סיפורים לפני השינה לילדות מורדות מאת אלנה פאווילי ופרנצ'סקה קוואלו

תרגמה: רונית רוקאס. הוצאת כתר/כנפיים

יש רק דבר אחד מטעה בקובץ הנהדר סיפורים לפני השינה לילדות מורדות והוא שמו. מדובר בקובץ שחושף את נמעניו למאה נשים חשובות בהיסטוריה האנושית ממגוון תחומים ועיסוקים – סופרות, פוליטיקאיות, טייסות, עיתונאיות, מדעניות, במאיות, לוחמות, בלרינות, שופטות, מעצבות אופנה, נשות עולם הזוהר – ולכן לא ברור מדוע הוחלט מראש שמדובר בסיפור לילדות מורדות. כל ילד, ילדה, הורה, מורה וגננת (אן גנן), צריכים להכיר נשים שיש להן חלק בעיצוב ההיסטוריה האנושית ולהנחיל את פועלן לדור הבא. גם אם הילדה הקוראת אינה מורדת, ואולי דווקא אם הילדה אינה מורדת, כדאי שתכיר דפוסי פעולה וחיים מגוונים כמו אלו שמתוארים בקובץ זה.

לכל אשה בקובץ מוקדשת כפולת עמודים. בצד אחד מופיע טקסט קצר המתאר את חייה ופועלה, בדגש על ילדותה, ובצד השני מופיע איור מרהיב של דמותה. המאיירות שהשתתפו בפרויקט הקפידו במכוון לברוח מדימויים רווחים של נשיות סטריאוטיפית וכך הדוגמנית השחורה אלן ווק מאוירת תוך הדגשת פניה המקרינות חוזק ועוצמה, כשגופה נשאר מחוץ לאיור, ואילו קורה קורלינה, משוררת ואופה גם יחד, מאוירת כאשה מבוגרת האוחזת בספר, ישובה ליד שולחן עליו מונחות קאפקייקס.

גדולתו של הקובץ טמונה בבחירת הנשים. מרבית הקוראים אינם מכירים את רוב הנשים המופיעות בקובץ ומכאן שזוהי הזדמנות נפלאה להרחבת הידע אודות תרומתן של נשים לעולם. כמה מאיתנו מכירים את ריטה לוי מונטלצ'יני, הנוירוביולוגית היהודייה, שזכתה בפרס נובל לרפואה בשנת 1986, ואף הייתה סנאטורית באיטליה. מדובר בסיפור מעורר השתאות, על מדענית שנאלצה לא רק להתמודד עם היותה אשה בסביבה גברית, אלא גם עם חוקים אנטי-יהודיים שחוקק מוסוליני, שמטרתם לגרש יהודים מהאקדמיה האיטלקית. המרד במקרה של לוי-מונטלצ'יני זו בחירתה שלא להיכנע למרות האנטישמיות ולהמשיך ולחקור.

 

הקריאה בקובץ היא קריאה מחודשת בהיסטוריה האנושית, שהעלימה עד כה את סיפוריהן של נשים מכוננות. זוהי יציאה למסע חובק עולם, המפגיש את הקוראים עם נשים מן המערב והמזרח, נשים שמשתייכות לדתות שונות, כאלו שלא נפגוש בסרט הוליוודי:
"היה היתה פעם ילדה שלא רצתה להכין טורטיות. כשאביה אמר לה שנשים יכולות רק להכין טורטיות וללדת ילדים, היא פרצה בבכי והבטיחה להוכיח לו שהוא טועה. 'את יכולה לעזוב את הבית הזה, ואל תצפי ממני לאגורה', אמר לה". פסקה זו פותחת את סיפורה של הפעילה החברתית והפוליטיקאית ממקסיקו, אאופרוסינה קרוס, לימים, נשיאת הקונגרס של מקסיקו. בעוד שסיפורה של קרוס מציג ילדוּת שהחלה לפני ארבעה עשורים, סיפורה של קוי מאתיס, מציג ילדות עכשווית, של ילדה, שכאשר בית ספרה התנכר לה מתוך בורות וצרות מחשבתית, פנתה לבית המשפט, וניצחה. "קוי והוריה חגגו את ההחלטה במסיבה גדולה. הם אכלו עוגה ורודה, וקוי לבשה שמלה ורודה ומנצנצת ונעלה נעליים ורודות יפהפיות". כי מי אמר שאם ילדה לובשת שמלה מנצנצת היא לא פמיניסטית? כאן אנו יכולים לראות שלפמיניזם גילומים שונים וכל אחת בוררת לה את דרכה לאור הפירוש שהיא מעניקה למושג.

הקובץ סיפורים לפני השינה לילדות מורדות הוא קובץ מומלץ שצריך להופיע על כל מדף ספרים בישראל ולהילמד בכל בית ספר. כמובן שלא מדובר בסיפורים שמיועדים לשינה, אלא להפך – אלו סיפורים מעוררים שיהפכו כל ילדה (וילד) לחולמים ובתקווה, לנאמנים יותר לעצמם.

לגילאי: 5 ועד 120.

 

הילדים צוחקים מאת זכריא תאמר

הילדים צוחקים מאת זכריא תאמר. איורים: רוני פחימה. תרגם: אלון פרגמן. הוצאת מכון ון ליר, עולם חדש.

מאורע ספרותי שמח במיוחד בישראל: הסיפור הילדים צוחקים מאת הסופר הסורי זכריא תאמר ראה אור בעברית, ומלווה באיוריה הסוחפים של המאיירת המחוננת רוני פחימה.

מדובר ביצירה אלגורית קצרה אך חשובה, בעלת השתמעויות רבות.

הסיפור נפתח בתיאור המלך: "המלך לא צחק, מעולם. חיוך לא עלה על פניו". אין לפנינו אדם רגיל כי אם סמכות שלטונית עליונה, ובהתאמה, כשהמלך זר לצחוק, כך מעשיו מרתיעים ומשדרים אלימות משתמעת: האיור שמקיף את המלך מציג תמונה מאיימת ומלמד כי אדם שאיבד את צחוקו, היינו, את רגישותו, והוא בעל עמדה שלטונית, הופך את הסביבה כולה לאימתנית – לנטולת צבעים ויופי, לכזו המשרה בקורא תחושה של עקירה, עקרות ושקיעה. אולם חוסר יכולתו של המלך לצחוק אינו משפיע על הילדים. ילדי הממלכה צוחקים וצחוקם מאפשר להם לראות את הצבע ואת היופי שמסביבם – את השמיים, העצים והציפורים. ברגישותם הם מצליחים ליהנות מהסובב אותם ולהכיר גם בטבע וביופיו וגם בבעלי החיים המקיפים אותם. הם אמנם חיים באותו המרחב שבו חי המלך, אבל הם מוקפים בצבעים, בפריחה ובשמחה.

המלך מנסה להבין את צחוקם של הילדים ומביט על השמיים, העצים ובעלי החיים, אולם הוא אינו מצליח לראות את מה שהילדים רואים, ועל כן אין ביכולתו לצחוק. בתגובה, הוא מעניש את הממלכה כולה ואוסר על הצחוק, בפקודה. האנשים הבוגרים מפסיקים לצחוק, ואילו הילדים – ממשיכים בשלהם, צוחקים ונהנים מיופיו של העולם, לא נותנים לדיקטטור להשליט את חיתתו ולהתערב באופן שבו הם חווים את העולם.

