אלסה מרי והאבאים הקטנים מאת פיה לינדנבאום

אלסה מרי והאבאים הקטנים

כתבה: פיה לינדנבאום. תרגמה: דנה כספי. הוצאת ידיעות אחרונות / טל מאי

על גבי כריכת ספרה של הסופרת השבדית פיה לינדנבאום, אלסה-מרי והאבאים הקטנים, מבשרים לנו שזהו ספר משעשע. לא הבחנתי בשעשוע למרות שהספר מציג סיטואציה הומוריסטית כביכול: לאלסה מרי יש אמא ושבעה אבות קטנים, להבדיל מהמשפחות המוכרות לה, שבהן יש אם אחת ואב אחד גדול. ואם לא שעשוע אז מה כן? זהו סיפור רגיש, שמועבר לקוראים בצורת ווידוי אינטימי של ילדה. ספרות הווידוי ממשיכה את ריטואל הווידוי הדתי, אולם כאן אין לפנינו אדם מאמין שמתוודה בפני כומר אלא ילדה שמתוודה בפני הקוראים על חרדותיה המוסתרות מן הסביבה.

בפתיחת הסיפור מציינת הגיבורה: "זאת אני, יושבת כאן כל יום חמישי בערב ומחכה שהאבאים שלי יבואו הביתה". ההמתנה היא מוטיב מרכזי ביצירה. שכן הגיבורה ממתינה בתחילה לשובם של האבות מן החוץ, מעבודתם כסוכנים נוסעים. בימי שני עוזבים אותה האבות בלכתם לעבודתם ורק בימי חמישי בערב הם שבים. וגם לאחר חזרתם, ממשיכה אלסה מרי לחכות. היא רוצה לשחק עמם, "אבל הם עייפים בגלל כל הנסיעות והמכירות", או שעליהם להמשיך ולעבוד מן הבית. טרם לכתה לישון האבות מקריאים לה סיפור, אולם "הם תמיד מתבלבלים ולא זוכרים מי הבא בתור". ושוב, היא ממתינה לסדר, לרגילות, להתגשמותה של תמונה הרמונית ואידילית שמציגה אב ובת, או "משפחה נורמלית" ובסופו של דבר, ההמתנה מסתיימת בפגישה עם המציאות – האבות שלה קטנים ומצטיירים כמוזרים. ולמרות זאת, פתיחת הסיפור היא גם סיומו. כי אלסה מרי שמספרת את סיפורה הרגיש בגוף ראשון, מסבירה, שלמרות שהאבות שלה אינם רגילים, היא ממשיכה לחכות להם וממשיכה לרצות בהם לידה. כי כזוהי האהבה, חורגת מתבניות ומשבלונות מוכרות.

הדרמה המרכזית מתרחשת כשהאבות אמורים להגיע לאסוף את אלסה מרי מהצהרון. בנקודה זו הלא שגרתי אמור להיחשף בפרהסיה, ואלסה מרי, בת השש וחצי, חווה התקף חרדה. היא חוששת משני תסריטים עיקריים: שהאבות יהיו מושא ללעג, וכן, שתופעל אלימות כלפי האבות. הסיפור נדרש לתחושת הבושה שמלווה ילדים רבים בשל גורמים אובייקטיביים וסובייקטיביים כאחד. לעתים המבנה המשפחתי השונה מעורר חשש שמא הסביבה לא תקבל אותו ולעתים מדובר בתחושה סובייקטיבית של נבדלות ושל חתירה תחת הנורמה השליטה.

לבסוף הקונפליקט מיושב. האבות מגיעים לצהרון ותסריטי האימה של אלסה מרי אינם מתגשמים. קיומם אינו מעורר פליאה או תמיהה. אלסה מרי מבינה, כי מה שהיא דמיינה כחורג מן הסדר, אינו נתפס כך על ידי הילדים שמסביבה או על ידי הסגל החינוכי. הציור שלה, בשעה שהיא ממתינה לאבות, של נקניקיה שחורה ואימתנית, מייצג את מערך החרדות שהיא נושאת עמה. אבל בסופו של דבר גם אותה מפלצת נתפסת על ידי המורה לציור כ"היפופוטם נהדר". הנמענים של היצירה נחשפים לפער שבין תחושת הבושה האישית, ובין האופן שבו החברה מסתכלת עליהם. בין המבט הביקורתי של הילד על הוריו, למבט הקולקטיבי שהוא נטול ביקורת כי הלוא אין משפחה "רגילה" ולכל משפחה הייחוד שלה. כמו כן היצירה המעניינת הזו נדרשת לפער העצום בין פרשנויות. מה שאלסה מרי פירשה כמזמין לעג ואף אלימות, נחווה על ידי הסביבה כרגיל לחלוטין. ההתקבלות הזאת מאפשרת לאלסה מרי לנוע אל עבר הקבלה העצמית וזאת משנה את מצבה מילדה ששרויה בחרדה ובהמתנה לילדה שחווה שמחה, אושר ורואה את החיוב שבמשפחתה.

ומה לגבי שבעת האבאים? הסיפור מקיים דיאלוג נהדר עם מעשיית העם "שלגייה ושבעת הגמדים". במעשייה המפורסמת שלגייה מוצאת מפלט מאמה החורגת המאיימת בביתם של הגמדים. בבית הזה היא חווה רגיעה מהאיום, והמנוחה והשיקום מאפשרים לה לעבור לשלב הבא – שלב החתונה שמציין בגרות ועצמאות. ובדומה, האבות הגמדיים מאפשרים לאלסה מרי להתנסות באפשרויות האלימות שמזמן העולם – אולם בתודעתה בלבד. היא דואגת להם, חושבת עליהם, ובדומה לשלגייה, מתכוננת לשלב הבא שלה – שלב הבגרות והחוסן, שיגיע רק אחרי החיים המשותפים עם הגמדים, שאמנם מדאיגים אותה, אולם מעניקים לה כוח רב והתנסות בחשיבה על האחר.

אלסה מרי והאבאים הקטנים הוא סיפור מרתק וסוחף, שחשיבותו בכך שהוא משמיע את קולה החבוי של ילדה, שמרגישה נוח לחשוף את סודותיה בפני הילדים-הקוראים, שהופכים להיות בה בעת שותפים לסוד, ומזדהים עם הסיפור, לנוכח העובדה שלכל אחד מהם, יש סודות ומבוכות שברא לעצמו בתודעתו.

 

מומלץ לגילאי 8-6 וגם לבני החמש שהוריהם אוהבים לקרוא בפניהם סיפור וליהנות יחד איתם.

רוזלינדה יורדת מהעץ מאת איריס ארגמן

רוזלינדה יורדת מהעץ. כתבה: איריס ארגמן. איירה: נטעלי רון-רז. הוצאת מטר

לא בכל יום יורדים מהעץ. רוזלינדה המכשפה מחליטה לרדת מהעץ ולשנות את חייה. הירידה מהעץ כוללת מסע נפשי של השתנות, התגברות על פחדים, נכונות לוותר על הרגלים מסוימים, וכן מסע פיזי שבו היא נוסעת להכיר חברה חדשה – המכשפה סלינה.

