זאב זאב מאת ורוניק קפלן

זאב! זאב! כתבה: ורוניק קפלן. איורים: גרגורי מביר. תרגום: נעמי בן-גור. ספריית פועלים.

סיפור הומוריסטי שבו אבא-תיש מקריא לילדיו סיפור אימה אודות זאב ובמקביל להקראתו, מופיעים רמזים שונים על הימצאותו של זאב בבית. האב מפריך את חששות הילדים ומציין – "זאב? מה פתאום?! לא יכול להיות. אין זאבים ביער שלנו" – ואף מוצא את הסיבה לחשש. בתחילה מדובר בתריס שניתק מצירו, בהמשך הרעש הוא רעש נעילת הדלת, ודפיקות הדלת מוסברות על ידו כדפיקותיו של הדוור. פחדיהם של הילדים שולחים את האב למסע חיפושים בבית אחר הזאב, ותוך כדי כך נשרפת העוגה שאפה והגשם מרטיב את הכביסה שתלה. בסופה של היצירה, האב שיצא מן הבית, ראה זאב, וחזר בריצה. האיור מציג את האב מתחפר מתחת לכריות על מנת למצוא מחסה בעוד הילדים חוגגים את ניצחונם ואף לועגים לאב – "מה קרה, אבא? ראית את הזאב? […] הרי אמרת לנו מאה פעמים שאין שום זאב ביער שלנו. זה סיפור. זה רק סיפור".

ביצירה זו חל היפוך שכן האב הוא זה שלומד את הלקח הנעוץ בחשיבתו המוקדמת, המבטלת את פחדיהם של ילדיו. הילדים שהושפעו מן הסיפור האמינו שהזאב קיים ואילו האב, כמנהג ההורים, ניסה להרגיעם ולמתוח קו ברור בין אמת לבדיה. בנקודה זו מחוזקת תחושת הערך העצמי של הקוראים שכן דווקא הילדים הם אלו שחזו את בוא הסכנה.

הטקסט האלגורי, המציג את עולמם של בעלי חיים, שונה מן הטקסט הריאליסטי שבו מופיעים בני אדם, ועל כן, פחדיהם של הילדים בסיפור בהחלט ניתנים להבנה ומכאן עולה שדר נוסף באשר לאמונותיהם של ילדים. מבוגרים נוטים לעתים לנהוג בביטול בתרחישים שונים שמציגים ילדים, אולם הטקסט בא דווקא לחנך את האב ולהציג את החששות הילדיים כלגיטימיים וכנכונים. כמו כן הוא מקשר בין אמונה בדבר מה שלילי לבין התגשמותו, שכן מרוב שהילדים התמקדו בזאב, הוא הגיע לביתם. במישור הפסיכולוגי מתייחס הסיפור לנוכחותו של הפחד בחיינו. הפחד, שהופך לרגש הדומיננטי בסיפור, משבש את מהלך החיים התקין. העוגה נשרפת, הכביסה נרטבת וכך עולה שדר מורכב הנוגע לאמונות שליליות הצובעות את החיים ו"מזמינות" התרחשויות שליליות.

לגילאי 4-7

האריה של אלן מאת קרוקט ג'ונסון

האריה של אלן מאת קרוקט ג'ונסון. תרגמה: מאירה פירון. ידיעות אחרונות, טל-מאי

הוסף לסל את האריה של אלן / קרוקט ג'ונסון

שתיים עשרה שיחות המתקיימות בין אלן לאריה הצעצוע שלה מאיישות את הספר האריה של אלן. ניתן לקרוא את היצירה כאסופת סיפורים קצרים, כפי שמציע שמה, אולם ניתן גם לקראה כרומן לילדים שכן רק עם השלמת הקריאה מובהר לקורא טיב מערכת היחסים בין אלן לאריה וכן נחשף כמניפה עולמה הפנימי של אלן – עולם המורכב מדמיון ומציאות, פחדים והומור.

לפנינו יצירה בעלת פואטיקה חדשנית לילדים, המבחינה בינה לבין מרבית היצירות המופנות לילדים שבהן הגיבור פועל יותר מאשר חושב. היצירה ממרכזת את תודעתה של הילדה-המשחקת ועוסקת בדיאלוג שלה עם האריה, שעה שהיא נמצאת עמו בחדר המשחקים. לכאורה, מדובר בדיאלוג משחקי, אולם עיון בנושאי השיחות מלמד על משמעותו הרבה של האריה והמשחק עמו עבור אלן. השיחה הראשונה, "משוחחים ושרים" מקפלת בתוכה את כללי המשחק. "אני לא נותנת לך לומר אפילו מילה אחת […]. הבעיה שלי היא שאני מדברת יותר מדי" (עמ' 5). כלומר, לכאורה מדובר בדו שיח אולם שני הקולות הם קולותיה של אלן – גם זה שלה וגם קולו של האריה המשיב לה, או בוחר לעתים להתעלם מדבריה. אלן מעניקה לאריה חיים, אך היא אינה מעניקה לו שם, כיוון שהוא חלק ממנה, חלק מעולמה הפנימי וחלק מתודעתה. על כן היא אינה יוצרת הפרדה ממשית ביניהם. עבור אלן האריה הוא מעין מעבדה לבחינת רגשותיה ויחסיה עם אחרים. בשיחה שכותרתה "ברגע האחרון" היא מצילה את האריה מהשוטר שהיא עצמה הזמינה על מנת לתפסו. כאן נחשפת האמביוולנטיות בין האהבה שחשה אלן כלפי האריה ובין הדחפים האחרים שהיא מנסה להילחם בהם – אלו שתכליתם לפגוע. כאן גם אנו רואים את כמיהתה להיות גיבורה ו"להציל" ישות אהובה.

השיחה המעניינת ביותר בסיפור קרויה "שני זוגות עיניים" ובמסגרתה מתגברת אלן על הפחד שלה מפני המתרחש בלילה. היא מתעוררת ורוצה לשתות אולם הפחד מניא אותה מלקום. היא מספרת לאריה על פחדיה מ"דברים מפחידים" (עמ' 18), והדיאלוג עמו מאפשר לה להתמודד עמם: "'אני בטוח שהם ממש מפחידים', אמר האריה, 'אבל אם הם מתחבאים מאחוריך, הם לא כל כך אמיצים'" (עמ' 18). הפתרון היצירתי הוא ללכת ולשתות עם האריה מונח על כתפה, כשתפקידו להביט אחורנית, ותפקידה להביט קדימה. כך לא יפתיעו אותה הדברים המפחידים. לפנינו שיח ביבליותרפי שמוצג בין אלן לצעצוע דומם וחושף את אופן ההתגברות על הפחד ללא מעורבות חיצונית של מבוגר וללא הצורך להתוודות בפני אדם חיצוני על הפחד. זהו שדר מעצים לילדים הקורא להם ללבן את פחדיהם בתוך עולמם הפרטי ולאו דווקא לשתף את העולם החיצוני בפחדיהם. הוא מאותת לילד כי טבעי לפחד מן החושך, ובד בבד, מספק לו אמצעי להתגבר על הפחד בשני אופנים – זה הרציונאלי וזה הטִקסי.

החדר בו מצויים אלן והאריה מהווה מתחם סגור, אולם הדים מן העולם החיצוני מופיעים בו שוב ושוב. אלן משתפת את האריה בחוויותיה מן העולם שבו הוא אינו מלווה אותה, ולמשל, ההצגה שבה היא משתתפת, או הליכתה לאמה על מנת לבקש לקחתו איתה להצגה, בקשה שנענית בשלילה. גם בנקודה זו, האיור אמנם מציג את זעמה של אלן לנוכח הפרידה הכפויה מהאריה שאמור לנסוך בה אומץ בשעת ההופעה, אולם הטקסט עדין ומרומז, וממחיש כי אלן אינה מתווכחת עם אמה ומקבלת את התכתיב בבגרות. מכאן כי במהלך היצירה לומדת אלן להתנווט בין העולם החיצוני ודרישותיו, לבין עולמה הפנימי העשיר, בין דחפיה וחששותיה לבין ה"תפקיד" שעליה למלא כאשר היא מצויה בין אנשים. השיחה החותמת את היצירה מציגה צעצוע חדש אותו מקבלת אלן – סנאי. הצעצוע החדש והמלהיב אינו דוחק את מקומו של האריה האהוב, שכן האריה אינו רק שותף למשחק אלא גם מציין כפילות מעניינת – מחד גיסא, הוא הסופר אגו השומר על אלן ומזכיר לה את הציוויים החברתיים ואת ההסברים הרציונליים לתופעות הרגשיות אותן היא מתארת, ומאידך גיסא, הוא ישות נאמנה המלווה את אלן בתהליך הקסום של גדילתה.