בסיפור חברתי ופוליטי מהודק זה, מקופלת ראיית חיים שלמה. מי שלא מסוגל לצחוק, מנסה למנוע מהאחרים את הצחוק. כאשר מדובר במלך, והיצירה נכתבת תחת משטר דכאני ואלים, האזרחים חשים שאין להם ברירה זולת לציית לצו. אולם הילדים הם נושאי הדגל של המרד ושל הבחירה בהומניות ובאהבת החיים ובסירובם הם למעשה מגֵנים על אנושיותם – על המבט החופשי, על ההתרשמות מהיופי, על תחושת השייכות שלהם למקום וליושביו ועל זכותם להביע את רגשותיהם ולא להסתירם. ההפגנה בסיפור זה אינה מתחוללת באמצעות שלטים או מרידה אלא בעקבות הבחירה לצחוק, ולשמר את ההוויה הצוחקת.

כאן המקום להזכיר את מקבילתו הישראלית של הסיפור. בשנת 1998 יצא ספרה החשוב של עפרה גלברט-אבני, המלך שידע הכל (הקיבוץ המאוחד). מלך זה אסר על נתיניו לענות על שאלותיהם ושאלות קרוביהם, או לחפש תשובות בעצמם לשאלות אלו, מתוך המחשבה שרק הוא לבדו מסוגל לענות על שאלות: "חובה לא לדעת דבר, מותר רק לשאול, השאירו למלך בלבד לענות על הכל!". שוטריו של המלך נשלחו לאכוף את הצו, וכך תושבי הממלכה הפסיקו לשאול שאלות וחיו בצל פחד, היעדר ביקורת ובורות. המצב בא על פתרונו כאשר נולדה הנסיכה שלא הכירה את הצו, ואתגרה את הסובבים אותה בשאלות רבות. כך היא השיבה את חדוות הלמידה לממלכה, והראתה כי לא ניתן לבלום את חדוות הידע של הילד. כמו כן, כפי ששתי היצירות מראות, דווקא הילדים ניחנים באומץ להמרות את פיו של השלטון, בעוד המבוגרים, משלימים עם הגזרות הניחתות עליהם.

מעבר לפן הפוליטי קיימת בסיפור הילדים צוחקים הצגה פסיכולוגית של האדם שאינו מסוגל לצחוק, האדם הבודד שמנתק את עצמו גם מהסביבה הטבעית וגם מהסביבה האנושית. האדם שמשליך על הסביבה את ראייתו המנוכרת ולכן מאבד את היכולת לראות את היפה שבעולם. כשהמלך פונה אל הילדים הוא לא שואל אותם כיצד יוכל הוא לצחוק כמותם, אלא נוזף בהם – "ילדים, מדוע אתם צוחקים?". זרותו לצחוק משקפת את זרותו כלפי החברה שהוא אמור למשול בה. צחוקם של הילדים משקף את אחדותם, את הקודים המשותפים שלהם, את חברותם שמצמיחה נושאים משותפים לצחוק, אולם המלך הזר אינו חלק מהחברה, הוא מנותק ממנה, ושואף להפוך אותה למעוקרת מכל רגש. אין בו רצון להשתנות כי אם חשיבה לפיה כלל האנשים צריכים להיות זעופים כמוהו. וכאן הילדים מראים את גדולתם: למרות שמדובר במלך, באדם בוגר בעל סמכות, הם ממשיכים בשלהם, שכן משמעות הצחוק היא אהבת החיים וראיית הצבע שיש בחיים, גם כשמסביב ישנו דיקטטור חסר רגשות. נותר לנו רק לקוות, שהילדים שיקראו את הסיפור, ימשיכו להיאבק על הזכות החשובה הזאת, לצחוק.

לגילאי: שנתיים וחצי ועד 120

כשהייתי הכי מאושרת מאת רוסה לגרקרנץ

כשהייתי הכי מאושרת. כתבה: רוסה לגרקרנץ. איורים: אוה אריקסון. תרגמה: דנה כספי. הוצאת ידיעות אחרונות / טל מאי

ספר שלישי בסדרת ראשית הקריאה העוקבת אחר חייה של דוני (קדמו לו החיים המאושרים שלי והלב שלי קופץ וצוחק) הוא הזדמנות נאותה לחשוב מחדש על סדרות ספרותיות לילדים. ז'אנר זה מנקז אליו ביקורת רבה. הטענות הנפוצות הן שסדרות לילדים נכתבות משיקולים מסחריים ולמעשה משעתקות הצלחה על חשבון איכות אסתטית. מכאן גם שיוכן המידי של סדרות ספרותיות לספֵרת הספרות הפופולארית.

אם נבחן את הרומן כשהייתי הכי מאושרת, על רקע שני הספרים שקדמו לו, נבחין במעלותיה של סדרה ספרותית כתובה היטב. המפגש עם דוני מתבצע ביצירה לקראת סיום הלימודים בכיתה א'. מספר הדמויות בכרך השלישי נותר מצומצם: אביה של דוני ,חברתה הטובה אלה-פרידה המתגוררת הרחק ממנה, וכן סבה, סבתה ובן דודה. הבחירה למקד את המבט בדמויות מועטות חותרת תחת מוסכמה רווחת של סדרות ספרותיות שנוטות להרחיב את מספר הדמויות המאיישות את עלילת היסוד מכרך לכרך במטרה להבנות עלילה מפותלת ומותחת. מספרן המועט של הדמויות נובע כפי הנראה מתוך שאיפה להעמיק את ההכרות עם הדמות המרכזית ועם עולמה, וכמו כן, הוא תוצר של חתירה לתיאור מימטי של חייו של ילד בן שש. אין בסדרה הרפתקאות אלא נאמנות מוחלטת לשגרת יומו של ילד בן שש, הכוללת לימודים בבית הספר, מגעים חברתיים מוגבלים וחיים משפחתיים. במקרה של דוני – משפחתה כוללת את אביה (שכן אמה נפטרה עוד בטרם תחילתו של ההווה הסיפורי), בעלי החיים אותם היא מגדלת (חתול ושרקנים) וכן את סבה, סבתה ובן דודה. אלו האחרונים מאיישים תפקיד חשוב בכרך השלישי שכן לאור תאונת הדרכים של אביה ואשפוזו עוברת דוני לבית סביה. בעוד הקורא מתוודע לדמותה של דוני כשסוגיית יתמותה היא עובדה מוגמרת, הרי שפרשת פציעתו של האב בתאונה מטלטלת את עולמה הפנימי. עם זאת האושר ממשיך להוות את המוטיב המרכזי בסדרה. אל מול הכאב לנוכח אשפוז האב בוחנים דוני והקוראים את הנקודות המאושרות בחייה – משפחתה התומכת, חברותה עם אלה-פרידה, שמלתה החדשה, ריח הפריחה, האפשרות לסייע לשכן קשיש ולטייל עם כלבו, היכולת לגמול למורתה האהובה עם ספר שכתבה וההמתנה לחופשת הקיץ המבטיחה. החתירה לאושר מנחה את דוני לכל אורך הרומן. מציאת הנקודות שבהן היא הייתה מאושרת הופכת לתזכורת מתמדת לכך שהחיים טומנים בחובם עצב ושמחה, נקודות שפל לצד רגעי אושר. אושרה של דוני אינו חד ממדי ואינו מושג באמצעים חומריים. כשהיא צריכה להחליט איזו שמלה תקנה מבין השתיים שהיא אוהבת, אנדנדינו פשוט מסייע לה. לעומת זאת זיכרונותיה מן התקופה בה אלה-פרידה למדה בכיתתה, טיולה בשדה המאפשר לה להריח פרחים והדהוד מילות האהבה של אביה – הם הממלאים אותה באושר והופכים לחומר שממנו היא רוקחת את ספרה. מתוך חתירתה של דוני לאושר עולה שדר מורכב וחשוב: אושר אינו מונח לפתחו של אדם ועל כן שומה עליו לתור אחריו. החתירה לאושר היא לפני הכול עניין תודעתי: דוני מאלצת את עצמה, גם ברגעים קשים, לחשוב על אותן נקודות בחייה שמילאו אותה באושר. נקודות אלו שזורות בסיפור כנסיגות אקספוזיציוניות, קרי, פרטים שונים מן העבר שמועלים ומוזכרים בעת הצורך. ולמשל – אחרי שוויקי ומיקה רודפות אחריה וגורמות לה למעוד, היא נזכרת ביום שבו סוזי התחפשה לפרה. וכאשר היא נוגעת בתנוכי אוזניה ומרגישה את עגיליה, שוב היא נמלאת אושר, עדות להתגברותה על הפחד מפני ניקוב חורים באוזניים.