ה"נפילה מהעץ" אינה פשוטה. בתחילה, היא נופלת על האף, וברכה נשרטת. אבל למרות זאת היא מציינת: "נמאס לי לשבת כך סתם" (עמ' 13) ועוזבת את העץ עליו גרה, עץ שמאפשר לה לצפות בעולם אולם מותיר אותה בודדה שם למעלה. היא מגיעה לביתה, ושם מוצאת חוסר סדר. הבית הוא ראי לנפשה, ולכן היא מסדרת את הבית והופכת אותו לבית ראוי למגורים. לאחר שסידרה את ביתה היא יכולה לחשוב בבהירות, והיא מחליטה למצוא חברה. ההחלטה מגובה בעשייה: היא מנסחת את המודעה הבאה-

המכשפה רוזלינדה

שירדה מהעץ

וגרה בלב עיר

סואנת ורועשת

בבית קטן

עם גג רעפים אדום

וגינה עם פרחים

מחפשת חברה

 

אולם אינה מסתפקת בה. היא מחליטה להוסיף לשמלתה קישוטים ונצנוצים ופרפרים לשערה. במערכת העיתון הפקיד מציין "אף פעם לא נתקלתי במודעה כל-כך מוזרה. את בטוחה שאת רוצה לפרסם אותה?" (עמ' 18). רוזלינדה עומדת על שלה, ולא נותנת לפקיד, שהוא רק פקיד ומסמל את אותם "פקידים" אפורים של החיים שמתנגדים לכל רעיון מקורי או שינוי מדפוסי הפעילות המוכרים, להניא אותה מכוונתה.

לאחר פרסום המודעה היא ממתינה, עד שיום אחד מגיעה לביתה הזמנה מהמכשפה סלינה.

רוזלינדה יוצאת למסע כדי לפגוש את סלינה. עליה לעזוב את המוכר לה ולקבל החלטות רבות. היא אורזת מזוודה, נוסעת ברכבת, אולם עליה להמשיך בכוחות עצמה, שכן הרכבת אינה מגיעה עד ביתה של סלינה. כך גם חברות, בה עוסקת היצירה, מחייבת את השותפים בה לעשייה שונה מן המוכר, להשתדלות, להתאמצות, ולשינוי הרגלים מסוימים. היא מגיעה אל טירתה המבוצרת של סלינה, אות לכך שגם סלינה חיה עם חומות סביבה ולא נתנה עד כה לאדם חיצוני להיכנס אל חייה.

לאט לאט הן בונות את חברותן. בתחילה שותקות ובהמשך מדברות. האחת מלמדת את השנייה דברים חדשים – משחקים, קסמים, טיפוס על עץ. הן מספרות זו לזו סיפורים עם סופים חדשים. השתיים מבלות יחדיו עד שרוזלינדה מתגעגעת לביתה וחשה רגשות סותרים – כיצד אפשר בה בעת ליהנות עם חברתה ולהתגעגע לביתה המוכר? הקונפליקט מיושב כשסלינה נותנת לה מטאטא משוכלל שמאפשר לה לשוב לביתה ובעתיד, לחזור ולבקר אותה.

רוזלינדה חוזרת הביתה, לעיר המוכרת, וחווה מחדש את יופיו של הבית שעזבה.

זהו סיפור יוצא דופן ביופיו ובחשיבותו. הוא עוסק בחברות באופן מורכב יותר מבספרי ילדים אחרים שכן הוא נדרש לכך שחברות אינה אוטומטית ושהיא מצריכה החלטה שמגובה במעשים של ממש – השתנות, נכונות לוותר, נכונות להתחשב, להשקיע באחר, עזיבה של המקום המוכר לטובת ההכרות עם מקום חדש. וגם התחושה המוכרת של ילדים רבים, של געגוע הביתה בשעה שהם נהנים בביתם של חבריהם מקבלת מקום בטקסט, ואישור מרגיע, שכן ניתן לחוות רגשות סותרים גם בשעה שנהנים ממשחק עם חבר אהוב. מעל דפי היצירה מרחפת שאלת הזהות והחשש שמא חברות עם אדם נוסף תגרור שינוי בילד. השינוי מוצג כצורך המציאות שכן לא ניתן למצוא חבר כאשר אתה ספון לבדך על העץ. ומנגד, בחברות אמיתית, החברים לומדים זה מזה ואינם משנים זה את זה, והחברות מוצגת ככזו שמרחיבה את נפש החבר ואת עולמו החוויתי והאינטלקטואלי. המסע של רוזלינדה היה נחוץ לה כי רק אחרי שעזבה את ביתה, והתגברה על מחסומים רבים, היא יכולה לשוב ולחוש חזקה יותר ושמחה.

ומילה לסיום על איוריה של נטעלי רון-רז המוכשרת. אלו לא איורים אלא ציורים מרהיבים שמוסיפים מידע רב על זה הנמסר בטקסט. התנודות במצב הרוח של רוזלינדה, חששותיה כשהיא לבדה על הרכבת ואוחזת בחתול, הניגודים בין מראיה של רוזלינדה לבין מראיה של סלינה להמחשת השוני בין שתי החברות ובעיקר, העולם העשיר שמוצג באיורים – כזה שכולל ילדים, הורים, קשישים, ערים וכפרים. היצירה מוצלחת לנוכח השילוב בין כתיבה מתוחכמת לאיורים רב-ממדיים, וכאן המקום להמליץ למי שטרם קרא, על הספר הראשון בסדרה, רוזלינדה.

סיפור מומלץ ביותר, לתלמידי כיתות א'-ג'

פעם עקב אחרי לוויתן מאת אורית ברגמן

פעם עקב אחרי לוויתן. כתבה ואיירה: אורית ברגמן. הוצאת כתר.

לא כל יום פוגשים סיפור גאוני.

"פעם עקב אחרי לוויתן" מאת אורית ברגמן (הוצאת כתר), סופרת ומאיירת בחסד עליון, מתאר נושא שאינו שכיח בספרות הילדים – דיכאון שחווה ילדה בעקבות עזיבתה של חברתה הטובה את העיר ואת הכיתה. עולמה של הגיבורה נטולת השם מתערער.

 

העובדה שאין לה שם רק מחזקת את תחושת אבדן הזהות שהיא חווה. היא מתעוררת באמצע הלילה, שומעת שריקה בלתי נסבלת, והמבוגרים אינם מבינים את מצבה וחושבים שהרעש שהיא שומעת בתודעתה הוא רק קומקום, או שריקותיה של השכנה. בִמקום להשתמש במושגים מורכבים כמו 'תחושת אבדן', 'עצב' או 'דיכאון', מופיע לוויתן שחור שעוקב אחר הגיבורה בכל מעשיה. הלוויתן הוא ייצוג סמלי ויפה של המרה השחורה שבה היא מצויה בשבוע שלאחר עזיבת החברה הטובה. היא לבדה, אין לה תיאבון והיא מתרחקת מהסביבה החברתית שלה.

באחד הימים היא מחליטה שלא לברוח יותר מן הלוויתן אלא להביט בו. זהו רגע ההכרה שלה בכך שיש לה בעיה שלא תיפתר אם היא תתעלם ממנה. היא מביטה בלוויתן, צועקת לו שיסתלק, נאבקת בו ומביסה אותו.