העניין הגדול שמעוררת היצירה נובע בעיקר מאיונם של תרחישים עלילתיים "גדולים" ומהתמקדות בעולמה הפנימי של ילדה, המשוחחת עם אריה צעצוע, שלעתים תומך בה, לעתים נרדם, ולעתים מתווכח עמה וגורם לה לאתגר את חשיבתה. האריה המשלב במהותו חוץ ופנים מאפשר לה לחוות באופן מוגן – בחדרה – את יחסיה עם עצמה ואת יחסיה עם העולם הסובב, ובעיקר, ממחיש כי ההימצאות לבד הינה מקפצה לידיעה עצמית ולמתן חופש לדמיון.

מול כל הרעש והתזזית שמציעים היום ספרי וסרטי ילדים, המתאפיינים בגודש עלילתי ובבניית מתח רב, בולט האריה של אלן בשונותו הנפלאה המחזירה את השקט והעומק ליצירה לילדים, ונזכיר בהקשר זה שתי יצירות קלאסיות שהתחקו אחר אהבת הילד לצעצועיו – ארנב הקטיפה של מרג'ורי וויליאמס ונסיכה קטנה של פרנסס הודג'סון ברנט.

לגילאי 5-7

מצחיק מאת ג'יימס פטרסון וכריס גרבנסטיין

מצחיק. כתבו: ג'יימס פטרסון וכריס גרבנסטיין. איורים: לורה פארק. תרגום: יעל ענבר. הוצאת ידיעות אחרונות / ספרי חמד

%d7%9b%d7%a8%d7%99%d7%9b%d7%94-%d7%9e%d7%a6%d7%97%d7%99%d7%a7

ספרים רבים לילדים ולנוער מתיימרים לקדם את "קבלת ה'אחר'". עם זאת, רובם שולחים מסר ברור לפיו ה'אחר' יתקבל לחברת הילדים אם יידמה לקבוצת הרוב ויאמץ את התנהגותה או את אמונותיה או אף את חיצוניותה, כלומר, יחדל להיות 'אחר' ויחבור אל הקבוצה המיטיבה המטשטשת כל ממד של שונות בין חבריה. ג'יימס פטרסון, הזכור לטובה מן הרומן חטיבת הביניים: או שנות חיי הגרועות ביותר, כתב עם כריס גרבנסטיין את מצחיק, רומן יוצא דופן על אנטי-גיבור – נער בשם ג'יימי גרים, המשותק ברגליו ומרותק לכיסא גלגלים. ג'יימי חולם להפוך לסטנדאפיסט ובמשך ההווה הסיפורי מחליט לגשת למיונים לקראת תחרות "הקומיקאי הצעיר הכי מצחיק בעולם".

חטיבת-הביניים-או-שנות-חיי-הגרועות-ביותר1

הרומן מפגיש את קוראיו עם בדיחות רבות של טובי הקומיקאים. השימוש בהומור מרכך את התמה המורכבת בה הוא עוסק – חייו של נער משותק החי אצל דודו ודודתו – וכמו כן מאפשר לג'יימי להצטיין בתחום מסוים ולא להיות מושא לרחמים כי אם מושא להערצה. שאיפתו להיות 'נורמלי', היינו, לזכות מן הסובבים ליחס שאינו מיוחד, נחשפת כבר בתחילת היצירה, כשהוא מתאר את יחסיו עם הבריון הבית ספרי באופן המשנה לחלוטין את תפיסת הבריונות ואת תחושותיו של נער 'רגיל' הנופל קורבן לאלימות פיזית קשה:

"זה פשוט אדיר! קוסגרוב מכסח אותי. זאת אומרת, הוא מכניס לי כזאת מכה חזקה, עד שבסוף אני מוצא את עצמי על הגב כמו צב הפוך (רק בלי הרגליים הבועטות). […] אני שוכב על הקרקע ובוהה בשמים, השיער שלי מלא חצץ ממגרש החניה, ואני מרגיש כאילו סוף סוף הגעתי ליעד. סטיבי קוסגרוב הכניס לי אגרוף כאילו אני סתם ילד רגיל, נורמלי. הוא לא קרא לי צולע או נכה, או אומלל על גלגל. הוא פשוט דפק לי בומבה בבטן וצחק בהיסטריה כשנפלתי לאחור. הוא אפילו בעט בכיסא הגלגלים והעיף אותו הצידה כדי שאיראה דומה יותר ללוזר רגיל ששרוע על האספלט השחור" (עמ' 31-32).

השונוּת מיתר הנערים והחיים לצד משפחה חסרת חוש הומור שג'יימי חש מנוכר אליה, בעיר חדשה שאינה עיירת הולדתו, מזמנים עבור ג'יימי קשיים פיזיים ופסיכולוגיים, והוא מתמודד עמם באמצעות הומור. ההומור הופך את החיים מאפרוריים למלאי גוונים ואפשרויות, אולם בה בעת, הוא מהווה מסיכה ומאפשר לג'יימי להדחיק את עברו – הסיבה לשיתוקו ולהיפרדות מהוריו. אלו נחשפים רק בסופו של הרומן, כאשר ג'יימי לומד לבטוח מחדש בסובבים אותו ומסוגל לספר את סיפורו ולחזור אל מקומות שהיה שייך אליהם בעברו כנער בעל ביטחון עצמי שהצליח לגבור על לא מעט "שדים" פנימיים.

זהו רומן שמאפשר לבני נוער להתוודע לצורת קיום אחרת מזו המוכרת להם, של בני נוער משותקים, בני נוער המצויים בתהליכי שיקום, אולם הסוגיות שמעסיקות את ג'יימי הן גם אוניברסליות, ולמשל – חרדותיו החברתיות, החשש שמקנן בו טרם הופעותיו, הפחד לשוחח עם "הילדה הקולית" (שמתגלה כנערה רגישה וחכמה בניגוד לסטריאוטיפ של "מלכת הכיתה"), והתחושה כי הסובבים אותו אינם מבינים אותו וחולקים ערכים שונים משלו. ג'ימי צולח חלק ניכר מן המכשולים שנקרים על דרכו, ומלמד את קוראיו שיעור חשוב בתקווה.

ידוע כי מבקרים מסוימים נוטים לזלזל בחשיבותו של הסופר ג'יימס פטרסון, אולם 230 מיליון קוראים אינם טועים.  פטרסון הופך את הנושאים המורכבים ביותר בחיינו, לחוויית קריאה נדירה ביופייה וברגישותה ומזכיר לנו בספריו לתור אחר השמחה והאור גם כשנדמה שהם נעדרים מחיינו.

מומלץ ביותר לגילאי 10-16.

איך זה שמפסיקים לאהוב? מאת נרי אלומה

איך זה שמפסיקים לאהוב?

כתבה: נרי אלומה. איורים: אור רוזנשטיין. הוצאת הקיבוץ המאוחד.

%d7%90%d7%99%d7%9a-%d7%96%d7%94-%d7%a9%d7%9e%d7%a4%d7%a1%d7%99%d7%a7%d7%99%d7%9d-%d7%9b%d7%a8%d7%99%d7%9b%d7%94

באופן מפתיע, למרות שכיחותם של מקרי גירושין בחברה הישראלית, כמעט שאין בנמצא ספרי ילדים שנוגעים בנושא. התפיסה לפיה משפחות כוללות אב, אם, אחים, כלב וחתול, עודנה התפיסה השלטת בספרות הילדים הישראלית, והיא מותירה קהלים רבים בלתי מיוצגים ובעיקר, ילדים רבים שמחפשים את עצמם ואת משפחתם בטקסט הספרותי ונתקלים שוב ושוב במודלים אחרים מזה המוכר להם, דבר הגורר תחושת בושה, מזה ותחושת ניכור כלפי ספרות וייצוגיה, מזה.

נרי אלומה, סופרת מחוננת ברגישותה לטוות עלילות רגשיות נטולות פאתוס, זכורה לטוב מן הסיפור אוגי. סיפור יוצא דופן ביופיו הנדרש לילדה בשם ניבי שגונבת אוגר. כפי שבעבר לא נרתעה מהתייחסות לתופעה מושתקת, גם ספרה החדש – איך זה שמפסיקים לאהוב? – עוקב אחר פירוקה של משפחה מבעד לעיניה של מיקה, ילדה בת עשר. הוריה של מיקה ושל אחותה הקטנה, שי, מזמנים אותן לשיחה בתחילת הסיפור ובמהלכה מבהירים להן את המצב אליו נקלעו:

"כשאתן הייתן קטנות ואבא ואני היינו צעירים, האהבה בינינו הייתה כמו אש גדולה, אבל במשך השנים…" הקול שלה רעד, "האהבה קטנה ודעכה, כמו שקורה לפעמים בין בני זוג, ועכשיו היא כבר לא מצליחה לחמם אותנו, אז… החלטנו להיפרד" (עמ' 4).