אמנותה של לגרקרנץ משלבת דחיסות ואיפוק בתיאור אפיזודות נפשיות מורכבות. התיאור הקצר מקיף עולם רגשי טעון אולם ללא פאתוס וללא ניתוח עצמי:

בימים שאלה-פרידה למדה בכיתה של דוני, הכול היה כיף, חוץ מפעם אחת – כשכולם התבקשו לצייר את אמא שלהם. דוני לא זוכרת הרבה מהשנים שבהן הייתה לה אמא. היא הייתה קטנה כל כך. בעצם היא זוכרת רק שסיפרו לה שאמא שלה מתה. אבא שלה בכה. כמה שנים אחר כך הוא סיפר לה מה היו מילותיה האחרונות של אמא שלה: 'תמסור דרישת שלום ממני, במיוחד לדוני', ביקשה ממנו. כמה טוב לדעת שזה מה שאמרה. כשהתבקשו לצייר את אמא שלהם, הרשו לדוני לצייר במקום זה את אבא שלה (עמ' 34).

ובהמשך, מציינת המספרת: דוני היא ילדה מאושרת, באמת מאושרת, אבל לא כל הזמן. על הפעמים שבהן לא הייתה מאושרת היא מעדיפה לא לחשוב. היא מנסה לדלג עליהן" (עמ' 37), ואכן, זהו המוטו של סדרת ראשית הקריאה הטובה ביותר שנראתה במחוזותינו. חרף הסיבות לאי האושר, יש לדלג ולחתור למצוא את האושר, להאיר את הזרקור על הנקודות המשמחות וגם בשעת משבר לבחון את העולם על דבשו שמתקיים לצד עוקצו.

אין תיאור הולם יותר לספר כשהייתי הכי מאושרת, מלבד זה: ספר שיעניק לקוראיו שעה צרופה של אושר.

לגילאי: שש ועד מאה ועשרים.

 

 

הסוד של פלוריאן מאת חוה ניסימוב

הסוד של פלוריאן. כתבה: חוה ניסימוב. איורים: מריאנה רסקין.

טל מאי / ידיעות אחרונות

מה עובר בראשו של ילד פולני שהוריו מביאים לביתו שק, ובמקום מתנה לחג המולד יוצאת ממנו ילדה יהודייה? האם יוכל לשמור על דבר הימצאה בבית בסוד? כיצד ישתנה מהלך חייו לאור הגעתה של הילדה הזרה המסכנת את חייו ואת חיי הוריו? האם הגעתו של זר למשפחה רווית כאב וסודות מן העבר ישנו במשהו את התנהלותה?

הרומן הסוד של פלוריאן מנסה לענות על שאלות אלו ומשרטט ביד אומן את תודעתו של פלוריאן בימי מלחמת העולם השנייה, עת בני משפחתו הסתירו את אווה היהודייה.

כל סיפור שעוסק בתקופת מלחמת העולם השנייה, על זוויותיה השונות, מיד מתויג כ"סיפור שואה" ונשלח למדף ספרי השואה תוך הפיכתו לספר שעניינו הנחלת השואה לילדים ולנוער. הסוד של פלוריאן מסרב לתיוג שכזה, ולא בגלל שהשואה אינה נוכחת בו – היא אכן מהווה חלק חשוב ממנו שכן אווה הילדה מופרדת ממשפחתה ונאלצת לחוות חיים במסתור, לא לראות אור יום ולחיות בפחד מתמיד מפני הלשנה. גם הילדה בה פלוריאן מאוהב, קמילה, מגיעה לכפר מוורשה כיוון שמשפחתה נאלצת לברוח שכן סבה הוא יהודי. הפן היהודי נוכח ברומן אולם הוא מִשני לסוגיות הקיומיות שהרומן עוסק בהן, סוגיות הנעדרות בדרך כלל מרומנים המיועדים לגילאי 9-12.

לפנינו ילד פולני שחי עם הוריו בעוד אחיו הגדול מגויס לצבא ובהמשך נודע כי הוא נפל בשבי. במהלך הרומן מתגלה סוד מעברם של הוריו – מותה של אחותו שלא זכה להכיר, שמתה כתינוקת מדלקת ריאות עוד בטרם נולד. הסוד הזה משפיע על חייו של פלוריאן לא פחות מסוד הסתרתה של אווה שכן מות התינוקת מסביר את יחסיו העכורים עם ההורים, את תחושתו שאביו הוא נוכח-נפקד ושאמו מסוגרת ואינה משתפת אותו בעולמה הפנימי. באופן פרדוקסלי, דווקא אימוצה של אווה מהווה עבור הוריו את השבת הסדר על כנו והשלמתו של החסר הלא מדובר. פלוריאן מתיידד עם אווה בהדרגה, והשניים הופכים לאחים לכל דבר וממלאים באהבתם את החלל העצום שפוערים המלחמה וכן ההורים ביחסם המרוחק לילדם.

במהלך תקופה זו נאלץ פלוריאן לחוות פיצול שלא ברצונו. כלפי חוץ הוא משמיע מימרות אנטישמיות כדי שלא ייחשד בהסתרת יהודייה, ואילו בביתו, הוא משחק עם אווה וקשוב לחרדותיה ולמצוקותיה, רואה דווקא בה מישהי שמסייעת לו להתמודד עם בדידותו.

כך מתקבל רומן רווי סודות ומכאן המקום החשוב של המרתף בביתו של פלוריאן, כסמל מרכזי ביצירה. המרתף הוא המקום בו פלוריאן משחק עם אווה, מקום שבו הם חוזרים להיות ילדים ואוכלים ריבות בהיחבא במציאות מורכבת שבה יש לנהוג בזהירות במזון על מנת שלא ייגמר. המרתף הוא המקום שמוביל למחילה בה תסתתר אווה במקרה שהנאצים יפשטו על הבית וינסו לתפסה. במרתף מטמינה אמו של פלוריאן את בגדיה של אחותו שנפטרה. חשיבתה היא, שעליה להסתיר מפלוריאן את דבר האסון שקרה לה ולהורידו ל"מרתף", אולם הדברים חוזרים וצפים אל מעל פני השטח עד לגילוים. גם פלוריאן מנסה להיות ילד אחראי שמסוגל לשמור על סודות ועל כן הוא ממעט לפגוש את חבריו. שתיקתו יוצרת עומס על "מרתפו" התודעתי ומיתרגמת לחלומות בלהה שחושפים את המתח בו הוא שרוי. וכל אלו, עולים ממרתפה של הכותבת, חוה ניסימוב, ניצולת שואה שהוסתרה בזמן מלחמת העולם השנייה אצל משפחה פולנית, לה מוקדש הספר – "לזכר משפחת ואלצ'אק שהצילה את חיי".

