אחח איזה אח מאת פטל

אחחח איזה אח. כתבה: פטל (קרן גונן). איורים: אלינה גורבן. הוצאת מטר.

תינוק חדש נולד והצטרף למשפחה. זהו אינו הילד הראשון במשפחה. האם הגעתו משמחת את כלל חברי המשפחה או שמא מעוררת אנטגוניזם בחברים מסוימים של המשפחה, היינו, בילד שקדם לו, שזהותו משתנה בין רגע מ"ה-ילד" ל"אח גדול", ולא רק היא אלא כל מהלך חייו והדפוסים המוכרים לו עתידים גם הם לחוות שינוי מכריע.

פרופסור מירי ברוך, בספרה החשוב, ילד אז ילד עכשיו, מציינת כי בשנות הארבעים ספרות הילדים הציגה את האח הגדול כמי שתפקידו לחנוך את האח הצעיר, להקנות לו מידע ולהעניק לו חסות. האח הבכור הוצג בטקסטים כמי שעליו לוותר לאחיו הקטן בשם השמירה על אחדות המשפחה. האח הבכור שמח על הצטרפותו של האח הקטן למשפחה, לא חש כלל קנאה, זעם או כעס, וגם אם במיעוט היצירות שפורסמו בעשורים הראשונים לקום המדינה הופיעו פחדיו של האח הגדול לנוכח הגעת האח הקטן – הם נדחו תוך הרגעת האח הבכור והצגתו של סוף טוב ומאושר. מגמות אלו שליטות בספרות הילדים הישראלית עד סוף שנות השבעים. מעניין לראות כיצד מוצג הקשר בין האחים ביצירה שרואה אור בשנת 2017.

הסופרת פטל מטפלת בספרה אחחח איזה אח בסוגיית הולדתו של האח הקטן בהומור, המאפשר את העלאתן של תמות מורכבות הנקשרות בהליך הקבלה של הילד הגדול את אחיו החדש. הסיפור מתחיל כאשר ההורים מספרים לאורן, גיבור היצירה, כי עומד להיוולד לו אח. האיור מציג את התדהמה הנסוכה על פניו של אורן, והטקסט מוסיף – "כשאמרתי שמשעמם לי זה היה בצחוק, לא התכוונתי שאני רוצה אח תינוק". בהמשך, כשנולד אחיו דני, מתוארים השינויים שמתחוללים בחיי אורן, החל מהשינוי המרחבי – "לחדר נוספו שידה ולול ובכל מקום התגלגל חיתול" וכלה בהסתגלות לבכיו של התינוק, לתגובות הרבות שהוא מקבל, ולשלבים השונים בגדילתו. האיורים הנפלאים של אלינה גורבן מציגים את אורן ואת הבעותיו בהתאם למצב רוחו המשתנה. תמיהה, אכזבה, קנאה וכעס, חוברים לרגשות חיוביים כמו שמחה ואושר. התיאורים המאוזנים של ההווי המשפחתי כוללים משחק משותף של האחים, אולם גם ריבים – "וכשאנחנו הולכים בכאילו מכות, מכל דחיפה חלשה הוא מתחיל לבכות", הערצה של האח הקטן את האח הגדול וניסיונות חיקוי בלתי פוסקים, אולם גם כעס שעולה באורן על כך שאחיו לעתים מחבל בתכניותיו, או מפריע לו בבילוי עם חבריו.

הבחירה להציג תיאורים מורכבים של אחאות באמצעות סיפור מחורז בעל איורים הומוריסטיים היא בחירה נכונה וקולעת המאפשרת לטקסט לגעת בנקודות המכריעות הנקשרות ביחסים בין אחים. זאת, מבלי לייפות את המציאות או להעלים את הקשיים הנלווים לסיטואציה הרגשית הקשה שחווה האח הבכור, ובד בבד, להדגיש את מכלול הרגשות (החיוביים והשליליים) העולים באח הגדול ואת התהליך ההדרגתי שהוא עובר בקבלתו של האח הקטן. על פי רוב, כאשר מציגים לנמען-הילד תמונה וורודה ודידקטית, מתגלע חוסר אמון בינו לבין הספר המוביל לדחיית הטקסט והנאמר בו. לעומת זאת, כאשר מוצגת תמונה ריאליסטית והקשיים מתוארים בהרחבה, הנמען חש הזדהות, ורגשותיו מקבלים לגיטימציה. כך גם דמותו של אורן מאותתת לנמען-הילד כי חרף הקושי הראשוני, עם גדילתו של האח הקטן יופיעו יתרונות לקשר, וכמו כן, הטקסט מנרמל רגשות קשים בין אחים, שלעתים, החברה אינה מאפשרת את המללתם.

האיורים מציגים את גדילתו של דני, האח הקטן, ומצביעים על שינויו של הקשר מרגע שדני גדל ובין השניים נרקמת חברות וקרבה. מעניינת במיוחד הכריכה שבה משתנה הפרספקטיבה והאח הקטן מאייש את מרכזה, תוך הסתרה מסוימת של האח הגדול. התחושה לפיה מישהו אחר גוזל את מקומו של אורן וגורם לו להיות ישות צדדית מלווה את תחילתו של הטקסט, ונאמנה לתחושתו הקשה, שמא מקומו יילקח ממנו. ועם זאת, ככל שמתקדמת עלילת הספר, כך מוצגת השוויוניות בין האחים. שניהם בולטים במרחב האיורי, שניהם חולקים חדר אחד, ולמרות שאורן מתגעגע מעט לתקופה שבה היה בן יחיד, הוא מוקיר את נאמנותו של דני, את ניסיונותיו להצחיק אותו כשהוא עצוב, ואת נוכחותו בחייו.

ספר חשוב לאחים גדולים, ולא פחות מכך, לאחים הקטנים, שילמדו ממנו, כי ההתנגדויות השונות שהם פוגשים מצד אחיהם עתידות להפוך לחברות יוצאת דופן ולאהבה.

מגיל: 4

 

בנצי והלווייתנים מאת דיויד מק-קי

בנצי והלווייתנים מאת דיויד מק-קי. תרגום: תמר נויגרטן פולגר. הוצאת עם עובד.

%d7%91%d7%a0%d7%a6%d7%99-%d7%9b%d7%a8%d7%99%d7%9b%d7%94

ספרו הידוע של דיויד מק-קי, בנצי, הקרוי בשפת המקור אלמר, ראה אור בשנת 1989. היה זה ספר ראשון בסדרה מצליחה המונה עשרים ושניים ספרים ותורגמה לחמישים שפות. הסדרה נכתבה בעקבות מקרה של גזענות שחוותה בתו כהת העור של מק-קי והנחילה לילדי העולם כולו ערכים של כבוד כלפי השונה מהם. כמו כן, כפי שניתן לראות בסיפור בנצי, מק-קי פונה אל הילד ה"אחר" ומלמד אותו לאהוב את "אחרותו" ולדבוק בה ובכך לגבור על משבר הזהות שהוא חווה.