מרגע מסירת ההודעה שינויים רבים עוברים על זוג האחיות. ביתן נמכר והוריהם עוברים לגור בשתי דירות. אביהן אורז את חפציו ועובר לגור בנפרד. מעבר לפירוקה של המשפחה המוכרת חרדות נוספות מאיישות את תודעתה של מיקה, ולמשל, החרדה שמא הדבר יתגלה, וחלק מחברותיה לכיתה תשתמשנה במידע על מנת לפגוע בה. המצב החדש שמעסיק את מיקה ללא הרף גורם לה לחוסר ריכוז והיא מתקשה לעקוב אחר הסבריה של המורה. מורתה מנסה להרגיע אותה ומספרת שגם הוריה גרושים, אולם מיקה אינה מגיבה. לא תמיד צרת רבים היא נחמה, כפי שממחישה שיחה זאת. מיקה מסוגרת בעולמה וכמעט ואינה מסגירה את הקושי שלה להתמודד עם המצב החדש. כאשר כלבן נעלם, והמשפחה יוצאת לחפשו ומדליקה מדורה, שואלת מיקה – "עכשיו, כשאנחנו יושבים ליד המדורה, אולי האהבה שלכם כבר התחממה ואפשר לסלק את האיש הקרֵח עם הקול העבה ולחזור לבית שלנו?" (עמ' 24) – שכן גם אחרי פרידת ההורים והמעבר לבתים החדשים מיקה עדיין מצפה לפיוס. הוריה דבקים בהסברם וטוענים: "אני מבין אותך כי גם אני מתגעגע לפעמים למה שהיה, אבל אני יודע שככה זה נכון לי ולאמא" […] "יש דברים שקשה להבין […], גם אנחנו לא מבינים הכל" (עמ' 24). נדמה כי הסופרת נחושה לתווך את נושא הגירושין באופן ריאליסטי ונטול מסכות הגורר את הנהרת המושג וחושף את הקושי של כלל המעורבים בדבר – ההורים וילדיהם. בחירת כותר היצירה – איך זה שמפסיקים לאהוב? – מציגה את מורכבותו של מושג האהבה (ולעתים את זמניותו) וכן את חוסר יציבותו ואת התמורות שחלות בו. ההורים מוצגים באופן אנושי וחומל ואינם מצטיירים כיודעי-כל. עם זאת הם מבהירים, שהבחירה להתגרש שמורה להם, וזאת למרות רצון בנותיהן שלא לפרק את המשפחה במתכונתה הנוכחית.

%d7%90%d7%99%d7%9a-%d7%96%d7%94-%d7%a9%d7%9e%d7%a4%d7%a1%d7%99%d7%a7%d7%99%d7%9d-%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%94

ספרות ילדים נמנעת מלהתייחס לזוגיות, הימנעות שהמחקר מכנה "שקט טקסטואלי". עם זאת, חשוב שילדים יהיו מודעים למופעים השונים של האהבה שכן ביום מן הימים עתידים הילדים להפוך למבוגרים, והיצירה קוראת להם שלא לפעול מתוך הרגל ולשאול את עצמם, היום כבעתיד, מהי דרך החיים הנכונה עבורם. ההתייחסות להורים ולמשבר שהם עוברים חשובה שכן מסכת הגירושין חושפת את הילדים לפן אחר בהוריהם; ההורים נאלצים במקביל לתפקודם כ"מבוגרים אחראיים" להשתקם רגשית ולהתמודד עם כאב הפירוד, למצוא תשובות לשאלות שמטרידות אותם ולהגדיר מחדש את מערכת היחסים ביניהם.

במהלך הסיפור מגלה מיקה שגם כאשר היא חווה משבר, היא אינה לבדה ומשפחתה ממשיכה לתפקד, רק באופן שונה מזה שהורגלה אליו. מורתה מעודדת אותה, אמה מודעת לכך שהיא מסתירה את רגשותיה, יחסיה עם אחותה הקטנה מתהדקים, וכאשר הכלב המשפחתי בוב נעלם, המשפחה כולה נרתמת למציאתו. וכך מועבר השדר המרכזי של הסיפור, לפיו גם כאשר הגדרותיה של המשפחה משתנות, או דפוסי החיים משתנים, המשפחה נותרת משפחה ונענית לצרכי הילד, כבעבר.

בסיום היצירה כותבת מיקה התחלה של סיפור לקראת יום המשפחה: "היה היה בית אחד ליד הוואדי וגרו בו אבא ואמא, שתי ילדות וכלב חמוד, וכולם אהבו מאוד אחד את השני" (עמ' 30). הפתיחה מזכירה מעשייה עממית, ז'אנר שמעלה על נס התאהבויות וחתונות, אולם אינו נדרש ליום שאחרי החתונה ואינו מציג את הקשיים שעומדים בפני זוגות. מיקה עודנה קשורה לתבנית זו, אולם היא אינה בטוחה כיצד לסיים את הסיפור, אות להתנגשות בין השדרים התרבותיים שהיא צורכת לבין ניסיונה האישי. האם תסיים את הסיפור ברוח המעשייה או באופן ריאליסטי יותר? הילדה שבעבר גרה בבית עם גינה, שבה עמד עץ אבוקדו, גורשה מגן העדן האבוד של הילדות התמימה ומחוסרת הדאגות. הגירושין הם חוויה מטלטלת ומבגרת והם מזמנים תחושה של גירוש מן העולם המוכר והאהוב. בד בבד, חיבוקן של האחיות המסיים את הסיפור מנכיח את האהבה שעדיין נותרה במשפחה ויש בה כדי לעודד בשעות הקשות.

ספר שעתיד לתמוך בילדים רבים בתקופה הקשה של גירושי הוריהם וממלא חסר של ממש. הוא מציע שפה חדשה – ישירה אך רגישה, נטולת התיילדות, וזאת במטרה להמליל את הרגשות הקשים שעולים בעקבות גירושי ההורים. ההיתר לעצבות הילדית מנפץ את מיתוס "הילד השמח" ומאפשר לילדים לקבל בהבנה מצבי רוח שונים ולהכיר בכך שתקופות הסתגלות הן חלק ממרקם החיים. ספרות במיטבה!

לגילאי: 6-8

 

ככה-ככה, זוזי שמש מאת דפנה בן-צבי

ככה-ככה, זוזי שמש. כתבה: דפנה בן-צבי. איורים: עפרה עמית. הוצאת הקיבוץ המאוחד.

זוזי שמש, ככה-ככה / דפנה בן-צבי

לאחר המתנה ארוכה בת שבע שנים יוצא לאור ספר ההמשך לזוזי שמש ככה-ככה, זוזי שמש. בספר הראשון תוארו קורותיהן של זוזי החתולה העצלה ושמש הכלבה הפעלתנית, זוג חברות החיות יחדיו בקצה העיר. הדגש שהושם בספר זה היה על יופייה של מערכת יחסים אוהבת המורכבת משתי ישויות השונות בתכלית זו מזו, ועם זאת, ברגע שבו שמש הכלבה נזקקה לעזרתה של זוזי העצלה בשעת סערה, זו נרתמה ו"ויתרה" על אהבתה המרכזית – שינה – לטובת הצלת חברתה. בספר השני פוגשות זוזי ושמש בכלבה בודדה ששמה ככה. טכניקת השיום מאפשרת לקוראים להבין צדדים מסוימים באישיותה של הדמות לאחר שהתוודעו לשמה, ואכן, ככה חיה חיים שבין לבין, מצויה בעמדת השלמה עם בדידותה וממתינה לנס.

ככה נמצאת לבד בביתה, מסוגרת ומפוחדת, ומספרת שבעבר היה לה חבר בשם מיקי, אך זה עזב לקוטב הצפוני. ניתן לקבל תשובה זו כפשוטה, אולם אלגוריות משתמשות לא אחת במסכות שמטרתן לעמעם תֵמות מורכבות בהיבט הפסיכולוגי. עזיבתו של מיקי יכולה להתפרש גם כנובעת ממותו, או לנוכח סיום הקשר עמה, ולכן ככה שרויה באבל (דבר המקבל חיזוק באמצעות צבעה השחור). שתי החברות נחושות להחזיר את שמחת החיים לככה, והן משחקות איתה בביתה ומזמינות אותה למסיבת יום ההולדת של זוזי. ככה שרויה בהתלבטות האם ללכת למסיבה, שכן היא התנתקה מן המעגלים החברתיים וחוששת לחזור אליהם.

היא התלבשה, ענדה סיכה לשיער

והתכוונה לצאת לפני שיהיה מאוחר.

אבל בדלת נעצרה.

"מה יהיה אם לא אתיידד עם אף אחד

וכל הזמן אעמוד בצד?" נבהלה.

"מה יהיה אם האוכל לא יהיה לי טעים,

אם ארצה הביתה אבל לא יהיה לי נעים?"

היא פחדה שתרצה לדבר אבל לא ייצא לה קול,

שמרוב התרגשות הרגליים שלה ירעדו והיא תיפול.

לא-לא-לא, אני לא הולכת, הכי טוב שאחזור לישון" (עמ' 27).