המרתף מחליף ביצירה את הדיבור שכן לפנינו רומן של שותקים. האב נמנע מלשוחח עם בנו ורק מביט אל החגורה, תזכורת לאלימות הצפויה לבן אם ימרה את פיו. האם שותקת את כאב אבדן בתה, הבן שותק את כאב היחסים הקשים עם אביו ובהמשך, את כאב הפרידה מחברתו הראשונה אותה אהב, שנאלצה לברוח עם הוריה שוב בגין יהדותם, ואילו אווה שותקת את פחדיה ואת חוסר האונים שהיא חשה. אין אנו מקבלים גישה לתודעתה ולשאלות שוודאי מקננות בה – היכן הוריה? האם תשוב ותתאחד עם אמה? מה יקרה בתום המלחמה? במרתף יכולים פלוריאן ואווה לדבר מעט, לאכול ריבות ולשחק, להתלכלך, לבצע מעשי קונדס, לברוא הרפתקאות ובעיקר – להתנהג כשני אחים ולחזור לילדותם שנגזלה מהם בגין המלחמה.

במכלול יצירתה שבה ניסימוב אל סיפורה הביוגרפי ומעבדת אותו מזוויות שונות. בספרה קלידוסקופ היא צמצמה את המבט כך שהקורא יכול היה לחוש את חוסר הידיעה שחוותה ילדה יהודייה בתקופת מלחמת העולם השנייה. בספרה ילדה משם היא כותבת: "מהיום אני ילדה אחרת, פולנייה. נוצרייה. אסור לי לספר לאיש שאני יהודייה. אימא שלי מלמדת אותי להצטלב כמו שעושים הנוצרים". התיאור התמים מכסה על מציאות שבה עליה ללבוש ולהשיל זהויות שוב ושוב על מנת לשרוד.

את המסירה בגוף ראשון של הילדה-הניצולה שאפיינה את ספריה הקודמים, מחליפה ניסימוב במסירה בגוף ראשון של הילד-המציל המספר את קורותיו בסיפור הסוד של פלוריאן. ילד שאוּמן להבריח את אווה במקרה שהנאצים קרבים וההורים אינם בביתם. ילד שוויתר על מעמדו החברתי לטובת שמירה על סודה/סודו. זוהי הסטת מבט חשובה ונדירה שמאפשרת לסופרת, ועמה גם לקוראים, להתאחד עם מבטו של מי שהביט באותה תקופה על ה"אחר" ולנסות להתחלף עמו כדי לחוש את כאבו ולהבין את מיקומו. זוהי גם אמירת תודה למציליה של ניסימוב: הפניית הזרקור למשפחת איכרים פולנית שסיכנה את חייה והיוותה אנטיתזה לכפר שמתאפיין באנטישמיות שורשית מעצימה את המעשה ההרואי של בני המשפחה, שאמנם קיבלו כסף בעבור הסתרתה של ילדה יהודייה, אולם היו עלולים לשלם על המעשה בחייהם.

ראוי שילדי ישראל יכירו את פועלם של חסידי אומות עולם ובמקרה של הרומן הסוד של פלוריאן, לא רק פועלם מוצג בפני הקוראים, אלא גם עולמם האנושי, המורכב והקשה, שלראשונה, מואר באור כתיבתה הייחודית של ניסימוב, המפליאה לחדור לנבכי נפשם של ילדים. זוהי יצירה שלא תוכלו להפסיק לקרוא, יצירה – שאין דומַה לה.

לגילאי: 9 ואילך, מומלץ להקראה בהמשכים לתלמידי כיתות ד'

פנדה יוצאת למרעה מאת מאיר שלו

פנדה יוצאת למרעה. מאת: מאיר שלו. צילומים: דן גולדפינגר. עם עובד

קשה לתאר במילים את יופיו של ספרו של מאיר שלו, פנדה יוצאת למרעה, המתחקה אחר פנדה, גורת רועים שמבקשת להצטרף לעולם ה"גדולים" ולרעות את הכבשים. פנדה מתגוררת במושבה על יד הכרמל, מוקפת כלבי רועים לצד חיות שונות ומטופלת על ידי אמה. מרבית בני משפחתה עובדים הרחק, במרעה ומסייעים לרועים לרעות את הכבשים. פנדה פונה לאמה ואומרת – "אני אמנם גורה אבל אני כבר לא תינוקת" ומבקשת ממנה לחדול מהשימוש בכינויי חיבה. היא יונקת את ארוחתה, וחשה גדולה וחזקה ועל כן מחליטה שכעת ביכולתה לרעות. היא עוברת בין חיות המשק השונות – הטלה, שאינו מבין את שפתה, כלב השמירה, שנוזף בה על שהיא מפריעה לו במלאכתו, והתרנגול, שלמשמע שאלתה – "אתה רוצה שאני ארעה אותך?" משיב – "בוודאי. […] אני רוצה שאת תראי אותי, ואני רוצה שהתרנגולות יראו אותי, ואני רוצה שכולם יראו אותי, כי אני יפה וחזק וצנוע וחכם וגיבור. שמת לב לכרבולת הנהדרת שיש לי על הראש?"

גם נעמי הקטנה אינה פנויה שכן היא בדרכה אל גן הילדים. וכך נותרת פנדה בתחושה שרק לה אין ייעוד.

בסופו של דבר חומקת פנדה מהדיר ועוברת מסע מייגע אל מעבר לגבעות. היא צולחת את כל המכשולים שעמדו בפניה ומגיעה אל המרעה, פוגשת את בני משפחתה המופתעים ומציינת: "טיילתי בסביבה אז קפצתי לביקור", מצטנעת ואינה מספרת על דרך החתחתים שעברה ועל פחדיה במהלך המסע. מובן שאחרי שהוכיחה את יכולתה לשרוד בטבע לבדה, ניאות רועה הצאן ללמד אותה את המלאכה ופנדה מחקה את בני משפחתה בעבודתם ולומדת לרעות. בזמן הגז בוחרת פנדה למצוא מחבוא שכן לאחר ששקלה את הדברים גילתה שלהיות הפנדושה של אמא נעים יותר מאשר לעבוד בעבודה כה מאומצת.

זהו ספרו המוצלח ביותר של מאיר שלו לילדים. התבנית אמנם מוכרת – "ילד" שיוצא מביתו ועובר מסע פיזי ונפשי, אולם כאשר תבנית זו מותאמת למידותיה של גורה שיוצאת לראשונה לבדה לחקור את העולם ושואפת להידמות למבוגרים המקיפים אותה, נוסף ממד חשוב של הומור לצד הידע שהטקסט מקנה לילדים על עולם הטבע והחי. בדומה לאודיסיאוס שלמרות הרפתקאותיו בוחר לשוב לביתו, פנדה שחוותה את נפלאות המרחב וסכנותיו והתנסתה בעבודה קשה הטומנת בחובה אחריות, בוחרת להמשיך להיות גורה ולחדול מניסיונותיה להתבגר בטרם עת.

הטקסט הנפלא חובר לצילומים עוצרי נשימה (בשחור לבן דווקא, כחלק ממגמתו של הספר לחזור אל ישראל של פעם, הצנועה והערכית) והתחושה היא שהקוראים מתוודעים לעולמם הנסתר של כלבי הרועים והופכים לצופים בתהליך גדילתה של פנדה. השיבה הביתה היא שיבה מלאת אהבה לאם אוהבת ומגוננת אשר דואגת להזהיר ולכוון את פנדה, אולם אינה מגבילה אותה ומאפשרת לה להתנסות בחוויות שונות, להכיר את העולם הסובב כך שבסופו של דבר, בחירתה של פנדה לשוב לאמה מצטיירת כטבעית וכנובעת מרצון מלא.

ספר חדש שעתיד לאייש מקום של כבוד במדפי הספרים של ילדי ישראל.

לגילאי: 4 ועד 120

המאפייה של הציפורים מאת תמי בראון אלקלס

המאפייה של הציפורים מאת תמי בראון אלקלס. איורים: שירה קורח. הוצאת מטר.