הסיפור בנצי והלווייתנים מציג את מסעם של בנצי ובן דודו איציק אל עבר הים הפתוח. מדובר באלגוריה מתוחכמת שמטרתה להראות את הדרך להגשמת יעדים וחלומות אישיים וכמו כן כיצד יש להתגבר על המכשולים השונים בדרך להשגתם. בנצי ואיציק מחליטים, שכמו סבם, גם הם יחזו בלווייתנים השוחים בים ועל כן הם עוזבים את סביבתם הבטוחה והמוגנת ופוסעים לכיוונו של הים הפתוח.

הפתיחה מעלה אנלוגיה למעשיית 'כיפה אדומה', אודות הילדה שאמורה ללכת בתוואי מסוים אולם סוטה ממנו ולכן נענשת. הסב מורה לנכדיו – "פשוט תעקבו אחר אפיק הנהר" והם ממלאים אחר ההוראה בתחילת המסע. הם מציעים לאריה ולטיגריס להצטרף, אולם אלו מסרבים תוך שימוש בתירוצים שונים. כאן אנו רואים שלא כל אחד ניחן באומץ הלב לצאת מסביבתו המוגנת ולחזות בעולם הגדול ויש המעדיפים להישאר בדלת אמותיהם. מעניין לראות כי דווקא החיות הנחשבות לאמיצות ולתוקפניות נותרות ביער, ואילו הפילים הם שניחנו באומץ לב ובסקרנות לבחון את העולם מזוויות שונות ולהכיר מקומות חדשים ויצורים שטרם פגשו. ההליכה אל עבר הים מפגישה את הפילים עם התנינים. מי שאמורים להיות בעלי חיים טורפים ומאיימים, מצטיירים כבעלי חיים המעוניינים בטובתם של הפילים. הם מייעצים להם לקצר את זמן ההליכה באמצעות בניית רפסודה. הקופים מסייעים לפילים בקשירת העצים וכך, יוצאים הפילים לכיוונו של הים, ומשנים את התוואי שהתווה סבם. בניגוד לכיפה אדומה, הם אינם נענשים אלא מתקדמים אל עבר היעד. השיט על הרפסודה מאפשר לפילים לצפות במקום בו הם חיים מזווית אחרת – "הרבה יותר קל לשוט. והג'ונגל נראה אחרת מכאן". כלומר, ממקום חדש ניתן לחוות אחרת את החיים במקום הרגיל ולעתים יש צורך להתרחק על מנת לזכות בהכרות מחודשת עם המקום אליו אנו שייכים.

הסיבוך מופיע לאור התחזקותם של הזרמים. בנצי ואיציק מגלים שהנהר שנשא אותם ברכות שינה את פניו והשליך את הרפסודה לכל עבר. עם זאת, הזרמים החזקים פסקו והשניים התקרבו אל הים. ניכר, כי מק-קי מדגיש שהיציאה מן המקום המוגן כרוכה בהתמודדות עם קשיים ועם איומים לא פשוטים. עם זאת ההתמדה משתלמת, שכן ניתן להתמודד עם הקשיים ולהגיע לחוף מבטחים, תרתי משמע. הסיום המוצלח מציג את הלווייתנים המסייעים לבנצי ולאיציק לשוב אל החוף. מעגל בין-דורי נסגר, שכן אלו אותם הלווייתנים שסייעו לסבם לחזור לחוף לפני שנים רבות.

הסיפור המקסים מציג באופן ציורי את בחירתם של הפילים לחוות חוויות חדשות כחלק מתהליך התבגרותם. הם לומדים להיעזר בסביבתם, לדבוק במטרה אחת ואינם מפגינים אזלת יד בשעת סערה. המעגליות של הסיפור קושרת את חיי הנכדים בחיי סבם. הסב נתפס כגורם מעצים, סיפוריו מדרבנים את הפילים לנקוט בפעולות מאתגרות, וניכר שהם רוצים ללכת בדרכו.

ניתן לקרוא את הסיפור כאלגוריה העוסקת בהגירה, נושא שמק-קי מציין, כי מעניין אותו במיוחד בתור סופר. המסע שעובר המהגר רווי קשיים, אולם בסופו הוא מצליח למצוא מקום רגוע ומאושר, תוך שמירה על הקשר עם עברו ועל תרבותו השורשית.

בבנצי והלווייתנים ישנו מסר חשוב לא רק לילדים כי אם גם להורים. הסב המשלח את נכדיו להרפתקה מסוכנת, סומך עליהם שבדומה לו, יצלחו אותה, והוא אינו מתבדה. הג'ונגל אמנם מאיים, אולם בנצי ואיציק, בחכמתם ובטוב הליכותיהם, מצליחים לעשות את מה שהאריות והטיגריסים, לא מעזים אף לנסות.

מומלץ לילדי הגן!

לגילאי: שנתיים ואילך

האבא שהיו לו עשרה ילדים מאת בנדיקט גטייה

האבא שהיו לו עשרה ילדים. כתב: בנדיקט גטייה. תרגמה מצרפתית: דנה טריואקס-פשיץ. הוצאת מטר

Image result for ‫האבא שהיו לו עשרה ילדים בנדיקט גטייה‬‎

דמות האב מהווה את אחת הדמויות המרכזיות בספרות הילדים, בעבר ובהווה. קריאה של ספרות ילדים עכשווית מלמדת, כי דמות זו זוכה, על פי רוב, לשלוש הופעות תמטיות, אותן אכנה: האב המגוחך, האב הנעדר, והאב הפנורמי.

האב המגוחך הוא דמות-אב המלווה ספרים הומוריסטיים שונים, שהמוכר בהם הוא אבא עושה בושות למאיר שלו. זהו אב בעל רצון טוב ומחויבות כלפי ילדו, ועם זאת, דמותו מעוררת לעג ואף ביקורת מצדה של דמות-הילד שחשה נעלה על אביה. אביה של עמליה בסיפור עמליה רוצה חיה מאת יעל איכילוב, מבטיח לה שהיא תוכל לקבל כל חיה שתרצה. האב עתיר הממון אינו מגביל את בתו, ועל כן, היא בוחרת בתנין כחיית מחמד. כשהאב מתחרט הוא אינו מסוגל לעמוד בפני בקשותיה של בתו, הגם שהבטחות יש לקיים, כפי שההורים עצמם מלמדים את ילדיהם, ומכאן, כי האב המגוחך מוצג שוב ושוב כקורס וכנחות ביחס לדמות הילד – הפיקח, האסרטיבי, המנצל בחכמה את מגרעותיו של אביו.

