תובנות חברתיות ופסיכולוגיות. כך גם ספרה הנפלא שירת בת הים, אשר מציג את בת הים על רקע מסע החניכה שעברה. הספר מתמודד עם הכמיהה לכסף ולפרסום ועושה זאת באמצעות התחקות אחרי עולמה של בת הים הקטנה. בתחילה, היא נמצאת במקומה הטבעי, בים, ושרה לדגי האוקיינוס. לשירתה, כולם מקשיבים – יצורים חיים, אולם גם עולם הצומח והדומם אינם נותרים אדישים: "צדפות, שבלולים, מיני זוחלים, ציפורים ושחפים מסביבה, מוחאים כף אל כף, כנף אל כנף, לשירת בת הים השלווה". תרגומה המצוין של רמונה די-נור הופך את השורה לדו-משמעית: השירה שלווה וגם בת הים, בשלב זה של הסיפור, שלווה. כאשר סם הקוסם מגיע לאזור הוא שומע את השירה ומבטיח לבת הים הקטנה שורה של הבטחות משל היה סוכן מיומן: "אצלי את תהיי מפורסמת, אצלי את תהיי עשירה, את תשחי בברכה של שיש ותישני במיטת נוצות אדירה". חבריה מנסים להניא אותה מללכת עם סם ומציינים בפניה שהוא רמאי, אך בת הים הקטנה אינה שועה לתחינותיהם. היא עוזבת את עולמה – עולם מימי ומוגן, והופכת לזמרת בקרקס.

חיי התהילה אינם זוהרים כפי שהובטח לה. הקהל אמנם נהנה משירתה, אולם את ביתה הקבוע ואת סביבתה התומכת, היפה, חסרת הגבולות המרחביים והאוהבת היא ממירה בקרון נדודים. בין ההופעות היא נדחסת לאקווריום צר וקודר, ההבטחות לעושר מתבדות, וכאשר היא מבקשת לחזור הביתה, סם הקוסם מגחך. ההופעות נמשכות, הקהל מריע, אולם השירה הופכת משירה שלווה לשירה נוגה, בהתאמה למצבה הנפשי של בת הים הקטנה. חלומותיה של בת הים משתנים. לא עוד עושר ופרסום אלא חולות הזהב ומימי המפרץ, היינו, לשוב אל ביתה ואל עברה. היא מבקשת לצאת לחופשי בשנית, אולם סם מציין – "הקהל משלם, הקהל יקבל" ומותיר אותה בעיצבונה. כאשר השחף, נציג של עולמה הקודם, שומע את שירתה, הוא מפציר בה לברוח. אולם כיצד תצליח לברוח מי שזקוקה למים על מנת לחיות? כיצד תצלח את מסעה כשלגופה זנב במקום רגליים, אותו זנב שמדגיש את חוסר התאמתה לעולם שבו היא נמצאת כעת. הסיוע מגיע מצדה של הלוליינית, שמלמדת את בת הים הקטנה ללכת על ידיה. וכך, היא חוזרת אל ביתה וצועדת על ידיה עד שהיא מגיעה אל חוף המבטחים תרתי משמע. בסיום הסיפור שירתה אינה שלווה, אינה עצובה, אלא צלולה. זוהי שירה אחרת, של מי שהתאכזבה אולם בעזרת ידידיה ואמונתה, שבה למקומה האהוב.

בגרסתה המודרנית לסיפור בת הים הקטנה "מייבאת" דונלדסון לסיפור את התבנית הטראגית המלווה את בת הים, שנוטה ללכת אחרי ליבה ולהקריב את ביתה ואת מהותה. אולם הפעם לא מדובר בנסיך הגורם לה לעזוב את עולמה המוכר ולוותר כליל על חייה אלא על קוסם, המבטיח לה תהילה וכסף רב. בזכות ידידיה הישנים והחדשים היא מצליחה להינצל ולשוב אל מקומה. בבית, היא ממשיכה לשיר ומגלה, כי התהילה האמתית היא זו שאדם זוכה בה כשהוא מממש את כישרונו אולם נותר עדיין הוא. היא אמנם כבר אינה נודדת ממקום למקום, אבל בסביבתה כל היצורים מקשיבים לשירתה, וכפי שמבטיח הסיפור לנמעניו, "אם תגיעו לכאן, לחולות הזהב, הביטו היטב מסביבכם, אולי מאי-שם תעלה בת-הים ואולי היא תשיר גם לכם".

ספר חשוב בעידן הריאליטי שמבטיח לילדים פרסום ותהילה ריקים מתוכן, המחדד מושגים דוגמת חברות, נאמנות, שייכות והגשמה עצמית וממחיש כי על מנת לממש כישרונות, אין צורך לעזוב את הסביבה המוכרת והאהובה ולהמירה בסביבה מנוכרת למען הממון וה"תהילה".

לגילאי – שלוש ומעלה, הנאה צרופה.