החל מנקודה זו מוצגת בעדינות החלמתה באמצעות האיורים. השחור נעלם לטובת מעט צבעים, להדגים שאין לפנינו סוף טוב נטול פרופורציות, אלא החלמה הדרגתית. ולבסוף, היא חוזרת לשחק עם חבריה, והחיוך חוזר לאייש את פניה. מי שהוצגה באיורים כשהיא לבדה לאורך כל הסיפור, חוזרת לחיק החברה.

הסיפור הזה מדגים את כל מה שטוב בספרות הילדים. את החשיבה לפיה ילד חש רגשות עוצמתיים בדומה למבוגרים. את החופש שניתן לדמות להתמודד עם הכאב בכוחות עצמה ולעבדו. את תחושת האהבה הגדולה בין ילדה לחברתה הטובה והקושי לוותר על חבר אהוב ועל המנהגים המשותפים של השתיים – ההליכה המשותפת לבית הספר, המשחקים, והבדידות הקשה כשמכבידה כשהחברה עוזבת. האיורים מחקים את ציוריו של ילד ומאפשרים המחשה של מושגים מורכבים באמצעות דמותו המאיימת של הלוויתן שלא עוזב את הגיבורה וגורם להפרדה שלה מן החברה. לעתים מצויר הלוויתן כמעין חבל חונק על מנת להראות את תחושת המועקה בה נתונה הילדה. והסוף הטוב מוצג בעדינות. בלי "פתרונות קסם". הגיבורה לא מצאה חברה-טובה-חדשה עדיין, אבל היא חזרה לשחק, הביסה את הלוויתן והצבע חזר לחייה. לפעמים חיוך הוא סוף טוב נהדר.

מומלץ בחום לילדים בגילאי 6-8 ולאוהבי ספרות.

החיים על פי דוני מאת רוסה לגרקרנץ

החיים על פי דוני. כתבה: רוסה לגרקרנץ. איורים: אוה אריקסון. תרגום: דנה כספי. 

הוצאת ידיעות אחרונות / טל מאי

פעם בחיים ייצא לכם ולילדים שלכם לקרוא סדרת ספרים שתקבל חדר נפרד בלבכם. החיים על פי דוני הוא הספר הרביעי בסדרה העוקבת אחר חייה של דוני, ילדה שבדית יתומה מאם, שחיה עם אביה, ויש לה חברה אחת בת גילה – אלה-פרידה – חברת נפש שמסייעת לה לא אחת להדגיש את קווי האושר שבחייה. אם נהוג לחשוב שסדרות ספרותיות נכתבות למטרות רווח ושספריהן משחזרים האחד את השני – הרי שזו טעות שאין גדולה ממנה. כי החיים על פי דוני הוא הטוב שבסדרה יוצאת דופן זו, ספר נדיר ביופיו ובחכמתו.

הסיפור מיועד לילדים בכיתות א'-ג', אולם למרות שקהל הקוראים צעיר למדי, הנושאים שעולים בספר מורכבים וכך מתקבלת יצירה רגישה, מטלטלת ובעיקר מעודדת חשיבה חדשה של מבוגרים על ילדים ושל ילדים על מבוגרים. למרות קוצרה של היצירה היא מצליחה להעמיק בתחומים רבים.

בתחום הרגשי היא נדרשת למושגים מורכבים כמו געגועים של ילד להורה (בשעת ביקור אצל חברה), שהם געגועים פתירים, וגעגועים של ילד יתום להורה שלא ישוב עוד. היא מציגה את דוני כשהיא חרדה לאביה ומתקשה להירדם בלילה, אולם מראה את הפכפכותם של רגשות ואת היכולת של סביבה תומכת לשנות את האופן שבו ילד מרגיש. כמו כן הסיפור מראה כיצד ילדים שונים מפגינים או לא מפגינים רגשות. דוני היא ילדה סגורה ומאופקת. אלה פרידה לעומתה מוחצנת ומביעה את רגשותיה באופן קולני ונחרץ.

בתחום החברתי קשה לחשוב על יצירה שמציגה חברות כה יפה בין ילדים כמו החיים על פי דוני. זוהי חברות שממשיכה להתנהל למרות שהשתיים גרות במקומות מרוחקים זה מזה. היא מושתתת על נאמנות, על הכרות מעמיקה עם אופייה של האחרת, על זיהוי רגשות שהחבֵרה אינה מספרת עליהם באופן ישיר ועל ניסיון של כל אחת לשמח את חברתה ולשמש לה אוזן קשבת ומגן. הדיאלוג בין השתיים הוא אחד היפים שמופיעים בספרות הילדים:

"אני רוצה להיות כל עולמו של מישהו!" הסבירה. "את מבינה אלה-פרידה?"

אבל את באמת כל עולמו של מישהו!" השיבה אלה-פרידה. "את כל עולמי. תכתבי את זה בספר שלך! אני כל עולמה של אלה-פרידה, זה מה שיהיה כתוב בו!" (עמ' 92).

החברות בין השתיים מוצגת על רצף החיים של כל אחת מהילדות. אלה-פרידה אמורה להתאמן בנגינה בכינור, אולם היא אינה רוצה שדוני תישאר לבדה, אז היא מוצאת פתרון יצירתי ומתאמנת בעוד השתיים רוחצות בים. הסופרת מציגה את עולם הילדים כמקביל לעולם המבוגרים אולם אין לפנינו דמות-בילבי שחיה מחוץ לסדר המקובל. לשתיים סדר יום קבוע, הן צריכות לסדר אחריהן וברור להן שלא תמיד ההורים מבינים אותן ועם זאת, הן אינן מתמרדות באופן נחרץ וב"תמורה", הוריהן קשובים אליהן ומשלימים עם העובדה שלא תמיד ילדים והורים מעוניינים לפעול באותה הדרך. דוגמה משעשעת היא "עבודת הקיץ" של דוני ואלה-פרידה. השתיים "מתעשרות" כשהן מוכרות לתיירים קפה ולחמניות, אולם מי שעומדת מאחורי ה"התעשרות", היא האם שנאלצת לאפות מדי יום. מכאן כי לפנינו הורים שמחנכים את ילדיהם אולם גם מתחשבים ברצונותיו העצמאיים של הילד ובשאיפתם של ילדים להצטייר בעיני סביבתם כבוגרים.

דוני ואלה-פרידה מוצגות בסדרה כילדות עצמאיות, חכמות, מקוריות, ולכל אחת מהן תווי היכר משלה. האיורים הנפלאים מסייעים להבין, דרך הבעות פנים משתנות, את רגשותיהן שנעים בין שמחה, חשש, כעס ולמרות שהיצירה שבדית, אין לפנינו "ילדי פרסומת" אלא ילדים אמתיים, כך שזוהי הצגה המעוררת הזדהות ומונעת תחושת דימוי עצמי נמוך מצד הקוראים.