 

הפחד מדחייה משתק אותה ועל כן שמש אינה מחכה שככה תבוא למסיבה מיוזמתה ומגיעה לביתה לאסוף אותה. כבר בדרך לביתן של זוזי ושמש חוזרת ככה ומגלה "כמה כיף בחוץ". בבית, במסיבה, לאט לאט, משיבה לעצמה ככה את היכולת להתמזג עם האנשים סביבה ולהיות חלק מאירוע חברתי. היא שרה בתחילה בקול חלש, בהדרגה משחקת עם חבריה החדשים, ובשיאה של המסיבה מקריאה לזוזי את שיר יום ההולדת שכתבה עבורה. השיר מאפשר לככה להשמיע את קולה ולהפסיק לחשוש מדיבור בפני קהל או מעצם ההימצאות מחוץ לביתה. היא מתעמתת בהצלחה עם חרדותיה וממחישה, כי לאחר תקופת סגירות ממושכת, היא מצליחה ליצור יצירת אמנות שמסכמת את המעבר שחוותה מחיים של "ככה-ככה" שבהם "לא היה לי שמח, גם לא עצוב, סתם הרגשתי שכלום לא חשוב", לחיים הטומנים בחובם שמחה, יצירה ורצון לתת דבר מה מעצמה לאחר. הפגישה המקרית עם זוזי ושמש, שתי חברות שחשות אחריות גם ביחס לישות אחרת ובודדה, שסיגלה לעצמה אדישות הפוגעת בה, משנה את חייה של ככה ומשיבה אותה אל חיק החברה.

Image result for ‫זוזי שמש‬‎

זהו ספר חשוב מאין כמוהו לילדים הסובלים מחרדה חברתית או מביישנות קיצונית, או לילדים שחברם היחיד עבר דירה או עזב מסיבה כלשהי. יופיו מעניק כוח ותקווה ומעודד לנסות שוב להשתלב וליזום מגעים חברתיים. בד בבד הוא קורא לאלו שמצאו חבר נפש לסייע לאחרים השרויים בבדידות. כתיבתה העמוקה ומלאת הרגש של דפנה בן צבי חוברת לאיוריה המפעימים של עפרה עמית ורק נותר לקוות שלא נמתין שבע שנים נוספות עד להוצאתו של הספר הבא בסדרה.

מגיל: 5

 

 

 

הלב שלי קופץ וצוחק מאת רוסה לגרקרנץ

הלב שלי קופץ וצוחק מאת רוסה לגרקרנץ. איורים: אוה אריקסון. תרגום: דנה כספי. הוצאת ידיעות אחרונות/טל-מאי.

Image result for ‫הלב שלי קופץ וצוחק רוסה לגרקרנץ‬‎

הלב שלי קופץ וצוחק הוא ספר ההמשך לרומן ראשית הקריאה החיים המאושרים שלי. רוסה לגרקרנץ מתגלה כקוסמת, לא פחות מאשר כסופרת מחוננת; שכן הלב שלי קופץ וצוחק הוא פלא ספרותי. ספר שלא ניתן להפסיק לקרוא בו וזאת תוך שימוש מושכל במשפטים קצרים ובתיאורי פעולות הבאים להחליף תיאורים גדושים ומשפטי חיווי. המסירה התמציתית מעוררת בקוראים רגשות עזים ביחס לדמות ולחוויותיה, והופכת את הסדרה לחשובה במיוחד בכל הנוגע לחשיפת העולם הבית ספרי בפני ילדי כיתות א' וב', והוריהם.

אחד האתגרים המשמעותיים של רומן ראשית קריאה, הוא להיות מותאם לרמה האוריינית של ילדי כיתות א'-ג', ומנגד, לא להסתפק בתיאורים שטחיים ובעלילות בלתי מורכבות שהקושי הלשוני "קורץ" לעברם. רומן ראשית הקריאה הוא גשר חשוב שאם פוסעים עליו בבטחה, הופכים הילדים לקוראים מיומנים המסוגלים להתמודד עם טקסטים ארוכים ומורכבים. במקרים רבים זהו רומן ראשית הקריאה שיקבע האם הילד יהפוך למבוגר קורא, או לא.

לגרקרנץ חוזרת בספר זה אל דוני, ילדה שממציאה סופים חדשים לכל הסיפורים העצובים. אפיון זה מלמד על אופטימיות, אולם הוא גם מרמז על הצורך של ילדים להתמודד עם קשיים שונים כבר בשלבים מוקדמים בחייהם. במקרה של דוני, היצירה מעלה שורה של קשיים עמם היא מתמודדת, מבלי לנקוט טון פסיכולוגיסטי. ראשית, עליה להתמודד עם המרחק מחברתה הטובה אלה-פרידה, שגרה בעיר אחרת. שנית, בספר זה חווה דוני התנהגות בריונית מצד שתי בנות מכיתתה, ואקט בלתי מוכר זה מאלץ אותה להתמודד עמו בדרכים שונות ולמצוא דרך אחת רצויה. ושלישית, דוני חיה עם אביה והיא יתומה מאם, עובדה שמתוארת בקצרה בספר הראשון בסדרה, אולם מהדהדת לאורך הסיפור כולו וזורעת אור על עולמה הפנימי ועל פעולותיה.

בסוגיה הראשונה, בולטת בדידותה של דוני בכיתה לאחר עזיבתה של אלה-פרידה. היא שומרת על מקומה של אלה-פרידה לצדה פנוי, ומעבירה את הקורא הציני שיעור בנאמנות תוך ניתוץ הסטריאוטיפ לפיו "ילדים שוכחים מהר". בזמן הפסקת האוכל היא משחזרת את ביקורה אצל אלה-פרידה. בנקודה זו מדווח, כי לאלה-פרידה שני אבות. "אבא אחד אמיתי שעליו היא מעולם לא דיברה, ואבא-נוסף שקוראים לו אולף. אבל אלה-פרידה קוראת לו אוף" (עמ' 38). זוהי דוגמה מאלפת לאופן שבו הרומן מעלה תמות מורכבות באופן עדין ומרומז. אין אנו יודעים האם אביה הביולוגי של אלה-פרידה נטש אותה, או שמא נפטר. המציאות נמסרת כפשוטה, וכינוי הגנאי של אולף מצביע על סלידתה ממנו ועל כך שהיא אינה מקבלת אותו כהורה. כאן גם נרמזת סיבה נוספת להבנה ההדדית השוררת בין השתיים, שכן שתיהן מתמודדות עם הורה-נעדר. הקושי להיפרד מאלה-פרידה, ההיאחזות באלה-פרידה על מנת לשמור על העולם המוכר והאהוב, חוסר רצון להרפות מעוד אדם אהוב לאחר שאיבדה את אמה – כל אלו מופיעים בטקסט אולם נותרים בגדר רמיזה, ממחישים את עצמת רגשותיהם של ילדים ואת עומק חברויותיהם.

בסוגיה השנייה מתואר, כי מיקה וויקי עוינות את דוני לאחר שצוציק מציע לה חברות, כיוון שהן אלו שרצו בו כחבר. כאן אנו רואים אנלוגיה ניגודית בין חברות מעצימה לחברות מצמצמת. ויקי ומיקה משעתקות זו את התנהגותה של זו, זו את רגשותיה של זו. אם אחת מאוהבת בצוציק, מיד השנייה מתאהבת בו גם כן. שתיהן מחרימות את דוני ובהמשך, בחדר האוכל, מתחילות לצבוט אותה. "הן צבטו וצבטו, עד שדוני צווחה וזינקה מהכיסא שלה. היא העיפה מבט חטוף סביבה, לקחה שוב את בקבוק הקטשופ, כיוונה על מיקה ולחצה בכל הכוח" (עמ' 47). דוני, שאינה מורגלת להיות בסביבות עוינות, אינה יודעת כיצד להתמודד עם אלימותן של ויקי ומיקה, הגם שהמורה היא שכפתה עליה לשבת ביניהן. לאחר ניסיון כושל להשפריץ קטשופ על ויקי, היא מכוונת את הבקבוק בשוגג אל המורה, ופוגעת בה. הסיטואציה הקשה גורמת לה לברוח מבית הספר. היא מסתגרת בביתה ומתקשה להכיל את העצב המשולב – לנוכח הבריונות שחוותה, הפרידה מחברתה הקרובה וחוסר ההבנה לגבי מניעיהן של ויקי ומיקה.