ספרות הילדים הקלאסית עסקה לא אחת בילדים החווים משברים מעמדיים וכלכליים. שרה קרו, גיבורת נסיכה קטנה לפרנסס הודג'סון ברנט (1905), הופכת בין לילה מנסיכה למשרתת בעקבות מות אביה. הקיום כמשרתת שחיה בעליית הגג אינו משליך על אופייה יוצא הדופן, והיא נותרת נסיכה במהותה, חכמה וטובת לב. בהמשך, היא שבה למעמדה המקורי בזכות חברו של אביה. העוני ברומן מתואר כגורם לקושי ולבושה, אולם הפתרון הנִסי בדמות ההצלה ממנו, מטשטשים אותו והופכים אותו לחוויה זמנית הנובעת מאכזריותה של מנהלת הפנימייה. גם אוליבר טוויסט גיבור הרומן של צ'ארלס דיקנס (1838), שנחטף מביתו, נאלץ לפגוש בעולם של מטה, עולם שבו אנשים שורדים באמצעות פשיעה ואלימות, עולם חסר רגש המאופיין בעוני ובבערות. בדומה לשרה קרו גם אצל אוליבר טוויסט העוני זמני והוא שב אל משפחתו המבוססת. בנות משפחת מארץ', גיבורות נשים קטנות ללואיזה מיי אלקוט (1868), נאלצות גם הן להסתפק במועט ומצבן הכלכלי אינו מאפשר להן להידמות לשכניהם ולחברותיהם ומאלץ את מג וג'ו להיות שותפות בפרנסת הבית. הן מתחבטות לא אחת בקשר שבין כסף לאהבה, וגיבורת הרומן, ג'ו מארץ, מחליטה להינשא לפרופסור באר השווה לה אינטלקטואלית אולם חסר בסיס כלכלי איתן – בדומה לה.

ככל שארצות המערב אימצו ערכים קפיטליסטיים קיצוניים, כך העוני נותר מחוץ לטקסט הספרותי והרווחה הכלכלית הפכה למובנת מאיליה ולחלק אינטגרלי מעיצובם של מרבית הטקסטים לילדים ולנוער. גם כשדמויות הילדים חוות מגוון של בעיות, הבעיות הכלכליות אינן מוזכרות לרוב, והזרקור מופנה לבעיות פסיכולוגיות וחברתיות שחווה הדמות המרכזית ביצירה. התכחשותו של הטקסט לילדים להיבט כה מרכזי בחייו של הילד – הקיום הכלכלי של משפחתו – גוררת הבנייה של תודעה כוזבת המתייחסת לעושר ולשפע כברירת מחדל. הבנייה זו מאותתת לילד כי אין גבולות ליכולת הכלכלית של הוריו ומכאן כי ההיבט הכלכלי נטול חשיבות בחייו ואין להכיר בו כלל. את מקומה של ההנגדה בין העניים לעשירים, הנגדה הנוכחת באופן בולט במיוחד במעשייה העממית, מצאה ההצגה של הילד החי בסביבת שפע אשר לא הוא ולא הוריו טרודים בבעיות כלכליות וסוגיות של מציאת חבר חדש, "אחרוּת", יחסי הורים וילדים, או קשיים כאלו ואחרים, הן היחידות המטרידות את הילד והוריו.

ספרה החדש של תמי בראון אלקלס, המאפייה של הציפורים, מישיר עין לסוגיה הרגישה של קיומו הכלכלי של הילד, באופן רגיש ויוצא דופן. הספר עוקב אחר יואב, בנם של שמחה האופה ואשתו פאני, המנהלים מאפייה ובית קפה. יואב מהווה חלק ממחזור החיים של המאפייה ומדי יום עם שובו מהגן הוא מגיע למאפייה ומסייע במלאכות השונות. הוא אף מביא לחברתו נעמה עוגיית ריבה בצורת לב בכל בוקר. התיאור של ילד המצוי במקום העבודה של הוריו ואף מסייע להם אינו שולח את היצירה לימיו של אוליבר טוויסט אולם מעגן את הילד בסביבתם התעסוקתית של הוריו ואף רומז כי לפנינו אופה לעתיד.

המפנה בסיפור מגיע כאשר המאפייה נעזבת על ידי מרבית לקוחותיה מסיבה לא ברורה. השולחנות והכיסאות נותרים מיותמים. יואב שומע חלקיקי שיחות שמנהלים הוריו: "מה יהיה? עוד מעט הכסף ייגמר, ולא נוכל לקנות מצרכים", וצופה בדאגה של הוריו מבלי להבין את המצב. הוא אף מנסה להצחיק את הוריו, אך ללא הועיל. במקביל לעזיבת המאפייה שמתרחשת על ידי לקוחותיה האנושיים, מתחילות לבקר בה ציפורים שונות ומגוונות, מרהיבות ביופיין. יואב דואג להאכיל את הציפורים, והאיור, שחושף רבדים שאינם נמסרים בטקסט, מציג את האב המודאג כשלמולו מודעות דרושים. כשנותרות שקית סוכר אחרונה, חפיסת חמאה אחת ושקית קמח, יואב ונעמה מכינים עוגיות ומכבדים את הציפורים בתקרובת. ובדיוק כאשר ההורים תולים שלט 'למכירה' על המאפייה, והאֵם מוצגת באיור כשהיא עצובה ומתקשה לספר ליואב על רוע הגזירה, מתחילים לפקוד את המאפייה צפרים ותיירים וממלאים שוב את שולחנותיה. במקום שלט 'למכירה', נתלה שלט חדש – "המאפייה של הציפורים", והמאפייה חוזרת להיות שוקקת חיים.

בשעה שבה הוריו של יואב חרדים מן הבאות ונערכים לקראת מכירתה של המאפייה, הפתרון למצב הקשה עולה דווקא מצדו של יואב, שאהבתו ודאגתו לציפורים מצילה את המשפחה מפשיטת רגל. הטקסט נדרש הן למשבר הכלכלי והן לקושי של ההורים להסביר לילדם ולתווך עבורו מצב זה. בְמַקום שבו המילה אינה נגישה, מגיעים האיורים וחושפים את הקושי שחווים האב והאם לנוכח שקיעתו של מפעל חייהם מזה, ואת חוסר ההבנה של יואב המוליד גם כן תחושה קשה של אי וודאות ואף בריחה לעולם הציפורים שיש בו קסם וצבעוניות המנוגדים למצוקתם של ההורים.

הסוף הטוב והמחויך מלמד כי לעתים דווקא דמיון ויצירתיות הם המובילים להצלחה כלכלית שכן בזכות ה"לקוחות" החדשים שמצא יואב הופכת המאפייה לשם דבר, ו'ניצלת' ממכירתה. ובשונה ממשלים קפיטליסטיים דוגמת משל הנמלה והצרצר שמלמד להפגין קשיות לב כלפי מי שסובל ממחסור, דווקא הנדיבות היא זו שמובילה בסיפור לשפע ולהצלחה.

מגיל: 5

זאב זאב מאת ורוניק קפלן

זאב! זאב! כתבה: ורוניק קפלן. איורים: גרגורי מביר. תרגום: נעמי בן-גור. ספריית פועלים.