בשנים האחרונות שואפת ספרות הילדים לחשוף את הילד לסוגים שונים של משפחות. זוהי נקודה חשובה בהחיים של על פי דוני. כיוון שכאמור, דוני היא יתומה מאם וחיה עם אביה (או עם סבה וסבתה כשהאב מעורב בתאונת דרכים). אמה של אלה-פרידה חיה עם אולף, שאלה-פרידה מכנה אותו אוף, אות למורת רוחה מאביה החורג. סונטה, בן דודה של דוני חי עם אמו. התפיסה לפיה כל ילד חי עם אבא, אמא, אחים וכלב, נשברת בסיפור, שמציג מודלים שונים של משפחות, ואלו מופיעים ברקע הדברים ולא במרכזם, ועדיין, חשובים עבור ילדים באשר הם, בעידן בו משפחות קלאסיות מהוות חלק מכלל המשפחות בהן ילדים חיים. ההבנה שמשפחות מורכבות מדגמים שונים ולא כולן זהות, ועל הילד להסתגל לשינויים, כפי שדוני צריכה להסתגל לחברתו החדשה של אביה, מלווה את הסיפור ברגישות ומראה הן את הקושי של ההורה והן את הקושי של הילד. הריב בין סבתה של דוני לאביה באשר להבאת לוני, חברתו החדשה, לאי בו דוני שוהה, מאפשר לקוראים להבין שגם המבוגרים עצמם שרויים בלבטים. אפיזודה חשובה זו היא חלק מהאידיאולוגיה של הכותבת – שלא לצנזר את מורכבות החיים מילדים ולא להציג הורים שאין להם קיום מלבד הקיום ההורי.

ובדומה לכל הספרים בסדרה, מוטיב האושר מלווה ספר זה והאושר מוצג בו כדבר ששואפים אליו, אולם הוא חלק מסוים של החיים, שכוללים גם עצב, דמעות, פחדים וחששות.

 

חובה לקרוא! (ולא יזיק להעניק את פרס ישראל לתרגום למתרגמת המוכשרת דנה כספי, ויפה שעה אחת קודם)

לגילאי: 6 ועד 120.

 

ליבי, או: מה קרה לאיש-עם-הכלב? מאת הדס ליבוביץ'

ליבי, או: מה קרה לאיש-עם-הכלב? כתבה: הדס ליבוביץ'. איורים: דניאל פלג. הוצאת הקיבוץ המאוחד.

ליבי היא ילדה חולמנית, אבל לא תמיד, רק בכיתה. כשהמורה לחשבון מדברת, היא בוהה מחוץ לחלון, ומדי יום עוקבת במבטה אחר איש קשיש וכלבו. באחד הימים, רוכב אופניים נתקל ב"איש עם הכלב", והאיש מפונה לבית החולים. ליבי ממהרת לקחת אליה את הכלב שנעזב, ומרגע זה, הופך הסיפור לבלשי: היא מנסה להתחקות אחר עקבותיו של האיש, על מנת לספר לו שכלבו נמצא אצלה ומחכה לשובו.

זהו רומן ראשית קריאה יפה וסוחף, שקשה להפסיק לקרוא. יופיו נובע בעיקר לנוכח האופן שבו הסופרת מצליחה להבנות דמות-ילדה מורכבת, כזאת שמתאימה את עצמה לכל מרחב בו היא נמצאת או פועלת. בכיתה היא שותקת, על פי רוב, חולמת, ושרויה בעולמה. בבית היא מתמודדת עם אם, שמצד אחד עובדת בבית כדי להקדיש יותר זמן לביתה, אולם מנגד, היא כמעט ולא מקשיבה לליבי והתקשורת בין השתיים חד-צדדית, כשליבי, רוב הזמן מושתקת על ידי האם. בחייה החברתיים, מתוארת חברותן של ליבי וגאיה, חברתה הקרובה ושכנתה. זוהי חברוּת של שתי ילדות שונות מאוד זו מזו – האחת, מדברת בשפת המספרים, מאורגנת וחוששת ממאורעות בלתי צפויים, והשנייה, מדברת בשפת הלב, סולדת ממספרים ואינה נרתעת מן הלא ידוע. החיבור בין השתיים מקדם את ליבי בפתרון החידה, והיא מוצאת את בעליו של הכלב, שאיננו כלב – אלא כלבה.

לא פשוט לכתוב רומן ראשית קריאה שקל לתלמידים בכיתות ב'-ד' לקרוא, ושאינו מוותר על הצגת מורכבותם של החיים למרות הצורך להתגמש בהיבט השפתי כדי להיות נגיש לקהל זה. נוסף על עיצוב הדמות, הרומן מקדם שדר של אחריות כלפי האחר – ליבי יודעת שהאיש הקשיש קשור לכלבו ועל כן ממהרת לאמץ את הכלב(ה) ופועלת במהירות לאתר את האיש ולהרגיעו. כמו כן הנער שפגע באיש באופניו, מגיע גם כן לבית החולים על מנת להתוודות על מעשהו, וזוכה לסליחתו של הקשיש. המבוגרים שיקראו את הרומן יחושו לעתים חוסר נוחות מהמראַה הנשקפת אליהם: היחס המתנשא כלפי ילדים, חוסר ההקשבה והחשיבה הלקויה לפיה ילדים אינם מבינים כיצד האחר מרגיש או אינם מסוגלים לפענח תעלומות בעצמם.

הדס ליבוביץ כתבה סיפור מרתק ועדין, כזה שבו עלילת הנפש מושמת במרכז ולא עלילות תזזיתיות חסרות משמעות. מומלץ ביותר.

 

לגילאי 7-9. כדאי מאוד לקרוא יחד עם הילדים.

סיפורים לפני השינה לילדות מורדות מאת אלנה פאווילי ופרנצ'סקה קוואלו

תרגמה: רונית רוקאס. הוצאת כתר/כנפיים

יש רק דבר אחד מטעה בקובץ הנהדר סיפורים לפני השינה לילדות מורדות והוא שמו. מדובר בקובץ שחושף את נמעניו למאה נשים חשובות בהיסטוריה האנושית ממגוון תחומים ועיסוקים – סופרות, פוליטיקאיות, טייסות, עיתונאיות, מדעניות, במאיות, לוחמות, בלרינות, שופטות, מעצבות אופנה, נשות עולם הזוהר – ולכן לא ברור מדוע הוחלט מראש שמדובר בסיפור לילדות מורדות. כל ילד, ילדה, הורה, מורה וגננת (אן גנן), צריכים להכיר נשים שיש להן חלק בעיצוב ההיסטוריה האנושית ולהנחיל את פועלן לדור הבא. גם אם הילדה הקוראת אינה מורדת, ואולי דווקא אם הילדה אינה מורדת, כדאי שתכיר דפוסי פעולה וחיים מגוונים כמו אלו שמתוארים בקובץ זה.

לכל אשה בקובץ מוקדשת כפולת עמודים. בצד אחד מופיע טקסט קצר המתאר את חייה ופועלה, בדגש על ילדותה, ובצד השני מופיע איור מרהיב של דמותה. המאיירות שהשתתפו בפרויקט הקפידו במכוון לברוח מדימויים רווחים של נשיות סטריאוטיפית וכך הדוגמנית השחורה אלן ווק מאוירת תוך הדגשת פניה המקרינות חוזק ועוצמה, כשגופה נשאר מחוץ לאיור, ואילו קורה קורלינה, משוררת ואופה גם יחד, מאוירת כאשה מבוגרת האוחזת בספר, ישובה ליד שולחן עליו מונחות קאפקייקס.