ואילו בסוגיה השלישית, האב המתפקד כהורה יחיד, מתבקש לטפל בבתו לאורו של מצב חדש שאינו מוכר לשניהם. כיצד יתמודד עם כאבה של דוני? התשובה מורכבת ומדגימה את הקושי בו נתקלים הורים לילדים בתחילת דרכם הבית ספרית. בתחילה, האב מתעניין במצבה. בהמשך, הוא מקבל טלפון מבית הספר ומורה עליה לצאת מהחדר ולבקש סליחה "מכל מי שהתזת עליו קטשופ!" (עמ' 63). סימן הקריאה מלמד על כך שהאב, מבלי לקיים דיון מקדים, מחליט להרשיע את בתו ולקבל את גרסת בית הספר תוך התעלמות מדוני ומסיפורה. דוני נותרת מסוגרת בחדרה והאב מתייאש. היא מתמודדת עם המצב באמצעות שחזור ביקורה אצל אלה-פרידה. ואילו האב, מחליט לשנות את האסטרטגיה, מבשל עבורה קרפים, ובמהלך השיחה עם דוני היא מספרת לו על מיקה וויקי, מפשילה את שרווליה ומראה לו את סימני הצביטות. האב שהפציר מדוני לבקש סליחה מתפרץ לכיתתה ומציין שעל כמה ילדים לבקש ממנה סליחה. אמינותו של הטקסט מתגלה לאור חוסר רצונן של ויקי ומיקה לבקש סליחה. הצגתן של ילדות מתעללות ככאלו שאינן מודעות למעשיהן ואינן מוכנות לחזור בהן חשובה, שכן מעבר להנאה מן הסיפור, הספר מעניק כלים לילדים ולהורים באשר להתמודדות עם תהליך קליטתו של ילד בבית הספר. דמותו של הבריון אינה דמות מאיימת כלל וכלל. מדובר בשתי ילדות המתנכלות לילדים אחרים בכיתה, ורק לאחר שיתוף המורה והכיתה כולה ניתן להתמודד עם הדבר. אין לפנינו הכרה במעשה או מעבר מהתעללות לחברות. כמו כן הניסיונות של דוני לפייס אותן בתחילת הסיפור עולים בתוהו כי פניהן אינם לשלום. דוני דבקה בחברתה היחידה, וכך לקוראים נמסר בעקיפין כי כל כיתה מכילה ילדים-חברים לצד ילדים שיש להישמר מפניהם. הקוראים הצעירים לומדים כמה חשוב לספר להורים ולמורה על מקרים מסוג זה, שכן ההסתגרות וההסתרה אינן פותרות את מצוקתה של דוני. גם ההורים לומדים לדובב את ילדיהם ולא לחרוץ את דינם טרם ישמעו את גרסתם לאירועים, שכן לא תמיד המורה מודעת לכל מקרה אלים שהתרחש בכיתה.

לא ניתן לחשוב על הנאה גדולה יותר מספר ראשית קריאה. מומלץ לגילאי 6-8.

לראות בגובה העיניים מאת עפרה גלברט-אבני

לראות בגובה העיניים. כתבה: עפרה גלברט-אבני. איורים: נורית צרפתי. הקיבוץ המאוחד.

%d7%9c%d7%a8%d7%90%d7%95%d7%aa-%d7%91%d7%92%d7%95%d7%91%d7%94-%d7%94%d7%a2%d7%99%d7%a0%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%9b%d7%a8%d7%99%d7%9b%d7%94

 

 

"בהתחלה רק הכנתי לנו ארוחות קלות, גם לאמא. אחר כך ראיתי שהבלגן בבית גדל, כל הזמן חיפשנו דברים ולא מצאנו, אז התחלתי לסדר קצת. כשראיתי שעוד מעט לא יהיה לנו מה ללבוש, אספתי את הבגדים המלוכלכים שלנו ועשיתי מכונה. אחר כך חיטטתי בארנק של אמא, הוצאתי כסף, עשיתי רשימה לסופר והלכתי לקניות. וכל הזמן ניסיתי להוציא מאמא איזו מילה, התחננתי שתענה לי, אמרתי לה שאבא בטח יתקשר כשהוא יירגע קצת" (עמ' 10)

 

ילד הורי. מושג אוקסימורוני המעלה תמונה כואבת של היפוך תפקידים. הילד, שאמור "להיות ילד" וליהנות מעולם נטול דאגות עד כמה שניתן, הופך להורה, ולמעשה עוזב את העולם הילדי ונוטל על עצמו מטלות הוריות. הילד ההורי למעשה מוותר על ילדותו מתוך הכרח וכן ועל הפריבילגיות המוצעות לו לנוכח גילו הצעיר, ומציג חוסר תואם בין גיל כרונולוגי לבין התפתחות רגשית ונפשית. במרכז ספרה החדש של עפרה גלברט-אבני, לראות בגובה העיניים, מתוארת גאיה, נערה בת שתיים עשרה, שנקלעת למציאות מורכבת. אביה עוזב את הבית ואמה לוקה בדיכאון, מסתגרת בחדרה ומפסיקה לתפקד. בין רגע הופכת גאיה מילדה למבוגרת. עליה לטפל באחיה הקטן יהלי, באמה המסרבת לקום מן המיטה, בחיות המחמד המשפחתיות ובעצמה. היא נאלצת לבצע את מלאכות ניהול הבית – קטנות כגדולות – ומנסה ככל יכולתה לתפקד בשתי הספרות, זו הביתית, שהיא עומדת בראשה בעל כורחה, וזו הבית ספרית, שכן היא עדיין תלמידה בעלת סדר יום "רגיל" – לימודים, חוגים, שיעורי בית. בהמשך, היא מגלה כי סיבת עזיבתו של אביה נעוצה בהתמכרותו להימורים, והאב חוזר אל בית הסבים במסגרת מעצר בית וממתין למשפט לאור החובות הרבים שצבר. בנקודה זו היא מבינה מדוע עזב האב, שכן הוריה לא שוחחו איתה על סיבת פרידתם, היא מחברת בין התנהגותו המרוחקת כלפיה לבין התמכרותו וכמו כן נאלצת לארגן מחדש את רגשותיה כלפי האב כשברקע פועלים בה שני כוחות – כעס לצד תקווה שאביה יכיר בהתמכרותו ויטפל בה.

ייחודה של גלברט-אבני ככותבת לילדים ולנוער נעוץ ביכולתה למדל עולם המוצג בסיפור על מלאותו. לכן אין לפנינו כתיבה נובליסטית (מלשון נובלה, הממוקדת בגיבור אחד ומתאפיינת בדחיסות עלילתית) אלא כתיבה רומניסטית (מלשון רומן) המאפיינת את הגיבור הנטוע בחברה בה הוא חי, על כלל מאפייניה. הסיפור אמנם מתמקד בגיבורה ובמשבר אליו נקלעה, אולם אינו מסתפק בתיאור רגשות ואינו מגביל עצמו לתיאור עולמה הפנימי של גאיה. כבספריה הקודמים, גם בספרה החדש מתעכבת גלברט-אבני על דמויות משנה רבות שמתפקדות בחייה של גאיה וכך נפרשת תמונת חיים מרובת שכבות. הוריה של גאיה מתוארים על לקותם, אולם התיאור משלב אהבה, חמלה וביקורת ומזכיר שהורים מתוקף אנושיותם חווים משברים וקשיים אישיים ואינם ממוקדים רק בגידול ילדיהם. הסביבה המשפחתית מתוארת בדקדקנות – הסב החולה המטופל על ידי הסבתא שמסרבת לשלחו למוסד או להיעזר בעזרה חיצונית. הדוד קל הדעת שאינו מסוגל לסייע לגאיה אולם מנסה בכלים ילדותיים לשמח אותה ולהסיח את דעתה מצרותיה, שכן גם הוא בילדותו חי עם אם שנוטה לדיכאונות. חברתה הקרובה מאיה אותה היא משתפת במצבה. ארז, נער עיוור משכבתה שהיא מתוודעת אליו והופך לחברה הקרוב. בת שבע, חברתה של אמה, ניצולת שואה המסייעת לה לטפל באם. איציק, שכן עיוור שהיא נוהגת לשוחח עמו. סבתה מצד אמה שסבלה בעברה מדיכאון ובשלב מסוים חוזרת לתפקד כאם ומסייעת לבתה לצלוח את המשבר. פנורמת דמויות זו נדירה בספרות הילדים שמרביתה ממוקדת-גיבור והיא האחראית למלאותו של העולם הנשקף מבעד לדפי הספר. השדרים של גלברט-אבני עולים דווקא מתוך ההתמקדות בדמויות הרבות. שדר מרכזי עוסק בפנייה לעזרה. אמנם משפחתה של גאיה מכזיבה אותה, בייחוד בשבועות הראשונים לדיכאונה של האם, אולם היא מוצאת כתובות אחרות לשתפן במצב – מאיה, ארז, איציק ובת שבע. נדמה כי הוויתור על תחושת הבושה או על אווירת הסודיות שילדים רבים חשים לנוכח קריסת המשפחה או מחלתו של הורה הוא הצהרה חשובה של גאיה ושל גלברט-אבני, לפיה אל לילדים להתבייש גם כאשר משפחתם אינה מתפקדת וכן כי חשוב לשתף את הסובבים במצוקות ולא לעסוק בהסתרתן.