האב הנעדר הוא אב שמופיע ביצירה ספרותית, אשר נדרשת לאי תפקודו. הוא יכול לגלוש במחשב בשעה שילדיו זקוקים לו, וכך הם נמלטים מן הבית (בגלל הברוגז מאת אור-לי רובינשטיין קצפ), הוא שקוע בעולמו וכלל אינו מרגיש בקיומם של רעייתו וילדיו (מושלמת והמעגל המכושף מאת אלונה קמחי) או עסוק בעולמו המקצועי ולפיכך מתקשר עם משפחתו באופן חלקי, ונתפס כישות שדמות הילד כלל אינה פונה אליו (אמא שלי תמיד ממהרת מאת הדסה יובל). לעתים, ההיעדרות מהווה מקפצה עלילתית למשמועו של שדר דידקטי. אביה של גל טס בעולם, ובאמצעות סיפוריו היא לומדת על מקומות נפלאים (אבא מגלה-ארצות מאת שירלי שגב), אולם עובדה זו אינה מוחקת את היעדרותו התכופה מחייה. לעתים, האב מפגין התנהגות בלתי אחראית וסגנון הורותו מועמד בסימן שאלה, כפי שמתרחש בסיפור גור חתול אדם ארוך שיער מאת אתגר קרת. דמותו של האב הנעדר ממשיכה מבחינה היסטורית את האופן בו תואר האב בספרות הילדים הקלאסית, שפורסמה עד שנות השבעים של המאה העשרים. בספרות הקלאסית האב הוא סמכותי ושוררת היררכיה מוחלטת בינו לבין ילדיו. ואילו הספרות החדשה, שבה ילדים קוראים תיגר על הוריהם ועל כלל סוכני החיברות המקיפים אותם, מוצג אב מרוחק, בלתי מתפקד, המזוהה כמעט באופן בלעדי עם המרחב הציבורי – עבודתו, תוך התעלמות מוחלטת מצרכיו הרגשיים והנפשיים של ילדיו.

האב הפנורמי, שנוכחותו היא בשיעור נמוך משתי הקטגוריות שצוינו לעיל, הוא אב מתפקד. אין לפנינו דמות פנורמית במובנה הקלאסי שכן סיפור לגיל הרך מתאפיין בדחיסות ואינו מאפיין לעומק את תכונות ההורים, ועם זאת, האב מוצג בסיפור על רקע יחסיו המורכבים עם דמות הילד ועל ניסיונותיו המגוונים לענות על צרכיו הרגשיים והפיזיים של ילדיו. אין לפנינו אב המתאפיין בתכונה מרכזית אחת, כי אם אב בעל תכונות שונות, לעתים אף סותרות. הסיפור האבא שהיו לו עשרה ילדים מאת בנדיקט גטייה, מציג הרחבה של תפיסת האב הפנורמי, שכן היצירה מתארת אב לעשרה ילדים, המטפל בהם לבדו, ומחליט לצאת למסע ולהשאירם אצל סבתם. לאחר כמה ימים של חופש מהעשייה הקדחתנית הנלווית לגידולם של עשרה ילדים, הוא מקצר את החופשה וחוזר לילדיו שכן הגעגועים וכוחו של ההרגל – גוברים עליו. החידוש בסיפור טמון בהצגת אב שהוא הורה עיקרי ולא הורה משני הנספח לאם. זוהי תרומה של ממש לתפיסת האב כהורה משמעותי ולא רק כבעל תפקיד משני לזה של האם. כמו כן האב בסיפור אינו סטריאוטיפי ואינו מגוחך. הוא מסוגל לבשל לעשרה ילדים, להלבישם, ולהסיעם לגן. הוא נוסע לעבודה ולאחריה אוסף את ילדיו, מקלח אותם, מכין ארוחת ערב ומספר סיפור. הוא אף בונה בעצמו את הסירה שבה הוא עתיד לצאת למסעו.

Image result for ‫האבא שהיו לו עשרה ילדים בנדיקט גטייה‬‎

הסיפור מציג את האופן המוצלח בו האב משלב בין עבודתו לבין מלאכת גידול הילדים, בין חלומותיו כסובייקט לבין אהבתו ומסירותו לילדים, בין הכמיהה לנוע במרחב הפתוח (הים) ולזכות בשקט ובשלווה לבין חיי היומיום המתנהלים בין ארבעה קירות (בית ועבודה) וכרוכים בהתמודדות עם לחצים רבים. ההומור המלווה את הסיפור מקפל בתוכו תובנות קיומיות אודות ההורות: הקשר העז אל הילדים ותחושת האחריות, לצד הרצון לצאת לחופש ולשמור על עצמיות המנותקת מהתפקיד ההורי. כמו כן המעטפת ההומוריסטית מכילה שדר דידקטי הנוגע לסדר היום של הילדים, מזמן הקימה ועד זמן השינה בלילה. הילדים המתוודעים לסיפור זה מגלים כי ה"תחנות" שנהוגות בביתם, משותפות לכלל הבתים ולכלל הילדים, ומכאן חשיבותו של הסיפור בהתוויית הרגלים מסודרים וסדר יום קבוע לפעוט.

חשוב לציין, כי ספרות הפעוטות היא נישה שאינה מפותחת דיה במחוזותינו. סיפור נפלא כמו האבא שהיו לו עשרה ילדים, ישובב את לב הילדים והוריהם ויזמין קריאות מרובות.

לגילאי: שנתיים

 

צ'יינה מאת נורית זרחי

צ'יינה. כתבה: נורית זרחי. איורים: כנרת גילדר. ידיעות אחרונות/טל-מאי

בשנת 1993 פרסמה נורית זרחי את ספרה החשוב מפרשיות. הספר עקב אחר ילדה בשם נוגה, שבקשה מאמה לא ללכת לבית הספר בטענה שיש לה אוזניים גדולות ושילדי הכיתה מכנים אותה "מפרשיות". נוגה חובשת כובע קש על מנת להסתיר את אוזניה, והכובע לוקח אותה למסע פנטסטי שבו מוצעים לה מרחבים חדשים ותפקודים חדשים כאפשרות להחליף את עולמה הקיים. היא פוגשת עולמות שונים מזה המוכר לה, ובכל עולם מציעים לה להישאר ולעטות זהות אחרת. בסופו של המסע היא בוחרת לשוב לביתה ולדבוק בזהותה. היא אף נפרדת מן הכובע לטובת זוג עגילים חדשים שמדגישים את אוזניה ובכך ממחישה את האופן שבו למדה לאהוב ולהדגיש בעצמה גם את מה שאחרים מציירים עבורה כשלילי.

קשה שלא לחוש בזיקה הנרקמת בין הסיפור מפרשיות לבין צ'יינה, ספרה החדש של זרחי. עם זאת, צ'יינה אינו ספר פנטזיה אלא טקסט פוסט-מודרני לילדים המעלה שאלות שונות: האם לפנינו סיפור להקראה לפני השינה? האם תילדה הו היא גיבורת הסיפור? האם מדובר בילדה או באישה? והאם מסעו של הכובע צ'ייינה מכוון אלי משמעות כלשהי או שמא מדובר ביצירה דמיונית שאינה מתכנסת ל"מסר" כלשהו, יצירה הבורחת מנרטיב ליניארי או ממשמעות מובנית.