סיפור הומוריסטי שבו אבא-תיש מקריא לילדיו סיפור אימה אודות זאב ובמקביל להקראתו, מופיעים רמזים שונים על הימצאותו של זאב בבית. האב מפריך את חששות הילדים ומציין – "זאב? מה פתאום?! לא יכול להיות. אין זאבים ביער שלנו" – ואף מוצא את הסיבה לחשש. בתחילה מדובר בתריס שניתק מצירו, בהמשך הרעש הוא רעש נעילת הדלת, ודפיקות הדלת מוסברות על ידו כדפיקותיו של הדוור. פחדיהם של הילדים שולחים את האב למסע חיפושים בבית אחר הזאב, ותוך כדי כך נשרפת העוגה שאפה והגשם מרטיב את הכביסה שתלה. בסופה של היצירה, האב שיצא מן הבית, ראה זאב, וחזר בריצה. האיור מציג את האב מתחפר מתחת לכריות על מנת למצוא מחסה בעוד הילדים חוגגים את ניצחונם ואף לועגים לאב – "מה קרה, אבא? ראית את הזאב? […] הרי אמרת לנו מאה פעמים שאין שום זאב ביער שלנו. זה סיפור. זה רק סיפור".

ביצירה זו חל היפוך שכן האב הוא זה שלומד את הלקח הנעוץ בחשיבתו המוקדמת, המבטלת את פחדיהם של ילדיו. הילדים שהושפעו מן הסיפור האמינו שהזאב קיים ואילו האב, כמנהג ההורים, ניסה להרגיעם ולמתוח קו ברור בין אמת לבדיה. בנקודה זו מחוזקת תחושת הערך העצמי של הקוראים שכן דווקא הילדים הם אלו שחזו את בוא הסכנה.

הטקסט האלגורי, המציג את עולמם של בעלי חיים, שונה מן הטקסט הריאליסטי שבו מופיעים בני אדם, ועל כן, פחדיהם של הילדים בסיפור בהחלט ניתנים להבנה ומכאן עולה שדר נוסף באשר לאמונותיהם של ילדים. מבוגרים נוטים לעתים לנהוג בביטול בתרחישים שונים שמציגים ילדים, אולם הטקסט בא דווקא לחנך את האב ולהציג את החששות הילדיים כלגיטימיים וכנכונים. כמו כן הוא מקשר בין אמונה בדבר מה שלילי לבין התגשמותו, שכן מרוב שהילדים התמקדו בזאב, הוא הגיע לביתם. במישור הפסיכולוגי מתייחס הסיפור לנוכחותו של הפחד בחיינו. הפחד, שהופך לרגש הדומיננטי בסיפור, משבש את מהלך החיים התקין. העוגה נשרפת, הכביסה נרטבת וכך עולה שדר מורכב הנוגע לאמונות שליליות הצובעות את החיים ו"מזמינות" התרחשויות שליליות.

לגילאי 4-7

האריה של אלן מאת קרוקט ג'ונסון

האריה של אלן מאת קרוקט ג'ונסון. תרגמה: מאירה פירון. ידיעות אחרונות, טל-מאי

הוסף לסל את האריה של אלן / קרוקט ג'ונסון

שתיים עשרה שיחות המתקיימות בין אלן לאריה הצעצוע שלה מאיישות את הספר האריה של אלן. ניתן לקרוא את היצירה כאסופת סיפורים קצרים, כפי שמציע שמה, אולם ניתן גם לקראה כרומן לילדים שכן רק עם השלמת הקריאה מובהר לקורא טיב מערכת היחסים בין אלן לאריה וכן נחשף כמניפה עולמה הפנימי של אלן – עולם המורכב מדמיון ומציאות, פחדים והומור.

לפנינו יצירה בעלת פואטיקה חדשנית לילדים, המבחינה בינה לבין מרבית היצירות המופנות לילדים שבהן הגיבור פועל יותר מאשר חושב. היצירה ממרכזת את תודעתה של הילדה-המשחקת ועוסקת בדיאלוג שלה עם האריה, שעה שהיא נמצאת עמו בחדר המשחקים. לכאורה, מדובר בדיאלוג משחקי, אולם עיון בנושאי השיחות מלמד על משמעותו הרבה של האריה והמשחק עמו עבור אלן. השיחה הראשונה, "משוחחים ושרים" מקפלת בתוכה את כללי המשחק. "אני לא נותנת לך לומר אפילו מילה אחת […]. הבעיה שלי היא שאני מדברת יותר מדי" (עמ' 5). כלומר, לכאורה מדובר בדו שיח אולם שני הקולות הם קולותיה של אלן – גם זה שלה וגם קולו של האריה המשיב לה, או בוחר לעתים להתעלם מדבריה. אלן מעניקה לאריה חיים, אך היא אינה מעניקה לו שם, כיוון שהוא חלק ממנה, חלק מעולמה הפנימי וחלק מתודעתה. על כן היא אינה יוצרת הפרדה ממשית ביניהם. עבור אלן האריה הוא מעין מעבדה לבחינת רגשותיה ויחסיה עם אחרים. בשיחה שכותרתה "ברגע האחרון" היא מצילה את האריה מהשוטר שהיא עצמה הזמינה על מנת לתפסו. כאן נחשפת האמביוולנטיות בין האהבה שחשה אלן כלפי האריה ובין הדחפים האחרים שהיא מנסה להילחם בהם – אלו שתכליתם לפגוע. כאן גם אנו רואים את כמיהתה להיות גיבורה ו"להציל" ישות אהובה.

השיחה המעניינת ביותר בסיפור קרויה "שני זוגות עיניים" ובמסגרתה מתגברת אלן על הפחד שלה מפני המתרחש בלילה. היא מתעוררת ורוצה לשתות אולם הפחד מניא אותה מלקום. היא מספרת לאריה על פחדיה מ"דברים מפחידים" (עמ' 18), והדיאלוג עמו מאפשר לה להתמודד עמם: "'אני בטוח שהם ממש מפחידים', אמר האריה, 'אבל אם הם מתחבאים מאחוריך, הם לא כל כך אמיצים'" (עמ' 18). הפתרון היצירתי הוא ללכת ולשתות עם האריה מונח על כתפה, כשתפקידו להביט אחורנית, ותפקידה להביט קדימה. כך לא יפתיעו אותה הדברים המפחידים. לפנינו שיח ביבליותרפי שמוצג בין אלן לצעצוע דומם וחושף את אופן ההתגברות על הפחד ללא מעורבות חיצונית של מבוגר וללא הצורך להתוודות בפני אדם חיצוני על הפחד. זהו שדר מעצים לילדים הקורא להם ללבן את פחדיהם בתוך עולמם הפרטי ולאו דווקא לשתף את העולם החיצוני בפחדיהם. הוא מאותת לילד כי טבעי לפחד מן החושך, ובד בבד, מספק לו אמצעי להתגבר על הפחד בשני אופנים – זה הרציונאלי וזה הטִקסי.

החדר בו מצויים אלן והאריה מהווה מתחם סגור, אולם הדים מן העולם החיצוני מופיעים בו שוב ושוב. אלן משתפת את האריה בחוויותיה מן העולם שבו הוא אינו מלווה אותה, ולמשל, ההצגה שבה היא משתתפת, או הליכתה לאמה על מנת לבקש לקחתו איתה להצגה, בקשה שנענית בשלילה. גם בנקודה זו, האיור אמנם מציג את זעמה של אלן לנוכח הפרידה הכפויה מהאריה שאמור לנסוך בה אומץ בשעת ההופעה, אולם הטקסט עדין ומרומז, וממחיש כי אלן אינה מתווכחת עם אמה ומקבלת את התכתיב בבגרות. מכאן כי במהלך היצירה לומדת אלן להתנווט בין העולם החיצוני ודרישותיו, לבין עולמה הפנימי העשיר, בין דחפיה וחששותיה לבין ה"תפקיד" שעליה למלא כאשר היא מצויה בין אנשים. השיחה החותמת את היצירה מציגה צעצוע חדש אותו מקבלת אלן – סנאי. הצעצוע החדש והמלהיב אינו דוחק את מקומו של האריה האהוב, שכן האריה אינו רק שותף למשחק אלא גם מציין כפילות מעניינת – מחד גיסא, הוא הסופר אגו השומר על אלן ומזכיר לה את הציוויים החברתיים ואת ההסברים הרציונליים לתופעות הרגשיות אותן היא מתארת, ומאידך גיסא, הוא ישות נאמנה המלווה את אלן בתהליך הקסום של גדילתה.