בכתיבתה של עפרה גלברט-אבני לא אחת ילדים מתגלים כבוגרים יותר ממבוגרים ומכאן עולה אפשרות חבירתם למבוגרים אחרים. חברויות אלו מעצימות הן את הילד והן את המבוגר והן בולטות ביצירות המכוערים של דניאל, החיים שלי, דוט. קום וקירות שלא רואים. כניסתם של מבוגרים שונים לעולמה של גאיה וחשיפתה למגוון סיפורי חיים מורכבים, מסייעות לה להתמודד עם המשבר אליו נקלעה ומחזקות אותה. סיפור ההינצלות של בת שבע בתקופת השואה הוא סיפור אופטימי על חוזק, על ראיית החיובי שבחיים, ועל בנייה מתוך הרס. סיפורו של איציק שהתעוור בגיל מבוגר הופך לאנלוגיה לסיפורה של גאיה שכן הוא מלמד אותה שניתן להסתגל למצבים קשים ולתפקד אחרת ממה שהורגלנו בו. נדמה כי התנועה המרכזית ברומן היא תנועה שמתוך הגיבור וחוצה לו, היינו, גאיה אינה מתוארת על רקע ההצפה הרגשית שהיא חווה אלא על רקע הפעולות שהיא מבצעת והאנשים עמם היא באה במגע. דרך תיאורית זו מדגישה את עולמו של הילד ההורי, שנאלץ לבצע מטלות רבות ואין לו פנאי להתבוננות פנימית ממושכת, והיא גם מהווה פתרון למצב, שכן גאיה בוחרת בפעולות על פני ההתבוססות ברחמים עצמיים ומנסה ככל יכולתה לסייע לאמה ולטפל באחיה הקטן. המשבר המשפחתי מתואר כמעין טקס חניכה שבמסגרתו גאיה נאלצת להפסיק להיות ילדה לתקופה מסוימת, ומכאן שמדובר באירוע אמביוולנטי – קשה מחד גיסא, מעצים ומבגר, מאידך גיסא.

בנקודה זו יש לציין את מוטיב העיוורון המלווה את הרומן. במישור הגלוי, מתוארת התרקמותה של חברות בין גאיה הרואה לארז העיוור, החושף אותה בהדרגה לעולמם של עיוורים. במישור הסמוי עולה השאלה מיהו העיוור האמיתי, שכן המבוגרים מתגלים שוב ושוב במהלך הרומן כעיוורים למציאות הסובבת אותם. הדוד איתן רואה שהאם בדיכאון ומתייחס למצב בבדיחות הדעת. האב עיוור להתמכרותו ומחמיר את מצבו. גם שתי הסבתות ספונות בעולמן בשבועות הראשונים לדיכאון האם ולכן גאיה נותרת לבד בהתמודדותה, ללא כל מבוגר אחראי. מול המבוגרים מתגלים הילדים בתושיותם, באנושיותם, וביכולת ההכלה שלהם – את בעיותיהם ואת זולתם. ראויה לציון האפיזודה שבה גאיה מתייצבת באומץ מול כיתתה, לאחר שדבר מעצרו של אביה התגלה והפך לסיפור רכילותי. הדבר מתגלה כיוון שאביה של עלמה, בת כיתתה של גאיה, הוא שוטר. חוסר מקצועיותו של האב השוטר, שהסגיר פרט כה רגיש מובא כהנגדה לבגרותה של גאיה, העומדת מול כיתתה ומספרת את סיפורה ואף מזכה את אביה מהפשעים שיוחסו לו. וכאן אנו שוב רואים כיצד היצירה חותרת תחת התפיסה לפיה על ילדים להתבייש בקשיים אליהם נקלעים הוריהם.

אחת ממטרותיו העיקריות של רומן היא לתאר אמת קיומית מסוימת הנוגעת לחברה בה הוא מתמקד. שני מוסדות מרכזיים שנוכחים ביתר שאת בחברה הישראלית מאותגרים ברומן – מוסד המשפחה ומוסד החברות. באופן חתרני, מתוארת המשפחה דווקא כמשפחה שאינה מתפקדת, דבר שמאלץ את גאיה לנכס לעצמה תפקידים לא-לה, אולם מוסד החברות שב ומוכיח לגאיה שאנשים טובים אכן נמצאים באמצע הדרך ולכן היא לא לבדה.

זוהי פסגת יצירתה של עפרה גלברט-אבני, סופרת עטורת פרסים, שזכתה בעבר בפרסים שונים דוגמת פרס יאנוש קורצ'אק, פרס זאב ופרס ראש הממשלה ע"ש לוי אשכול, ועתידה לזכות בפרסים נוספים בעקבות כתיבתו של רומן מפעים זה, שגורם לנו לראות ילדים כשווי ערך למבוגרים – בבינתם, בבגרותם ובאצילותם.

לגילאי: 9-14

 

צ'יינה מאת נורית זרחי

צ'יינה. כתבה: נורית זרחי. איורים: כנרת גילדר. ידיעות אחרונות/טל-מאי

בשנת 1993 פרסמה נורית זרחי את ספרה החשוב מפרשיות. הספר עקב אחר ילדה בשם נוגה, שבקשה מאמה לא ללכת לבית הספר בטענה שיש לה אוזניים גדולות ושילדי הכיתה מכנים אותה "מפרשיות". נוגה חובשת כובע קש על מנת להסתיר את אוזניה, והכובע לוקח אותה למסע פנטסטי שבו מוצעים לה מרחבים חדשים ותפקודים חדשים כאפשרות להחליף את עולמה הקיים. היא פוגשת עולמות שונים מזה המוכר לה, ובכל עולם מציעים לה להישאר ולעטות זהות אחרת. בסופו של המסע היא בוחרת לשוב לביתה ולדבוק בזהותה. היא אף נפרדת מן הכובע לטובת זוג עגילים חדשים שמדגישים את אוזניה ובכך ממחישה את האופן שבו למדה לאהוב ולהדגיש בעצמה גם את מה שאחרים מציירים עבורה כשלילי.

קשה שלא לחוש בזיקה הנרקמת בין הסיפור מפרשיות לבין צ'יינה, ספרה החדש של זרחי. עם זאת, צ'יינה אינו ספר פנטזיה אלא טקסט פוסט-מודרני לילדים המעלה שאלות שונות: האם לפנינו סיפור להקראה לפני השינה? האם תילדה הו היא גיבורת הסיפור? האם מדובר בילדה או באישה? והאם מסעו של הכובע צ'ייינה מכוון אלי משמעות כלשהי או שמא מדובר ביצירה דמיונית שאינה מתכנסת ל"מסר" כלשהו, יצירה הבורחת מנרטיב ליניארי או ממשמעות מובנית.

המרחב בסיפור אינו מוגדר וכך גם גיבורתו, תילדה הו. ביתה ממוקם על עץ, סמל לניתוקה מההוויה ה"רגילה", סמל לעובדת היותה "מעופפת". ועם זאת, חרף הניתוק, בוחרת תילדה הו לחבור לחברה המתוארת בסיפור, שכוללת, בין היתר, בעלי חיים ובני מלוכה. היא מתכוננת ללכת לאופרה ומביטה במראה, נתקפת במשבר זהות שכן היציאה מאלצת אותה לעטות חזות שונה, ושואלת את הכובע – "אתה בטוח שאני – אני?". הכובע מאשרר את זהותה וטוען שהוא רואה אותה מבפנים, אולם רוח פרצים מעיפה אותו מתילדה הו. בשלב זה מעניין האיור המציג את תילדה הו מביטה בעצמה במראה. איור זה מצביע על תפיסה מעוותת של הכובע שכן כובע הנוצה הופך במראה למאיים ומשקף את תפיסתה השונה של תילדה הו את האובייקטים שסובבים אותה. תילדה הו קוראת לכובע שישוב אליה, אולם היא אינה מודעת לשמו ולכן מכנה אותו ריגולטו, על שם האופרה של ורדי בה היא מתכוננת לבקר. הכובע מתקן אותה ומציין "שמי צ'יינה", "לא ראית מה שכתוב עלי מבפנים?". הדיאלוג הקצר מזמין את איתור הציר המרכזי שסביבו נע הסיפור – מחירו של ניתוק. תילדה הו שחיה על עץ וצורכת תרבות גבוהה, שוכחת לעתים לתהות על קנקנם של הפרטים הקטנים, הטריוויאליים, ובאופן סימבולי, אינה רואה שלכובעה יש תווית עם שם. הוא אמנם רואה את פנימיותה ואינו מושפע מהשינויים שחלים בחיצוניותה, אך היא עסוקה בחייה, בתודעתה ובזהותה ואינה מפנה את מבטה אליו.

צ'יינה עף ונוחת על ראש החזירה. במהלך האופרה דורשת תילדה הו מהחזירה את הכובע, אולם זו מסרבת להחזירו. בתחנותיו משמש הכובע מסתור לאוצר, בית לנסיך ונסיכה הומלסים, וכאן מתגלה זהותו הגמישה – הוא גם כובע וגם כובעה ולכן ביכולתו ללדת כובעים רבים וכך להומלסים יש מקום לגור בו.