המרחב בסיפור אינו מוגדר וכך גם גיבורתו, תילדה הו. ביתה ממוקם על עץ, סמל לניתוקה מההוויה ה"רגילה", סמל לעובדת היותה "מעופפת". ועם זאת, חרף הניתוק, בוחרת תילדה הו לחבור לחברה המתוארת בסיפור, שכוללת, בין היתר, בעלי חיים ובני מלוכה. היא מתכוננת ללכת לאופרה ומביטה במראה, נתקפת במשבר זהות שכן היציאה מאלצת אותה לעטות חזות שונה, ושואלת את הכובע – "אתה בטוח שאני – אני?". הכובע מאשרר את זהותה וטוען שהוא רואה אותה מבפנים, אולם רוח פרצים מעיפה אותו מתילדה הו. בשלב זה מעניין האיור המציג את תילדה הו מביטה בעצמה במראה. איור זה מצביע על תפיסה מעוותת של הכובע שכן כובע הנוצה הופך במראה למאיים ומשקף את תפיסתה השונה של תילדה הו את האובייקטים שסובבים אותה. תילדה הו קוראת לכובע שישוב אליה, אולם היא אינה מודעת לשמו ולכן מכנה אותו ריגולטו, על שם האופרה של ורדי בה היא מתכוננת לבקר. הכובע מתקן אותה ומציין "שמי צ'יינה", "לא ראית מה שכתוב עלי מבפנים?". הדיאלוג הקצר מזמין את איתור הציר המרכזי שסביבו נע הסיפור – מחירו של ניתוק. תילדה הו שחיה על עץ וצורכת תרבות גבוהה, שוכחת לעתים לתהות על קנקנם של הפרטים הקטנים, הטריוויאליים, ובאופן סימבולי, אינה רואה שלכובעה יש תווית עם שם. הוא אמנם רואה את פנימיותה ואינו מושפע מהשינויים שחלים בחיצוניותה, אך היא עסוקה בחייה, בתודעתה ובזהותה ואינה מפנה את מבטה אליו.

צ'יינה עף ונוחת על ראש החזירה. במהלך האופרה דורשת תילדה הו מהחזירה את הכובע, אולם זו מסרבת להחזירו. בתחנותיו משמש הכובע מסתור לאוצר, בית לנסיך ונסיכה הומלסים, וכאן מתגלה זהותו הגמישה – הוא גם כובע וגם כובעה ולכן ביכולתו ללדת כובעים רבים וכך להומלסים יש מקום לגור בו.

בסופה של היצירה חוזרת צ'יינה אל תילדה הו, שמבקשת ממנה עזרה. חלומותיה התפזרו בכל הבית. תילדה הו חובשת את צ'יינה אולם הפעם אין מדובר בהכנות ליציאה כי אם בהכנות לשינה, להתכנסות בתוך העצמי. כאן מתפרשת היצירה הפוסט-מודרנית שפיזרה סמלים שונים הנוגעים לקשר בין חיי היוצר, תודעתו ויצירתו. תילדה הו כאמנית, מנותקת מסביבתה ומשלמת על כך מחיר חברתי. עם זאת, תקופות התנומה מציגות תנומה לכאורה. שכן שנתה הסימבולית מניבה שפה חדשה הבוראת עולמות שטרם נחשפו. במובן זה צ'יינה הוא יצירה ביוגרפית וארס-פואטית מחד גיסא, ומאידך גיסא יצירה שבאה להציג את השונות מזווית חדשה ומרעננת. תילדה הו אינה מתקבלת על ידי החברה הסובבת. ועם זאת, היצירות שהיא בודה מביאות מזור לעולם. הנסיכים והאנשים שגרים בכובעים שילדה צ'יינה מקבלים בית, אך אין מדובר בבית פיזי כי אם בבית רוחני – זיכרונות, סיפורים, מטען רגשי משותף. ומכאן הפרדוקס שעומד בלבו של הסיפור – בדידותו של היוצר היא המניבה יצירה המפיגה את בדידותו של הקורא. שאלותיו של היוצר, כאביו ומשברי הזהות שהוא חווה, מביאים תשובות ללב קוראיו. שכן כובעים, כפי שמעיד האיור של המאיירת המוכשרת כנרת גילדר, מיוצרים בסין, ואילו יצירת אמנות, חסרת זיהוי מרחבי פיזי זולת נפשו ותודעתו של היוצר.

צ'יינה הוא סיפור אחר לקריאה לפני השינה (אם בוחרים לקרוא בו טרם השינה). סיפור שבמקום להרדים את נמענו החוץ-טקסטואלי, מרדים את גיבורתו, על מנת שתוכל לחלום/לבדות סיפורים נוספים. נורית זרחי מביאה לנו יצירה גדולה נוספת, מאתגרת, שיש לקרוא שוב ושוב על מנת למשמעה, או לנסות להבינה, ובייחוד היא רוקחת סוף טוב בעל מתכון יוצא דופן. שכן הסיפור אינו נגמר בחתונה אלא בחגיגתה של ההבנה ה"אחרת" ושל הישות ה"אחרת". צ'יינה חוזר לתילדה הו שכן הוא מודע לכך שלמרות מגרעותיה תילדה הו מהווה את ביתו. כמו נוגה מהסיפור מפרשיות, גם צ'יינה לא נשאר בארמון המפתה ובוחר בביתו המקורי, על מגרעותיו ועל יופיו עוצר הנשימה.

סיפור מופתי, חגיגה לאוהבי הספרות.

מיועד לגילאי 5 עד 120

 

החבר שלי עצוב מאת מו וילמס

החבר שלי עצוב מאת מו וילמס. תרגום: מאירה פירון. ידיעות אחרונות / טל-מאי

תמונה החבר שלי עצוב

מעט המחזיק מרובה, הוא התיאור הקולע של הספר החבר שלי עצוב. במילים מועטות המלוות באיורים מינימליסטיים המציגים את שתי הדמויות – ג'רלד הפיל ופיגי החזירונת – מוצגת בפנינו סיטואציה מכמירת לב שבה מנסה פיגי לשפר את מצב רוחו של ג'רלד המדוכדך. בהיבט הז'אנרי הסיפור הוא קומיקס ראשית קריאה, בהחלט דרך מושכת להכניס תלמידים בכתה א' אל תוך עולם הקריאה ולהעניק להם חווית קריאה ייחודית של השלמת ספר ראשון בכוחות עצמם. בהיבט התמטי מוצגת בפנינו חברות, נושא שלאחרונה נזנח בספרות הילדים לטובת תיאורים שכיחים של קבלת ה'אחר'. למרות קוצר היריעה, מצליח הטקסט להתייחס למושג החברות בצורה מרעננת המתאימה לשלב בו מצויים הקוראים, החווים את המעבר מן הגן לכתה א' ונדרשים להכיר חברים חדשים ולעתים אף נתקפים חרדה חברתית. יש לציין, כי הסיפור קורא תיגר על תיאוריית התפתחות החברות בקרב ילדים, אותה הגה התיאורטיקן רוברט סלמן בספרו הנודע