גדולתו של הקובץ טמונה בבחירת הנשים. מרבית הקוראים אינם מכירים את רוב הנשים המופיעות בקובץ ומכאן שזוהי הזדמנות נפלאה להרחבת הידע אודות תרומתן של נשים לעולם. כמה מאיתנו מכירים את ריטה לוי מונטלצ'יני, הנוירוביולוגית היהודייה, שזכתה בפרס נובל לרפואה בשנת 1986, ואף הייתה סנאטורית באיטליה. מדובר בסיפור מעורר השתאות, על מדענית שנאלצה לא רק להתמודד עם היותה אשה בסביבה גברית, אלא גם עם חוקים אנטי-יהודיים שחוקק מוסוליני, שמטרתם לגרש יהודים מהאקדמיה האיטלקית. המרד במקרה של לוי-מונטלצ'יני זו בחירתה שלא להיכנע למרות האנטישמיות ולהמשיך ולחקור.

 

הקריאה בקובץ היא קריאה מחודשת בהיסטוריה האנושית, שהעלימה עד כה את סיפוריהן של נשים מכוננות. זוהי יציאה למסע חובק עולם, המפגיש את הקוראים עם נשים מן המערב והמזרח, נשים שמשתייכות לדתות שונות, כאלו שלא נפגוש בסרט הוליוודי:
"היה היתה פעם ילדה שלא רצתה להכין טורטיות. כשאביה אמר לה שנשים יכולות רק להכין טורטיות וללדת ילדים, היא פרצה בבכי והבטיחה להוכיח לו שהוא טועה. 'את יכולה לעזוב את הבית הזה, ואל תצפי ממני לאגורה', אמר לה". פסקה זו פותחת את סיפורה של הפעילה החברתית והפוליטיקאית ממקסיקו, אאופרוסינה קרוס, לימים, נשיאת הקונגרס של מקסיקו. בעוד שסיפורה של קרוס מציג ילדוּת שהחלה לפני ארבעה עשורים, סיפורה של קוי מאתיס, מציג ילדות עכשווית, של ילדה, שכאשר בית ספרה התנכר לה מתוך בורות וצרות מחשבתית, פנתה לבית המשפט, וניצחה. "קוי והוריה חגגו את ההחלטה במסיבה גדולה. הם אכלו עוגה ורודה, וקוי לבשה שמלה ורודה ומנצנצת ונעלה נעליים ורודות יפהפיות". כי מי אמר שאם ילדה לובשת שמלה מנצנצת היא לא פמיניסטית? כאן אנו יכולים לראות שלפמיניזם גילומים שונים וכל אחת בוררת לה את דרכה לאור הפירוש שהיא מעניקה למושג.

הקובץ סיפורים לפני השינה לילדות מורדות הוא קובץ מומלץ שצריך להופיע על כל מדף ספרים בישראל ולהילמד בכל בית ספר. כמובן שלא מדובר בסיפורים שמיועדים לשינה, אלא להפך – אלו סיפורים מעוררים שיהפכו כל ילדה (וילד) לחולמים ובתקווה, לנאמנים יותר לעצמם.

לגילאי: 5 ועד 120.

 

הילדים צוחקים מאת זכריא תאמר

הילדים צוחקים מאת זכריא תאמר. איורים: רוני פחימה. תרגם: אלון פרגמן. הוצאת מכון ון ליר, עולם חדש.

מאורע ספרותי שמח במיוחד בישראל: הסיפור הילדים צוחקים מאת הסופר הסורי זכריא תאמר ראה אור בעברית, ומלווה באיוריה הסוחפים של המאיירת המחוננת רוני פחימה.

מדובר ביצירה אלגורית קצרה אך חשובה, בעלת השתמעויות רבות.

הסיפור נפתח בתיאור המלך: "המלך לא צחק, מעולם. חיוך לא עלה על פניו". אין לפנינו אדם רגיל כי אם סמכות שלטונית עליונה, ובהתאמה, כשהמלך זר לצחוק, כך מעשיו מרתיעים ומשדרים אלימות משתמעת: האיור שמקיף את המלך מציג תמונה מאיימת ומלמד כי אדם שאיבד את צחוקו, היינו, את רגישותו, והוא בעל עמדה שלטונית, הופך את הסביבה כולה לאימתנית – לנטולת צבעים ויופי, לכזו המשרה בקורא תחושה של עקירה, עקרות ושקיעה. אולם חוסר יכולתו של המלך לצחוק אינו משפיע על הילדים. ילדי הממלכה צוחקים וצחוקם מאפשר להם לראות את הצבע ואת היופי שמסביבם – את השמיים, העצים והציפורים. ברגישותם הם מצליחים ליהנות מהסובב אותם ולהכיר גם בטבע וביופיו וגם בבעלי החיים המקיפים אותם. הם אמנם חיים באותו המרחב שבו חי המלך, אבל הם מוקפים בצבעים, בפריחה ובשמחה.

המלך מנסה להבין את צחוקם של הילדים ומביט על השמיים, העצים ובעלי החיים, אולם הוא אינו מצליח לראות את מה שהילדים רואים, ועל כן אין ביכולתו לצחוק. בתגובה, הוא מעניש את הממלכה כולה ואוסר על הצחוק, בפקודה. האנשים הבוגרים מפסיקים לצחוק, ואילו הילדים – ממשיכים בשלהם, צוחקים ונהנים מיופיו של העולם, לא נותנים לדיקטטור להשליט את חיתתו ולהתערב באופן שבו הם חווים את העולם.

בסיפור חברתי ופוליטי מהודק זה, מקופלת ראיית חיים שלמה. מי שלא מסוגל לצחוק, מנסה למנוע מהאחרים את הצחוק. כאשר מדובר במלך, והיצירה נכתבת תחת משטר דכאני ואלים, האזרחים חשים שאין להם ברירה זולת לציית לצו. אולם הילדים הם נושאי הדגל של המרד ושל הבחירה בהומניות ובאהבת החיים ובסירובם הם למעשה מגֵנים על אנושיותם – על המבט החופשי, על ההתרשמות מהיופי, על תחושת השייכות שלהם למקום וליושביו ועל זכותם להביע את רגשותיהם ולא להסתירם. ההפגנה בסיפור זה אינה מתחוללת באמצעות שלטים או מרידה אלא בעקבות הבחירה לצחוק, ולשמר את ההוויה הצוחקת.

כאן המקום להזכיר את מקבילתו הישראלית של הסיפור. בשנת 1998 יצא ספרה החשוב של עפרה גלברט-אבני, המלך שידע הכל (הקיבוץ המאוחד). מלך זה אסר על נתיניו לענות על שאלותיהם ושאלות קרוביהם, או לחפש תשובות בעצמם לשאלות אלו, מתוך המחשבה שרק הוא לבדו מסוגל לענות על שאלות: "חובה לא לדעת דבר, מותר רק לשאול, השאירו למלך בלבד לענות על הכל!". שוטריו של המלך נשלחו לאכוף את הצו, וכך תושבי הממלכה הפסיקו לשאול שאלות וחיו בצל פחד, היעדר ביקורת ובורות. המצב בא על פתרונו כאשר נולדה הנסיכה שלא הכירה את הצו, ואתגרה את הסובבים אותה בשאלות רבות. כך היא השיבה את חדוות הלמידה לממלכה, והראתה כי לא ניתן לבלום את חדוות הידע של הילד. כמו כן, כפי ששתי היצירות מראות, דווקא הילדים ניחנים באומץ להמרות את פיו של השלטון, בעוד המבוגרים, משלימים עם הגזרות הניחתות עליהם.