בסופה של היצירה חוזרת צ'יינה אל תילדה הו, שמבקשת ממנה עזרה. חלומותיה התפזרו בכל הבית. תילדה הו חובשת את צ'יינה אולם הפעם אין מדובר בהכנות ליציאה כי אם בהכנות לשינה, להתכנסות בתוך העצמי. כאן מתפרשת היצירה הפוסט-מודרנית שפיזרה סמלים שונים הנוגעים לקשר בין חיי היוצר, תודעתו ויצירתו. תילדה הו כאמנית, מנותקת מסביבתה ומשלמת על כך מחיר חברתי. עם זאת, תקופות התנומה מציגות תנומה לכאורה. שכן שנתה הסימבולית מניבה שפה חדשה הבוראת עולמות שטרם נחשפו. במובן זה צ'יינה הוא יצירה ביוגרפית וארס-פואטית מחד גיסא, ומאידך גיסא יצירה שבאה להציג את השונות מזווית חדשה ומרעננת. תילדה הו אינה מתקבלת על ידי החברה הסובבת. ועם זאת, היצירות שהיא בודה מביאות מזור לעולם. הנסיכים והאנשים שגרים בכובעים שילדה צ'יינה מקבלים בית, אך אין מדובר בבית פיזי כי אם בבית רוחני – זיכרונות, סיפורים, מטען רגשי משותף. ומכאן הפרדוקס שעומד בלבו של הסיפור – בדידותו של היוצר היא המניבה יצירה המפיגה את בדידותו של הקורא. שאלותיו של היוצר, כאביו ומשברי הזהות שהוא חווה, מביאים תשובות ללב קוראיו. שכן כובעים, כפי שמעיד האיור של המאיירת המוכשרת כנרת גילדר, מיוצרים בסין, ואילו יצירת אמנות, חסרת זיהוי מרחבי פיזי זולת נפשו ותודעתו של היוצר.

צ'יינה הוא סיפור אחר לקריאה לפני השינה (אם בוחרים לקרוא בו טרם השינה). סיפור שבמקום להרדים את נמענו החוץ-טקסטואלי, מרדים את גיבורתו, על מנת שתוכל לחלום/לבדות סיפורים נוספים. נורית זרחי מביאה לנו יצירה גדולה נוספת, מאתגרת, שיש לקרוא שוב ושוב על מנת למשמעה, או לנסות להבינה, ובייחוד היא רוקחת סוף טוב בעל מתכון יוצא דופן. שכן הסיפור אינו נגמר בחתונה אלא בחגיגתה של ההבנה ה"אחרת" ושל הישות ה"אחרת". צ'יינה חוזר לתילדה הו שכן הוא מודע לכך שלמרות מגרעותיה תילדה הו מהווה את ביתו. כמו נוגה מהסיפור מפרשיות, גם צ'יינה לא נשאר בארמון המפתה ובוחר בביתו המקורי, על מגרעותיו ועל יופיו עוצר הנשימה.

סיפור מופתי, חגיגה לאוהבי הספרות.

מיועד לגילאי 5 עד 120

 

דודה לאה מאת שהם סמיט

דודה לאה. כתבה: שהם סמיט. איורים: נטלי וקסמן-שנקר. הוצאת כנרת, 136 עמ'.

לאה גולדברג ביוגרפיה כריכה

ביוגרפיות אינן זרות למערכת הספרותית לילדים. נוכחותן מורגשת כחלק מהחשיבה על ספרות הילדים כמנחילתם של אתוסים חברתיים מרכזיים. בהקשר ישראלי נוכל לציין את דמעות של אש מאת דבורה עומר, ביוגרפיה שהוקדשה לצביה לובטקין הנמנית עם מתכנני מרד גטו ורשה, את המפקדת הקטנה מאת גלילה רון-פדר-עמית, ביוגרפיה שתיארה את סיפורה של פאני בן עמי ומאבקה ההירואי להבריח ילדים בתקופת השואה מצרפת לשווייץ, את הצנחנית שלא שבה לעודד בצר, יצירה המגוללת את סיפורה של חנה סנש, וכן את מלך הילדים מאת לאה נאור, ביוגרפיה של לוין קיפניס.

החל מתחילת שנות האלפיים, נוכחותן של הביוגרפיות מצטמצמת. ספרות הילדים הופכת לדידקטית פחות, אולם במקביל, תהליך הקפיטליזציה של תחום הספרות מעודד את הוצאתן לאור של יצירות פופולאריות בעלות כושר מכירה ודוחק ז'אנרים שעלולים להידחות בגין תפיסתם כמיושנים. הביוגרפיה לילדים נעדרת כמעט כליל כיום ממדפי הספרים לילדים בישראל הן בגין תיוג הז'אנר כארכאי וכ"לא מחובר לצרכי הילד" והן לנוכח התערערות מושג ה"אנחנו" הישראלי. אילו דמויות מופת נשמר בזיכרון הקולקטיבי? והאם נשתמש בספרות הילדים ככלי להנחלתן של אידיאולוגיות פוליטיות, דבר שהיה נהוג מאוד עד אמצע שנות השמונים של המאה העשרים? נדמה שמרבית סופרי הילדים הפנו עורף לביוגרפיה. נוסף על אי האטרקטיביות הכלכלית של הז'אנר, כתיבת ביוגרפיה מתנגשת עם ערך המקוריות והחדשנות, שהרי הדמות היא דמות שאינה בדיונית, וסיפורה הוא סיפור היסטורי, דבר שאינו מאפשר "תפירת" סיפור ייחודי בעל עלילה מפתיעה. בעיה נוספת היא דחיקתן של דמויות מבוגרות מספרות הילדים והנוער של ימינו. במטרה לעודד הזדהות-יתר עם הגיבורים, נבחרים על פי רוב ילדים-גיבורים לאייש את הטקסטים ואלו דוחקים לשוליים דמויות המשתייכות לעולם המבוגרים.

לאה גולדברג איור לביוגרפיה 2

במציאות זו, החלטתה של שהם סמיט לכתוב ביוגרפיה לילדים על לאה גולדברג, והביצוע יוצא הדופן, הופכים את דודה לאה למעשה החתרני הבולט של העשור האחרון במערכת הספרותית לילדים בישראל. זאת לנוכח הפנייה לז'אנר שאינו בשימוש עוד, ולכן חוברת הבחירה להנציח דמות נשית של יוצרת שאינה מזוהה עם אתוס פוליטי כלשהו, אלא להפך – התאפיינה בהיבדלותה מאנשי קבוצתה והקדישה את חייה ליצירה למבוגרים ולילדים ואף, רחמנא ליצלן, לא הקימה משפחה. בעיה נוספת אשר מן הסתם נתקלה בה סמיט, היא חומריו של הסיפור, אשר לכאורה, הם אינם חומרים לילדים. הלוא לאה גולדברג לא הייתה גיבורת חיל במובן הביטחוני השגור. ישותה אינה מיתית, סיפור חייה כולל הגירה כואבת, התמודדות עם מחלת הנפש של אביה ובהמשך עם רגשות האשמה על הותרתו מאחור ומותו בשואה, וכמובן, אהבותיה הנכזבות והדימוי העצמי הבעייתי של גולדברג, שהנביע את השורה הכואבת, "את אשה לא יפה בת עשרים ושתיים / נר כבוי על שולחן שבת". לאלו נוסף מותה בטרם עת מסרטן, הסותם את הגולל על אפשרות לסוף טוב, שכה נצרך על ידי ספרות הילדים. אולם אלו נתונים שכאמור, רק לכאורה אינם "מתאימים" לילדים. החשיבה לפיה ילדים אינם למודי אכזבות, כאבים, חרטות, קונפליקטים על רקע דימוי עצמי, מנשלת ילדים מאנושיותם והופכת אותם לפלקט ותו לא. לא בכדי בחרה בעבר סמיט (יחד עם אמנון כץ) לתרגם את אוליבר טוויסט, קלאסיקה חשובה המפגישה את קוראיה הצעירים עם יתמות, עוני, סבל ופשיעה. שכן הספרות במיטבה, חושפת ואינה מסתירה, מאתגרת ואינה פורטת רק על נימים מוכרים ומידיים.

לאה גולדברג איור לביוגרפיה

הביוגרפיה על גולדברג, המלווה את קוראיה מילדותה ועד בגרותה, נמסרת על ידי שומיש, בריה שסמיט מעניקה לה חיים לאור האפיזודה המוכרת בנסים ונפלאות, בה מצהירה המספרת ל.ג, שהיא דודה של שום איש. שומיש הוא האמון על מסירת הפרטים המרכזיים מחייה של גולדברג, ולעתים הוא אף משוחח עמה ושואל על סוגיות שונות הנדרשות להבהרה. לצד האירועים השונים נשזרות היצירות – לילדים ולמבוגרים, ונבנה עולמה של גולדברג. עולם של אימפריה ספרותית של אשה אחת שכתיבתה מלווה את האדם הישראלי מיום היוולדו. סמיט מתקנת כמה עוולות היסטוריות, ביניהן, הראייה בגולדברג יוצרת שאינה פוליטית. בעדינותה, היא מזכירה לקוראים כי הביקורת שהופנתה כלפי גולדברג נטולת כל בסיס, שכן הפוליטיות מצויה ביצירות אולם חוברת לרבדיהן האחרים ואינה הופכת לחזות הכל. הלוא מה פוליטי יותר מדירה להשכיר שפורסמה לראשונה בשנת 1948 ובאה לתהות על האפשרות לכונן חברה רב-תרבותית חרף הקולות הגזעניים, או סיפוריה מלכת שבא הקטנה (1956) ונסים ונפלאות (1952) שהעניקו קול ונראות לילד המזרחי והפכו אותו לחלק אינטגרלי מספרות הילדים תוך מחאה ברורה נגד הסטריאוטיפים שרווחו אז בחברה הישראלית אודות מזרחיים ומזרחיות.