The Growth of Interpersonal Understanding: Developmental and Clinical Analyses

סלמן מחלק את התפתחות המודעות החברתית בקרב ילדים לחמישה שלבים:

חברות בשלב "0":  (גילאים 3-6). לדידו, ילדים בגיל זה רואים את חבריהם כשותפים למשחק, ומטרת החברות היא הנאה מעצם השהייה יחדיו. החברים ברוב המקרים הם ילדים הנמצאים בקרבת מקום וחולקים עניין משותף. לילדים בשלב זה יכולת מוגבלת מאוד לראות את נקודת מבטם של אחרים. הם מניחים שילדים אחרים חושבים בצורה דומה לשלהם, ולכן הם נוטים להיות נסערים כאשר הם מגלים שיש לחבריהם דעה שונה.

חברות בשלב "1": (גילאים 6-9). בשלב זה ילדים מבינים שהחברות קשורה במשהו רחב יותר מפעילות המשחק הנוכחית. חבר טוב נתפס ככזה שעושה דברים טובים עבורם ולדוגמה, חולק עמם חפצים. הם אינם חושבים עדיין מהי התרומה שלהם לטובת אותה חברות.

חברות בשלב "2" :  (גילאים 9-12). בשלב זה הילדים מסוגלים לשקול את נקודת המבט של חברם בנוסף לנקודת המבט שלהם, אך לא באופן סימולטני. שלב זה מאופיין בחשיבה תועלתנית, בביקורתיות ובשיפוטיות.

חברות בשלב "3" : (גילאים 12-15). בשלב זה חברים עוזרים זה לזה לפתור בעיות, חולקים סודות, מחשבות ורגשות האחד עם השני, לומדים להתפשר, ומבצעים מחוות כלפי חבריהם בלי לצפות לגמול מיידי.

חברות בשלב "4": (מגיל 15 ואילך). בשלב הזה מתבגרים מייחסים חשיבות רבה לקרבה הרגשית. הם מקבלים, ואף מעריכים את השוני בינם לבין חבריהם. הם פחות רכושניים כלפי חבריהם, ומרגישים פחות מאוימים אם יש לחבריהם מערכות חברות נוספות. בחברות הבוגרת הדגש הוא על יחסי אמון ותמיכה ושמירה על קרבה לאורך זמן.

השלבים השונים מלמדים על ההדרגתיות של תפיסת החברות ובהתאמה, על האופן שבו מעצב ילד את תפקידו כחבר. מכאן, כי למרות שהספר מופנה אל ילדים בגילאי 5-7, שהפסיכולוגיה מייחסת להם אגוצנטריות וחוסר יכולת להכיל את צרכיו של האחר, הוא משרטט חברות עמוקה שבה פיגי מציגה מודעות מלאה לרגשות חברה הקרוב כמו גם לתכונות האופי שלו ולמוקדים המשמחים אותו. היא מתרגמת את הידע שלה לניסיונות שונים לעודד אותו ואינה מתייאשת. מוותרת במודע על עמדת "היודעת" לטובת מתן תחושה טובה לג'רלד, ובסופו של דבר, גם מבלי שתחשוף את פעולותיה שננקטו מאחורי הקלעים, ג'רלד מודע לכך שהיא חברתו הטובה, ושהנאות החיים אינן כדאיות אם היא לא חווה אותם ביחד עמו. את אותה פעולת שיתוף ונתינה, מבצע ג'רלד בקובעו, כי שמחה מלאה מתאפשרת רק כשפיגי חולקת עמו רגעים שמחים. יש דבר מעודד בספר שהסיפא שלו מקדמת הבנה, לפיה, חברות טובה אינה נזקקת להבהרות או למילים שכן די ברגש ובמעשים כדי לבנות מערכת יחסים הרמונית ותומכת.

נדיבות, אכפתיות, תמיכה הדדית ואהבה דווקא בין חזירה לפיל (ומי אמר שלא תיתכן חברות בין שונים?), הופכות את דקות הקריאה ליקרות מפז, ומזמינות קריאות נוספות רבות שהנאה רבה בצדן.

גילאים: 5-7.

החגים שלנו מאת גלילה רון-פדר-עמית

החגים שלנו. מאת: גלילה רון-פדר-עמית. איורים: מיכל פז-רוזין. מודן, 2015

החגים שלנו

בר (הבת) וגל (הבן) הם בני דודים, שאוהבים לאתגר את בני משפחותיהם בחידות אודות חגי ישראל. הם יוצאים למסעות עם ציפור סגולה שלוקחת אותם לזמנים עברו וכך זוכים לחוות אירועים היסטוריים בזמן התרחשותם, ו"להרגיש" את המציאות המיתית למרות שיוכם לזמן הווה.

ספרה של גלילה רון-פדר-עמית החגים שלנו מאמץ תפיסה חינוכית חדשנית. לא עוד רק "והיגדת לבנך", אלא תפיסה שוויונית, שבה ההורה חונך את ילדיו ומספר להם על מנהגי החג ומקורותיו, ואילו הילדים שחוזרים בזמן, מסוגלים גם הם להעשיר את הידע של המבוגרים לאור מפגשם עם גיבורי החג. כל חג מוצג בקובץ על הרקע ההיסטורי שלו, הדמויות המרכזיות הנקשרות בו וכן הערכים אותם הוא מקדם, שכן לא די בהכרת סיפור המכבים, אלא דווקא בקישור הערכי בין אז לבין עכשיו ובחידוד המסר לפיו אדם צריך להישאר נאמן לעצמו ולא להיכנע לדיכוי מכל סוג שהוא. המלחמה הלאומית שנלחמו המכבים, אינה רק בעלת משמעות קולקטיבית אלא גם בעלת משמעות אישית וכך כל חג מציין את הקשר של אדם אל עמו אולם גם את הקשר שלו אל עצמו, אל ייחודו ואל מהותו הפנימית ואל חירותו.

הקובץ נפתח בחג החנוכה, וגל ובר חוזרים בזמן אל תקופת המכבים. הם חולפים על פני בית המקדש, צופים בחילולו על ידי היוונים, וביהודה המכבי נלחם בהשחתת בית המקדש ובכפייה הדתית של היוונים. הם אף מרגיעים את יהודה המכבי ומסבירים לו שימצאו פך שמן להדלקת המנורה, ושעומד להתחולל נס שיעמוד במרכז חג החנוכה. יהודה המכבי כמובן אינו יודע מהו חג החנוכה, וכך, הילדים מן העתיד מתווכים לו את החג ומסבירים לו, כי ההווה שלו יהפוך לעל-זמני ויצוין מידי שנה. וכאן טמון הייחוד בקובץ: רון-פדר-עמית אינה מַבנה דמויות מיתיות אלא דמויות אנושיות, כאלו שניתן להזדהות עמן ודווקא אנושיותן מעצימה את מעשי הגבורה שלהן.