מעבר לפן הפוליטי קיימת בסיפור הילדים צוחקים הצגה פסיכולוגית של האדם שאינו מסוגל לצחוק, האדם הבודד שמנתק את עצמו גם מהסביבה הטבעית וגם מהסביבה האנושית. האדם שמשליך על הסביבה את ראייתו המנוכרת ולכן מאבד את היכולת לראות את היפה שבעולם. כשהמלך פונה אל הילדים הוא לא שואל אותם כיצד יוכל הוא לצחוק כמותם, אלא נוזף בהם – "ילדים, מדוע אתם צוחקים?". זרותו לצחוק משקפת את זרותו כלפי החברה שהוא אמור למשול בה. צחוקם של הילדים משקף את אחדותם, את הקודים המשותפים שלהם, את חברותם שמצמיחה נושאים משותפים לצחוק, אולם המלך הזר אינו חלק מהחברה, הוא מנותק ממנה, ושואף להפוך אותה למעוקרת מכל רגש. אין בו רצון להשתנות כי אם חשיבה לפיה כלל האנשים צריכים להיות זעופים כמוהו. וכאן הילדים מראים את גדולתם: למרות שמדובר במלך, באדם בוגר בעל סמכות, הם ממשיכים בשלהם, שכן משמעות הצחוק היא אהבת החיים וראיית הצבע שיש בחיים, גם כשמסביב ישנו דיקטטור חסר רגשות. נותר לנו רק לקוות, שהילדים שיקראו את הסיפור, ימשיכו להיאבק על הזכות החשובה הזאת, לצחוק.

לגילאי: שנתיים וחצי ועד 120

כשהייתי הכי מאושרת מאת רוסה לגרקרנץ

כשהייתי הכי מאושרת. כתבה: רוסה לגרקרנץ. איורים: אוה אריקסון. תרגמה: דנה כספי. הוצאת ידיעות אחרונות / טל מאי

ספר שלישי בסדרת ראשית הקריאה העוקבת אחר חייה של דוני (קדמו לו החיים המאושרים שלי והלב שלי קופץ וצוחק) הוא הזדמנות נאותה לחשוב מחדש על סדרות ספרותיות לילדים. ז'אנר זה מנקז אליו ביקורת רבה. הטענות הנפוצות הן שסדרות לילדים נכתבות משיקולים מסחריים ולמעשה משעתקות הצלחה על חשבון איכות אסתטית. מכאן גם שיוכן המידי של סדרות ספרותיות לספֵרת הספרות הפופולארית.

אם נבחן את הרומן כשהייתי הכי מאושרת, על רקע שני הספרים שקדמו לו, נבחין במעלותיה של סדרה ספרותית כתובה היטב. המפגש עם דוני מתבצע ביצירה לקראת סיום הלימודים בכיתה א'. מספר הדמויות בכרך השלישי נותר מצומצם: אביה של דוני ,חברתה הטובה אלה-פרידה המתגוררת הרחק ממנה, וכן סבה, סבתה ובן דודה. הבחירה למקד את המבט בדמויות מועטות חותרת תחת מוסכמה רווחת של סדרות ספרותיות שנוטות להרחיב את מספר הדמויות המאיישות את עלילת היסוד מכרך לכרך במטרה להבנות עלילה מפותלת ומותחת. מספרן המועט של הדמויות נובע כפי הנראה מתוך שאיפה להעמיק את ההכרות עם הדמות המרכזית ועם עולמה, וכמו כן, הוא תוצר של חתירה לתיאור מימטי של חייו של ילד בן שש. אין בסדרה הרפתקאות אלא נאמנות מוחלטת לשגרת יומו של ילד בן שש, הכוללת לימודים בבית הספר, מגעים חברתיים מוגבלים וחיים משפחתיים. במקרה של דוני – משפחתה כוללת את אביה (שכן אמה נפטרה עוד בטרם תחילתו של ההווה הסיפורי), בעלי החיים אותם היא מגדלת (חתול ושרקנים) וכן את סבה, סבתה ובן דודה. אלו האחרונים מאיישים תפקיד חשוב בכרך השלישי שכן לאור תאונת הדרכים של אביה ואשפוזו עוברת דוני לבית סביה. בעוד הקורא מתוודע לדמותה של דוני כשסוגיית יתמותה היא עובדה מוגמרת, הרי שפרשת פציעתו של האב בתאונה מטלטלת את עולמה הפנימי. עם זאת האושר ממשיך להוות את המוטיב המרכזי בסדרה. אל מול הכאב לנוכח אשפוז האב בוחנים דוני והקוראים את הנקודות המאושרות בחייה – משפחתה התומכת, חברותה עם אלה-פרידה, שמלתה החדשה, ריח הפריחה, האפשרות לסייע לשכן קשיש ולטייל עם כלבו, היכולת לגמול למורתה האהובה עם ספר שכתבה וההמתנה לחופשת הקיץ המבטיחה. החתירה לאושר מנחה את דוני לכל אורך הרומן. מציאת הנקודות שבהן היא הייתה מאושרת הופכת לתזכורת מתמדת לכך שהחיים טומנים בחובם עצב ושמחה, נקודות שפל לצד רגעי אושר. אושרה של דוני אינו חד ממדי ואינו מושג באמצעים חומריים. כשהיא צריכה להחליט איזו שמלה תקנה מבין השתיים שהיא אוהבת, אנדנדינו פשוט מסייע לה. לעומת זאת זיכרונותיה מן התקופה בה אלה-פרידה למדה בכיתתה, טיולה בשדה המאפשר לה להריח פרחים והדהוד מילות האהבה של אביה – הם הממלאים אותה באושר והופכים לחומר שממנו היא רוקחת את ספרה. מתוך חתירתה של דוני לאושר עולה שדר מורכב וחשוב: אושר אינו מונח לפתחו של אדם ועל כן שומה עליו לתור אחריו. החתירה לאושר היא לפני הכול עניין תודעתי: דוני מאלצת את עצמה, גם ברגעים קשים, לחשוב על אותן נקודות בחייה שמילאו אותה באושר. נקודות אלו שזורות בסיפור כנסיגות אקספוזיציוניות, קרי, פרטים שונים מן העבר שמועלים ומוזכרים בעת הצורך. ולמשל – אחרי שוויקי ומיקה רודפות אחריה וגורמות לה למעוד, היא נזכרת ביום שבו סוזי התחפשה לפרה. וכאשר היא נוגעת בתנוכי אוזניה ומרגישה את עגיליה, שוב היא נמלאת אושר, עדות להתגברותה על הפחד מפני ניקוב חורים באוזניים.