העניין הגדול שמעוררת היצירה נובע בעיקר מאיונם של תרחישים עלילתיים "גדולים" ומהתמקדות בעולמה הפנימי של ילדה, המשוחחת עם אריה צעצוע, שלעתים תומך בה, לעתים נרדם, ולעתים מתווכח עמה וגורם לה לאתגר את חשיבתה. האריה המשלב במהותו חוץ ופנים מאפשר לה לחוות באופן מוגן – בחדרה – את יחסיה עם עצמה ואת יחסיה עם העולם הסובב, ובעיקר, ממחיש כי ההימצאות לבד הינה מקפצה לידיעה עצמית ולמתן חופש לדמיון.

מול כל הרעש והתזזית שמציעים היום ספרי וסרטי ילדים, המתאפיינים בגודש עלילתי ובבניית מתח רב, בולט האריה של אלן בשונותו הנפלאה המחזירה את השקט והעומק ליצירה לילדים, ונזכיר בהקשר זה שתי יצירות קלאסיות שהתחקו אחר אהבת הילד לצעצועיו – ארנב הקטיפה של מרג'ורי וויליאמס ונסיכה קטנה של פרנסס הודג'סון ברנט.

לגילאי 5-7

מצחיק מאת ג'יימס פטרסון וכריס גרבנסטיין

מצחיק. כתבו: ג'יימס פטרסון וכריס גרבנסטיין. איורים: לורה פארק. תרגום: יעל ענבר. הוצאת ידיעות אחרונות / ספרי חמד

%d7%9b%d7%a8%d7%99%d7%9b%d7%94-%d7%9e%d7%a6%d7%97%d7%99%d7%a7

ספרים רבים לילדים ולנוער מתיימרים לקדם את "קבלת ה'אחר'". עם זאת, רובם שולחים מסר ברור לפיו ה'אחר' יתקבל לחברת הילדים אם יידמה לקבוצת הרוב ויאמץ את התנהגותה או את אמונותיה או אף את חיצוניותה, כלומר, יחדל להיות 'אחר' ויחבור אל הקבוצה המיטיבה המטשטשת כל ממד של שונות בין חבריה. ג'יימס פטרסון, הזכור לטובה מן הרומן חטיבת הביניים: או שנות חיי הגרועות ביותר, כתב עם כריס גרבנסטיין את מצחיק, רומן יוצא דופן על אנטי-גיבור – נער בשם ג'יימי גרים, המשותק ברגליו ומרותק לכיסא גלגלים. ג'יימי חולם להפוך לסטנדאפיסט ובמשך ההווה הסיפורי מחליט לגשת למיונים לקראת תחרות "הקומיקאי הצעיר הכי מצחיק בעולם".

חטיבת-הביניים-או-שנות-חיי-הגרועות-ביותר1

הרומן מפגיש את קוראיו עם בדיחות רבות של טובי הקומיקאים. השימוש בהומור מרכך את התמה המורכבת בה הוא עוסק – חייו של נער משותק החי אצל דודו ודודתו – וכמו כן מאפשר לג'יימי להצטיין בתחום מסוים ולא להיות מושא לרחמים כי אם מושא להערצה. שאיפתו להיות 'נורמלי', היינו, לזכות מן הסובבים ליחס שאינו מיוחד, נחשפת כבר בתחילת היצירה, כשהוא מתאר את יחסיו עם הבריון הבית ספרי באופן המשנה לחלוטין את תפיסת הבריונות ואת תחושותיו של נער 'רגיל' הנופל קורבן לאלימות פיזית קשה:

"זה פשוט אדיר! קוסגרוב מכסח אותי. זאת אומרת, הוא מכניס לי כזאת מכה חזקה, עד שבסוף אני מוצא את עצמי על הגב כמו צב הפוך (רק בלי הרגליים הבועטות). […] אני שוכב על הקרקע ובוהה בשמים, השיער שלי מלא חצץ ממגרש החניה, ואני מרגיש כאילו סוף סוף הגעתי ליעד. סטיבי קוסגרוב הכניס לי אגרוף כאילו אני סתם ילד רגיל, נורמלי. הוא לא קרא לי צולע או נכה, או אומלל על גלגל. הוא פשוט דפק לי בומבה בבטן וצחק בהיסטריה כשנפלתי לאחור. הוא אפילו בעט בכיסא הגלגלים והעיף אותו הצידה כדי שאיראה דומה יותר ללוזר רגיל ששרוע על האספלט השחור" (עמ' 31-32).

השונוּת מיתר הנערים והחיים לצד משפחה חסרת חוש הומור שג'יימי חש מנוכר אליה, בעיר חדשה שאינה עיירת הולדתו, מזמנים עבור ג'יימי קשיים פיזיים ופסיכולוגיים, והוא מתמודד עמם באמצעות הומור. ההומור הופך את החיים מאפרוריים למלאי גוונים ואפשרויות, אולם בה בעת, הוא מהווה מסיכה ומאפשר לג'יימי להדחיק את עברו – הסיבה לשיתוקו ולהיפרדות מהוריו. אלו נחשפים רק בסופו של הרומן, כאשר ג'יימי לומד לבטוח מחדש בסובבים אותו ומסוגל לספר את סיפורו ולחזור אל מקומות שהיה שייך אליהם בעברו כנער בעל ביטחון עצמי שהצליח לגבור על לא מעט "שדים" פנימיים.

זהו רומן שמאפשר לבני נוער להתוודע לצורת קיום אחרת מזו המוכרת להם, של בני נוער משותקים, בני נוער המצויים בתהליכי שיקום, אולם הסוגיות שמעסיקות את ג'יימי הן גם אוניברסליות, ולמשל – חרדותיו החברתיות, החשש שמקנן בו טרם הופעותיו, הפחד לשוחח עם "הילדה הקולית" (שמתגלה כנערה רגישה וחכמה בניגוד לסטריאוטיפ של "מלכת הכיתה"), והתחושה כי הסובבים אותו אינם מבינים אותו וחולקים ערכים שונים משלו. ג'ימי צולח חלק ניכר מן המכשולים שנקרים על דרכו, ומלמד את קוראיו שיעור חשוב בתקווה.

ידוע כי מבקרים מסוימים נוטים לזלזל בחשיבותו של הסופר ג'יימס פטרסון, אולם 230 מיליון קוראים אינם טועים.  פטרסון הופך את הנושאים המורכבים ביותר בחיינו, לחוויית קריאה נדירה ביופייה וברגישותה ומזכיר לנו בספריו לתור אחר השמחה והאור גם כשנדמה שהם נעדרים מחיינו.

מומלץ ביותר לגילאי 10-16.

איך זה שמפסיקים לאהוב? מאת נרי אלומה

איך זה שמפסיקים לאהוב?

כתבה: נרי אלומה. איורים: אור רוזנשטיין. הוצאת הקיבוץ המאוחד.

%d7%90%d7%99%d7%9a-%d7%96%d7%94-%d7%a9%d7%9e%d7%a4%d7%a1%d7%99%d7%a7%d7%99%d7%9d-%d7%9b%d7%a8%d7%99%d7%9b%d7%94

באופן מפתיע, למרות שכיחותם של מקרי גירושין בחברה הישראלית, כמעט שאין בנמצא ספרי ילדים שנוגעים בנושא. התפיסה לפיה משפחות כוללות אב, אם, אחים, כלב וחתול, עודנה התפיסה השלטת בספרות הילדים הישראלית, והיא מותירה קהלים רבים בלתי מיוצגים ובעיקר, ילדים רבים שמחפשים את עצמם ואת משפחתם בטקסט הספרותי ונתקלים שוב ושוב במודלים אחרים מזה המוכר להם, דבר הגורר תחושת בושה, מזה ותחושת ניכור כלפי ספרות וייצוגיה, מזה.