לאחר שובם של הילדים לביתם, הם מכינים חידות ודרכן מבהירים לנמענים את פשרם של מנהגי החג. מי שחושב שדמי החנוכה נועדו לקניית מתנות אישיות, מגלה כי תפקידם ללמד את הילדים להפריש מעשר לעניים. וכך שוב נפתחים שני מעגלים: זה האישי, שכן דמי החג משמשים את הילד לקניית מתנות וזה החברתי, שכן דמי החג יפגישו אותו עם מושג הצדקה ויאפשרו לו לתרום כפי חלקו לחברה.

בחג פורים חוזרים גל ובר לשושן הבירה ביום בחירת המלכה החדשה. הם חווים על בשרם את אכזריותו של המן הרשע, שאינו חס אף על ילדים, וניצלים בזכות אסתר המלכה הבולטת לאור יופייה וחכמתה. כמובן שהם מספיקים להרגיע את מרדכי ולספר לו מה צופן העתיד.

הקובץ החגים שלנו הוא נדבך נוסף בפרויקט של גלילה רון-פדר-עמית להנחלת ההיסטוריה היהודית לילדי ישראל. המסע אחורנית בזמן, בדומה למתרחש בסדרה מנהרת הזמן, מפגיש את הילדים מן ההווה עם תקופות היסטוריות ועם גיבוריהן ומאפשר להם להתרשם מן התקופה בעצמם ולחוש היטב את האתגרים שעמדו בכל תקופה בפני העם היהודי. הגעתם של גל ובר מן העתיד אל העבר הופכת אותם לנעלים על פני גיבורי העבר שכן הידיעה שייכת להם; הם אלו שמכירים את הסיפור מתחילתו ועד סופו, ובניגוד לגיבורי החג שחווים את האירוע מבלי לדעת כיצד הוא יסתיים, הם מודעים לניצחון ועל כן מסוגלים לעודד ולהרגיע את גדולי האומה, ואף לספר להם שהם עתידים להוות חלק מן הזיכרון הקולקטיבי ולא להישכח.

החגים שלנו הוא דרך מרעננת ומקורית להנהרת חגי ישראל לילדי הגן. נוסף על אישים ותקופות ידועות, רון-פדר-עמית תורמת לנמענים מידע אודות שורשם של מנהגים ועושה חסד עם גדולי אומה שנשכחו, דוגמת זאב יעבץ, המורה שהנהיג את הנטיעות בחג טו' בשבט בשנת 1884. לצד חשיפת הילדים ל"מאחורי הקלעים" של החגים, הם מגלים את הכוחות הגלומים בעצמם, את תושייתם ואת יכולתם לקחת חלק פעיל בהצלת עמם – אז וגם עכשיו.

מגיל: 4

סלט אותיות מאת לימור טלמור

סלט אותיות. כתבה: לימור טלמור. איורים: יונת קציר. הוצאת רימונים וידיעות ספרים.

סלט אותיות

סלט אותיות, ספרה החדש של לימור טלמור, הזכורה לטובה ממשפחות, משפחות מִליון לפחות! (רימונים, 2010) שעסק במודלים משפחתיים שונים, עוסק באותיות. סיפור המסגרת מתאר חמישה נכדים המתארחים אצל סבתם, בעוד הסיפור הפנימי מתאר את ארוחתו של כל נכד – סלט ובתוכו אותיות, מהן הוא מרכיב מילים הקרובות אל עולמו. המילים כתובות מתחת לכל כפולת עמודים, כאשר הן הפוכות ומוסתרות מן הקוראים. וכך אין לפנינו סיפור המבקש משומעיו הקשבה פסיבית כי אם סיפור-מפעיל ההופך את נמעניו לאקטיביים. הקוראים הצעירים מתנסים גם הם בהרכבת מילים ואף לומדים לאתר משפחות מילים. לירון הנכד הספורטאי מרכיב את המילים כדורסל, כדורגל, משחק, ריצה, קפיצה, ניצחון, הפסד וקבוצה. וכך בהתאמה, כל נכד מגבש רשימת מילים בהתאם לתחומי העניין שלו. היתרון ברור: הקוראים נחשפים לאופן הכתיבה של מילים המשתייכות לתחומי עניין הקרובים להם, אולם גם למילים הלקוחות מתחומי עניין הרחוקים מהם. ספורט, אמנות, מחשבים ורפואת חיות הם רק חלק מן הנושאים ה"מולידים" מילים, ומאתגרים את הקוראים הצעירים להרחיבם ולאתר מילים נוספות המסתתרות מבעד לאותיות המוצעות.

כיום מוטלת מלאכת הכנת הילדים לכתה א' על הגננות ועל ההורים גם יחד מתוך ציפייה שהילדים יגיעו לכתה א' כאשר הם יודעים לזהות את כלל האותיות. מדובר במשימה מלחיצה הן עבור הסגל החינוכי והן עבור ההורים והילדים. קריאה בסלט אותיות מאפשרת לילדים לחוות את מלאכת הרכבת המילים (לאחר שלמדו לזהות אותיות) באופן מהנה ונטול לחצים.

מרבית ספרי ההכנה לכתה א' עוסקים בחרדות המתעוררות בילדים לקראת המעבר מן הגן לבית הספר – המרחב החדש, קבלה חברתית ופחד משונוּת, החוקים החדשים, התחרותיות, הפחד שלא ידעו לכתוב ולקרוא כמו חבריהם, והמגוון הגילאי שעלול לאיים (תלמידים ותיקים מול תלמידים חדשים) ולהרתיע. בסלט אותיות אין הידרשות לרובד הפסיכולוגי של הילד העולה לכתה א' ועם זאת, קריאה בספר והתנסות במלאכת הרכבת המילים בתקופת גן החובה, ממחישה לנמען הצעיר את שליטתו המתהווה בשפה ואת יכולתו "לברוא" בעצמו מילים, והפעלה זו בעלת יכולת לסייע לטפל בלחץ שחשים ילדים בתהליך ראשית הכתיבה והקריאה. הספר מהווה כלי חשוב להורים הרוצים לעודד את ילדיהם בראשית תהליך הקניית הקריאה והכתיבה ואינם יודעים כיצד לעשות זאת. הוא מסתיים במכתבה של הסבתא הגאה בנכדיה הכותבים, וקורא גם להורים לכתוב מכתבים לילדיהם ולהתענג על תקופה משמחת זו שבה ילדיהם מתחילים לקרוא ולכתוב. וכמובן, שכאשר הילדים לומדים את ראשית הקריאה בבית, בחברת ההורים, בעודם בגן חובה שבו חווית הלמידה אינה מלווה בהערכה מספרית, הם מגיעים לכתה א' בטוחים בעצמם ונטולי חרדה אחת, לפחות.