אמנותה של לגרקרנץ משלבת דחיסות ואיפוק בתיאור אפיזודות נפשיות מורכבות. התיאור הקצר מקיף עולם רגשי טעון אולם ללא פאתוס וללא ניתוח עצמי:

בימים שאלה-פרידה למדה בכיתה של דוני, הכול היה כיף, חוץ מפעם אחת – כשכולם התבקשו לצייר את אמא שלהם. דוני לא זוכרת הרבה מהשנים שבהן הייתה לה אמא. היא הייתה קטנה כל כך. בעצם היא זוכרת רק שסיפרו לה שאמא שלה מתה. אבא שלה בכה. כמה שנים אחר כך הוא סיפר לה מה היו מילותיה האחרונות של אמא שלה: 'תמסור דרישת שלום ממני, במיוחד לדוני', ביקשה ממנו. כמה טוב לדעת שזה מה שאמרה. כשהתבקשו לצייר את אמא שלהם, הרשו לדוני לצייר במקום זה את אבא שלה (עמ' 34).

ובהמשך, מציינת המספרת: דוני היא ילדה מאושרת, באמת מאושרת, אבל לא כל הזמן. על הפעמים שבהן לא הייתה מאושרת היא מעדיפה לא לחשוב. היא מנסה לדלג עליהן" (עמ' 37), ואכן, זהו המוטו של סדרת ראשית הקריאה הטובה ביותר שנראתה במחוזותינו. חרף הסיבות לאי האושר, יש לדלג ולחתור למצוא את האושר, להאיר את הזרקור על הנקודות המשמחות וגם בשעת משבר לבחון את העולם על דבשו שמתקיים לצד עוקצו.

אין תיאור הולם יותר לספר כשהייתי הכי מאושרת, מלבד זה: ספר שיעניק לקוראיו שעה צרופה של אושר.

לגילאי: שש ועד מאה ועשרים.

 

 

הסוד של פלוריאן מאת חוה ניסימוב

הסוד של פלוריאן. כתבה: חוה ניסימוב. איורים: מריאנה רסקין.

טל מאי / ידיעות אחרונות

מה עובר בראשו של ילד פולני שהוריו מביאים לביתו שק, ובמקום מתנה לחג המולד יוצאת ממנו ילדה יהודייה? האם יוכל לשמור על דבר הימצאה בבית בסוד? כיצד ישתנה מהלך חייו לאור הגעתה של הילדה הזרה המסכנת את חייו ואת חיי הוריו? האם הגעתו של זר למשפחה רווית כאב וסודות מן העבר ישנו במשהו את התנהלותה?

הרומן הסוד של פלוריאן מנסה לענות על שאלות אלו ומשרטט ביד אומן את תודעתו של פלוריאן בימי מלחמת העולם השנייה, עת בני משפחתו הסתירו את אווה היהודייה.

כל סיפור שעוסק בתקופת מלחמת העולם השנייה, על זוויותיה השונות, מיד מתויג כ"סיפור שואה" ונשלח למדף ספרי השואה תוך הפיכתו לספר שעניינו הנחלת השואה לילדים ולנוער. הסוד של פלוריאן מסרב לתיוג שכזה, ולא בגלל שהשואה אינה נוכחת בו – היא אכן מהווה חלק חשוב ממנו שכן אווה הילדה מופרדת ממשפחתה ונאלצת לחוות חיים במסתור, לא לראות אור יום ולחיות בפחד מתמיד מפני הלשנה. גם הילדה בה פלוריאן מאוהב, קמילה, מגיעה לכפר מוורשה כיוון שמשפחתה נאלצת לברוח שכן סבה הוא יהודי. הפן היהודי נוכח ברומן אולם הוא מִשני לסוגיות הקיומיות שהרומן עוסק בהן, סוגיות הנעדרות בדרך כלל מרומנים המיועדים לגילאי 9-12.

לפנינו ילד פולני שחי עם הוריו בעוד אחיו הגדול מגויס לצבא ובהמשך נודע כי הוא נפל בשבי. במהלך הרומן מתגלה סוד מעברם של הוריו – מותה של אחותו שלא זכה להכיר, שמתה כתינוקת מדלקת ריאות עוד בטרם נולד. הסוד הזה משפיע על חייו של פלוריאן לא פחות מסוד הסתרתה של אווה שכן מות התינוקת מסביר את יחסיו העכורים עם ההורים, את תחושתו שאביו הוא נוכח-נפקד ושאמו מסוגרת ואינה משתפת אותו בעולמה הפנימי. באופן פרדוקסלי, דווקא אימוצה של אווה מהווה עבור הוריו את השבת הסדר על כנו והשלמתו של החסר הלא מדובר. פלוריאן מתיידד עם אווה בהדרגה, והשניים הופכים לאחים לכל דבר וממלאים באהבתם את החלל העצום שפוערים המלחמה וכן ההורים ביחסם המרוחק לילדם.

במהלך תקופה זו נאלץ פלוריאן לחוות פיצול שלא ברצונו. כלפי חוץ הוא משמיע מימרות אנטישמיות כדי שלא ייחשד בהסתרת יהודייה, ואילו בביתו, הוא משחק עם אווה וקשוב לחרדותיה ולמצוקותיה, רואה דווקא בה מישהי שמסייעת לו להתמודד עם בדידותו.

כך מתקבל רומן רווי סודות ומכאן המקום החשוב של המרתף בביתו של פלוריאן, כסמל מרכזי ביצירה. המרתף הוא המקום בו פלוריאן משחק עם אווה, מקום שבו הם חוזרים להיות ילדים ואוכלים ריבות בהיחבא במציאות מורכבת שבה יש לנהוג בזהירות במזון על מנת שלא ייגמר. המרתף הוא המקום שמוביל למחילה בה תסתתר אווה במקרה שהנאצים יפשטו על הבית וינסו לתפסה. במרתף מטמינה אמו של פלוריאן את בגדיה של אחותו שנפטרה. חשיבתה היא, שעליה להסתיר מפלוריאן את דבר האסון שקרה לה ולהורידו ל"מרתף", אולם הדברים חוזרים וצפים אל מעל פני השטח עד לגילוים. גם פלוריאן מנסה להיות ילד אחראי שמסוגל לשמור על סודות ועל כן הוא ממעט לפגוש את חבריו. שתיקתו יוצרת עומס על "מרתפו" התודעתי ומיתרגמת לחלומות בלהה שחושפים את המתח בו הוא שרוי. וכל אלו, עולים ממרתפה של הכותבת, חוה ניסימוב, ניצולת שואה שהוסתרה בזמן מלחמת העולם השנייה אצל משפחה פולנית, לה מוקדש הספר – "לזכר משפחת ואלצ'אק שהצילה את חיי".

המרתף מחליף ביצירה את הדיבור שכן לפנינו רומן של שותקים. האב נמנע מלשוחח עם בנו ורק מביט אל החגורה, תזכורת לאלימות הצפויה לבן אם ימרה את פיו. האם שותקת את כאב אבדן בתה, הבן שותק את כאב היחסים הקשים עם אביו ובהמשך, את כאב הפרידה מחברתו הראשונה אותה אהב, שנאלצה לברוח עם הוריה שוב בגין יהדותם, ואילו אווה שותקת את פחדיה ואת חוסר האונים שהיא חשה. אין אנו מקבלים גישה לתודעתה ולשאלות שוודאי מקננות בה – היכן הוריה? האם תשוב ותתאחד עם אמה? מה יקרה בתום המלחמה? במרתף יכולים פלוריאן ואווה לדבר מעט, לאכול ריבות ולשחק, להתלכלך, לבצע מעשי קונדס, לברוא הרפתקאות ובעיקר – להתנהג כשני אחים ולחזור לילדותם שנגזלה מהם בגין המלחמה.