נרי אלומה, סופרת מחוננת ברגישותה לטוות עלילות רגשיות נטולות פאתוס, זכורה לטוב מן הסיפור אוגי. סיפור יוצא דופן ביופיו הנדרש לילדה בשם ניבי שגונבת אוגר. כפי שבעבר לא נרתעה מהתייחסות לתופעה מושתקת, גם ספרה החדש – איך זה שמפסיקים לאהוב? – עוקב אחר פירוקה של משפחה מבעד לעיניה של מיקה, ילדה בת עשר. הוריה של מיקה ושל אחותה הקטנה, שי, מזמנים אותן לשיחה בתחילת הסיפור ובמהלכה מבהירים להן את המצב אליו נקלעו:

"כשאתן הייתן קטנות ואבא ואני היינו צעירים, האהבה בינינו הייתה כמו אש גדולה, אבל במשך השנים…" הקול שלה רעד, "האהבה קטנה ודעכה, כמו שקורה לפעמים בין בני זוג, ועכשיו היא כבר לא מצליחה לחמם אותנו, אז… החלטנו להיפרד" (עמ' 4).

מרגע מסירת ההודעה שינויים רבים עוברים על זוג האחיות. ביתן נמכר והוריהם עוברים לגור בשתי דירות. אביהן אורז את חפציו ועובר לגור בנפרד. מעבר לפירוקה של המשפחה המוכרת חרדות נוספות מאיישות את תודעתה של מיקה, ולמשל, החרדה שמא הדבר יתגלה, וחלק מחברותיה לכיתה תשתמשנה במידע על מנת לפגוע בה. המצב החדש שמעסיק את מיקה ללא הרף גורם לה לחוסר ריכוז והיא מתקשה לעקוב אחר הסבריה של המורה. מורתה מנסה להרגיע אותה ומספרת שגם הוריה גרושים, אולם מיקה אינה מגיבה. לא תמיד צרת רבים היא נחמה, כפי שממחישה שיחה זאת. מיקה מסוגרת בעולמה וכמעט ואינה מסגירה את הקושי שלה להתמודד עם המצב החדש. כאשר כלבן נעלם, והמשפחה יוצאת לחפשו ומדליקה מדורה, שואלת מיקה – "עכשיו, כשאנחנו יושבים ליד המדורה, אולי האהבה שלכם כבר התחממה ואפשר לסלק את האיש הקרֵח עם הקול העבה ולחזור לבית שלנו?" (עמ' 24) – שכן גם אחרי פרידת ההורים והמעבר לבתים החדשים מיקה עדיין מצפה לפיוס. הוריה דבקים בהסברם וטוענים: "אני מבין אותך כי גם אני מתגעגע לפעמים למה שהיה, אבל אני יודע שככה זה נכון לי ולאמא" […] "יש דברים שקשה להבין […], גם אנחנו לא מבינים הכל" (עמ' 24). נדמה כי הסופרת נחושה לתווך את נושא הגירושין באופן ריאליסטי ונטול מסכות הגורר את הנהרת המושג וחושף את הקושי של כלל המעורבים בדבר – ההורים וילדיהם. בחירת כותר היצירה – איך זה שמפסיקים לאהוב? – מציגה את מורכבותו של מושג האהבה (ולעתים את זמניותו) וכן את חוסר יציבותו ואת התמורות שחלות בו. ההורים מוצגים באופן אנושי וחומל ואינם מצטיירים כיודעי-כל. עם זאת הם מבהירים, שהבחירה להתגרש שמורה להם, וזאת למרות רצון בנותיהן שלא לפרק את המשפחה במתכונתה הנוכחית.

%d7%90%d7%99%d7%9a-%d7%96%d7%94-%d7%a9%d7%9e%d7%a4%d7%a1%d7%99%d7%a7%d7%99%d7%9d-%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%94

ספרות ילדים נמנעת מלהתייחס לזוגיות, הימנעות שהמחקר מכנה "שקט טקסטואלי". עם זאת, חשוב שילדים יהיו מודעים למופעים השונים של האהבה שכן ביום מן הימים עתידים הילדים להפוך למבוגרים, והיצירה קוראת להם שלא לפעול מתוך הרגל ולשאול את עצמם, היום כבעתיד, מהי דרך החיים הנכונה עבורם. ההתייחסות להורים ולמשבר שהם עוברים חשובה שכן מסכת הגירושין חושפת את הילדים לפן אחר בהוריהם; ההורים נאלצים במקביל לתפקודם כ"מבוגרים אחראיים" להשתקם רגשית ולהתמודד עם כאב הפירוד, למצוא תשובות לשאלות שמטרידות אותם ולהגדיר מחדש את מערכת היחסים ביניהם.

במהלך הסיפור מגלה מיקה שגם כאשר היא חווה משבר, היא אינה לבדה ומשפחתה ממשיכה לתפקד, רק באופן שונה מזה שהורגלה אליו. מורתה מעודדת אותה, אמה מודעת לכך שהיא מסתירה את רגשותיה, יחסיה עם אחותה הקטנה מתהדקים, וכאשר הכלב המשפחתי בוב נעלם, המשפחה כולה נרתמת למציאתו. וכך מועבר השדר המרכזי של הסיפור, לפיו גם כאשר הגדרותיה של המשפחה משתנות, או דפוסי החיים משתנים, המשפחה נותרת משפחה ונענית לצרכי הילד, כבעבר.

בסיום היצירה כותבת מיקה התחלה של סיפור לקראת יום המשפחה: "היה היה בית אחד ליד הוואדי וגרו בו אבא ואמא, שתי ילדות וכלב חמוד, וכולם אהבו מאוד אחד את השני" (עמ' 30). הפתיחה מזכירה מעשייה עממית, ז'אנר שמעלה על נס התאהבויות וחתונות, אולם אינו נדרש ליום שאחרי החתונה ואינו מציג את הקשיים שעומדים בפני זוגות. מיקה עודנה קשורה לתבנית זו, אולם היא אינה בטוחה כיצד לסיים את הסיפור, אות להתנגשות בין השדרים התרבותיים שהיא צורכת לבין ניסיונה האישי. האם תסיים את הסיפור ברוח המעשייה או באופן ריאליסטי יותר? הילדה שבעבר גרה בבית עם גינה, שבה עמד עץ אבוקדו, גורשה מגן העדן האבוד של הילדות התמימה ומחוסרת הדאגות. הגירושין הם חוויה מטלטלת ומבגרת והם מזמנים תחושה של גירוש מן העולם המוכר והאהוב. בד בבד, חיבוקן של האחיות המסיים את הסיפור מנכיח את האהבה שעדיין נותרה במשפחה ויש בה כדי לעודד בשעות הקשות.

ספר שעתיד לתמוך בילדים רבים בתקופה הקשה של גירושי הוריהם וממלא חסר של ממש. הוא מציע שפה חדשה – ישירה אך רגישה, נטולת התיילדות, וזאת במטרה להמליל את הרגשות הקשים שעולים בעקבות גירושי ההורים. ההיתר לעצבות הילדית מנפץ את מיתוס "הילד השמח" ומאפשר לילדים לקבל בהבנה מצבי רוח שונים ולהכיר בכך שתקופות הסתגלות הן חלק ממרקם החיים. ספרות במיטבה!

לגילאי: 6-8