גילאים: 5-6

בתיה לא עפה מאת רקפת זיו-לי

בתיה לא עפה. כתבה: רקפת זיו-לי. איורים: אביאל בסיל. ספרית פועלים.

בתיה לא עפה | רקפת זיו-לי | אביאל בסיל

בתיה בת היענה לא יודעת לעוף. יש לה אמנם כנפיים, אולם אין להן שימוש. הציפורים מעקמות את מקורן ומנדות אותה. הדרור מציע לה שלא לבוא לנשף השנתי של מועדון הציפורים, שכן היא לא יודעת לעוף. דחייתה החברתית מובילה למשבר זהות: "איזו מין ציפור אני, שלא מסוגלת לעוף? חשבה בתיה. אולי אני באמת ג'ירפה? או סוס? אולי אני דינוזאור?".

השפירית הטובה מנסה להרגיע את בתיה הנסערת. "זה הכל בראש", היא מסבירה ברוח האמונה שמחשבה מעצבת מציאות, ו"אין דבר העומד בפני הרצון". אולם לא כך הדבר בעולמה של בתיה. ניסיונותיה לעוף עולים בתוהו והיא נופלת ונחבלת. כעת היא מגלה שיש דבר העומד בפני הרצון.

פגישה מקרית עם דוב-מתופף מגלה לבתיה שהיא אמנם לא יודעת לעוף, אבל מצטיינת בריקודים. זוהי פגישה מכוננת, שכן בתיה הייתה כל כך עסוקה בלראות את פגמיה, עד שהיא לא נתנה את דעתה על המקומות בהם היא טובה מהיתר, בולטת ואף נערצת. באלגוריה היפה שלפנינו דווקא ההתרחקות מהחברה המיידית – חברת הציפורים, והפגישה עם ישות חיצונית – הדוב – מובילה למבט חדש. מבטו של הדוב בבתיה אינו נגוע בתחושת ההתנשאות והעליונות של הציפורים האחרות, תחושה שביטלה אותה כליל. המבט החדש שלו וקביעתו – "אף פעם לא ראיתי ציפור שרוקדת יפה כמוך!" מובילים אותה לחוות את עצמה אחרת, וחיזוקיו מניעים אותה ללכת בכל זאת לנשף שאליו היא לא הוזמנה.

בנשף היא פוגשת את בן המלך, פינגווין, שגם לו יש כנפיים והוא אינו יודע לעוף. השניים רוקדים יחדיו ובאורח פלא הציפורים שמביטות בבתיה מסגלות להן מבט חדש. הן רואות את צווארה הגמיש, את ריקודיה היפים ומשוות אותה לבת מלך.

 

 

 

האלגוריה שלפנינו שייכת לז'אנר "ספרי קבלת ה'אחר'", אולם באופן מושכל היא אינה עוסקת בפן אחד של אי קבלתו החברתית של ה'אחר', אלא באופן שבו הוקעת ה'אחר' מובילה את ה'אחר' להוקיע את עצמו ולגזור על עצמו נידוי. כאשר החברה הסובבת עסוקה כל כך בפגמים של בתיה, היא גורמת לה שלא לראות דבר מלבד פגמים אלו ולמעשה עיוורון גורר עיוורון. עיוורונה של החברה ליופיה של בתיה וליחודה, מוביל את בתיה להיות עיוורת לעצמה, למקומות בהם היא נעלה על חברתה. ובנקודה זו נדרשת עזיבה, גם אם לתקופה קצרה, למקום שבו חווים אותך באופן רענן ולא על דרך השלילה. ובמקום לומר לה מדי יום שהיא לא יודעת לעוף, אומר לה הדוב שהיא רוקדת יפה. וזה כל מה שצריך כדי לשוב ולהאמין בעצמך. והיא חוזרת לחברת בני מינה, ומבינה, שהיא לא חייבת לעוף על מנת להיות מאושרת ושבכלל, היכולת לעוף היא לא זו שתסב לה אושר. וכאן ישנה מטאפורה יפה בדבר המעוף – שכן המעוף האמיתי הוא היכולת להמריא מבחינה רגשית ולהיות מאושר וכמו כן היכולת להמריא ממה שהחברה המקיפה חושבת עליך, לחוות את עצמך דרך פריזמה עצמאית, וכך, לגרום לחברה להשתנות. כי גם בת יענה יכולה להיות בת מלך. זה רק עניין של מבט.

מגיל: 4

ספרים נוספים בז'אנר: משהו אחר מאת קתרין קייב, אין ציפור כזו, קורציפה מאת אילן שיינפלד, בנצי מאת דיוויד מק'י ותרנגול בגדול מאת קית' גרייבס.

 

מי דופק בדלת? מאת מיכאל אבס

מי דופק בדלת? כתב: מיכאל אבס. איורים: שרון אלפרט. הוצאת מודן ועגור.

ז'אנר המשל הוא בראש ובראשונה ז'אנר המציג בפני נמענים-ילדים סיטואציות קיומיות בסיסיות, וזאת על מנת לחדד את כישורי ההישרדות של הילד. לעתים נתפס המשל בטעות, ככלי דידקטי המחנך להתנהגות "נאותה", אולם אם נבחן משלים ידועים ניווכח לדעת כי חלקם דווקא מחנכים לאימוץ התנהגויות שליליות. השועל מצליח בזכות חנופה לזכות בגבינתו של העורב, והשדר המועבר לילד מראה את כוחה של חנופה בהשגתם של דברים רצויים תוך הונאתם של אחרים. מנגד, משל הארנבת והצב מאותת לנמען הילד כי באמצעות התמדה ניתן להגיע להישגים, במיוחד כאשר הישות בעלת היתרונות לוקה בהיבריס.

מי דופק בדלת? ספרו החדש של מיכאל אבס, הוא משל מקורי וחשוב. הספר נוגע בנקודה הנעדרת כמעט לחלוטין מספרות הילדים – שרטוטם של גבולות ברורים בין האדם לסובבים אותו. העלילה מתארת את מר שמגר שחי לבדו בביתו הקטן, ונתקל בפיל הדופק על דלתו ומבקש להיכנס לביתו ולישון עמו לאור הקור. בתחילה, מר שמגר מציין: "מה פתאום", "הבית שלי קטן ואתה פיל ענקי" ובכך מתווה גבול ברור בינו לבין הפיל לאור האילוץ של מרחב מצומצם שאינו יכול להכיל את שניהם. אולם בהדרגה, שוב ושוב מידפק הפיל על דלתו ומבקש להכניס רק חלק קטן מגופו. וכך, מר שמגר נכנע לדרישותיו ה"קטנות" של הפיל הגדול, עד שהפיל נכנס כולו אל הבית, ומר שמגר מועף מן החלון. ובעוד הפיל זוכה לשינה ערבה, מר שמגר ישוּב על מיטתו בקור ונותר ער כל הלילה.