נדמה כי סמיט בוחרת לשרטט את חייה של גולדברג באופן אנטי-מיתי במודע. להציג אשה חזקה ופגיעה, הישגית ורגישה, פסיפס של ניגודים, והתוצר הוא הכרות אינטימית עם אדם ועם עולמו וסיפורו הייחודיים. אליה חוברים ציוריה המרהיבים של נטלי וקסמן-שנקר וכך מתאפשר מימוש הצו הידוע של גולדברג:

"אם יש את נפשכם לדעת פרטים על אנשים גדולים,
אינכם יכולים להטריד את המורים ואת ההורים בשאלות
מן הבוקר ועד הערב. מוטב לשבת ולקרוא ספר".

 

יצירותיה של גולדברג וכן אמירות ידועות שלה מלוות את הביוגרפיה ומעניקות לה במקומות רבים את שפתה הייחודית. סמיט אף שוזרת פרשנויות למשפטים שונים שכתבה גולדברג וכאן נדגים כיצד מוסברת כוס החלב היתומה עליה כתבה גולדברג:

"כשקראתי את המשפט הזה בפעם הראשונה חשבתי שהוא משונה, ולא התביישתי והלכתי ואמרתי לה: 'סליחה, דודה, אבל איך בדיוק יכולה כוס חלב, שהיא חפץ דומם, להיות יתומה? הרי לכוס אין אמא ואין אבא…"
ואז לאה הסבירה לי מה זאת שירה.
'בשירה', אמרה, 'גם לחפצים דוממים יש חיים'.
אחר כך היא ביקשה ממני לנסות לדמיין כוס חלב העומדת לבדה על השולחן בחדר ריק.
דמיינתי.
דמיינתי את החלב עומד ומחכה לילד שישתה אותו, וכבר מתחיל להחמיץ (עמ' 24).

 

אוהביה של גולדברג, מבוגרים וילדים, זכו במתנה נדירה. הביוגרפיה לא עושה חסד עם גולדברג, שאינה זקוקה לחסד, אלא עם סיפורה של גולדברג שיש להנחילו לקוראיה הצעירים. חייה של גולדברג נבנים מתוך הקריאה ומוצגים על דבשם ועל עוקצם. בד בבד, מושבים לספרות הילדים הישראלית כמה מרכיבים שנדחקו לשוליה – ראייה חברתית-היסטורית, חתירה לשימור היבטים תרבותיים מאחדים, תנועה מרחבית, משלב לשוני גבוה המחייב את הילדים לשאול לעתים מבוגרים לפשר מושג כזה או אחר ובעיקר – עונג אינטלקטואלי, שהוא ההפך מעונג רגעי וזמני שאינו מותיר כל משקע. הספר יחיה בתודעת קוראיו זמן רב לאחר תום הקריאה.

_____________

לטובת המורות לשפה בבתי הספר היסודיים: זהו כלי נפלא להוראת חייה של לאה גולדברג, אולם כדאי להתחיל דווקא בסיפורים נסים ונפלאות שיצא כעת במהדורה חדשה והמפוזר מכפר אז"ר, ומשם לעבור לביוגרפיה, על מנת שהילדים יבינו את זהותו של המספר – שומיש ואת העולם הסיפורי אליו מגיבה הביוגרפיה. מומלץ להקריא את הביוגרפיה בכיתה ולבאר את המושגים החדשים – הן ההיסטוריים והן הספרותיים.

מגיל: 8

הדובי של פרד מאת איריס ארגמן

הדובי של פרד. כתבה: איריס ארגמן. איורים: אבי עופר. הקיבוץ המאוחד

הדובי של פרד

הנחלת זיכרון השואה לילדים היא משימה מורכבת ושנויה במחלוקת. בשנים האחרונות אנו עדים לספרי ילדים רבים העוסקים בתקופת מלחמת העולם השנייה מזוויות שונות ומגוונות. ספרים אלו הופכים את ספרות הילדים לדרך המיטבית בה יש לנקוט על מנת לתווך תקופה אלימה ויוצאת דופן בשפה נהירה לילדים, באופן מבוקר וללא החשיפה לזוועות שילד אינו יכול להכיל. הסיפור הדובי של פרד הוא לפני הכל סיפור רגיש על הקשר יוצא הדופן בין דובי לבין פרד, הילד שמשחק עמו, ובעיקר, רואה בו ישות קרובה שניתן להישען עליה בתקופות קשות. הסיפור מסופר בגוף ראשון, וקשה שלא לחוש בזיקה הנרקמת בינו לבין הקלאסיקה לילדים, ארנב הקטיפה, של מרג'רי וויליאמס, סיפור המגולל את התהפוכות בחייו של ארנב קטיפה שבאהבתו לילד המשחק בו, היה נכון להקריב את "חייו" וקיבל גמול בדמות הפיכה לארנב אמיתי.

הדובי של פרד מלווה את פרד בתקופת מלחמת העולם השנייה, בהולנד, ועובר איתו את התחנות השונות שנגזר עליו לעבור על מנת להינצל. התחנה הראשונה במסע היא בית הסב באמסטרדם. פרד מופרד מהוריו שמסתתרים במקום אחר, אולם נותר עם הדובי, שנוכחותו מרגיעה אותו ומאפשרת לו לפרוק את רגשותיו. רק לדובי יכול פרד ללחוש "אל תדאג" (עמ' 20), לחישה המצביעה על פחדיו ועל ניסיונותיו להתמודד עם המתחולל.

נקודת התצפית של הדובי מאפשרת מסירה עדינה ומסוננת של המאורעות. הדובי מקשיב לשיחות המתנהלות מסביבו, ויודע עוד פחות מפרד. הוא צופה בכוכב הצהוב נתפר על מעילו של פרד, ובהמשך נתלש ממנו. הוא מקשיב לאמו של פרד משקרת על מנת להסתיר את מוצאה של המשפחה ולארגן לפרד מקום מסתור חדש. ובדומה לדובי בסיפור ארנב הקטיפה, הוא נחוש להגן על פרד ולסייע לו לצלוח את התקופה הקשה, עד לאיחוד המחודש עם הוריו:

בכל לילה

פרד הקטן היה לוחש לי

שהוא מתגעגע לאבא, לאמא ולאחים שלו,

שעצוב לו להיות לבד,

שהעולם הוא מקום מפחיד

ושיש לו מזל שאני איתו

כי אני החבר הכי טוב שלו.

פרד לחש לי את הדברים,

ובזמן שדיבר היה מלטף

את הפנים שלו עם הכפה שלי.

לפעמים זלגו לפרד דמעות קטנות וחמות,

ואני ניגבתי לו אותן (עמ' 22).

המלחמה תמה, ופרד והדובי נוסעים לאמריקה. עם זאת, כפי שמבהירה אחרית הדבר, הדובי של פרד לסינג, יצא למסע נוסף, לירושלים, ונמצא בתערוכה המוצגת ב"יד ושם" – "אין משחקים ילדותיים". הצגתו כאן בישראל, היא עדות כפולה: להישרדותו של העם היהודי כמו גם להתנגדות לניסיון הנאצי להפוך את היהודי ללא-אדם; שכן אהבתו של פרד לדובי סייעה לו לשרוד במישור הפיזי והנפשי גם יחד. נאמנות, דאגה הדדית ואהבה, הן הסוף הטוב של התקופה הרעה.

איריס ארגמן, סופרת ומשוררת מחוננת, הזכורה לטובה מן הסיפור רוזלינדה וכן מקובץ השירים לילדים, בקצה הרחוב, מגישה לילדי ישראל סיפור לירי קסום. כאן המקום לציין את תרומתם של האיורים המקוריים להבנת הטקסט ואת השימוש המתוחכם בדמויות אפורות בתקופת המלחמה ובדמויות מוארות בתקופה שלאחריה, כמו גם את המבעים המורכבים של הדמויות, המשורטטות ברגישות ההולמת את הטקסט.

הדובי של פרד 2

הסיפור ממחיש לקוראיו, שיצירת אמנות גדולה נבנית אמנם מכאב, אולם בכוחה למלא את הקורא באושר ובתקווה. אין ספק, כי הדובי של פרד עתיד לזכות במקום של כבוד על מדף הספרים של ילדי ישראל.

לגילאי 6-8. מומלץ למורות בכתות א'-ג' במסגרת פעילויות הוראת השואה.