במכלול יצירתה שבה ניסימוב אל סיפורה הביוגרפי ומעבדת אותו מזוויות שונות. בספרה קלידוסקופ היא צמצמה את המבט כך שהקורא יכול היה לחוש את חוסר הידיעה שחוותה ילדה יהודייה בתקופת מלחמת העולם השנייה. בספרה ילדה משם היא כותבת: "מהיום אני ילדה אחרת, פולנייה. נוצרייה. אסור לי לספר לאיש שאני יהודייה. אימא שלי מלמדת אותי להצטלב כמו שעושים הנוצרים". התיאור התמים מכסה על מציאות שבה עליה ללבוש ולהשיל זהויות שוב ושוב על מנת לשרוד.

את המסירה בגוף ראשון של הילדה-הניצולה שאפיינה את ספריה הקודמים, מחליפה ניסימוב במסירה בגוף ראשון של הילד-המציל המספר את קורותיו בסיפור הסוד של פלוריאן. ילד שאוּמן להבריח את אווה במקרה שהנאצים קרבים וההורים אינם בביתם. ילד שוויתר על מעמדו החברתי לטובת שמירה על סודה/סודו. זוהי הסטת מבט חשובה ונדירה שמאפשרת לסופרת, ועמה גם לקוראים, להתאחד עם מבטו של מי שהביט באותה תקופה על ה"אחר" ולנסות להתחלף עמו כדי לחוש את כאבו ולהבין את מיקומו. זוהי גם אמירת תודה למציליה של ניסימוב: הפניית הזרקור למשפחת איכרים פולנית שסיכנה את חייה והיוותה אנטיתזה לכפר שמתאפיין באנטישמיות שורשית מעצימה את המעשה ההרואי של בני המשפחה, שאמנם קיבלו כסף בעבור הסתרתה של ילדה יהודייה, אולם היו עלולים לשלם על המעשה בחייהם.

ראוי שילדי ישראל יכירו את פועלם של חסידי אומות עולם ובמקרה של הרומן הסוד של פלוריאן, לא רק פועלם מוצג בפני הקוראים, אלא גם עולמם האנושי, המורכב והקשה, שלראשונה, מואר באור כתיבתה הייחודית של ניסימוב, המפליאה לחדור לנבכי נפשם של ילדים. זוהי יצירה שלא תוכלו להפסיק לקרוא, יצירה – שאין דומַה לה.

לגילאי: 9 ואילך, מומלץ להקראה בהמשכים לתלמידי כיתות ד'

פנדה יוצאת למרעה מאת מאיר שלו

פנדה יוצאת למרעה. מאת: מאיר שלו. צילומים: דן גולדפינגר. עם עובד

קשה לתאר במילים את יופיו של ספרו של מאיר שלו, פנדה יוצאת למרעה, המתחקה אחר פנדה, גורת רועים שמבקשת להצטרף לעולם ה"גדולים" ולרעות את הכבשים. פנדה מתגוררת במושבה על יד הכרמל, מוקפת כלבי רועים לצד חיות שונות ומטופלת על ידי אמה. מרבית בני משפחתה עובדים הרחק, במרעה ומסייעים לרועים לרעות את הכבשים. פנדה פונה לאמה ואומרת – "אני אמנם גורה אבל אני כבר לא תינוקת" ומבקשת ממנה לחדול מהשימוש בכינויי חיבה. היא יונקת את ארוחתה, וחשה גדולה וחזקה ועל כן מחליטה שכעת ביכולתה לרעות. היא עוברת בין חיות המשק השונות – הטלה, שאינו מבין את שפתה, כלב השמירה, שנוזף בה על שהיא מפריעה לו במלאכתו, והתרנגול, שלמשמע שאלתה – "אתה רוצה שאני ארעה אותך?" משיב – "בוודאי. […] אני רוצה שאת תראי אותי, ואני רוצה שהתרנגולות יראו אותי, ואני רוצה שכולם יראו אותי, כי אני יפה וחזק וצנוע וחכם וגיבור. שמת לב לכרבולת הנהדרת שיש לי על הראש?"

גם נעמי הקטנה אינה פנויה שכן היא בדרכה אל גן הילדים. וכך נותרת פנדה בתחושה שרק לה אין ייעוד.

בסופו של דבר חומקת פנדה מהדיר ועוברת מסע מייגע אל מעבר לגבעות. היא צולחת את כל המכשולים שעמדו בפניה ומגיעה אל המרעה, פוגשת את בני משפחתה המופתעים ומציינת: "טיילתי בסביבה אז קפצתי לביקור", מצטנעת ואינה מספרת על דרך החתחתים שעברה ועל פחדיה במהלך המסע. מובן שאחרי שהוכיחה את יכולתה לשרוד בטבע לבדה, ניאות רועה הצאן ללמד אותה את המלאכה ופנדה מחקה את בני משפחתה בעבודתם ולומדת לרעות. בזמן הגז בוחרת פנדה למצוא מחבוא שכן לאחר ששקלה את הדברים גילתה שלהיות הפנדושה של אמא נעים יותר מאשר לעבוד בעבודה כה מאומצת.

זהו ספרו המוצלח ביותר של מאיר שלו לילדים. התבנית אמנם מוכרת – "ילד" שיוצא מביתו ועובר מסע פיזי ונפשי, אולם כאשר תבנית זו מותאמת למידותיה של גורה שיוצאת לראשונה לבדה לחקור את העולם ושואפת להידמות למבוגרים המקיפים אותה, נוסף ממד חשוב של הומור לצד הידע שהטקסט מקנה לילדים על עולם הטבע והחי. בדומה לאודיסיאוס שלמרות הרפתקאותיו בוחר לשוב לביתו, פנדה שחוותה את נפלאות המרחב וסכנותיו והתנסתה בעבודה קשה הטומנת בחובה אחריות, בוחרת להמשיך להיות גורה ולחדול מניסיונותיה להתבגר בטרם עת.

הטקסט הנפלא חובר לצילומים עוצרי נשימה (בשחור לבן דווקא, כחלק ממגמתו של הספר לחזור אל ישראל של פעם, הצנועה והערכית) והתחושה היא שהקוראים מתוודעים לעולמם הנסתר של כלבי הרועים והופכים לצופים בתהליך גדילתה של פנדה. השיבה הביתה היא שיבה מלאת אהבה לאם אוהבת ומגוננת אשר דואגת להזהיר ולכוון את פנדה, אולם אינה מגבילה אותה ומאפשרת לה להתנסות בחוויות שונות, להכיר את העולם הסובב כך שבסופו של דבר, בחירתה של פנדה לשוב לאמה מצטיירת כטבעית וכנובעת מרצון מלא.

ספר חדש שעתיד לאייש מקום של כבוד במדפי הספרים של ילדי ישראל.

לגילאי: 4 ועד 120