ההנחה המקובלת לפיה תפקידה של ספרות הילדים לסייע לילד במעבר משלב אגוצנטרי לשלב סוציוצנטרי מנותצת בסיפור המקורי והמרענן שלפנינו. אם מרבית הסיפורים מחנכים את הילד לנתינה, לשיתוף ולהכלה של האחר, הרי שסיפורו של מר שמגר נועד להזהיר את הנמען הילד מפני נתינה שיש עמה מחיקה עצמית, נתינה המעמידה בסכנה את צרכיו ואף את חייו של הילד. מר שמגר ויתר על הגבול אותו הציב בתחילה, ולאט לאט איבד את המרחב הפיזי בו הוא חי, עד שהוא נבעט לחלוטין מביתו. וכאן כמובן הבית מייצג לא רק מבנה אלא גם מקום אהוב ומוגן ממנו הוא סולק על ידי חיה "תמימה", שהרי לפנינו פיל ולא שועל או זאב שניתן לאתר מיד את מידת מסוכנותם. העלילה ההומוריסטית מקפלת בתוכה סיפור אלים על ניצול תמימותו וטוב לבו של אדם החי בגפו בצניעות, וכן מציגה באופן ציורי את הפתגם המוכר – "נתנו לו אצבע ולקח את כל היד". היא מכינה את הנמען הילד לעובדה המצערת, לפיה עליו להגן על המרחב הפיזי והנפשי שלו מפני פולשים למינהם, וכמו כן ממחישה, כי לא תמיד נתינה זוכה בתודה ובהערכה ולעתים נתינה מלווה בדרישה לנתינה נוספת, ועל כן יש לדעת מתי להפסיקה ולומר לא.

אמונה עממית רווחת טוענת כי מקור המושג "משל" במילה למשול. משלים סופרו לילדי מלכים שעתידים היו לתפוס את השלטון ודרכם היו הילדים מתוודעים לסוגיות אתיות וחברתיות מרכזיות שיסייעו להם למשול. המשל מי דופק בדלת? מכין את הילדים לעמוד באחד האתגרים החשובים ביותר שמוצבים בפניהם: עמידה על טיבו של האדם העומד מולם והגנה על רווחתם ורכושם מפני אלו המבקשים לנצל את תמימותם ונכונותם לסייע, או במילים אחרות, להתוות גבולות ולשמור עליהם מכל משמר.

מגיל: 4

 

גִּבּור מאת מיה סביר: להתחיל את כתה א' עם ספר מקסים

גִּבּור. כתבה: מיה סביר. איורים: איה גורדון-נוי. ידיעות אחרונות.

image_gibor_master(1)

הסיפור גיבור משתייך לז'אנר ספרי המעבר לבית הספר. אנו פוגשים בעִדו כמה ימים לפני תחילת שנת הלימודים, תקופה מרגשת אולם מלאת חששות, שמרביתם אינם נאמרים. עדו מבחין בגור בוכה ליד ביתו ומאמץ אותו. הוא משכנע את אמו שתאפשר לו לגדל את הגור, ומחליט לקרוא לו גיבור. עדו מטפל בו במסירות ודואג לסיפוק צרכיו הפיזיים והרגשיים. הסיבוך מתחולל ביום המפגש הראשון עם המחנכת, שכן עדו מסרב להשאיר את גיבור בבית ולאחר מאבק באמו לוקח אותו לפגישה. בהמשך, הוא מסרב להיכנס לכתה ביום הראשון ללימודים, שכן הוא חושש להשאיר את גיבור לבד בבית ומפגין דאגה לגורלו של הכלב, חסר האונים.

הבחירה לטפל בחרדות שחשים ילדים טרם המעבר לבית הספר באמצעות התקת המיקוד ליחסיו של עדו עם גיבור מרתקת, והופכת את הסיפור למורכב ולמעניין. גיבור, הגור, מתפקד בסיפור בכמה מישורים שונים. הוא התירוץ לאי ההליכה לבית הספר, לחשש מפני המפגש הראשוני עם המורה ועם בית הספר – מרחב גדול ומאיים שבו יש אנשים בלתי מוכרים. עדו משליך את פחדיו על גיבור שכן אין הוא מבטא את אשר על לבו. עם זאת, גיבור מסמן את המעבר של עדו מתקופת הגן והילדות המוקדמת, אל תקופת בית הספר, שבה מתחיל תהליך התבגרותו. המעבר מילד מטופל על ידי הוריו לילד המטפל בגור באחריות, רגיש לצרכיו וער לפחדיו, מצביע על עדו ככשיר להתחיל את לימודיו וחותם את תקופת הגן.

עניין נוסף שיש לציינו הוא הז'אנר הספרותי אליו משתייך הסיפור. מרבית ספרי המעבר לכתה א' נכתבים בפורמט המוכר של ספרות לגיל הרך בעוד שגיבור נכתב כרומן ראשית קריאה. הוא ארוך יותר מספר לגיל הרך, אולם קצר יותר מרומן לילדים ומכיל איורים רבים ומרהיבים. הדבר מאפשר להקריא לילד העולה לכתה א' את הסיפור בהמשכים ולהכין אותו לא רק לכתה א' אלא גם להתמודד עם טקסט ארוך ומורכב יותר. סיום הסיפור גם הוא מאותת לנמען-הילד על כך שאמנם כתה א' מצריכה בגרות מסוימת, אולם עדיין תלמיד כתה א' הוא ילד, וכלל המבוגרים המופיעים בסיפור מנסים לסייע לעדו במצוקה שהוא מעלה. המחנכת מאפשרת לו להיכנס לכתה כשיחליט שהוא מסוגל להיפרד מגיבור. הוריו יושבים איתו מחוץ לכתה ומנסים לשדלו להיכנס ללא גיבור, אולם אינם מפעילים עליו מרות. ואילו שומר בית הספר מציע שגיבור יחבור אליו ויסייע לשמור על בית הספר בשעה שהילדים לומדים. פתרון זה מאפשר ניתוק הדרגתי ולא אכזרי מגיבור, המייצג עבר ועתיד גם יחד: את השלב האגוצנטרי שבו כל גחמה ממולאת ומנגד, את המעבר לשלב הסוציוצנטרי שבו הילד דואג לאחר ומרוכז בצרכיו של האחר וברווחתו. באמצעות גיבור לומד עדו לעמוד על שלו, לסייע לחלש ממנו וכמובן, שאם גיבור מצליח להתגבר על פחדיו ולהיות לבד, גם בעליו מצליח בכך ונכנס לכתה א'.

מגיל: חמש וחצי. מומלץ להקראה טרם תחילת שנת הלימודים הראשונה, יחד עם אלי פורש כנפיים של נגה אלבלך ואור ומור עולים לכתה א' של גלילה רון-פדר-עמית.